מחר

1 בין רוחות הרפאים

אֵין אנו האדם שניבט אלינו מן המראָה, אלא האדם שמנצנץ אלינו ממבטם של אחרים.

טארון י' טייפל

אוניברסיטת הרווארד

קיימברידג'

19 בדצמבר 2011

האולם היה גדוש אך רגוע.

מחוגיו של שעון הקיר הישן מברונזה הראו חמישה לשלוש. שיעור הפילוסופיה של המרצה מתיו שאפירו עמד להסתיים.

מהשורה הראשונה אריקה סטיוארט הביטה בו במבט חודר. מנסה לשווא למשוך את תשומת לבו, בלעה הנערה בשקיקה כל מילה שיצאה מפיו והינהנה לכל טענה. למרות אדישותו של המרצה כלפיה, מיום ליום היא הרגישה מרותקת אליו יותר ויותר.

הפנים הצעירות, השיער הקצר וחופת הזקן על סנטרו שיוו לשאפירו כריזמה חסרת עוררין, שהילכה קסם על הסטודנטיות. עם הג'ינס הדהויים, מגפי העור המהוה וסריג הגולף דמה מתיו יותר לסטודנט מאשר לכמה מעמיתיו חמורי הסבר שהסתובבו בקמפוס. אבל יותר מהפנים היפות, חדות הלשון היא שהפכה אותו למפתה כל כך.

הוא היה אחד המרצים האהובים בקמפוס. זה חמש שנים הוא לימד שם, ובכל שנה סחף תלמידים חדשים. שמעו עבר מפה לאוזן, ויותר משמונה מאות סטודנטים נרשמו לסמסטר הזה. הקורס שלו התקיים אפוא כרגע באולם הגדול ביותר בסיבר הול.

הפילוסופיה חסרת תועלת

אם היא איננה מבטלת את סבלה של הרוח

כתוּב בכתב יד על הלוח — המשפט הזה של הפילוסוף אפיקורוס היה עיקר התורה של מתיו.

בשיעוריו הוא ביקש להיות נגיש לכולם, ולכן לא דיבר במושגים סתומים, אלא תמיד חיבר את הנושא למציאות. הוא פתח כל הרצאה בחיי היומיום של התלמידים ובבעיות הקונקרטיות שאיתן התמודדו, כמו חשש מכישלון בבחינה, פרידה מבן זוג, פחד משיפוטם של אחרים, משמעות הלימודים שלהם. לאחר שהציג את הבעיה, הוא נעזר באפלטון, סנקה, ניטשה או שופנהאואר, ובזכות הסבריו הנמרצים הפילוסופים הגדולים כמו נטשו את מגדל השן האקדמי שלהם והפכו לחברים אינטימיים בהישג יד, המסוגלים להעניק עצות שימושיות ומעודדות.

בהומור ובאינטליגנציה ייחד מתיו בקורס שלו מקום רב גם לתרבות הפופולרית — סרטים, שירים, קומיקס — הכול שימש תירוץ לפילוסופיה. כולל סדרות טלוויזיה: ד"ר האוס סימל מחשבה אמפירית, הניצולים ב"אבודים" הציעו תפיסה של אמנה חברתית, אנשי הפרסום המאצ'ואים של "מד מן" העניקו הזדמנות לבחון את התפתחות היחסים בין גברים לנשים.

הפילוסופיה הפרגמטית הזאת תרמה לכך שמתיו הפך לכוכב בקמפוס, וגם עוררה לא מעט רגשי קנאה ורוגז אצל עמיתיו, שראו את שיעוריו כשטחיים. למרבה המזל, ההצלחה של תלמידיו בבחינות ובמבחני הקבלה לתפקידים שונים שיחקו לטובתו.

קבוצה של סטודנטים אפילו צילמה את השיעורים והעלתה אותם לרשת. היוזמה הציתה את סקרנותו של כתב ה"בוסטון גלוב", והוא הקדיש לה כתבה בעיתון. אחרי שהכתבה פורסמה גם ב"ניו יורק טיימס", הוזמן שאפירו לכתוב סוג של "אנטי־מדריך" לפילוסופיה. אף שהספר נמכר היטב, המרצה הצעיר לא התנשא, והמשיך להיות זמין לתלמידיו ולעקוב מקרוב אחר התקדמותם. אבל הסיפור היפה הזה נקטע באירוע טרגי. בחורף הקודם איבד מתיו את אשתו בתאונת דרכים — מוות פתאומי אלים ששבר אותו. הוא המשיך, כמובן, לקיים את הקורסים שלו, אבל המרצה הנלהב והמלהיב איבד את הלהט שאפיין אותו.

אריקה צימצמה מעט את מבטה כדי להסתכל עליו טוב יותר. מאז האסון משהו בו נשבר. תווי פניו נעשו נוקשים, מבטו איבד מעוצמתו. אך האבל והיגון שיוו לו הילה קודרת ומלנכולית, שהפכה אותו לכובש עוד יותר.

הסטודנטית הניחה לעצמה להיסחף אחר קולו העמוק והשלֵו שהידהד באולם. גם משאיבד מהכריזמה שלו, הוא נותר מפתה. קרני שמש הסתננו מבעד לזכוכית, מציפות את האולם הגדול, מאירות את מרכזו. גון קולו החם נָעַם לאריקה.

אבל רגעי החסד לא ארכו. היא קפצה במקומה כשהפעמון צילצל בסוף השיעור. היא אספה את חפציה בנחת, ואז חיכתה שהאולם יתרוקן והתקרבה בביישנות לשאפירו.

"מה את עושה כאן, אריקה?" הוא התפלא לראותה. "כבר למדת את הקורס הזה בשנה שעברה."

"אתה זוכר את הפתגם של הלן רולנד שאתה אוהב לצטט?"

מתיו קימט את מצחו.

"המעשים המטורפים שאנחנו הכי מתחרטים עליהם הם אלה שלא עשינו כשהיתה לנו הזדמנות," הסבירה אריקה.

ואז אזרה אומץ והוסיפה, "הייתי רוצה לעשות משהו מטורף כדי שלא יהיו לי חרטות יום אחד. אתה מבין, בשבת הקרובה יש לי יום הולדת, והייתי רוצה... הייתי רוצה להזמין אותך לארוחת ערב."

מתיו פער את עיניו וניסה להתחמק בעדינות.

"אריקה, את בחורה אינטליגנטית, את יודעת טוב מאוד שיש לי לפחות מאה סיבות לסרב להצעה שלך."

"אבל היית שמח להיענות לה, נכון?"

"בבקשה, תניחי לזה," הוא קטע אותה.

אריקה הסמיקה מבושה. היא מילמלה כמה מילות התנצלות, ואז עזבה את הכיתה.

מתיו נאנח, לבש את מעילו, כרך את צעיפו סביב הצוואר ויצא גם הוא.

עם כרי הדשא הגדולים שלה, בנייני האבן המרשימים הכהים והאמרות הלטיניות על חזיתותיהם, היתה האווירה בהרווארד שִיקִית ונצחית כשל קולג'ים בריטיים.

ברגע שמתיו יצא החוצה, הוא גילגל לעצמו סיגריה, הדליק אותה והתרחק במהירות מסיבר הול. כשהתיק על כתפו, הוא חצה את המדשאה הגדולה שממנה יצא מבוך של שבילים מתפתלים באורך קילומטרים אחדים, שהובילו אל הכיתות, הספריות, המוזיאונים והמעונות.

הפארק היה שטוף אור סתווי יפהפה. זה עשרה ימים הטמפרטורה הנעימה והשמש הזורחת העניקו לתושבי ניו אינגלנד קיץ אינדיאני מאוחר נעים.

"המרצה, תיזהר!"

מתיו הסתובב לעבר הקול וראה כדור פוטבול עף לכיוונו. הוא תפס אותו ברגע האחרון והחזיר אותו לחובט שצעק לו את קריאת האזהרה.

הסטודנטים תפסו את כל הספסלים בחצר, המחשבים הניידים מונחים בחיקם. מהדשא עלו קולות צחוק ושיחות נלהבות. שם, יותר מבכל מקום אחר, התערבבו הלאומים השונים בהרמוניה, ונוצר כור היתוך תרבותי עשיר. אפור ובורדו — שני צבעיה של האוניברסיטה המפורסמת — התנוססו על המעילים, הסווטשרטים והתיקים. גאוות ההשתייכות להרווארד גברה על כל שונוּת שהיא.

בעודו חולף מול מסצ'וסטס הול, הבניין המרשים בסגנון גאורגיאני שבו שכנו משרדי ההנהלה ומעונות הסטודנטים שנה א', מתיו שאף מהסיגריה שלו. על מדרגות הבניין החיצוניות עמדה העלמה מור, עוזרת הרקטור, ששלחה לעברו מבט זועם ולאחריו קריאה לסדר ("פרופסור שאפירו, כמה פעמים אני צריכה להזכיר לך שאסור לעשן בקמפוס?") והרצאה על נזקי העישון.

בפנים אדישות ובמבט ישיר מתיו התעלם ממנה. לרגע הוא התפתה לענות לה שהדבר האחרון שמדאיג אותו זה המוות, אבל הוא התאפק ויצא מהקמפוס דרך השער המסיבי שהוביל להרווארד סקוֶור.

הרווארד סקוור היתה כיכר גדולה הומה כמו כוורת מוקפת חנויות בגדים וספרים, מסעדות ובתי קפה קטנים, שאל שולחנותיהם התיישבו תלמידים ומרצים כדי להמשיך בשיעורים או לפתח תוכניות לשנות את העולם. מתיו חיפש בכיסו את המנוי לרכבת התחתית. הוא החל לחצות את מעבר החציה להולכי הרגל בדרכו לתחנת הרכבת — הקו שהוביל למרכז בוסטון בתוך פחות מרבע שעה — כששברולט קמארו ישנה עם מנוע שואג הגיחה מפינת שדרת מסצ'וסטס ורחוב פיבודי. מתיו קפץ לאחור בבהלה מפני המכונית האדומה המבריקה עם הגג הנפתח, שנעצרה לפניו בחריקת בלמים.

החלון נפתח, וביצבץ ממנו הראש הג'ינג'י של אפריל פרגוסון, שותפתו לדירה מאז האסון.

"הֵי, יפיוף, רוצה טרמפ?"

שאגת המנוע בעל שמונת הצילינדרים צרמה על רקע הסביבה האקולוגית, שמלכו בה אופניים וכלי רכב חשמליים.

"אני מעדיף לחזור בתחתית," הוא אמר. "את נוהגת כמו באיזה משחק וידיאו."

"די, אל תהיה שפן. אני נוהגת מצוין, ואתה יודע את זה."

"עזבי אותי. הבת שלי כבר איבדה את אימא שלה, לא הייתי רוצה שתתייתם גם מאבא שלה בגיל ארבע וחצי."

"בחייך, אל תגזים. בוא, נו, אני חוסמת את התנועה."

קולות הצופרים דחקו במתיו, והוא נאנח ונכנס לשברולט.

הוא בקושי הספיק להיחגר, והקמארו ביצעה סיבוב פרסה מסוכן לא חוקי ושעטה לכיוון צפון.

"בוסטון בצד השני!" צעק מתיו ונאחז בדלת.

"אני עושה סטייה קטנה מהמסלול לבלמונט, רק עשר דקות מכאן. ואל תדאג לאמילי, ביקשתי מהבייביסיטר שתישאר עוד שעה."

"בלי להגיד לי אפילו? הגזמת..."

הבחורה העבירה להילוך שני ושלישי, ואז האיצה כל כך, שהמילים נעתקו מפיו. משהגיעו למהירות שיוט, היא הסתובבה אליו והושיטה לו תיקיית ציורים.

"אתה קולט שאולי יש לי לקוח להדפס של אוטאמרו?" היא אמרה.

אפריל היתה הבעלים של גלריה לאמנות בסאות' אנד — חלל תצוגה שהוקדש לאמנות ארוטית. היתה לה יכולת נדירה לשים יד על יצירות אמנות לא ממש מוכרות ולמכור אותן ברווח נחמד.

מתיו הסיר את הגומייה מהתיקייה וראה כריכת נייר שהגנה על הדפס העץ היפני הארוטי מסוף המאה השמונה־עשרה — שוּנגָה המציגה אשת חצר ולקוח השקועים ביחסים ארוטיים ואקרובטיים באותה מידה. גסות המחזה התעדנה בידי חינניות המכחול ושפע המוטיבים על הבד. פניה של הגיישה הביעו עדינות ואלגנטיות נשגבות. אין פלא שהדפסים אלה השפיעו לימים הן על קלימט והן על פיקאסו.

"את בטוחה שאת רוצה להיפרד ממנה?"

"קיבלתי הצעה שאי־אפשר לסרב לה," השיבה אפריל, מחקה את מרלון ברנדו ב"הסנדק".

"ממי?"

"אספן אסיאתי חשוב שנמצא בבוסטון כדי לבקר את בתו. נראה שהוא רציני, אבל הוא נשאר בעיר רק יום אחד. הזדמנות כזאת לא תחזור מהר כל כך..."

השברולט יצאה מהרובע האוניברסיטאי ועלתה לכביש המהיר שנשק לפרֶש פּוֹנד, האגם הגדול ביותר בקיימברידג', ואז הגיעה לבלמונט, עיירת מגורים ממערב לבוסטון. אפריל הקישה את הכתובת במערכת הניווט שלה והניחה לה לכוון אותה עד לרובע הווילות האופנתי: בית ספר מוקף עצים עמד ליד גינת משחקים, פארק ומגרשי ספורט. בסמוך ניצב גם דוכן גלידה, שכמו יצא היישר משנות החמישים. למרות האיסור אפריל עקפה אוטובוס הסעות של בית ספר וחנתה ברחוב שקט של בתי מגורים.

"אתה מצטרף?" היא שאלה את מתיו ולקחה את תיקיית הציורים.

הוא נד בראשו.

"אני מעדיף לחכות במכונית."

"אני אמהר ככל האפשר," היא הבטיחה וסידרה את שערה מול המראה הפנימית, מניחה לקווצת שיער גלית לכסות את עינה הימנית בסגנון ורוניקה לייק.

היא הוציאה שפתון מהתיק ומרחה אותו בזריזות על שפתיה, והשלימה את מראה הפאם פטאל כשסידרה את מעיל העור האדום הצמוד להפליא מעל טישרט בעלת מחשוף.

"את לא מגזימה?" הוא התגרה בה.

"אני לא רעה, פשוט מציירים אותי ככה," היא השיבה בשחצנות, מחקה את ג'סיקה ראביט.

אחר כך היא מתחה את רגליה הארוכות, שהובלטו בטייטס ההדוקים, ויצאה מהמכונית.

מתיו הסתכל עליה מתרחקת. היא צילצלה בפעמון הבית הכי גדול ברחוב. אשר לחושניות, אפריל היתה חתיכה מטריפה: מידות מושלמות, מותניים דקיקים, חזה שופע. אבל התגלמות זו של כל הפנטזיות הגבריות אהבה נשים בלבד ונופפה בגאווה בנטייתה המינית.

הידיעה שלעולם לא יוכל להתקיים ביניהם כל קשר אהבה היתה אחת הסיבות לכך שמתיו הסכים לקבל אותה כדיירת שלו. חוץ מזה היא היתה אינטליגנטית, מצחיקה ונמרצת. ברור, היה לה אופי נורא, היא השתמשה בשפה נמוכה והיתה פורצת בהתקפי זעם, אבל היא ידעה יותר מכל אחד אחר להחזיר את החיוך אל פניה של בתו, ומבחינת מתיו, זאת היתה מעלה יקרת ערך.

משנשאר לבד, העיף מתיו מבט לצד השני של הכביש. אֵם ושני ילדיה קישטו את גינת ביתם בקישוטי החג. הוא קלט שנותרו ימים מעטים עד חג המולד, ועם המחשבה הזאת אחזו בו כאב ופאניקה. הוא ראה לנגד עיניו באימה את יום מותה של קייט, אותו 24 בדצמבר גורלי של שנת 2010 שהטיל את חייו אל סבל וייאוש.

בשלושת החודשים לאחר התאונה הכאב לא הניח לו, שובר אותו קצת יותר בכל יום. כמו פצע פתוח, נשיכה של ערפד שמוצצת את כל חייו. כדי לשים קץ לסיוט, הוא התפתה לא פעם לפתרון קיצוני — לזרוק את עצמו מהחלון, לכרוך חבל סביב צווארו, לשתות קוקטייל הגון של תרופות, לתקוע לעצמו כדור בראש — אבל בכל פעם עצרה אותו המחשבה על הכאב שיסב לאמילי. לא היתה לו זכות לגזול מבתו את אביה ולהרוס את חייה.

ההלם של השבועות הראשונים פינה את מקומו למנהרה ארוכה של עצב. החיים נעצרו בידי העייפות והייאוש האינסופיים. מתיו לא נלחם עוד. הוא נותר מובס, אבֵל, אדיש לחיים. הוא לא הצליח להשלים עם האובדן. המחר מבחינתו לא היה קיים עוד.

בעצתה של אפריל הוא נרשם לקבוצת תמיכה. הוא השתתף במפגש אחד בניסיון לבטא את סבלו במילים ולחלוק אותו עם אחרים, אבל הוא לא חזר לשם. הוא נמלט מהרחמים המעוּשֹים, מהנוסחאות הטקסיות ומהשיעורים לחיים. הוא התבודד, תועה בחייו כמו רוח רפאים, מזניח את עצמו במשך חודשים, מיואש מכדי לרקום תוכניות.

אך בשבועות האחרונים, אף שהוא לא ממש חזר לחיות, נדמה לו שהכאב מתפוגג אט־אט. הקימה בבוקר עדיין קשה, אולם הוא דימה לעצמו — במהלך שיעורים שהעביר וישיבות עם עמיתיו — שהוא חוזר לשגרה. כמובן, נלהב פחות מבעבר, אך הוא מצא את הכוח להמשיך הלאה.

לא שהוא בנה לעצמו חיים חדשים, הוא רק השלים לאיטו עם המצב שלו, נעזר בכמה רעיונות מתחום התמחותו. בין הפטאליוּת הסטואית ל"ארעיות" הבודהיסטית הוא קיבל עתה את החיים כפי שהם: משהו זמני ובלתי יציב לחלוטין, תהליך של שינוי מתמיד. דבר אינו בלתי ניתן לשינוי, ודאי שלא האושר. שברירי כזכוכית, אסור לקחת את האושר כמובן מאליו, בייחוד מאחר שלעתים קרובות הוא קצר כל כך.

בעזרת הדברים הקטנים הוא הצליח למצוא מחדש את האהבה לחיים: טיול בשמש עם אמילי, משחק פוטבול עם הסטודנטים שלו, בדיחה מבריקה במיוחד של אפריל. אותות נחמה שעודדו אותו להרחיק את העצב ולהקים סכר שיעצור את הכאב.

אבל המצב הזה לא היה יציב. הכאב ארב לו, מוכן ללפות אותו ברגע של היסח הדעת. די היה ברמז כדי שיכה בו לפתע ויתפרץ שוב ויצית זיכרונות אכזריים: אישה ברחוב שהותירה שובל בושם מוכר, מישהי במעיל כמו של קייט, שיר ברדיו שהזכיר לו את הימים המאושרים, תמונה שמצא בספר...

הימים האחרונים היו מכאיבים ובישרו על הידרדרות. התקרבותו של יום השנה המעיק, הקישוטים ואווירת ההתרגשות של החג ושל סוף השנה — הכול הזכיר לו את אשתו.

זה שבוע שהוא מתעורר בכל לילה בבהלה, מזיע ומתנשף, רדוף תמיד בידי אותו זיכרון: מראה הבלהות של רגעיה האחרונים של קייט. מתיו היה שם כשהיא הובהלה לבית החולים, היכן שעמיתיה הרופאים לא הצליחו להחיותה. הוא ראה את המוות עוקר מידיו בברוטליות את אשתו האהובה. הם זכו רק לארבע שנים של אושר מושלם. ארבע שנים של הבנה עמוקה, הזמן הדרוש להניח את היסודות לקשר אהבה שלא עמדו לחוות. מפגש כמו שלהם קורה רק פעם אחת בחיים, הוא היה משוכנע. והמחשבה הזאת היתה בלתי נסבלת מבחינתו.

דמעות עלו בעיניו כששיחק בטבעת הנישואים שעדיין ענד לאצבעו. הוא הזיע ולבו הלם בפראות. הוא פתח את חלון המכונית, חיפש כדור הרגעה בכיס הג'ינס והניח אותו תחת לשונו. התרופה נמסה אט־אט, מעניקה לו נחמה כימית שאחרי כמה דקות שיככה את הסערה. הוא עצם את עיניו, שיפשף אותן ונשם עמוק. כדי להירגע לגמרי הוא נזקק לסיגריה. הוא יצא מהמכונית, סגר את הדלת, צעד כמה צעדים על המדרכה, ואז הדליק סיגריה ושאף שאיפה ארוכה.

בעוד הטעם החמצמץ של הניקוטין ממלא את גרונו, קצב לבו הוסדר והרגשתו השתפרה. בעיניים עצומות ובפנים חשופות לרוח הסתווית הוא התענג על הסיגריה. מזג האוויר היה נעים. השמש הסתננה מבעד לענפי העצים, והאוויר הדיף מתיקות בלתי רגילה. הוא נותר כמה רגעים ללא ניע, ואז פקח שוב את עיניו. בקצה הרחוב, מול אחד הבתים, הוקמה סככה. מתיו התקרב בסקרנות אל הבית, שהיה בית טיפוסי לניו אינגלנד: גדול, מחופה בשפע של גילופי עץ ובעל גג משופע שבו חלונות אחדים. במקום התקיימה מכירת חצר אופיינית לאמריקה, שתושביה העתיקו את מקום מגוריהם כחמש־עשרה פעמים בממוצע במשך חייהם.

הוא הצטרף אל הסקרנים הרבים שניגשו לחפש מציאות במדשאה הרחבה. את המכירה אירגן גבר בן גילו, קירח שהרכיב משקפיים מרובעים, עם מבט חמקמק ופנים זועפות. לבוש כולו שחור, היתה חזותו נוקשה כשל בן כת הקווייקרים. לצדו רבץ כלב שר־פיי בצבע החול ששייף את שיניו בעצם לטקס.

עם תום יום הלימודים מזג האוויר הנאה משך רבים בחיפוש אחר מציאות. הדוכנים היו גדושים חפצים שונים ומשונים: משוטי עץ, תיק גולף, אלה וכפפה של בייסבול, גיטרת "גיבסון" ישנה. שעונים על הגדר החיה — אופני בי־אם־אקס, מתנת חג המולד הקבועה של תחילת שנות השמונים. קצת אחריהם — רולרבליידס וסקייטבורד. במשך כמה דקות שוטט מתיו בין השולחנות ונתקל בשורה ארוכה של משחקים שהזכירו לו את ילדותו: יוֹיו מעץ בהיר, קוביית רוביק, מאסטרמיינד, פריזבי, בובת פרווה ענקית של אי־טי החייזר, דמויות ממלחמת הכוכבים... המחירים היו נמוכים: היה ברור שהמוכר רוצה להיפטר במהירות מחפצים רבים ככל האפשר.

מתיו עמד ללכת כשלפתע הבחין בין החפצים השונים במחשב נייד מֶקבּוּק פְּרו עם מסך 15 אינץ'. זאת לא היתה הגרסה האחרונה שיצאה לשוק, אלא הקודמת או זו שלפניה, אולם מתיו התקרב ובחן את המחשב היטב. על עטיפת האלומיניום החיצונית הופיעה מדבקת ויניל שעליה התנוססה דמות בסגנון טים ברטון: חוה מעוצבת סקסית שהחזיקה בידיה את לוגו התפוח הנגוס של חברת המחשבים המפורסמת. מתחת לדמות הופיעה חתימה, אֵמה ל', ולא היה ברור אם אמה היא הציירת של חוה או בעלת המחשב.

למה לא? אמר לעצמו מתיו כשהסתכל על התווית. הפאוארבוק הישן שלו החזיר את נשמתו לבורא בסוף הקיץ. כמובן, היה לו מחשב רגיל בבית, אבל הוא נזקק למחשב נייד חדש. זה שלושה חודשים שהוא דוחה את הרכישה.

המקבוק עלה ארבע מאות דולר, סכום שנראה לו סביר. הוא הגיע בעיתוי המושלם, שכן באותו הזמן לא היה לו עודף כסף. בהרווארד הוא קיבל משכורת טובה, אבל אחרי מותה של קייט הוא התעקש לשמור בכל מחיר על הבית בביקון היל, למרות שכבר לא היה יכול להרשות אותו לעצמו. בדיוק מסיבה זו הוא החליט להכניס לבית שותפה, אבל גם עם שכר הדירה שאפריל שילמה לו, החזר המשכנתה אכל שלושה־רבעים מהכנסתו והשאיר לו טווח פעולה מצומצם מאוד. הוא נאלץ גם למכור את אופנוע האספנות שלו, טריומף מודל 57 שהסב לו גאווה רבה.

הוא התקרב אל הגבר בשחור והצביע על המק. "אני מתאר לעצמי שהמחשב הזה עובד."

"לא, הוא נועד לשמש קישוט... ברור שהוא עובד, אחרת לא הייתי מוכר אותו במחיר הזה. זה הנייד הישן של אחותי, אבל פירמטתי אותו והתקנתי מחדש את מערכת ההפעלה. הוא כמו חדש."

"או־קיי, אני אקח אותו," החליט מתיו אחרי רגע של היסוס.

הוא פישפש בארנק וגילה שיש ברשותו רק שלוש מאות ועשרה דולר. נבוך כולו, הוא ניסה להתמקח, אבל הגבר סירב בנחרצות. מתיו משך בכתפיו ברוגז. הוא עמד ללכת, כששמע מאחוריו את קולה העולץ של אפריל.

"תרשה לי להעניק לך אותו," היא אמרה וסימנה למוכר לארוז את המחשב.

"אין סיכוי."

"כדי לחגוג את מכירת ההדפס שלי!"

"השגת את המחיר שרצית?"

"כן, אבל לא בקלות. הבחור חשב שבמחיר הזה מגיעה לו גם אחת מתנוחות הקאמה סוטרה."

"כל האומללות של בני האדם מקורה אחד, והוא חוסר היכולת לשבת בשקט לבד בחדר."

"וודי אלן?"

"לא, בּלֶז פסקל."

המוכר הושיט לו את המחשב, אחרי שארז אותו בקופסה המקורית. מתיו הודה לו בניד ראש, ואפריל שילמה את הסכום המוסכם. אחר כך הם הזדרזו לחזור למכונית.

מתיו התעקש לנהוג. בעודם משתרכים בפקקי התנועה בחזרה לבוסטון, לא היה לו מושג שהרכישה הזאת עמדה לשנות את חייו לנצח.