מחשבות שלום

"מה שהעם צריך" תהליך א.וסלו – והחלופה לתהליך

הימין המדיני בישראל, בייחוד אנשי ההתנחלויות, הצליחו להחדיר להכרת העם בישראל כי תהליך אוסלו לשלום, שהחל לפני כשמונה שנים, היה כישלון, והמצב המדיני של אין שלום, ההתלקחות האלימה של אינתיפדת אל־־אקצה והטרור שנמשך שנים – הם תוצאה ישירה והוכחה ניצחת לכישלון תהליך אוסלו. האומנם זו האמת?

מסקנה כזו יכולה להיות נכונה אך ורק אילו היה אפשר להוכיח כי שמונה השנים מאז תחילת התהליך (אילו לא הופעל) היו עוברות על המדינה בשקט יחסי, במנת טרור קטנה, כשההתנחלויות ממשיכות לצמוח, ושקט ושלווה במקומותינו, וארבעה מיליון הפלסטינים משלימים בהכנעה עד היום עם משטר הכיבוש שיועד להם.

איש אינו יכול להוכיח, ואפילו בסבירות נמוכה, כי כזו היתה יכולה להיות החלופה שהיינו זוכים לה אילו לא היה תהליך אוסלו. ההפך מכך הוא סביר וראליסטי הרבה יותר.

מדינאים, עיתונאים והיסטוריונים מיומנים ונקיים מאבק דמגוגיה יוכלו לטעון במידה רבה של שכנוע, שבלי הפעלת כל תכנית לשלום (לא היתה, כפי שאין גם כיום תכנית כזו), ארבעה מיליוני הפלסטינים בארץ ישראל לא היו נחים על זרי דפנה אלא על זרי קוצים, והיו מפעילים טרור שאין לדעת את תחכומו ועצמתו. גם מדינות ערב לא היו משקיפות בסטואיות על התמשכות הכיבוש ושלילת הזכויות האלמנטריות מהפלסטינים. ואין כל ערובה שלא היינו נקלעים לעוד מלחמה אזורית־מחזורית (כמו בעבר) שאת טיבה ותוצאותיה אין לדעת, פרט לנחלי הדם ומיליארדי הדמים שהיא היתה סוחטת משני הצדדים.

יתרה מזו, בעידן הגלובליזציה של תחילת האלף השלישי חצי מהעם בישראל, מדינות אירופה, האו"ם וארצות הברית, לא היו יכולים להשקיף שמונה שנים בשוויון נפש בכיבוש המקפח והמשפיל, מבלי להגיב. אין ספק שישראל היתה מוצאת עצמה מותקפת, מוצגת כנאשמת עיקרית בעיני העולם הנאור, וזוכה לקיתונות של ביקורת, ואולי גם לסנקציות, שהוצעו לא אחת.

אולם תהליך אוסלו קרס; זו עובדה מוגמרת. הוא הוסט מדרכו והוכרע בטרם הצליח להגיע ליעדו – הסדרי קבע ליחסי שלום מתמשך בין שני העמים בארץ האחת. אולם בטרם קרס, או יותר נכון הקריסו אותו, היתה תחילתו של התהליך הפתעה מבטיחה ונותנת תקווה לבאות. התחילה להתפתח דינמיקה חיובית שהביאה תוך זמן קצר תוצאות מפליגות.

תוצאות תהליך אוסלו

נבחן תוצאות חיוביות אלה: האם הן מצביעות על כישלון, ומה שקרה להן לאחר מכן, עם דעיכת תהליך אוסלו.

1. המוסד העליון של אש"ף קיבל החלטה המכירה במדינת ישראל.

2. במסגרת דיוני אוסלו דרשו הפלסטינים מדינה משלהם בגבולות שטחי יש"ע שנכבשו ב־1967. זו למעשה הכרה רשמית פלסטינית בגבולות ישראל הנוכחיים.

3. מדינות ערב ביטלו בהחלטה רשמית את החרם הכלכלי על ישראל. החרם בוטל למעשה, ובכך פתח את המסחר גם עם מדינות ערב, וגם עם מדינות או חברות בעולם שנכנעו לחרם זה. עתה, בלי תהליך אוסלו לשלום שקרס, רבות התביעות במדינות ערב להחזיר את החרם לקדמותו.

4. נחתם הסכם שלום עם ירדן, שברור לכול שלא היה אפשרי לולא תהליך אוסלו. עתה, בהיעדר התהליך, השלום צולע, הולך ומתקרר, ועלול להיעלם אם לא נחזור לתהליך של שלום.

5. רוח הפיוס הקלה שהחלה לנשוב מיחסי ישראל עם הפלסטינים, הביאה לידי התפתחות יחסים מדיניים ראשונים, יחסי מסחר ואפילו תיירות, עם מדינות ערביות במפרץ הפרסי ועם מדינות המגרב. דבר זה השפיע גם על חידוש היחסים שנותקו ועל התעצמות של יחסים שנחלשו עם מדינות באפריקה וגם במזרח הרחוק. יחסים אלה הידרדרו בזמן האחרון והם עלולים לחלוף עם הרוח הקרה של שלילת תהליך אוסלו הנושבת מישראל.

6. התפתחו יחסי שותפות בין ישראל למדינות ערב השונות. נערכו מפגשים כלכליים משותפים, נתכנו תכניות להקמת בנק אזורי משותף לפיתוח האזור ולהקמת מפעלים אזוריים משותפים. זו היתה התחלה ראשונית לכיוון של "מזרח תיכון חדש". כל אלה נגוזו עם דעיכת תהליך אוסלו, כנראה לשביעות רצונם של אלה המבכרים את המזרח התיכון הישן של טרור ומלחמות, ובלבד שלא לגעת ב"ארץ ישראל השלמה", רעיון שכבר נכשל אך עוד מנסים להצילו, ולא חשוב באיזה מחיר.

7. בגלל הדינמיקה החיובית והמקדמת של תהליך אוסלו התחילה להתרחש אווירה של התפייסות בין ישראל לבין הפלסטינים. ישראלים רבים נסעו בביטחון, ובלי פגיעה בהם, לקניות בג'נין, בטול כרם, בעזה, ביריחו, בבית לחם ועוד. מאות אלפי פלסטינים נקלטו בעבודות חיוניות וגם קבועות בישראל, המסחר ההדדי בין יהודים לערבים פרח. אלה היו סימנים ראשוניים של תחילת התפייסות. האין זו תוצאה ישירה של תחילת האמונה בשלום האפשרי?

8. התיאום הביטחוני בין הממונים עליו בישראל וברשות הפלסטינית התבסס והתמסד, ועקב כך פחת במידה ניכרת הטרור, גבר הביטחון האישי, ואין מדד טוב לכך מאשר התיירות מחוץ לארץ שהלכה והתעצמה לממדים שלא נודעו בעבר.

עתה, בהתפרק שיחות אוסלו, בהיפסק התיאום הביטחוני, כשהביטחון האישי הוא בשפל שלא ידענו כמותו עשרות שנים, גם התיירות ירדה לשפל המדרגה.

9. חשובה מכול היא העובדה, שגם אם השתתק תהליך אוסלו וחדל – בתוצאתו הוא השאיר בשטח מצב עובדתי שונה בתכלית מזה שהיה לפני תחילת התהליך; מצב שאי־אפשר לשנותו על ידי צד אחד; מצב שקידם את תהליך ההידברות בין הצדדים והביאו עד לפני הסדרי הקבע, שגם המסגרת הכללית שלהם כבר נקבעה בשטח:

(א) מדינת פלסטין קמה והיא קיימת ומוכרת על ידי העולם, ולמעשה גם על ידי ישראל. גם שרון הכיר בעצמאותה בהודיעו שיהיה מוכן להעביר לה כ־40% משטחי יש"ע, והבטיח שיתחום את גבולה בהתחשב בצרכיה.

(ב) בארץ ישראל קיימות שתי מדינות – ישראל ופלסטין. חלוקת הארץ ביניהן טרם נסתיימה, והיא חייבת להסתיים בהסכם בין שני הצדדים. זו אשליה מסוכנת לחשוב שצד אחד יוכל לקבוע את גבולות הקבע.

(ג) ישראל לא תוכל לצרף לשטחה שום חלק משטחי יש"ע אלא בהסכם פשרה עם הפלסטינים. יש מקום להניח שהמרב שישראל תוכל להשיג בהתדיינות זו הוא צירוף של גושי ההתנחלויות הגדולים הסמוכים לגבול ישראל, בערך 5% משטחי יש"ע. אם ישראל תרצה לצרף שטחים על דעת עצמה זו תהיה קריאת תיגר כלפי העולם כולו וחצי מהעם בישראל, מה שלא נראה כבר־ביצוע.

(ד) המסקנה מן הסעיף הקודם ומהסטטוס שנוצר בשטח היא: חלום "ארץ ישראל השלמה" גז ונעלם, ואיננו ניתן לביצוע. הוא חייב להיעלם משיקולי סדר היום הלאומי־מדיני, ולמצוא את מקומו בגנזך ההיסטוריה, ליד חלום "שתי גדות לירדן" – ולא לחבל יותר באחדות העם ובהתפתחות יחסי שלום בין ישראל לפלסטין.

אין שותפים לשלום

תהליך אוסלו, אף שהתפוגג בסוף דרכו, הצליח להביא את ישראל ואת הפלסטינים אל היעד הקובע – השגת הסכם על הסדרי קבע וחלוקת הארץ בין שתי המדינות.

כדי שתהליך השגת ההסכם ינוע על פסים יציבים, בדרך עניינית ומקדמת, הוא זקוק לשותפות פלסטינית קונסטרוקטיבית, ראליסטית, דבקה במטרה של פיוס לאומי ומסוגלת לפשרה הוגנת.

אבל בד בבד חשוב שגם השותף הישראלי יהיה מעוניין בכנות, מחונן ביצירתיות, ומסוגל להתפשר ולשלם את המחיר הראוי עבור ההישג הנכסף שיבטיח שלום יציב לשתי המדינות.

אין שותפים כאלה בשני הצדדים.

התרוצצות האמוק של ערפאת משטיח אדום לשטיח אדום, והצדעותיו הבומבסטיות, כשהוא לבוש בגדי לוחם ועטוי הכפייה הנצחית – התנהגותו זו ואביזרים אלה, קובעים את הופעתו החיצונית המנופחת, ולא זו בלבד אלא שהם משקפים את דמותו הפנימית הראוותנית, את תפיסת עולמו הארכאית והפרימיטיבית – דמות הרחוקה ת"ק פרסה מדמות מדינאי מודרני, איש עשייה הצריך לבנות מדינה. במסמרות של ברזל הוא הצליח לקבוע בלִבות הישראלים את ההכרה שאין הוא מעוניין להיות שותף לשלום, והוא מדמה את עצמו כמי שיביא את גאולת הארץ לעמו כאביר האינתיפדה והג'יהד, שיובילו אותו אל לבה של ירושלים.

לעומת זה, ממשלתו של שרון נשענת בעיקרה על מה שנקרא "קואליציית נתניהו", שנבנתה על יסוד ברית לא כתובה ולא קדושה בין הימין המרכזי (הליכוד), בין הימין הקיצוני המתלהם, ובין הדתיים הקלריקלים. הקואליציה שבראשות נתניהו הצליחה לערער ולחבל בתכנית אוסלו, בנבט השלום שזה עתה נבט והחל לצמוח והוא באִבו, צעיר ורך ורגיש, וקל היה לנתניהו לייבשו, להטות את הדינמיקה החיובית ולהפכה לשלילית. זו הקואליציה שהמעידה את תהליך אוסלו. קואליציה זו היא עתה קואליציית שרון, שצירף אליה את מפלגת העבודה כדי להוסיף לה את צבע האחדות הפיקטיבית שאין לה כל יכולת לשנות את מדיניות "קואליציית נתניהו" הדומיננטית. קואליציה זו מסוגלת רק להכשיל את הגישור והפיוס ולא לקדמם.

שרון וערפאת, שני קטבים של חוסר אמון, ביטול וזלזול הדדי, לא יוכלו להצמיח שלום. הסדרי הקבע לא ימצאו את פתרונם בין שני אלה, כשכל אחד מהם דבק עדיין בכל מאודו ב"כולה (ארץ ישראל) רק שלי".

חולשתו של השמאל המדיני

גוש הכוח המדיני־חברתי השלישי – השמאל, על כל גווניו ונספחיו, שתאורטית מסוגל להביא את השלום, היתה לו עדנה בזמנו של רבין. תהליך אוסלו החל לצמוח. הוא זרע תקווה בעולם כולו. הוא שלח שורשים גם בעולם הערבי. הדינמיקה החיובית הביאה הישגים של ממש. בישראל היתה תמיכה של רוב העם בתהליך, היתה הרגשת הקלה. היתה תקווה שגם ערפאת, בכוח הנסיבות, ישתלב במהלכים הקונסטרוקטיביים ובבניית האמון שהחל להתפתח.

אולם חובה היא להכיר באמת המרה שתהליך אוסלו התפרק במידה רבה, אולי אפילו מכרעת, בגלל חולשתו והססנותו של השמאל. השגיאה האסטרטגית המכרעת היתה אי־שינוי מהותי ודומיננטי של סדר העדיפויות הלאומי־מדיני, הן בממשלת רבין הן בממשלת ברק. הכוח שצברו ההתנחלויות הרתיע והפחיד. הניסיונות של רבין, ועוד הגדיל לעשות ברק, להאכיל ולהשביע את הארי (ההתנחלויות) ולנסות לאלף אותו שיהיה פחות טורפני, רק עוררו את תיאבונו, הגדילו את תחושת עליונותו ואת תעוזתו להגן על הטריטוריה הפרטית שלו במכלול אמצעים, גם הרסניים. הם לא נרתעו מלהלהיט את הרוחות, לדרבן את היצרים המקוממים לאלימות, לחוסר משמעת, להתנגדות מילולית בוטה וממרידה, שהביאה גם לידי אלימות פושעת והרסנית.

גם בימי רבין גם בימי ברק נשמטו מתחת לרגליהם של הפלסטינים עוד גבעה ועוד תל ושדה. עוד בניין ועוד יישוב ועוד מתנחלים עולים על האדמות שבמחלוקת. איך לא יתערער אמונם ברצון או ביכולת של ישראל להחזיר להם את אדמותיהם?

את התהליך המתסכל וההרסני הזה היו צריכים, וגם יכולים, רבין וברק למנוע אילו פעלו באומץ ובנחרצות; אילו הבנייה בהתנחלויות היתה נפסקת; אילו אחרי הפוגרום שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה היה מוציא רבין את כל מתנחלי חברון מן העיר – ייתכן שכל היסטוריית תהליך אוסלו היתה אחרת. הדינמיקה החיובית לא היתה מתחסלת, ואולי אפילו מתעצמת. האמון ההדדי היה נבנה ביתר שאת במקום שנגדעו ניצניו והוא נסוג ונעלם.

השמאל גם לא השכיל להקנות לתודעת העם את מסריו לשלום. לא הצליח להנחיל לציבור את חיוניות תהליך אוסלו לשלום, וזה כאשר רוב העם רצה ותמך בשלום הקונקרטי, ידע שהמחיר הוא החזרת רוב אדמות יש"ע והורדת חלק ניכר מההתנחלויות, והסכים לחלוקת הארץ ולהקמת מדינה פלסטינית.

בגלל חולשותיו של השמאל, המפורד בגלל יחסי אנוש לא תקינים, בשל הבדלי ניואנסים חסרי ערך, ובגלל כשליו בהסברה, בשכנוע ובמעשה, גם כאשר הוא בשלטון, הצביע רוב העם בעד נתניהו שהבטיח להמשיך בתהליך אוסלו, ולמעשה חיבל בו אנושות. לאחר מכן הצביע רוב העם בעד שרון שהבטיח בקולי קולות כי "רק שרון יביא שלום", כשכל ילד יודע שלשרון אין כל תכנית וכל כוונה קונקרטית לנהל משא ומתן לשלום.

הטרגי ביותר הוא, שגם את שתי ההונאות הנ"ל אין השמאל מסוגל לחשוף, להבליט, להסביר לעם את משוגותיו ואת תוצאותיהן.

ובכל זאת, תהליך השגת השלום חייב להימשך. אם ייפסק לחלוטין תהליך חלוקת הארץ לשתי מדינות, זו תהיה החמצה אסטרטגית היסטורית רבת משמעות וחורצת גורל, שתטה את כיוון התפתחותה של ישראל לכיוונים לא נודעים. זו תהיה החמצה ישראלית הדומה בחומרתה ובגורליותה לזו של הפלסטינים ב־1947, בהתנגדותם אז לחלוקת הארץ. זו יכולה להיות החמצה טרגית ישראלית – בכייה לדורות.

חלום באספמיה

אבל אולי קיימת בכל זאת אפשרות היפותטית אחרת – ש"הכושי יהפוך עורו, ונמר חברבורותיו", דבר מפתיע שיכול לקרות בהשתנות התנאים האובייקטיביים שתורת האבולוציה מכירה בו, ושרון ייפרד מאריק המוכר והידוע, ועם פרס יחד הם יחפשו דרך לקואליציית שלום אמיתית. קואליציה שתישען על החלק המתון, הליברלי בליכוד, על מפלגת העבודה, מרצ, שינוי, מפלגת המרכז, ישראל בעלייה ועוד בודדים. אפשר לצרף גם את ש"ס, ובלבד שהיא לא תהיה לשון המאזניים שתכריע לכאן או לכאן.

זו תהיה קואליציה משוחררת מכבלי הדת והתלות בדתיים ומהאילוץ לשלם להם שלמונים. זו קואליציה הנחוצה ביותר למדינה נאורה מתקדמת בעידן הגלובליזציה. זו יכולה להיות אחדות אמיתית שתוכל להכניס רוח חדשה בעם, לתקן תיקונים חברתיים, ותהיה לה הקרנה חיובית לעולם כולו, ובייחוד לפלסטינים, ויגבר הסיכוי להגיע אתם לשלום מוסכם מעמדה של כוח מדיני־מוסרי מוגבר, ומעמדה של פיוס לאומי אמיתי.

אבל זה רק חלום באספמיה, ואולי מרוחק הרבה יותר. אבל זה גם חזון חיוני מאוד, צורך קיומי לעתיד המדינה. ו"אם תרצו" – החזון יכול להיות גם ראלי ובר השגה.

מי ייתן ותעמוד הזכות לאריאל ולשמעון, מאחרוני חוזי המדינה ובוני יסודותיה, ויהיה להם הכוח למנוע את החמצת השלום, לחולל את המהפך, לאחד מחדש את העם, לאחות מחדש את הקרע בין "שלמות הארץ", בין התומכים בחלוקתה לשתי מדינות, ובין ארבעה מיליון פלסטינים שאין לנו ולהם כל בררת חיים הוגנים אחרת מאשר חיים משותפים, בהרמוניה, שתי מדינות שכנות בארץ האחת.

לא "אנחנו פה והם שם"

לא להחמיץ את השלום פירושו לרדוף שלום ולהשיגו. כדי להשיג הסדרי קבע עם הפלסטינים נחוצה קודם כול תכנית. גם לימין וגם לשמאל אין למעשה תכנית ממשית המעידה קונקרטית על מהות מערכת היחסים בין שתי המדינות. "אנחנו פה והם שם" איננה תכנית. הניסוח רומז למעשה על מדינה פלסטינית וגבול חסום בינה לבין ישראל, ומעבר בני אדם וסחורות רק לפי תעודות. משמעותו גם שני משקים וכלכלות נפרדים, עם חוקי מסים, הגירה, מכס, מטבע, מסחר, יבוא ויצוא, ועוד הרבה חוקים שונים וגם נוגדים זה לזה – משני צדי הגבול.

הגבול המסתמן יהיה ארוך, פתלתל ומפורץ להדהים, עם מעברים עיליים ותחתיים וכבישים עוקפים, גבול פרוץ שאינו ניתן לאטימה. זה יהיה גבול שייצר בלי הרף חדירות פליליות, הברחת בני אדם וסחורות, פשעים כלכליים, מקלטי מס ומשפט, סכסוכי גבול מכל סוג אפשרי – מקור לא אכזב לסכסוכים בין שתי המדינות.

כמו כן, טריטוריית ארץ ישראל הקטנה, אוצרות הטבע שלה, ומצבה המדיני־ביטחוני־דמוגרפי אינם ניתנים להפרדה ולחלוקה צודקת לשני משקים נפרדים בלי זיקה וקשר הדוק, רצוף ויציב ביניהם.

ביטחון החוץ

ביטחון החוץ אינו ניתן לחלוקה. ישראל החפצה חיים לא תוכל לוותר על בלבדיותה בתחום זה עד אשר יוכח לאחר שנים רבות כי שלום אמת שורר בין ישראל לפלסטין, ולא אורבות כל סכנות ממדינות מרוחקות. עד אז, פיקוח על כל המרחב האווירי של הארץ, על כל מי החופים, על שמירת הגבולות ואבטחה מפני הברחות נשק והגירה בלתי חוקית, על תנועה בנמלי הים, על שדות התעופה ומעברי הגבול – חייב להיות בפיקוח ישראלי מלא.

יחסי החוץ

יחסי החוץ אינם ניתנים להפרדה מוחלטת אלא רק בתנאי שישרור שלום מוחלט עם כל השכנים. במצב הקיים לא ייתכן שסאדאם חוסיין ינחת בעזה או ברמאללה וינהל משא ומתן עם הפלסטינים, אולי אפילו על הדרכים לפגוע בישראל.

לא יעלה על הדעת שאניית מלחמה לובית תעגון בנמל עזה בלי הסכמת ישראל ובלי פיקוח ישראלי הדוק עליה.

מים

ניצול מי התהום והפיקוח עליהם, מים מהירדן והכינרת, איגום מי שיטפונות, והזרמתם, וגם המתקת מי ים והזרמתם לכל חלקי הארץ – כל אלה לא ניתנים לחלוקה הגיונית וכלכלית אלא אך ורק להפעלה ולפיקוח במשותף.

תחבורה

בתנאים של שני משקים, חוקים ומטבע נפרדים וגבולות חסומים, לא יהיה אפשר לבנות כבישים עורקיים ראשיים, פסי רכבות, קווי אוטובוסים, חשמל, מים, טלפון ועוד משותפים לשתי המדינות. גם לא תהיה אפשרות מעשית להעביר קווים כפולים ונפרדים לכל מדינה.

דמוגרפיה

היכן יהיו מיליון ערביי ישראל – האם "פה" או "שם"? בוודאי שלא גם "פה" וגם "שם" בעת ובעונה אחת. לא ייתכן שהם יבחרו לכנסת ישראל, ונציגיהם בכנסת יילחמו למען האינטרסים של מדינת עמם הנמצאת מעבר לגדר, ובו בזמן יציעו לישראל להחליף את הדגל וההמנון, ויילחמו על "מדינת כל אזרחיה", וברכאת יצהיר עם פרוץ אינתיפדה או כל הפגנה שהיא נגד ישראל ש"אנחנו לא נהיה אדישים", ולבשארה לא יינתן "מטעמים הומניים" להזמין את החיזבאללה לתוך ישראל כדי להילחם בה.

מצב זה אין לקרוא לו נאמנות כפולה. לישראל אסור לסבול נאמנות מזויפת כזו הגובלת בבגידה.

בעת משבר ביטחוני חמור עלול מצב פוטנציאלי זה לעשות את ערביי ישראל "סוס טרויאני", "גיס חמישי", בלב לבה של ישראל. זו פצצת זמן בעלת פתיל השהיה ארוך ורדום. אך הוא הולך ומתקצר. בזמן האחרון הפכו חברי הכנסת הערבים את הפצצה למתקתקת, ובפזיזותם הם עושים הכול לקצר את הפתיל, אם מקוצר ראיית התוצאות החמורות לבני עמם אם מתוך נאמנות למלחמת ההתשה של ערפאת.

גם את מאבקם הצודק להבטחת זכויות הפרט המגיעות לבני עמם הם עושים בעזות מצח ובדרכים פרובוקטיביות, לא מדאגת אמת אלא מכוונות זדון להחליש את המדינה. אילו גילו נאמנות למדינה שהם חיים בה הם היו משיגים הרבה יותר. בהתנהגותם הבוטה והתוקפנית הם בועטים במי שרוצים לעזור להם, והם מובילים את ערביי ישראל אל מצב טרגי הרה סכנות, לדרך בלי מוצא.

הסדרי הקבע חייבים למצוא את המוצא. מגיעה גם לערביי ישראל הזכות למדינה משלהם, והיא יכולה להיות פלסטין, ובה יוכלו לממש את זכויותיהם ואת שאיפותיהם הלאומיות. בישראל יוכלו להישאר כתושבי קבע הזכאים לזכויות הפרט המגיעות לכל תושב קבע.

את הלהט הדמוקרטי שלהם צריכים חברי הכנסת הערבים להביא לידי ביטוי לא באמצעות הפגנות נזעמות שהם מחוללים מדי פעם בכנסת, אלא דווקא בעזה, אצל ערפאת. לעזור לו ליהפך לדמוקרט, לעזור לו לבנות את מדינתו, לעזור לו להפסיק להיות גיבור ג'יהד שיביא את הגאולה על ידי הכאוס שהוא מייצר לנו ולהם.

המקומות הקדושים

בתנאים של גבולות חסומים בין שתי המדינות, חופש הביקור בהן אינו ניתן להסדר מתקבל על הדעת, בייחוד בזמנים של מתיחות (ואלה לא יחסרו), והם יהיו מוקד מתמיד להתנגשויות ולסכסוכים.

סיכום

על פי התכנית של "אנחנו פה והם שם" ארץ ישראל אינה ניתנת לחלוקה הגיונית, כלכלית, מדינית וביטחונית הפותרת את שאלת הקיום בשלום של שני העמים. אם בכל זאת תקום מדינה פלסטינית בתנאים אלה, העוינות כלפי ישראל יהיו מוטבעים בה מטבע בריאתה, מהתנאים האובייקטיביים האנורמליים שיישארו בהם כמה סממנים בולטים של הימשכות הכיבוש שלא תם, שישראל תהיה חייבת להטיל עליהם.

זו תהיה מדינה קטנה, כלואה בתוך ישראל, נלחצת בהכרח על ידה. העם הפלסטיני ירגיש מורחק, מנודה, בלי גישה חופשית אל "סיר הבשר" שמעבר לגדר שנלקח ממנו בכוח ובאשמת ישראל. המשק הפלסטיני המפגר, המנותק מהמשק הישראלי, אך תלוי בתשתיות (נמלים, דרכים, מים, חשמל, שדות תעופה ועוד), יהיה משק בלי פרספקטיבה, בלי תנאים ממריצים המאפשרים פיתוח מזורז. כל האכזבות והתסכולים ייזקפו לחובת ישראל. ההאשמות כלפיה והדרישות ממנה והאכזבות רק יגבירו את איבת התושבים המתוסכלים ואת אויבות מדינתם.

במצב זה אסור להוציא מכלל חשבון שגם החמאס, ואולי החיזבאללה, יוכלו להגיע לשלטון, או לשותפות בו. זו יכולה להיות מדינת אויב שהאיבה מונצחת בה, בתנאים מדיניים וביטחוניים קשים לישראל, קשים עוד יותר מתנאי הרשות הפלסטינית כיום.

שטח וגבולות למדינה הפלסטינית

מדינאים רבים בישראל משוכנעים שאחת הבעיות הקרדינליות, ואולי הראשונה בחשיבותה, היא השגת הסכם על גודל השטח וגבולותיו שיימסר לרשות הפלסטינית. האומנם כך?

כבר לפני 1967, לפני כיבוש שטחי יש"ע, כבר אז הכירו מדינות האזור והעולם כולו בישראל כמעצמה ביטחונית־כלכלית מבוססת ומוכרת. ההוכחה הניצחת לאיתנותה של ישראל כבר אז היא כמובן עצם הניצחון המוחץ והמפתיע במלחמת ששת הימים. רק מדינה איתנה ומגובשת יכולה להכין את עצמה לניצחון מהיר והחלטי כזה על שלוש המדינות השכנות שאיימו על עצם קיומה של המדינה ושנתמכו בידי ברית המועצות.

לאחר ניצחון זה היתה הדרך פתוחה עוד יותר לרווחה, להמשך הצמיחה, לשגשוג ולהתבצרות. סביר להניח כי כך היו מתפתחים הדברים גם בלי התוספת של שטחי יש"ע הכבושים.

מומחים טוענים שצירוף (לא פורמלי) של שטחי יש"ע ויישובם לאחריות המדינה לא הוסיף לה עצמה כלכלית. להפך, אילו אותם עשרות מיליארדי הדולרים היו מושקעים לא ביש"ע אלא בנגב ובגליל, היו התוצאות הכלכליות הרבה יותר מרשימות. אכלוס מסיבי של הגליל והנגב היה תורם תרומה גדולה וערך מוסף אסטרטגי מכריע לביצור ביטחון הפנים של המדינה וגם למעמדה של ישראל בעולם.

אריק שרון הוא שהִרבה לסייר בשטחים הכבושים ולהכריז על הרים וגבעות ושטחים בגולן וביש"ע כעל בעלי חשיבות אסטרטגית־ביטחונית וקיומית למדינה, ובכל מחיר יש להתנחל עליהם.

ואכן, מזה 34 שנה נעשית שם התנחלות מסיבית תוך הפקעת אדמות מסיבית, בלי התחשבות בזכויות תושבי המקום הפלסטינים. מזה 34 שנה חיים שלושה מיליון ערביי יש"ע בלי חסות שלטון מרכזי ודואג. הם משוללי זכויות פרט ולאום שכל אזרח בכל מדינה זכאי להם. בעיניים כלות, מתוך סבלותיהם בהווה וחוסר התוחלת לעתיד, הם רואים איך העתיד שלהם הולך ונשדד והופך להתנחלויות ירוקות־אדומות משגשגות, ולהם אין די מים לשתות. אוכלוסייה כבושה ומשועבדת כזו היא פוטנציאל אדיר, חומר גלם מושלם וקנאי המוכן למעשי טרור, עד כדי הקרבה עצמית של מתאבדים.

האם צפה שרון לפני 30 שנה ששטחי יש"ע ייהפכו למאגר אדיר של טרוריסטים, שנכון לקרוא להם לוחמים למען עצמאותם? האם צפה שרון שמעזה, מחברון, מטול כרם ומג'נין יהיה אפשר היום להפגיז במרגמות (ובקרוב אולי בקטיושות) כמעט כל עיר ויישוב בדרום ובמרכז הארץ – ולשרון אין דרך להפסיק זאת? האם אין יש"ע מפגע ביטחוני?

אזורי יש"ע אינם נכס ביטחוני אסטרטגי למדינה. הם אינם תורמים למאבק בטרור שמנהלת המדינה מיומה הראשון. ההפך הוא הנכון. התנגשויות הדמים המרות בין שני העמים ביש"ע רק מייצרות טרור המופנה קודם כול כלפי המתנחלים, אך גם מופנה לתחומי הקו הירוק. בדומה למצב בלבנון, היישובים הערביים הם בית גידול, מחסה ומסתור לטרור. ובדומה ללבנון, ועוד פחות מכך, צה"ל אינו יכול להיכנס במלוא כוחו ליישובים אלה כדי למגר את הטרור, אף כי הוא מרתק לאזור הרבה כוחות להילחם בו, ועוד יותר להגנת המתנחלים מפניו.

אם תקרה מלחמה של ממש, לא יהיה להתנחלויות ביש"ע כל ערך אסטרטגי בולם המסייע לצה"ל. הם לא יעצרו אפילו טנק אויב אחד, ובוודאי שלא טילים הבאים ממרחקים, שהם כפי הנראה יפתחו את המלחמה הבאה.

אפשר לקבוע בוודאות שאין ערך ביטחוני לשטחי יש"ע, חוץ מרצועה לאורך ים המלח והירדן הגובלת עם גבול ירדן. לכן הורדת עשרות התנחלויות קטנות, רחוקות ומבודדות, שאין להן ערך כלכלי, ויציאה מלב הערים הפלסטיניות, וּויתור על כמה אחוזים משטחי ישראל למען שינוי קווי גבול בכמה אזורים חיוניים למדינה – כל אלה אינם מחיר כבד למען השגת הסדרי הקבע.

השסע הגדול

התוצאה השלילית ביותר שהביאו עלינו ההתנחלויות ביש"ע הוא השסע החברתי המסוכן והחבלני ביותר בתולדות המדינה. שסע שחצה את העם לשניים, העמיק את הקיטוב החברתי, הזין והאדיר את הקיצוניות הפנטית, שדרדרה את השפיות החברתית עד לרצח ראש הממשלה. שסע שהפך למכשול ולמחסום הגדול ביותר להשגת השלום עם הפלסטינים, שכן בהכרח הוא גרם גם להקצנת עמדותיהם. השסע טרם נרפא וכלל לא התאחה. אולי אפילו עוד יעמיק וימשיך לפלג, ורק ההיסטוריה תגיד לנו בעתיד עד לאיזו טרגדיה הגענו בעטיו.

התנאים הנכונים שיאפשרו ריפוי והבראת הקרע בעם יושגו רק לאחר שיושג הסכם עם הפלסטינים על גמר חלוקת הארץ וטיב הסדרי הקבע בין שתי המדינות. למטרה זו של קימום האחדות מותר, ואפילו חיוני, להחזיר לפלסטינים את שטחי יש"ע, קצת פחות או קצת יותר, ובלבד שיושג השלום, ויתאחה הקרע בינינו לבין עצמנו ולבין שכנינו.

ירושלים

מקום הגבול בין ישראל לפלסטין בירושלים איננו בעיקרו בעיה כלכלית או ביטחונית, וגם לא בעיית ישראל־פלסטין בלבד. ירושלים היא עיר קדושה גם למוסלמים ולנוצרים, והפתרון, שהוא בעיקרו בתחום הדת והאמונה, צריך לענות על צורכי שלוש הדתות ולהיות מקובל עליהן, שאם לא כן היא תהיה מקור לתביעות, להתנצחויות ולסכסוכים בין לאומיים, שבהם ישראל תהיה תמיד הנאשמת.

היהודים הם הראשונים שקידשו את ירושלים, שנות דור לפני הנוצרים והמוסלמים. בית המקדש הוא הראשון בחשיבותו, הוא קודש הקודשים של הדת והעם היהודי. ירושלים היתה בירתו הקבועה של העם היהודי בימי הבית הראשון והשני. היא מעולם לא היתה בירה של נוצרים או מוסלמים.

אבל גם נוצרים ומוסלמים שלטו בה מאות שנים ובנו בה את קודשיהם, שהם משניים ושלישיים בדרגת קדושתם לבני דתם. עם זה יש לזכור, שגם הנצרות וגם האיסלאם, לידתם וההיסטוריה שלהם מתחילה ברחובותיה, במבואותיה ובמוצאיה של ירושלים, והיא חלק חשוב ואינטגרלי באמונה ובפולקלור הדתי שלהם.

לכן, ההסדר בירושלים צריך לזכות להכרה ולהסכמה בין לאומית. ההסדר אינו יכול להתבסס על ריבונות מוחלטת של ישראל או פלסטין על כל אתרי הקדושה שבלב ירושלים העתיקה.

כיוון שבארץ ישראל חיים כ־5 מיליון יהודים וכ־4 מיליון מוסלמים, ובירושלים שתי אוכלוסיות גדולות של יהודים ומוסלמים הנצרכים יום יום לקודשים אלה, הגיוני וגם מעשי הוא שהריבונות על אזור הקודשים של שלוש הדתות תהיה בריבונות משותפת של ישראל ופלסטין, וּועדה מטעמם (הכוללת נציגי הנוצרים) תסדיר, תנהל ותפקח על קודשי שלוש הדתות. הסדר זה של ריבונות משותפת המוצע כאן יוכל להשתלב אורגנית במסגרת הסדרי הקבע המיוחדים, כפי שיוצעו ויפורטו בפרקים הבאים. אך ספק גדול אם יהיה בר ביצוע ויוכל לעמוד בלחץ הניגודים, במסגרת של שתי מדינות נפרדות בנוסח: "אנחנו פה והם שם".

חשוב להזכיר הן לערפאת ולארגונים המוסלמיים הקנאים והפונדמנטליסטיים הן ל"נאמני הר הבית" שלנו המחפשים את הפרה האדומה כדי שיוכלו לזבוח זבחים בהר הבית, והן לרבנים למיניהם המחכים למשיח בימינו שיוריד משמים את המקדש על הר הבית, לכל אלה יש להזכיר כי איננו חיים היום בימי הביניים, במאות השחורות, שעמדו בצל מלחמות הדת הנוראות, מסעי הצלב, האינקוויזיציות והפוגרומים ושאר הרדיפות, החרמות והנידויים של הדתות.

בעידן שלנו יש לפתור גם את בעיות הדת הנוגעות לכלל החברה ברוח הסובלנות והשפיות ולפי הסטנדרטים של התרבות המתקדמת, ובשום אופן לא לפי הלכות פרימיטיביות של כל הדתות שאבד עליהן הכלח מזה מאות ואלפי שנים.

זכות השיבה

במסגרת הדיונים על הסדרי הקבע תובעים הפלסטינים להחזיר לישראל (ויש המדגישים לבתיהם הקודמים) חלק ניכר מהפלסטינים שהיו לפליטים בגלל מלחמות פלסטין־ישראל. ישראל צריכה בנחרצות לדחות על הסף כל הצעה, אפילו מזערית, בכיוון זה. וזאת, לא רק מפני שהיא לא ראלית, שכן אין לאן לחזור, ויודעים זאת גם מציעי ההצעה, אלא מפני שעצם ההצעה לא באה כדי לפתור את בעיית הפליטים אלא כדי לנסות לחסל את ישראל בעזרת הדמוגרפיה.

אבל ישראל כן צריכה, ואפילו חייבת (לא מחויבת על ידי מישהו) לתרום תרומה נכבדה ומשמעותית לקידום שיקומם של פליטי המלחמות במדינת פלסטין שתקום – כמובן רק לאחר שיושג הסכם על הסדרי הקבע ולאחר התחלת ביצועם, ורק לאחר כניסתם של הפליטים לפלסטין.

ישראל תוכל לעשות זאת בדרך שתקבל על עצמה מטלות שונות שעשויות לעזור ישירות לפליטים, וסעד חשוב להמרצת צמיחת המשק הפלסטיני ויכולת הקליטה שלו. ישראל תוכל לשכן פליטים וליישבם בכמה מיישובי יש"ע שיפונו על פי ההסכם. ישראל תוכל לתת לפליטים שייקלטו במדינתם העדפות והקלות נכבדות בתנאי העסקתם במשק הישראלי. אפשר שישראל תקציב מענקים לפלסטין בשווה כסף שהיא תשקיע במפעלי פיתוח בפלסטין, כגון תכנון, פיתוח, הכשרת עובדים והשתתפות במפעלי פיתוח החקלאות בפלסטין, הקמת מפעלי תעשייה, תשתיות, פארקים לתעשייה ומפעלים משותפים. יעיל וחיוני יהיה להקים קרן משותפת גם עם גורמי חוץ למטרת הענקה רבת ממדים של סטיפנדיות להשכלת צעירי הפליטים באוניברסיטאות בישראל ובפלסטין, כדי להמריץ צמיחת דור צעיר שיהיה מסוגל להחיש את קידומה של מדינתו אל עידן התעשייה הטכנולוגית המתקדמת, אל ההיי־־טק. ורשימת האפשרויות ארוכה.

אולם יש לזכור שכל זה יוכל להתבצע אך ורק בתנאים של משק משותף לשתי המדינות, גבולות פתוחים, ביטחון אישי וציבורי מוחלט, ויחסי אמון בין שני העמים. בתנאים של שתי מדינות בנוסח: "אנחנו פה והם שם" זה בלתי אפשרי. רק הנוסחה והמציאות היומיומית של "אנחנו והם ביחד", רק היא תאפשר זאת.

דרך זו, המוצעת כסעד לפתרון שיקום הפליטים, היא הראלית, היעילה והתכליתית ביותר, ויהיה לה גם ערך מוסף נוסף – היא תעודד שותפות אינטרסים ובכך תתרום לעיצוב וייצוב יחסי שלום בין שני העמים.

חלוקת הארץ

למעשה מדינת פלסטין היא עובדה קיימת, גם אם איש עוד לא קרא לה בשמה ולא הנפיק לה תעודת לידה וזהות רשמית. ממשלתה, "הרשות", מקיימת מדיניות חוץ עם הרבה מדינות ברחבי העולם, וזוכה להכרה דה־־פקטו מרבות מהן, כולל ארצות הברית וגם האו"ם. היא מתפקדת כמדינה, גם אם גבולותיה טרם נקבעו, כמו גם גבולות ישראל.

גם ישראל הכירה דה־פקטו בפלסטין שבשטחי A ו־B. שטחים אלה אינם יותר שטח כבוש. לישראל אין כל אחיזה בהם וכל שליטה עליהם. אדרבה, היא דורשת מהרשות לעשות סדר בתחומי שיפוטה וריבונותה. רק עקב פעולות מלחמה נכנסת ישראל לשם, ובצדק, ויוצאת משם כשם שנכנסה למצרים עד קילומטר 101, ולסוריה עד קרוב לדמשק – ואפילו לא ננזפה על כך. כל זמן שישראל תיכנס לשטחים מטעמי ביטחון מחייבים ולא לשם שהייה, אחזקה או כיבוש – הדבר יתקבל בהבנה. אבל בו בזמן צריך להיות ברור שישראל לא תחזור לשטחים גם אם תבטל הכנסת את הסכמי אוסלו, וגם אם תכבוש אותם מחדש בשל אילוצי מלחמה שיצדיקו זאת. בתום מלחמה כזאת היא תצא משם, ואם לא – היא תוצא משם מכוחו של אולטימטום עולמי (לא רשמי) שלא יאפשר לישראל כל חזרה לכיבוש. את כל אלה צריך לראות בעיניים פקוחות. פלסטין היא כבר מדינה בפועל, מוכרת, כמו שהיתה ישראל לאחר שהוכרזה כמדינה, ועד לסיום מלחמות השחרור שהתוו את גבולותיה.

ישראל צריכה בהקדם, ובלי תנאים, להכריז כי היא מכירה במדינת פלסטין בגבולותיה הנוכחיים (אזורי A ו־(B, מבלי לוותר בינתיים על זכותה לפי הסכם להתערבות ביטחונית באזור B. בצעד חד־־צדדי זה ישראל לא מוסרת כל נכסים, לא פוגעת במעמדה ובכושר ההתמקחות שלה, ולא מפקירה או מחלישה כל עמדה אסטרטגית שלה. על ידי צעד זה תיפטר מהתואר של כובשת, ותזכה לאהדה בעולם, בייחוד אם תכריז כי פניה למשא ומתן מידי עם פלסטין לחלוקת הארץ ולהסדרי שלום קבע. אקט מדיני כזה יכול להביא ללחץ בין לאומי מסיבי על ערפאת להפסיק את כל פעולות הטרור ולהיכנס למשא ומתן.

המשא ומתן צריך להתנהל עם "הרשות" כממשלת פלסטין, ולא עם הנהגת אש"ף. המשא ומתן לא צריך להתנהל על בסיס אוסלו, שלמעשה שבק חיים מזמן, אלא על הצורך להשלים את חלוקת הארץ בין שתי המדינות ולעצב את מערכות היחסים העתידיים ביניהן.

חלוקת הארץ היא כבר עובדה ניצחת שאין חזרה ממנה, והיא גם מוכרחה להגיע להשלמתה, כמו ניתוח קשה שיש להשלימו, שאם לא כן ייגרמו עוד סיבוכים. השלמת החלוקה תבוא אם במשא ומתן מידי, ענייני, מודרך על ידי כוונות כנות משני הצדדים, ואם לאחר תמרוני השהיה, התחמקויות והסתבכויות עד כדי הקזות דם במלחמות.

במצב משברי זה חידה גדולה היא מה הן כוונות שני הצדדים, שני "הפרטנרים", שרון וערפאת – האם פניהם לחפש תירוצים לדחייה, או למצוא את הדרך לפתרון הבעיה. כידוע, לשרון אין כל תכנית מגובשת לחלוקה, לכן הוא בונה את מדיניותו על דחייה ארוכת מועד, על תביעה מערפאת להביא לאפס טרור פלסטיני – ורק אז, לאחר תקופת רגיעה, להתחיל במשא ומתן. כל זה נכון וצודק רק אם יש תוספת לדבריו, המלמדת ולוּ ברמז על מה ייסוב המשא ומתן – האם גם על המשך ביצוע החלוקה? אילו היה מרמז לפחות על מהות "המחיר הכבד" שהוא מכריז כי הוא מוכן לשלם כדי להגיע להסדר קבע, אבל באין אפילו רמז (ייתכן שאין על מה לרמוז) וערפאת יכול להבין מכך שמהסלע הזה, שרון, מים לא ייצאו ממנו. לכן אין פלא שערפאת לא ישמוט מידיו את דרך הפעולה היחידה שהוא מכיר ומתורגל בה – דרך הטרור.

לעומת זה לא ברור כלל אם ערפאת הוא שה תמים ורודף שלום. ייתכן מאוד שהוא מרבה לדרוש כניסה מידית לשיחות שלום, כשכל מטרתו הטקטית היא למשוך את שרון לשיחות סרק מייגעות ועקרות, מעין אלה שקיים עם ברק. ייתכן שכיוון שהוא יודע כי משיחות אלה הוא לא יקבל את נתח העוגה שהוא רוצה (והוא רוצה את העוגה כולה), ומכיוון שהוא יודע שלא יגבר על ישראל בכוח הנשק – הוא מושך את ישראל למלחמת התשה ממושכת בסיוע מתוכנן עם מדינות ערב, ובעידוד קולני וסעד מעשי מחברי הכנסת הערבים.

אם נכונה החזות הקשה שלשרון אין תכניות, ואולי גם לא כוונות להשלים את חלוקת הארץ, ואם גם ערפאת אינו מתכוון לפשרה כלשהי אלא רק שואף להשיג את "כולה שלי", תעמוד ישראל בפני בעיות חמורות וגורליות שפתרונן מי ישורן.

אבל אולי תיתכן גם תחזית אופטימית יותר. שרון הבטיח שיביא שלום, ואין ספק שהוא רוצה בכל מאודו להביאו ולהירשם ככזה בהיסטוריה של ישראל, ובכך גם למחוק את הפרק האפל המיוחס לו בלבנון. אך אם ייכשל, והדברים יסתבכו ויגיעו לכלל מלחמה, הוא ירשום לעצמו עוד פרק עצוב וקודר כמי שהביא שוב את ישראל למבוי סתום, למלחמות ולשכול.

אולי דווקא חומרת המצב וסכנותיו, עיקשותו של ערפאת והמצב של "אין בררה אחרת", יגרמו לשרון להיצמד אל פרס, וביחד הם מסוגלים לאלץ את ערפאת ואנשיו לזנוח את חלום "כולה שלי", וכן לקבל תכנית לחלוקת הארץ לשתי המדינות, ולהגיע להסדרי קבע שיבטיחו שלום. אם יעשו זאת שניהם בצמידות, בנחישות, בכנות ובפתיחות מתחשבת בצד השני, יש סיכוי שיצליחו. הם יהיו חייבים להצליח, שכן אין באופק צוות בהרכב אחר המסוגל לעשות זאת.

בית לאומי לפלסטינים

ב־1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות. הפלסטינים ומדינות ערב דחו את ההצעה ויצאו למלחמה ביהודים. זו היתה החמצה טרגית שלהם. ישראל ניצחה במלחמותיה על העצמאות והקימה את מדינת ישראל לפי הגבולות שהיו ברשותה לאחר המלחמות. מה שנקרא היום אדמות יש"ע נשאר בשלטון הירדנים, והפלסטינים החמיצו עוד פעם הזדמנות להקים את מדינתם על שטחים אלה, בפרק זמן של 19 שנה. לאחר שהמצרים, הסורים והירדנים כפו על ישראל עוד מלחמת חורמה, כבשה ישראל את שטחי יש"ע ולא סיפחה אותם למדינה בגלל אילוצים בין לאומיים, שבאו מתוך הנחה שהם נועדו להקמת מדינה לפלסטינים.

עתה רוצים ארבעה מיליון הפלסטינים שבארץ ישראל להקים את מדינתם על שטחים אלה. על אף המשגים הטרגיים של הערבים, על אף העוול הנורא שנגרם לישראל בכל המלחמות שנכפו עליה, על אף עשרות אלפי ההרוגים וההון הרב שבוזבז לשווא, היא נדרשת עכשיו להחזיר את שטחי יש"ע לפלסטינים.

לישראל אין בררה אלא להחזיר שטחים אלה, ולוּ רק מהסיבה שמיליוני הפלסטינים במצבם הנוכחי הם עצם בגרונה של המדינה ומסכנים את קיומה, וגם מן הסיבה העקרונית־מוסרית, שבמאה העשרים ואחת המתקדמת אין למנוע ממיליוני הפלסטינים את זכותם להגדרה עצמית ולבית לאומי משלהם. יש לזכור שמנימוקים אלה בדיוק באה תכנית החלוקה של האו"ם שהעניקה בית לאומי ליהודים.

עם זה, זו לא רק זכותה, אלא חובתה של ישראל להבטיח בדרגת ביטחון גבוהה שמדינת פלסטין תוקם על בסיס תנאים שלא ימשיכו לסכן את ישראל בעוד מלחמות, שהטרור ייעלם, שהשכנוּת תישען על שלום מיוסד ויציב. כל עוד לא יובטחו הסדרי ביטחון מחייבים כאלה אין לחייב את ישראל להחזיר שטחים.

שכנות של שלום

שכנות טובה בין שתי מדינות מושתתת על הסכם ביניהן. אבל גם הסכם השופע רצון טוב, כוונות טובות והתחייבויות כנות, לא מבטיח הרבה אלא אם כן מכלול התנאים האובייקטיביים של המדינות ומידת השוני ביניהן אמנם מאששים ומבטיחים את מימוש הרצון הטוב ואת ההתחייבויות.

גם עין לא בוחנת תבחין מיד בתהום הפעורה בין ישראל לבין מדינת פלסטין החזויה – עוני מול עושר, מרחק תרבותי גדול, מנטליות שונה, דרכי משפט ונוהלי דת זרים, פער טכנולוגי עצום, דמוקרטיה מול שלטון יחיד, הזדהות שונה ונוגדת עם גושים בין לאומיים, ניגודי אינטרסים אמיתיים וחריפים בכל הנוגע לחלוקה ושימוש באוצרות הארץ (מים, המרחב האווירי, שערי הכניסה לארץ, גבולות, ביטחון ועוד).

ניגודים אלה הם מקור לא אכזב לייצור תלונות, גם צודקות וגם מופרכות מיסודן, לאי־־הסכמות בשאלות יסוד, לתביעות מכל הסוגים, טענות על קיפוח והגבלות. לכל אלה פוטנציאל לא מבוטל להוליד סכסוכים, גם אלימים.

אבל אלה הם השכנים, אין תחליף להם, ואִתם מוכרחה ישראל למצוא את הדרך הנכונה, את המודוס ויוונדי לשכנות טובה והוגנת.

הדרך לכך היא בשום פנים ואופן לא לפי התפיסה העממית המקובלת, כי "גדר גבוהה בין שכנים מבטיחה שכנות טובה". גם לא לפי הטקטיקה של מדינאים קצרי ראות – "לתת כמה שפחות, ולדחות את הנתינה כמה שיותר".

החומה הגבוהה ביותר בין שכנים לא תסתיר וגם לא תשנה ניגודי אינטרסים או מציאות קשה, לא תפתור חילוקי דעות מהותיים, לא תמנע ולא תשכיח סכסוכים, אלא רק תחריף אותם. גם אלימות, טרור וגרילה יודעים לעבור את החומה. באמצעות הכוח, הכפייה והחומה המפרידה אי־־אפשר לבנות שכנות טובה. פצצות המרגמה המתפוצצות בישראל לימדו שפירוז פלסטין מנשק כבד אי־־אפשר להחיל בכוח בלבד. רק הדרך הקונסטרוקטיבית, המגשרת, המשפרת ומקדמת, היא הדרך האנושית ביותר לבנות הבנה הדדית ושלום.

מדינת פלסטין תוכל לחיות ביחסי שכנות טובים עם ישראל רק אם תראה לפניה פרספקטיבה של משק צומח ומתקדם בקצב מוגבר, עונה על צורכי עמה, מעלה את רמת החיים ויוצר מקומות קליטה לפליטים. השאיפה לשכנות טובה בין שני העמים יכולה להיות ראלית ולהתממש רק על יסוד של משק וכלכלה משותפים, וגבולות פתוחים למעבר בני אדם וסחורות. רק אלה יאפשרו התפתחות הדרגתית מואצת של המשק הפלסטיני לצד המשק הישראלי המתפתח בהתמדה.

הנוסחה "אנחנו פה והם שם" רק תחריף ניגודים ותלהיט אותם עד כדי אויבות.

לחפש את השלום

מתקבל הרושם שערפאת, העסוק מאד בשלהוב אש אינתיפדת ההתשה שהוא הצית, אינו להוט כלל להגיע לדיונים על הסדרי הקבע והשלום עם ישראל. אלה כנראה אינם עומדים בראש סדר העדיפויות שלו. הוא דורש חידוש מידי של השיחות רק מתוך תקווה להפיק מהן את המחוות הרצויות לו, את "הפעימה" השנייה והשלישית. יש גם לשים לב, שערפאת בנאומיו ובהצהרותיו הרבות כמעט לא אמר דבר על שאיפתו לשלום עם ישראל, על הצורך בהתפייסות בין שני העמים ועל מהות השלום וטיבו.

ייתכן שערפאת מלבה את הסכסוך האלים עם ישראל ורוצה להביאו לנקודת רתיחה, עד לסף של מלחמה, או אף מעבר לו. ייתכן גם שמרבית מדינות ערב הקיצוניות, ואלה המרוחקות, חוץ (אולי) מירדן וממצרים, יתמכו ואף ידרבנוהו בדרכו זו, שגם בלא כוונה מלכתחילה עלולה להתגלגל למלחמה רבתי.

מכל מקום, ערפאת מצליח לדרדר ולהלהיט את הסכסוך בין ישראל לפלסטין עד למצב משברי חמור המחייב הכרעה. גם גורמי החוץ המדיניים הנוגעים והמעורבים במשבר זה, שקצה נפשם בו – אף הם ילחצו לחסלו. גם לישראל אסור לסבול עוד זמן רב את נזקי ההתשה. בקרוב היא תהיה חייבת להתיש עד דק את המנסה להתישה.

כל אלה יביאו בהכרח להתערבות וללחצים בין לאומיים ויגרמו לסיום המשבר ולהכרעות מדיניות, אם לפני פרוץ המלחמה אם מיד לאחריה.

ישראל של שרון אינה מוכנה לכך. גם שרון, כמו ערפאת, אינו מדבר על שלום ועל קץ הסכסוך, וגם לא על התפייסות. אין לו כל תכנית שלום. הצעותיו לביטחון ביניים רב־שנתי אין להן כל אחיזה במציאות. אין לו תשובה לשאלה היסודית: מה תהיה דמותה, סיכוייה ועתידה של המדינה הפלסטינית. היעדר תכנית ודרך לפתרון – זו עמדת חולשה. ישראל תהיה הנאשמת העיקרית הגורמת להתמשכות הסכסוך ותוצאותיו.

מצב מביך, סבוך והרה סכנות זה, מחייב את ישראל להשקעת מאמץ אינטלקטואלי תכנוני רב, כדי לחפש ולמצוא את הדרך הנכונה, את מערך היחסים הנכונים והמתאימים, שיאפשרו חיי שכנות טובה לשתי המדינות.

בעידן הגלובליזציה וההתערבות בפתרון סכסוכים בין מדינות, לאו דווקא באמצעות הנשק, לא ייתכן שאי־־אפשר למצוא דרך מדינית יצירתית להפעלת תהליך שלום, אולי חדשני, מהפכני, אפילו לא צפוי, המסוגל להתגבר גם על הסיבוכים המיוחדים והקשים בהשגת שלום בין ישראל לפלסטינים.

ארגון האיחוד האירופי, הכולל מדינות שלא ויתרו על המסגרות הלאומיות שלהן, ולא פגעו בייחודן ובארגונן הלאומי – איחדו את משקיהן, כלכלתן וביטחונן (נאט"ו), במסגרת מעין פדרטיבית מקיפה. איחוד זה יכול להיות מקור לדגם שיותאם במיוחד לתנאים המיוחדים של שני העמים בארץ ישראל. כלומר, שתי מדינות הלאום, הקיימות למעשה בארץ ישראל, ימצאו את הדרך לחיות בעצמאות מדינית, ובו בזמן עם משק וכלכלה משותפים וגבולות פתוחים ביניהן – תחת גג פדרטיבי, עם מִנהלת על משותפת שתנהל את המשק והביטחון, ביחסי שלום בין שני השותפים.

לאחר התבססותה של השותפות יכולה להיווצר סימביוזה מוצלחת בין המשק הישראלי המושתת על שפע של ידע, ניסיון רב שנצבר, כושר תפעול ומערכת שירותים מותאמים, לבין המשק הפלסטיני המתחיל, הזקוק נואשות לכל המפורט לעיל. למשק זה יש מאגר כוח אדם בשפע הזקוק וצמא לקידומו המהיר, להעלאת רמת חייו, לקידום צמיחת משקו, ובתנאי שותפות הוא יכול לבנות גם את המשק הישראלי וגם את המשק שבמדינתו.

אם ייעשה הדבר בשותפות אמת בין שתי המדינות, בחסות ובתמיכה אקטיבית של פורומים בין לאומיים, זה יכול להיות סיפור הצלחה מפתיע. זה יכול להיות פתרון קונסטרוקטיבי של הסבך המזרח תיכוני לרווחת האזור ולביטול הניגודים והמטרדים הבין לאומיים – והכול בדרכי שלום.

שתי מדינות לאום

החזות האופטימית של שתי מדינות לאום בארץ ישראל תחת גג פדרטיבי, היא עדיין אוטופיה. התמקדות באפשרות ביצועה תהיה ראלית ובשלה כעבור זמן, לאחר שהסדרי הקבע בין ישראל לפלסטינים יקרמו עור וגידים, והיישות הפלסטינית תתגבש יותר למדינה על כל מרכיביה והפונקציות השונות המאפיינות מדינה מתפקדת, בגבולותיה הקבועים, ומוסדותיה הפועלים.

אולם בתכנון ובביצוע הסדרי הקבע תהיה מכרעת השאלה אם הם יתבססו על משק משותף וגבולות פתוחים, או משקים וכלכלה נפרדים וגבולות חסומים. זו יכולה להיות שאלת מפתח שתקבע את מערכת היחסים העתידיים – האם תתבסס על חומת בטון מפרידה המכתיבה ניכור והתנתקות, המולידה גם יריבות, או להפך, גבול פתוח שיאפשר שותפות אינטגרטיבית של המשקים, שתפעל בעזרת הסדרי תיאום מוסדרים לטובת שני הצדדים ולקידומו המהיר של המשק הפלסטיני בתיאום עם הישגי המשק הישראלי, דבר שיוכל לקַבֵּעַ את השלום כאינטרס סטטי משותף לשני העמים.

להלן הצעת עקרונות להסדר הקבע שיביאו להפרדה בין שני העמים במסגרת שתי מדינות לאום, שבתהליך טבעי מתמשך ובקצב התפתחות אבולוציונית יוכל להביא בסופו לידי האחדת שני המשקים במסגרת תאומים, או חוקים אחידים, שירותים ומפעלים משותפים, תחת גג ניהולי משותף, בהידוק או במינון כפי שיוסכם עליהם:

1. שתי מדינות לאום: ישראל – בגבולותיה הנוכחיים פחות או יותר. פלסטין – בגבולות שטחי יש"ע פחות או יותר. "פחות או יותר" פירושו שטחים שיהיו בשימוש ובבעלות משותפת של מנהלת העל של הפדרציה לצורך תשתיות משותפות, נמלי ים ואוויר, כבישים ראשיים, מסילות ברזל, פארקים תעשייתיים, פארקים לאומיים משותפים, אגמי מים, מפעלי פיתוח משותפים ועוד, כפי שיסכימו שני הצדדים.

2. לכל לאום תהיה מערכת שלטונית מקובלת: נשיא, פרלמנט, ממשלה ושריה – במתכונת המקובלת עליו.

3. מוסדות הפדרציה, מועצה, מִנהלה (כפי שיוחלט), יורכבו ממספר שווה של נציגי כל לאום. החלטות תתקבלנה בהסכמה הדדית.

4. ערבים תושבי ישראל יהיו במעמד של תושבי קבע בישראל וייהנו מזכויות הפרט המגיעות לכל תושב קבע. את זכויות הלאום שלהם הם יממשו בפלסטין. הם יהיו בעלי אזרחות של מדינת פלסטין (אלא אם כן מישהו מהם לא ירצה בכך), יבחרו ויוכלו להיבחר למוסדותיה, לעבוד ולמלא תפקידים בתחומיה, גם כתושבי ישראל.

5. הוא הדין לגבי יהודים שימשיכו לגור בתחומי פלסטין (מה שחשוב לצורך האיזון) לאחר הסדרי הקבע. הם יהיו תושבי קבע של פלסטין ובעלי אזרחות ישראלית, ייהנו מזכויות הפרט כמו כל אזרח ישראלי, ויוכלו למלא זכויותיהם הלאומיות רק בישראל.

6. לא יוקמו יותר יישובים יהודיים בפלסטין. לא יוקמו יישובים ערביים חדשים בישראל.

7. קליטת עולים לפי חוק השבות תהיה רק בישראל. קליטת פליטים לפי זכות השיבה תהיה רק בפלסטין.

הסעיפים הנ"ל הם קווי מתאר ראשוניים וכוללים, והם באים ללמד על מבנה השותפות של שני הלאומים המוצעת כאן, אם וכאשר יחליטו להתקדם אליה

רשות ותיאום להסדרי הקבע

כדי להבטיח את השכנות הטובה יידרשו צעדים ומעשים ראשונים שיש לעשות בדרך למימוש רעיון שתי מדינות הלאום בארץ ישראל: להגיע להסכם ולבצע את הסדרי הקבע שישלימו את חלוקת הארץ, לפתור את מכלול הבעיות הקשורות בהפרדה, ולהסדיר את שפעת הנושאים הקשורים בהמשך הקשר והיחסים בין שתי המדינות.

כפי שכבר הוצע בפרק על חלוקת הארץ, ישראל תכיר דה־־פקטו במדינת פלסטין בגבולותיה הנוכחיים, ויתנהל משא ומתן בין שתי המדינות. מוצע שהמשא ומתן יתנהל במסגרת מוסד קבע שיקבל החלטות ולא זו בלבד אלא שיהיה ממונה גם על ביצוען בפועל, יעקוב אחר הביצוע ויעזור בפתרון בעיות המתעוררות במהלך הביצוע. המוסד יעסוק בכל בעיה שהיא במחלוקת שתובא לדיון על ידי אחד הצדדים, וכאלה יהיו למכביר ולאורך שנים רבות.

המוסד, שמוצע לקרוא לו רשות התיאום, יורכב מחמישה נציגים לפחות מכל צד, מדינאי צמרת ומומחים למיניהם. הרשות תפעל על בסיס הפריטטיות. החלטותיה יתקבלו רק בהסכמה הדדית.

רשות התיאום תיעזר בוועדת ייעוץ של שלושה מדינאים אנשי חוץ. אחד יומלץ על ידי ממשלת פלסטין. הוא יכול להיות מדינאי מאחת ממדינות ערב שיש לה הסכם שלום עם ישראל, ועליו לתמוך בתהליך השלום והוא צריך לקבל את הסכמת ישראל. ישראל תמליץ על מדינאי ממדינות האיחוד האירופי, והוא צריך לקבל את הסכמת הפלסטינים. את יושב ראש ועדת הייעוץ ימנה נשיא ארצות הברית.

אם שני הצדדים יתקשו לקבל החלטה בעניין השנוי במחלוקת הוועדה תמצא דרכים לייעץ לרשות התיאום בדרכי הפישור ביניהם. סמכות ההכרעה בוועדה תיקבע רק בהסכמת שני הצדדים.

ועדה זו תהיה גם מעין חסות נייטרלית אובייקטיבית, וערובה לתהליך נאות של משא ומתן, הן בקביעת סדרי הדיון ובסדר העדיפויות הן במניעת מיוריזציה של אחד הצדדים.

לוועדה זו יכול להיות תפקיד נכבד ביותר בקידום ובעיצוב מערכת היחסים בין שתי המדינות, לא רק בדרך הייעוץ אלא גם בסיוע של ממש. מדינות האיחוד האירופי מגלות עניין רב ורוצות לעזור לפתור את הסכסוך במזרח התיכון, סכסוך כל כך ממושך, שכבר לפני הקמת מדינת ישראל היה לסלע מחלוקת בין מדינות העולם ובפורומים של האו"ם – מחלוקת שהכול רוצים בפתרונה בהקדם. האיחוד האירופי יכול לתרום תרומה כבדת משקל אם יודיע כי אם וכאשר תקום שותפות פדרטיבית (בדומה לאירופה) בין ישראל לפלסטין, הפדרציה (לא המדינות) תתקבל כחברה באיחוד האירופי, או למצער תזכה להנחות שזוכות להן מדינות האיחוד. הוא הדין לגבי ארצות הברית: אם היא תסכים לתת את חסותה הביטחונית, מעין זו שהיא נותנת לנאט"ו באירופה, או תאפשר צירוף הפדרציה לנאט"ו האירופית, זה יביא למהפכה של ממש באסטרטגיות הביטחוניות במזרח התיכון, ואולי גם ביחסי מזרח ומערב. פדרציה בין ישראל לפלסטין בחסות נאט"ו תפרק מתחים, תמנע פחדים ותסיר את המכשול הביטחוני הכבד, המקשה, ואולי מונע ומכשיל את השלום בין ישראל לפלסטין.

כלום לא יעיל יותר, צודק וזול יותר, פרודוקטיבי ומתבקש מאליו בעידן הגלובליזציה למנוע סכסוכים בין מדינות לפני שהם הופכים להיות אלימים והרסניים – במקום להתערב צבאית בחיסול הסכסוכים לאחר שכבר זרעו הרס ושפיכות דמים.

מכל מקום, בין המפנה הדרמטי הנ"ל יתממש, אם כולו או מקצתו, או בכלל לא – לרשות לתיאום ולוועדת הייעוץ תהיה עבודה עצומה לעשרות שנים בפתרון אלפי הבעיות הקשורות עם הפרדה לשתי מדינות ועיצוב הקשר ביניהן לעתיד. אין פתרון מהיר וחד־־פעמי לפתרון הבעיות שנמנה אותן בחלקן: הביטחון, הגבולות, יחסי חוץ, המרחב האווירי, המים, המתקתם וחלוקתם לכל הארץ, השימוש המשותף בכבישים ראשיים, רכבות, השימוש ואולי הניהול המשותף של נמלי ים ואוויר, חשמל ועוד בעיות שוטפות, וגם סכסוכים ותקלות בהתהוותם.

ההכרעה במרבית השאלות הנ"ל מותנית בפתרון – אם הוא יהיה בדרך של שותפות או בדרך של התנתקות, לפיכך מוצע לדחות שאלות כגון בעיית ירושלים והפליטים ואולי עוד בעיות, עד שיתבררו כיווני ההתפתחות. שכן פתרון ירושלים למשל יהיה בלתי אפשרי כמעט אם תתרחש התנתקות, ולא קשה בכלל אם תהיה שותפות.

בכיוון לשותפות סביר הוא שרשות התיאום תלך ותתפתח לכיוון של מוסד דינמי קונסטרוקטיבי ויוזם שותפויות, המוכרח להיות בנוי על אמון הדדי, ובעזרת ועדות משנה משותפות הוא יוכל לחלוש, לפקח וגם ליזום מפעלים משותפים. אם אמנם זו תהיה ההתפתחות, מוצע שהרשות תשתכן באזור העיר העתיקה, שממוקמים בו קודשי שלוש הדתות. האזור יהיה בבעלות של מנהלת הפדרציה, וּועדה מטעמה תפקח ותנהל את אזור הקודשים לפי נוהלים שיוסכם עליהם.

בעיניים פקוחות

בניית השותפות בין שני העמים עד להקמת פדרציה מגובשת זו משימה לאומית לדורות. חזון השותפות הזאת לא יתגשם אם הוא לא יהיה משאת נפשם של שני העמים. משאת נפשם פירושו, שלפחות 70% עד 80% מבני כל עם יהיו נחושים ברצונם ויציבים בעמדתם ויתמכו בעקיבות בשותפות. שותפות כזו אי־־אפשר לבנות על בסיס של ממשלות מתחלפות, ואסטרטגיה מדינית המשתנה לעתים קרובות. שותפות כזאת תיתכן רק אם שני הצדדים יראו בה אינטרס לאומי דומיננטי.

גם שרון וגם ערפאת טרם זנחו את חלום "ארץ ישראל השלמה" שלהם. כאשר אחד מהם יפזול לכיוון זה, אפילו בצנעה ובהסתר, הדבר יורגש ויומחש בכל משא ומתן בין הצדדים, והוא עלול להיכשל. לפיכך גם המשא ומתן להסדרי הקבע נדון לכישלון, כל עוד שני ה"פרטנרים" מקרינים במפורש "כולה שלי" – וישראל נדונה בשל כך לשנים של עקרות מדינית ולהמשך של מבחני כוח אלימים.

אם בכל זאת נפנה לצד האופטימי ויימצא שביל או דרך לא סלולה שבכל זאת תוביל לאפשרות של שלום – ייתכן שיכולה להסתמן דרך כזו, אבל בצירוף המילה "אולי", ולצדה כמה סימני שאלה גדולים.

אולי ישכיל שרון לראות את אימי המלחמה המתקרבת ואת נוראותיה?

אולי יחליט שהוא עצמו לא יוביל פעם נוספת את העם למלחמת דמים ושכול שאין לדעת את תוצאותיה?

אולי יפנה פניו לעבר פרס, וביחד ובנחרצות, ובגיוס חלק גדול מן העם השפוי והאנטי קלריקלי – יעלו על דרך "חפש שלום ורדפהו"? ואם יחפשו – אולי גם ימצאוהו?

גם אם תתרחש הסיטואציה המדינית הזו, עדיין עומדת שאלת ערפאת. האם הוא יהיה מוכן, או בכלל מסוגל, לנטוש את הפוזה האהובה עליו, של מנהיג וגיבור חיל איסלאמי מלפני מאות שנים, הלוחם מלחמת ג'יהד למען עמו ודתו, ובו בזמן מקרין איכות של לא יצלח לשלום, כפי שהוא היום?

היום, כשגם באופק הרחוק אין כל נצנוץ לשלום או שיחות שלום; כשהנטייה אצל מנהיגי שני העמים להידברות של ממש קרובה לאפס; כשהאמון בין שני העמים הוא בשפל עמוק מאי פעם; כשערפאת משלהב את מדיניות ההתשה הלוחמנית ומעלה את הסכסוך על פסים של מלחמת דתות, ואולי גם ידרדרה למלחמת הכרעה אזורית – במציאות קודרת כזו קשה מאוד לגייס את מידת האופטימיות הדרושה כדי להאמין שתכנית הפדרציה הדו־־לאומית יכולה להתקבל.

סיום בנימה אישית

קשה לי לראות כיצד ומתי יכולה הצעתי לפדרציה להפוך מאוטופיה למציאות חיה. "זו פנטסיה", "אילוזיה", אמרו לי בצדק.

ובכל זאת, אני מאמין בכל מאודי ובמלוא הכרתי ותודעתי שאין פתרון אחר מאשר מבנה הפדרציה הדו־־לאומית – לחיים בשלום אמיתי בין שני העמים בארץ האחת.

אני מאמין שזו הדרך היחידה הנכונה להתערותה של ישראל בקרב שכנינו במזרח התיכון. אני מאמין שזו ההצעה הטובה ביותר והנדיבה ביותר שישראל יכולה להציע לפלסטינים כדי שיקדמו את מדינתם ואת אוכלוסייתם לעבר המאה העשרים ואחת.

גם אם הפלסטינים ידחו על הסף רעיון זה של הפדרציה, ישראל צריכה לדבוק בו. ישראל צריכה להביאו לידיעת העולם, ואם יידחה על ידי הפלסטינים – איש לא יוכל להאשימה כמי שמקשה על פתרון יישוב הסכסוך שאין לו סוף.

אני מאמין שהאוטופיה של היום יכולה להיות ה"אין בררה" של המחר. אין בררה זה כוח עצום, אבל רק אם בלחצו יימצא הפתרון הנכון בזמן הנכון, שאם לא כן עלולה להתרחש טרגדיה, "עד שתבוא הישועה, תצא הנשמה". והיום, באין פתרון, המלחמה רובצת לפתח ביתנו.

בכל מאודי אני תפילה שיימצאו המנהיגים הנכונים שיידעו "מה העם צריך", וירימו בעוז ובתבונה את דגל השלום בשותפות ובשוויון שייראה גם בצד השני, גם בעולם, עוד בטרם מלחמות. אולי זה ימנע את המלחמה הבאה.

אם עוד נותר חזון בקרב מנהיגי האומה, אם עוד יש בכוחם לחלץ רגליהם מן הבוץ הרדוד והדביק שהם מדשדשים בו, כשגרה מדהימה, בלי מעוף, בלי יצירתיות, רק כבולים לאמרות סרק שנזרקו לצורך ויכוח שטחי ודמגוגי – יקומו נא, ייצאו מן השגרה, יזעזעו את המציאות בזינוק אל החדש, אל הנועז, לעתיד טוב יותר.

הרצל, שכתב את "מדינת היהודים", ידע שהוא כותב אגדה. "אם תרצו", הוא אמר, "אין זו אגדה". ה"אם תרצו" – רצה וניצח, והאגדה היתה למציאות.

בן גוריון אמר: "אני יודע מה העם צריך" – והכריז על הקמת מדינת ישראל כשהעולם כולו ניבא לו כישלון חרוץ. "מה שהעם צריך" ניצח, והמדינה קמה.

גם השלום עם מצרים נתממש בזכות תעוזתו של בגין, שחתם עליו בניגוד גמור לאזהרות ולמחאות של חבריו האידאולוגיים.

תהליך אוסלו לשלום, שבתחילה פיתח דינמיקה חיובית מפתיעה ומפיחה תקוות, שחבקה עולם והתחילה לשנות את המזרח התיכון, דעכה לבסוף כיוון שלרבין לא הספיקה התעוזה לשנות בנחרצות את סדר העדיפויות, להמריץ את הדינמיקה ולקבוע עובדות מקדמות. הוא נרתע מעימות עם אנשי ההתנחלויות, והתהליך החל לדעוך. לנתניהו לא היה קשה להשקיעו בבוץ, ולברק כבר לא הספיק הכוח לחלצו מן הבוץ, שכן הוא לא ידע כיצד לחדש את האמון בין שני הצדדים.

אני רוצה להאמין שההיסטוריה עוד תוכיח כי אוטופיית השותפות בין ישראל לפלסטין תגיע לידי מימוש. אני רוצה לקוות שברבות הימים, אם לפני הקזות דם נוראות אם לאחריהן, יימצאו ה"בן גוריון" שיידע "מה העם צריך", וה"בגין", שהתרומם בתעוזתו להתפשר וחתם על הסכם שלום עם מצרים – והם ישלימו את התערותה של ישראל באזור שבו הוקמה בשלום של שותפות עם פלסטין.

ירושלים, אוקטובר 2001