מטען חורג

אלפיים מאה שבעים ושבעה קילוגרמים.

זה היה, פחות או יותר, משקלו של המטען. מלגזה פרקה אותו מהמשאית הענקית והעמיסה אותו על המשאית הקטנה יותר. הדלת האחורית היתה נעולה ומאובטחת בשני מנעולים שונים, האחד עם מפתח, השני עם צופן מספרים. שני המנעולים נחשבו עמידים בפני פריצות. אבל עם הזמן, כל מנעול וכל דלת יכולים להיפרץ.

האיש עלה למושב הנהג, סגר את הדלת, נעל אותה, התניע, לחץ פעמים אחדות על דוושת הדלק, הדליק את המזגן וכיוון את המושב לנוחותו. נהיגה ארוכה ציפתה לו, ולא היה לו זמן לבזבז. והיה חם כמו בגיהינום. אולי יותר. גלי חום ברורים התנועעו לנגד עיניו ועיוותו את קו הנוף. הוא לא מיקד בהם את מבטו, מחשש שיתחיל להקיא.

הוא היה מעדיף לעשות את זה עם ליווי חמוש. אולי איזה טנק אברמס ליתר ביטחון, אבל זה לא היה בתקציב ולא בתוכנית המשימה. פני השטח היו סלעיים, ובמרחק גם הרריים. בכבישים היו יותר בורות מאספלט. היו לו אקדחים ושפע של תחמושת. אבל הוא היה רק אחד ועם אצבע אחת בלבד ללחיצה על ההדק.

הוא כבר לא לבש את המדים. הוא פשט אותם בפעם האחרונה לפני כשעה. הוא מישש באצבעותיו את בגדיו "החדשים". הם היו בלויים ולא יותר מדי נקיים. הוא הוציא את המפה ופרש אותה על המושב לידו כשהמשאית הגדולה התחילה להתרחק משם.

הוא היה כעת לבדו באמצע שום מקום, בארץ שברובה היתה מבוצרת עדיין במאה התשיעית.

הוא השקיף מבעד לשמשה על פני הקרקע המרשימים, וחשב לרגע כיצד קרה שהגיע לכאן. בהתחלה זה נראה אמיץ. אפילו הרואי. עכשיו הוא הרגיש כמו האידיוט הכי גדול בעולם שהסכים לקבל על עצמו משימה עם סיכויי הישרדות נמוכים כל כך.

אבל הוא פה וזו המציאות. והוא לבד. יש לו עבודה לעשות, וכדאי שיזדרז עם ביצועה. ואם ימות, דאגותיו הארציות ייעלמו ולפחות אדם אחד יתאבל עליו.

נוסף על המפה היה לו גם מכשיר ג'י־פי־אס. אבל הוא לא פעל כאן, כאילו הלוויינים בשמיים לא ידעו אפילו שיש פה מדינה, ושיש בה אנשים שרוצים להגיע מנקודה אחת לנקודה אחרת. ולכן היתה גרסת הנייר המיושנת פרושה על המושב לידו.

הוא נהג במשאית וחשב על תכולת הארגז מאחוריו. מטען מיוחד במינו ששוקל יותר משני טון. בלעדיו, מותו ודאי. אפילו איתו מותו היה בגדר אפשרות, אבל סיכוייו לשרוד היו טובים יותר.

הוא נסע על הכביש הרעוע וחישב שלפניו עשרים שעות של נהיגה קשה. אין כאן כבישים מהירים. הנסיעה תהיה איטית ועתירת טלטולים. ואולי אפילו יהיו אנשים שיירו בו.

יהיו גם אנשים שיחכו לו בסוף הדרך. המטען יועבר, והוא יועבר יחד איתו. תקשורת נוצרה. הבטחות הובטחו. בריתות נכרתו. עכשיו נותר לו רק למלא את תפקידו, ולאחרים לעמוד במילתם.

הכול נשמע טוב בפגישות האינסופיות עם האנשים בחולצות ובעניבות ועם הסמארטפונים שלהם שלא הפסיקו לצלצל. כאן לבדו, בנוף הצחיח ביותר שאפשר להעלות על הדעת, הרעיון נשמע הזוי.

אבל הוא עדיין חייל, וכמו חייל, הוא המשיך למרות הספקות.

הוא התקדם לכיוון ההרים הרחוקים. הוא לא נשא עליו ולו מסמך אישי אחד. אך היו לו מסמכים שנועדו לאפשר לו מעבר בטוח באזור.

נועדו, לא יאפשרו.

אם ייעצר בדרך, והמסמכים לא יהיו לשביעות רצונם של המקומיים, הוא ייאלץ לחלץ את עצמו בדיבורים. אם יבקשו לראות את מטען המשאית, הוא חייב לסרב. אם יתעקשו, יש לו קופסת מתכת קטנה עם גימור מאט שחור. בצידה יש מתג ולמעלה כפתור אדום אחד. אם יפעיל את המתג ובמקביל ילחץ על הכפתור, לא יקרה כלום. אם אצבעו תשחרר את הכפתור בזמן שהמתג מופעל עדיין, הוא יתאדה, יחד עם כל מה ומי שיימצא ברדיוס של עשרים מטרים ממנו.

הוא נהג שתים־עשרה שעות רצופות בלי לראות ולו אדם אחד. הוא ראה גמל וחמור משוטטים. הוא ראה נחש מת. הוא ראה גופת אדם מרקיבה, שעופות אוכלי נבלות השאירו ממנה רק עצמות. הוא הופתע לראות גופה אחת בלבד. בדרך כלל היו הרבה יותר. זו היתה ארץ שידעה טבח. כל תקופה מסוימת ניסתה מדינה אחרת לפלוש אל שטחה ולכבוש אותה. הכובשים ניצחו במלחמה במהירות והפסידו את כל השאר, ובסוף הלכו הביתה עם הטנקים בין הרגליים.

במהלך שתים־עשרה השעות האלה, הוא ראה את השמש שוקעת וזורחת שוב. הוא נסע מזרחה, כך שהיא היתה ישירות מול פניו. הוא הוריד את מגן השמש והמשיך בנסיעתו. הוא השמיע דיסק אחרי דיסק של מוזיקת רוק, בעוצמה שאיימה לנפץ את שמשות תא הנהג. הוא שמע את 'Paradise by the Dashboard Light' של מיטלוף עשרים פעם ברציפות, בווליום הגבוה ביותר שאוזניו היו מסוגלות לשאת. הוא חייך בכל פעם שקולו של פרשן הבייסבול נשמע. זה היה קצת בית כאן בחוץ.

למרות העובדה שמיטלוף צרח עליו, עפעפיו החלו לצנוח והוא התעורר שוב ושוב בבהלה כשהמשאית סטתה ממסלולה בכביש. מזל שלא היתה תנועה מלבדו. לא הרבה אנשים רוצים לחיות בסביבה הזו. המילה "מאיימת" יכולה לתאר אותה. "מסוכנת בטירוף" זה ביטוי אחר, מדויק יותר.

לאחר שלוש־עשרה שעות נהיגה הוא היה עייף כל כך, שהחליט לרדת מהכביש ולנמנם קצת. הוא התקדם בקצב לא רע, והיה לו קצת זמן פנוי. אבל כשעמד לעצור, הוא הסתכל לפנים וראה מה מתקרב לקראתו. כל עייפותו התפוגגה בבת אחת. התנומה תיאלץ לחכות.

טנדר עם ארגז פתוח התקדם אליו במהירות. הוא נסע באמצע הכביש, וחסם את המעבר משני צידיו.

שני גברים ישבו בחזית, שלושה עמדו מאחור, כולם אחזו בתתי־מקלע. הם היו משלחת מקבלי הפנים, הגרסה האפגנית.

הוא ירד מעט מהכביש, פתח את החלון, הניח לגלי החום להידחס פנימה, וחיכה. הוא כיבה את המוזיקה, וקול הבריטון של מיטלוף נעלם. האנשים האלה לא יראו בעין יפה את צרחותיו המופלאות של הרוקר, וגם לא את מילות שיריו שטופות הזימה.

הרכב הקטן יותר עצר לידו. שני גברים עם טורבנים ותתי־מקלע כיוונו אליו את נשקם, והגבר במושב הנוסע יצא והלך אל דלת תא הנהג של הרכב השני. גם הוא חבש טורבן לראשו; כתמי הזיעה הספוגים בבד העידו על החום הרב והממושך.

הנהג עקב במבטו אחר האיש המתקרב.

הוא הושיט את ידו אל צרור המסמכים על המושב לצידו. הם היו ליד הגלוק הטעון שלו, שבו כבר המתין כדור אחד בבית הבליעה. הוא קיווה שלא ייאלץ לעשות בו שימוש, כי עימות בין אקדח ותתי־מקלע ייגמר בתוצאה אחת בלבד – מותו.

"מסמכים?" אמר האיש בפַּשטוֹ.

הוא הציג אותם. הם אושרו ונחתמו בידי כל אחד ממנהיגי השבטים השולטים בשטחים האלה. הוא סמך על כך שהם יכובדו. הוא שאב עידוד מהעובדה שבאזור הזה, אי ציות לפקודותיהם של מנהיגי השבטים מוביל בדרך כלל למוות. והמוות כאן כמעט תמיד אכזרי וכמעט לעולם לא מהיר. הם רוצים שתרגיש את מותך, כמו שאומרים פה.

הגבר בטורבן נטף זיעה, עיניו היו אדומות ובגדיו מלוכלכים לא פחות מפניו. הוא בדק את המסמכים, ומיצמץ במהירות למראה החתימות הנעלות.

הוא אמד את הנהג במבט ארוך ונוקב, והחזיר לו את המסמכים. עיניו של האיש נדדו לעבר תא המטען של המשאית, מבטו סקרן. ידו של הנהג סגרה על הקופסה השחורה והוא לחץ על המתג. האיש דיבר שוב בפַּשטוֹ. הנהג ניענע בראשו ואמר שלא ניתן לפתוח את הדלת. היא נעולה ואין לו מפתח ולא קוד.

האיש הצביע על נשקו ואמר שזה המפתח שלו.

אצבעו של הנהג לחצה על הכפתור האדום. אם יירו בו, אצבעו תשתחרר ומנגנון האבטחה יפעיל את חומר הנפץ ויהרוג את כולם.

הוא אמר בפשטוֹ, "ההוראות של מנהיגי השבטים היו מפורשות. המטען לא ייחשף עד שיגיע ליעדו הסופי. מפורשות מאוד," הוא הדגיש. "אם יש לך בעיה, אתה צריך לפנות אליהם."

האיש שקל את דבריו והחליק את ידו לכיוון נרתיק האקדח שלצד גופו.

הנהג ניסה להמשיך לנשום כרגיל ולמנוע מידיו ומרגליו לרקד בעצבנות, אבל שניות לפני ההתפוצצות הצפויה, הגוף הפגין תגובות פיזיולוגיות שלא היו בשליטתו.

חמש שניות מתוחות חלפו, ובהן לא היה ברור אם הטורבן ייסוג מעמדתו או לא.

האיש ויתר לבסוף, חזר לטנדר שלו ואמר משהו לנהג. כעבור כמה שניות כלי הרכב זינק קדימה ונעלם בענן אבק.

הנהג ניתק את הנפּץ וחיכה להיעלמותם הכמעט מוחלטת בטרם הכניס את המשאית להילוך. הוא נסע לאט בתחילה, ואחר כך לחץ על הדוושה בכוח. כל עייפותו נגוזה.

הוא כבר לא נזקק למוזיקה. הוא הנמיך את עוצמת המזגן כי לפתע היה לו קר. הוא נהג בהתאם להוראות שהיו ברשותו, ונצמד למסלול המדויק. כאן לא משתלם לסטות מהדרך. הוא סרק את האופק בחיפוש אחר כלי רכב נוספים עם חמושים נוספים, אבל לא ראה דבר. הוא קיווה שהשמועה עליו פשטה לאורך מסלול נסיעתו, עם ההוראה לאפשר את מעברה הבטוח של המשאית.

כעבור כשמונה שעות הוא הגיע ליעדו הסופי.

שעת בין הערביים התקרבה והרוח החלה להתחזק. בשמיים היו עננים, ונדמה היה שגשם זלעפות עומד לרדת.

הוא ציפה לדבר אחד מסוים מאוד שיקרה כשיגיע הנה.

זה לא קרה.