מיהו העם הנבחר? – סיפור מאבק הרעיונות הגדול...

1 מל גיבסון במנהרת הזמן מהמאה העשרים ואחת למאה הראשונה

"כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלהיךָ: בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהיךָ, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים, חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם: כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים. כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם."

(דברים ז, ו-ח)

"ויענו כל-העם ויאמרו דמו עלינו ועל-בנינו."

(הברית החדשה, הבשורה על פי מתי כז, 25)

"שנאת ישראל... רואה את ישראל כארורים... [ש]נלקחה בחירתם על ידי האלוהים ונמסרה לעם אחר, הם הנוצרים, וישראל בני המלכות נזרקו לחור המחשיך של הגיהינום."

(דוד פלוסר)

הפסיון של מל גיבסון

מבחינת סגן השריף ג'יימס מִי היתה משמרת הלילה של 28 ביולי 2006 בסך הכול שגרתית למדי - עוד מצוד אחר עברייני תנועה ונהגים שיכורים בפאתי מַליבּוּ, בכביש המהיר של חוף הפסיפיק אשר לאורך האוקיינוס השקט.

מליבו, מפרברי לוס אנג'לס, ידועה בחופיה המרהיבים המתפרסים לאורך קילומטרים. היא מתהדרת במקומות בילוי רבים ובשפע מסיבות הנמשכות עד אור הבוקר, שמגיעים אליהן הגדולים שבכוכבי הוליווד המתגוררים בעיר ובסביבותיה. תפיסת נהגים שיכורים בכביש החוף, ובהם גם אנשים מפורסמים ונוצצים, היתה דבר שבשגרה מבחינת השוטרים בעיר. בשעה 2:36 לפנות בוקר, כשעצר ג'יימס מי מכונית לקסוס מפוארת בעוון מהירות מופרזת של 140 קמ"ש (המהירות המותרת היא 72 קמ"ש, שהם 45 מייל לשעה), הוא לא ידע כי הוא עומד להסתבך בפרשה בין-לאומית גורפת כותרות, שבסופו של דבר תביא להפסקת עבודתו במשטרה ולתביעות משפטיות בגין נזיקין והסתה גזענית.

הנהג העבריין ישב ליד ההגה, והריח שנדף ממנו הסגיר מיד את מצבו. כדי להסיר כל ספק, היה מונח במושב שלצדו בקבוק טקילה, שרבע ממנו כבר נלגם. לא היה קשה לזהות את פרצופו של הנהג, תושב מליבו, הבמאי וכוכב הקולנוע עטור הפרסים - מל גיבסון.5 בדיקה במכשיר השאיפה גילתה במהרה כי כמויות האלכוהול בדמו של גיבסון עברו את השיעור המותר. בעת שנתפס פלט גיבסון קללות על מר גורלו וסירב להתלוות למכונית המשטרה. עם מעצרו, הוא אף החל להיות תוקפני ומצבו הנפשי התערער. הוא צעק על סגן השריף וטען כי כל מליבו בבעלותו וכי הוא לא יירתע מהוצאות כספיות מרובות כדי לנקום בו. בשבתו במכונית המשטרה, כשידיו כפותות באזיקים, הוא אף סינן לעברו: "יהודים דפוקים... היהודים אחראים לכל המלחמות בעולם," ושאל אותו אם הוא עצמו יהודי.6

ג'יימס מי הקליט את כל דבריו של גיבסון. עוד בדרכו לתחנת המשטרה, ביקש מהסַמל שיֵצא אליהם על מנת לעזור. כשהיו בתוך התחנה הוסרטה התנהגותו המופרעת של הכוכב ההוליוודי. הוא נראה מקלל ומשתולל באלימות, וגם משמיע הערות מיניות בוטות בנוגע לאיברי גופה של אחת השוטרות. השריף, שהיה באותה העת בביתו, קיבל דיווח על המהומה, ועל פי גרסתו של מי, ביקש אחר כך להצניע ולהעלים חלק מהתבטאויותיו של גיבסון. הוא גם דאג להבהיר כי לרגל המצב המתוח בישראל (הימים היו ימי מלחמת לבנון השנייה), אין צורך לחמם את האווירה ולגרום להסלמה אנטישמית. בשעה תשע בבוקר שוחרר גיבסון ממעצרו, לאחר שהפקיד ערבות של חמשת אלפים דולר. לקראת הערב כבר התפרסמו פרטי התקרית בתקשורת, ולמחרת הודה גיבסון בפומבי כי נהג בשכרות והתנצל על התנהגותו הבלתי-ראויה.

הכותרות לא איחרו להגיע, אך גם במונחים הוליוודיים הן היו חסרות תקדים. לא היתה זו עוד תקרית צבעונית של כוכב סרטים ידוע, וגם לא עוד סתם פליטת פה אנטישמית של שיכור. כבר קודם לכן, בעקבות סרטו "הפסיון של ישו", היה מל גיבסון נטוע עמוק מאוד בתודעה האמריקנית והבין-לאומית כאישיות שנויה במחלוקת על רקע אידיאולוגי-תיאולוגי. הסרט, שיצא לאקרנים בשנת 2004, עורר יצרים ומדנים וחולל שערורייה בסדר גודל עולמי. בתקשורת גם הובאו עדויות על התהוללותו של גיבסון במסעדה מול חוף מליבו, באותו הערב שבו נתפס, שטענו כי נראה מחבק כמה בחורות. ייתכן שבשל כך נפרד גיבסון מאשתו רובין כמה ימים לאחר מכן, לאחר עשרים ושש שנות נישואים.

עד מהרה התברר כי גיבסון מועד לפורענות. פעמים נוספות הוא נתקל בגורמי האכיפה בקליפורניה בעקבות האשמות על אלימות שהפעיל כנגד זוגתו החדשה, אוסקנה גריגוריאבה, שהיתה פסנתרנית רוסייה. תיק חקירה נוסף נפתח נגדו ביולי 2010. גם במישור המילולי-אידיאולוגי חזר גיבסון לסורו, והוא שב להשמיע דברי בלע גזעניים כנגד שחורים, לטינים והומוסקסואלים.7

ג'יימס מי, אשר לביש מזלו נקלע לתקרית בכביש החוף של מליבו וספג את הקללות ואת האלימות, מצא עצמו נחקר במשטרה לגבי הדלפת הדו"ח המפליל על אודות גיבסון. שש שנים לאחר מכן, בספטמבר 2010, הגיש מי תלונה ותביעת נזיקין כנגד רשויות לוס אנג'לס על אפליה דתית ונקמנות. בכתב התביעה טען כי האירוע פגע בקידומו וגרם לו לנזק נפשי ולהפסדים בגין פגיעה בהכנסתו ובגין הוצאות רפואיות ומשפטיות. בתחילת 2012 דווח כי הושג הסדר בין ג'יימס מי לבין הרשויות.8

*

"נכנס יין יצא סוד," מלמדים אותנו חז"ל (מסכת סנהדרין לח). כדברי רבי חייא, יש לכך גם אריתמטיקה מיסטית, שהרי גם "יין" וגם "סוד" הם שִׁבעים בגימטרייה. עם זאת, רבים בארצות הברית ובעולם לא נזקקו לשכרותו של גיבסון באותו לילה סוער ביולי 2006 כדי להתרשם מתפיסת עולמו העוינת ליהודים, שנשענה על חינוך מנוער והתבססה על תיאולוגיה ששאב מן הכנסייה שהיה חבר בה. לאחר שהבין מחדש את ההשלכות של מעשיו, החליט גיבסון לצאת בהודעת התנצלות וחרטה מיוחדת אל הקהילה היהודית. בהודעתו הדגיש את שוויונם של בני האדם בפני האלוהים והודיע על רצונו להיפגש עם נציגים יהודים ואף לבקש את תמיכתם בתהליך הגמילה שלו.9 ההתנצלות התקבלה, אך גם היא אינה יכולה להסתיר את היסודות התיאולוגיים, ספוגי השנאה ליהודים, המושרשים באמונתו הדתית של גיבסון מילדותו. אותם היסודות אשר באו לידי ביטוי כשהוציא לאקרנים את שובר הקופות שלו העוסק בסיפור צליבתו של ישו.

מהי אותה תיאולוגיה נוצרית שהניעה את גיבסון למהלכים מעוררי חרדה, עד כדי סיוטי בלהות, אצל יהודים רבים?

"המשפחה הקדושה" של גיבסון

באזור הגבעות העוטרות את מליבו, בחיקו של חורש ירוק, מזדקר מבנה בסגנון כפרי הידוע בשם "כנסיית המשפחה הקדושה". הכנסייה נבנתה על ידי מל גיבסון והוקדשה לאביו. היא משתייכת לזרם דתי של מיעוט קטן, שמרני ונוקשה, המסתעף מהכנסייה הקתולית אך מתנגד לסמכותו של הוותיקן. יש המעריכים את מספר החברים בזרם הזה בכמאה אלף בלבד, ויש המוסיפים עליהם כתות נוספות.

כיוון שלא היה באזור מליבו כומר המסוגל לעמוד בדרישותיה של המשנָה התיאולוגית הקיצונית הזו, נאלץ גיבסון להביא לכנסייה כומר צרפתי שחי לפני כן באנגליה, על מנת שישמש בקודש. הכנסייה נחשבת לעשירה ביותר - שווי נכסיה הפטורים ממס הוא ארבעים ושניים מיליון דולר, למרות מיעוט החברים בה - פחות ממאה איש. התורם הגדול לכנסייה הוא גיבסון עצמו, והוא גם היחיד שמעביר הקצבה שנתית למבנה, לאוסף האמנות, לאדריכלים ולפיתוח הסביבתי.

אביו של מל, הוטון גיבסון, הספיק להתפרסם אף הוא בזכות עצמו בעקבות שורה של התבטאויות אנטישמיות, שכללו בין היתר טענות המכחישות את השואה. נראה כי התפוח לא נפל הרחק מהעץ - בהצהרותיו לעיתונות הלך מל גיבסון בדרכי אביו ולא הסתיר את דבקותו בזרם השמרני של הכנסייה הקתולית שלפני ה"מודרניזציה" של כנס הוותיקן השני (בשנים 1962-1965). הרפורמות שאושרו בכנס הוותיקן - בהן גם הקביעה הדרמטית כי כל הנוצרים, ולא רק הקתולים של רומא, הם חלק מ"גופו של ישו" - נתפסו בעיני גיבסון כ"הפרת דברו של בורא העולם". להשקפתו, כל אלה שהצטרפו לרפורמות ונטשו את עקרונות הזרם השמרני בכנסייה - אינם עתידים להיגאל. כאשר היה גיבסון ברומא כדי לצלם סצנות מה"פסיון של ישו", הוא הקפיד להתפלל מדי יום בכנסייה, וכיוון שבכל מרחביה הקתוליים של רומא לא מצא שמרן כלבבו, נאלץ להטיס אליו מקנדה כומר האמון על משנתו התיאולוגית.10

כמה מהמנהגים של כנסיית המשפחה הקדושה מזכירים יותר בית כנסת יהודי אורתודוקסי מאשר כנסייה - למשל כיסוי ראש לנשים וכומר שמתפלל מדי בוקר על הבימה כשגבו אל הקהל. עם זאת, הצלב הגדול עם דמותו של ישו הצלוב שעל המזבח ונוסח התפילה בלטינית לא מותירים ספק בכך שמדובר בהקפדה שמרנית על מסורת נוצרית קדמונית. לא פלא כי גיבסון האב גם הוציא ספר התוקף את הוותיקן, תחת הכותרת "האם האפיפיור קתולי?"11 נציגי הזרם השמרני הקתולי, שעמו נמנה מל גיבסון, ראו בעיני רוחם קונספירציה עוינת וטענו כי היהודים ו"הבונים החופשיים" הם שהובילו את השינויים בדוקטרינת הכנסייה במטרה להשתלט על הכנסייה הקתולית. המסמך שפרסמה הכנסייה בשנת 1965 הציג תיקונים והבהרות בנושאים שונים הקשורים לתפילות ולאמונה הנוצרית. במיוחד בלט בו התיקון שהשיב ליהודים את מעמדם כעם שנבחר על ידי האלוהים, הגביל את תפקידם ברצח האל, ישו, והסיר את האחריות הקולקטיבית שרבצה עליהם לאורך כל הדורות. כך למעשה בא הסוף לגרסה שהניעה גלי אנטישמיות במשך מאות שנים. בריאיון לתקשורת התייחס מל גיבסון לרפורמות הללו באופן כללי והסביר: "רימו אותנו... מה שנחשב ככפירה כבר אינו כפירה... הכנסייה הקתולית עזבה אותי ולא אני אותה."12

גיבסון אינו גורס כי "איש באמונתו יחיה". נראה כי לצד פעילותו הקהילתית-דתית במליבו, הוא החליט לגייס את כישרונו האמנותי כדי להשפיע על מאות מיליוני נוצרים בארצות הברית וברחבי העולם, ברוח עקרונותיה של כנסיית "המשפחה הקדושה". הוא לא היה מוכן להסתפק בגרעין הקטן של כמה עשרות מאמינים במליבו, אלא שאף להעביר את הלהט הדתי שלו להמונים באמצעות מנגנון השיווק המשוכלל ביותר: סרט קולנוע הוליוודי צבעוני המשופע באלימות, בדם ובהטפת שנאה, המשחזר באופן בוטה ומזוויע את תפקיד היהודים בהריגתו של ישו. לשם כך השקיע גיבסון, עם החברה שבבעלותו, ארבעים וחמישה מיליון דולר בהפקת "הפסיון של ישו". לימים התברר כי היתה זו בוננזה כלכלית, והיא הניבה הכנסות שיא של 612 מיליון דולר מהפצת הסרט.13

הסרט של גיבסון מבוסס על טקסטים מתוך הברית החדשה ומציג את צליבתו של ישו לפי הפרשנות השמרנית והקיצונית ביותר, זו שגרמה במשך אלפיים שנה לרדיפות יהודים, לעלילות דם (במיוחד לפני הפסח) ולהטפות של הסתה ושנאה שהסתיימו לעתים באירועי אלימות חסרת מעצורים, שהגיעו לשיא במוראות השואה. לפי מפרסמי הסרט, הוא נועד לחדש את הבשורה הנוצרית, דרך ייסוריו של ישו וצליבתו, ולהכריז על גאולתו של העולם באמצעות הנצרות. על פי ההסבר התיאולוגי ב"פסיון של ישו", תהליך הגאולה החל במעמד הצליבה, שבו נטלה הנצרות מהיהודים את מעמד העם הנבחר.

מותו של ישו ביטל את התורה

אף על פי שההטפות האנטישמיות הגלויות נעלמו מרוב הכנסיות הנוצריות ברחבי העולם, ניתן בקלות לאתר גם בימינו שפע של ביטויים ופרשנויות המצביעים בעקיפין על היריבות ועל המאבק על בחירתו של האל. בתיאור המאבק על הבכורה, מדגישה הדוקטרינה הנוצרית את חטאיהם של ישראל ואת בגידתם בברית שהקנתה להם את מעמד העם הנבחר. מטרתה היא להציג עיקרון תיאולוגי מרכזי: תיאוריית החילופין (Replacement), המכונה גם בשם חריף יותר - הרחקה או עקירה (Displacement), וכן במונח שהשתרש בעשורים האחרונים - "בא בִּמקום" (Supersessionism). התיאוריה באה לידי ביטוי ברמות שונות של הדגשה ושל חריפות - לעתים בהתייחסות רכה ועדינה ולעתים בפרשנות נוקבת, הטוענת כי היהודים בגדו באלוהיהם והפרו את בריתו ולכן נענשו בהשפלה ובנטישה, והנוצרים תפסו את מקומם כעם הנבחר. התפיסה הנוצרית גורסת כי החילופין התקיימו באותן שתים-עשרה השעות הקריטיות שהביאו לצליבתו של ישו, ובשעות האלה מתמקד סיפור "הפסיון של ישו".

ביטוי בוטה ביותר לתפיסה זו - וניתן אף לומר מקומם ומצמרר - הוצג על ידי האפיפיור פיוס השנים-עשר, הידוע לשמצה בשל שתיקתו בתקופת השואה ובשל פעילותו האנטי-יהודית. ב-29 ביוני 1943, בעיצומו של תהליך השמדת היהודים באירופה, שלח האפיפיור איגרת קודש (Encyclical) - מסמך בעל חשיבות מרבית בסוגיות תיאולוגיות של הכנסייה - אל כל נושאי התפקידים בכנסייה הקתולית ברחבי העולם. המסמך עסק בדוקטרינה הבסיסית ביותר בנצרות ביחס לגופו המיסטי של ישו, דהיינו הכנסייה הנוצרית. האפיפיור התייחס במסמך לתהליך שבו הנצרות החליפה את עם ישראל, שהיה לפני כן העם הנבחר: "עם מותו של מושיענו, החליפה הברית החדשה את הברית הישנה שהתבטלה... מותו של ישו ביטל את התורה, ומצוותיה ננעצו על הצלב כדי לייסד את הברית החדשה בדמו של האל שנשפך עבור כל המין האנושי... [כך] התחולל מעבר מהתורה לבשורה, מבית הכנסת לכנסייה."14

לכאורה, לא ניתן למצוא ברשימת הדוֹגמות של הכנסייה הנוצרית כל זכר לתפיסת החילופין. עם זאת, עיון תיאולוגי-היסטורי מדוקדק מראה כי התפיסה הזו ניצבת במרכז התפיסה הדתית של הנצרות, והיא מעין "זכות הקיום" שלה (raison d’être). מסיבות שונות העדיפו אבות הכנסייה, כבר מראשיתה, להתייחס אל גישת החילופין כאל אמצעי תיאולוגי, המעניק לגיטימציה להקמתה של הדת החדשה, הנצרות. זאת למרות העובדה כי מבחינה היסטורית ותיאולוגית, ברור כי היא מסתעפת ונשענת על אחותה הבכורה, היהדות, שאף נחשבה לפניה לדת הנבחרת על ידי האל.

אף כי תפיסת החילופין מופיעה במפורש בניסוחים ובגרסאות אין-ספור בברית החדשה ואצל אבות הכנסייה לדורותיהם, היא נעדרת מרוב האנציקלופדיות והלקסיקונים המציגים את התיאולוגיה הנוצרית.15 ניתן להדגים היטב את רתיעתו של הממסד הקתולי מדיון במשמעות תפיסת החילופין: התפיסה מופיעה כיום בהרחבה רבה בגרסאות שונות בספרות האקדמית התיאולוגית, בכתבי-העת ובאינטרנט - למשל בדיונים ובערכים שונים באנציקלופדיה המקוונת "ויקיפדיה" - אך היא נעדרת באופן בולט מהאנציקלופדיה הקתולית המקוונת. בהתייחסותה לברית הישנה, מציינת האנציקלופדיה הקתולית כי היא הוצגה בהתגלות האל לעם ישראל כחלק מהתוכנית להקמתה ולביסוסה של הכנסייה הקתולית.16

למרות ההתעלמות, קל להדגים את הרצף הישר וההגיוני, המתחיל בדבריו של פאולוס בברית החדשה, עובר דרך מטיפים שונים במאות הראשונות לספירה ומתגבש והולך לכדי דוקטרינה דתית של חילופי הבחירה אצל אוגוסטינוס בתחילת המאה החמישית. משם ואילך מקבלת תפיסת החילופין את המאפיינים של דוֹגמה דתית לכל דבר. היא מופיעה תכופות בדבריהם של נציגי הכנסייה השונים, מהאפיפיור ועד הבישופים הזוטרים, בימי הביניים ובעידן המודרני, כחלק מן המאמץ לבזות ולהשפיל המוני יהודים ולהכשיר את הלבבות לקראת רדיפתם והאשמתם בעלילות דם דמיוניות. כפי שנדגים, העובדות מלמדות כי הטרמינולוגיה של דוקטרינת החליפין חלחלה להמונים וסיפקה את עולם הדימויים הדמוני על היהודים, עד כדי ההידרדרות שהולידה את התפיסה החיסולית של "הפתרון הסופי" לבעיית היהודים בשואה של המאה העשרים. כשצופים בסרטו של גיבסון, קשה שלא להיזכר במילותיו המחרידות של פיוס השנים-עשר שנאמרו בעיצומן של זוועות השואה - האפיפיור דיבר על הפסיון של ישו ועל החילופין מבית הכנסת לכנסייה, מהחוק הישן (התורה) לברית החדשה, באמצעות ה"טבילה בדמו של האל שנשפך".

החלטות ועידת הוותיקן השנייה משנת 1965 התמקדו בהסרת האשמה ברצח האל מעל היהודים לדורותיהם. עם זאת, הכנסייה הקתולית לא ביטלה את תפיסת החילופין, אלא דאגה להחדיר אותה בקריאה החלטית הטוענת לכתר העם הנבחר: "הכנסייה היא העם החדש של האל." החלטות 1965 אף נמנעו מהכרה, ולוּ חלקית, באחריות מסוימת של הטפות הכנסייה ליצירת האנטישמיות המודרנית. רק לקראת סוף המאה העשרים נעשו כמה מהלכים בכיוון זה על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני. המהלכים הגיעו לשיאם בכינון יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל, וכללו התייחסויות ישירות יותר לאנטישמיות ולשואה. בין המבקרים את דוקטרינת החילופין יש הדורשים את שינויה ואף את ביטולה כתנאי מוקדם לסילוק רובדי השנאה בנצרות כלפי היהודים. ג'יימס קרול, למשל, מחברו של רב-המכר המקיף והמרשים החרב של קונסטנטין - הכנסייה והיהודים, שהיה גם כומר קתולי, מציע לשנות לגמרי את המונחים "הברית החדשה" ו"הברית הישנה", אשר לדבריו מבססים את תיאוריית החילופין בנצרות.17

תיאוריית החילופין היא למעשה מבנה-על המבוסס על כמה יסודות המסבירים את מעבר הבחירה מהיהדות אל הנצרות. לפי כמה פרשנים נוצרים, היא גם מקור מרכזי לשנאת היהודים. פרופ' מרי בויס, תיאולוגית קתולית מניו יורק, מסבירה כי אלה המקדמים את התיאוריה מתייחסים לשמונה מאפיינים: ההתגלות של ישו מחליפה את היהודים כעם הנבחר של האל; הברית החדשה מגשימה את הישנה; הכנסייה מחליפה את היהודים כעמו של האל; הברית עם היהדות בטלה ועל היהדות אבד הכלח; היהדות בגלות היא משפטנית; היהודים לא שעו לנביאים; היהודים לא הבינו את הנבואות על ישו; היהודים הם רוצחי ישו. יש המוסיפים לכך את העימות בין ה"אדם הישן" של התורה וההלכה לבין ה"אדם החדש" של הנצרות - ישו, איש הרוח והחסד. רוי אקהרט מגדיר את תיאולוגיית החילופין על כל ביטוייה כ"פשע נוצרי". לטענתו, התיאולוגיה מגדירה את יחסיה עם היהדות כקרב שבו היא מתיימרת לנצח בנטילת הבחירה (Supersessionist Triumphalism).18

אפילו תאריך היעד להוצאת הסרט לאקרנים נשא משמעות תיאולוגית של תפיסת החילופין. התאריך נקבע ל"יום רביעי של האפר" (Ash Wednesday), המסמן יום אֵבל המצוין תמיד ביום רביעי, ארבעים יום לפני הפסחא הנוצרית. בעוד המסורת הנוצרית מספרת על ארבעים ימיו של ישו במדבר לפני כניסתו לירושלים, הרי שהפרשנות המקובלת נוהגת לקשור זאת עם סיפור ישראל במדבר, ובמיוחד עם ארבעים הימים של משה בהר סיני. עיון אקראי בדרשות של כמרים בפני מאמינים ב"יום רביעי של האפר" מדגים עד כמה נפוצה בהן ההתייחסות לחטאי ישראל במהלך ארבעים הימים שבהם משה היה לבדו בפסגת הר סיני כדי לקבל בשמם את התורה. בדרשה טיפוסית שכזו מצטט הכומר את דברי ספר שמות (לב, ז-ח) על בני ישראל ששׁיחתוּ דרכם ו"סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ", כהוכחה להתנערות האל מישראל בכך שהוא פוסק מלכנות אותם "עַמו". הדרשות אינן מזכירות את הצלחתו של משה להעביר את רוע הגזירה לאחר ששכנע את האל לחזור בו ולא לפגוע בישראל: "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שמות לב, יד). גם לא מוזכר כי הוא הביא אותו להתחייב מחדש לברית שכרת עם אבותיו, אברהם, יצחק ויעקב. כמו כן, רבים מהדרשנים הנוצרים מתעלמים מהעובדה כי משה הוריד לבני ישראל את הלוחות מחדש, וכי למרות חטאיהם במדבר, חוזר האל על בחירתו של עם ישראל כעם סגולה המועדף "מכל העמים אשר על פני האדמה". המקרא אף מדגיש כי מדובר בברית של נצח "לְאֶלֶף דור" (דברים ז, ט), וכך מוזכר בעוד מקומות רבים.

למרות הנכתב בטקסט המקראי, הפרשנות הנוצרית ממשיכה להדגיש את ההיבטים המוכיחים כי מַעבר מעמד הבחירה אל הנצרות מתועד לרוב בברית הישנה, התנ"ך. הדוקטרינה הפרשנית, התופסת מקום מרכזי בנצרות, קרויה טיפולוגיה (Typology) או פרה-פיגורציה (Pre-figuration), ובעברית עכשווית - טרום-הדמיה. היא נועדה לקשר בין הברית החדשה לישנה כדי לבסס את ההמשכיות בין שני הטקסטים מנקודת המבט הנוצרית. בהמשך נראה כיצד אוגוסטינוס הפך את טרום-ההדמיה למפעל חיים שהושרש בתפיסת הנצרות. הדוקטרינה מנסה להוכיח כי כבר בברית הישנה נועד ישו להיות המשיח, ולכן רבים מסיפורי התורה, בגרסתם בדברי השליחים בברית החדשה, מדגימים את מקומו של ישו במקרא.

בפרשנות הנפוצה והפופולרית תולה הכומר את מקור האפר - המציין את תחילת ארבעים ימי האבל - בעגל הזהב שלקח משה בזעמו על ישראל, מיד לאחר ששבר את הלוחות. כך מסופר בפסוק: "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לב, כ). בדרשתו האופיינית מסביר הכומר כי טחינת העגל לאפר נועדה להשקות את ישראל כדי שייחנקו בעוולתם. האפר שהם שותים מסמל את הידרדרותם המוסרית, שהביאה עמה גם "ביטול מוחלט ומהיר של יחסיהם המיוחדים עם האל שכה טופחו במדבר".19

קתולים רבים משאירים את סימני האפר על מצחם במהלך כל "יום רביעי של האפר" כאות לתחילת האבל, וכך הם מסתובבים ברחובות ובמקומות העבודה. עד לכינוסה של מועצת הוותיקן השנייה התנזרו הנוצרים הקתולים מאכילת בשר מאותו היום למשך ארבעים יום כסימן לאבל, אך עם הרפורמות של 1965 נאסר הבשר רק ב"יום רביעי של האפר" וביום הסיום של תקופת האבל - "יום שישי הטוב" (Good Friday), המציין את היום שבו נצלב ישו. אגב, בכנסייה של גיבסון מקפידים שלא לאכול בשר בימי שישי בכלל, לפי התפיסה השמרנית. שלושה ימים לאחר "יום שישי הטוב" מצוין חג הפסחא, שבו חוגגים את חזרתו של ישו לתחייה. כיום גם ניתן למצוא בספרות הקתולית התייחסות ישירה לשורשים היהודיים של "יום רביעי של האפר", כחלק ממנהגי האבלות היהודיים של לבישת שק ואפר.20

"הפסיון של ישו" וחטאם של היהודים

"פסיון" בלטינית משמעותו סֵבֶל. "הפסיון של ישו" מתייחס לסיפור מעצרו של ישו, העמדתו למשפט והוצאתו להורג בצליבה. המקורות לסיפור מופיעים בכמה מספרי הברית החדשה, בגרסאות שונות, ומוזכרים גם במקורות היסטוריים כמו יוספוס פלאוויוס (יוסף בן מתתיהו, יהודי שעבר לשורות הרומאים). המבקרים טוענים כי המקורות הדתיים של הנצרות, דהיינו ספרי הבשורה של הברית החדשה, אינם מקורות ראשוניים כיוון שהם עצמם נכתבו בין ארבעים שנה לשבעים שנה לאחר מות ישו, והם מייצגים מסורת שהועברה בעל-פה. ספרי הבשורה מכוונים להעביר מסר דתי ולא היסטורי - בעיקר לקחים רוחניים על מותו של המשיח - וזה משתקף גם בגרסאות השונות של ספרי הבשורה לאירועי השעות האחרונות של ישו. אצל יוספוס פלאוויוס, בספר קדמוניות היהודים, יש אזכור קצר המתייחס לישו כאדם חכם ומחולל נסים שאחריו הלכו יהודים ויוונים, ולכך שהנציב הרומי פילטוס דן אותו לצליבה בעקבות פנייתם של מנהיגי היהודים. פלאוויוס אף נותן ביטוי לעדויות נאמניו של ישו על כי הופיע מחדש "כמו חי" שלושה ימים לאחר הצליבה. בעדותו, שנכתבה כעבור ארבעים שנה לערך מהאירוע, מציין פלאוויוס כי עדיין נותרה כת של מאמינים בישו גם לאחר מותו.21 יש שרואים בפלאוויוס מקור מהימן ויש הרואים בקטע תוספת נוצרית מזויפת.

הסימנים מראים כי מל גיבסון בחר כתשתית רעיונית ועובדתית לסרט שלו את ספרה של הנזירה הגרמניה אן קתרין אמריך, ילידת המאה השמונה-עשרה (1774-1824). הנזירה אמריך ראתה את עצמה כמייצגת את סבלו של ישו עלי אדמות, ואף היו שהכתירו אותה כ"כלתו הנבחרת של ישו". לדברי המחברת, הספר מבוסס על חלומותיה והתגלויותיה, והוא נותן ביטוי לשנאה חשוכה כלפי היהודים. בעיני רוחה חזתה אמריך בייסורי ישו שמעולם לא תועדו, ובהם מראות של סבל ושל אלימות מצד היהודים, שאין להם כל מקור בכתובים. בעזרת חזיונות אלה המתוארים בספר, העצים גיבסון את בגידתו של יהודה איש קריות, אחד מהשליחים, שנשק לישו בעורמה כדי שהרומאים יזהו אותו (ועל פי חלומותיה של אמריך, הוא נענש על כך בייסורים מיוחדים). סיפור יהודה איש קריות של הברית החדשה, שנבחר להוביל את הדרמה בפתיחת הסרט, מופיע כידוע באלפי יצירות כהתגלמות הדימוי האנטישמי: היהודי הבוגד ומוליך השולל, היצור השפל שמניע את שלשלת האירועים לאותה אחריות קולקטיבית של היהודים לרצח האל. לדעת המלומד חיים מקובי, השם "יהודה" בברית החדשה נבחר במודע כחלק מהמיתולוגיה שנועדה לתקוף את המנהיגות הדתית של היהודים על אחריותם להריגתו של ישו.22

האפיפיור יוחנן פאולוס השני, אשר ללא ספק ידע גם על הצד האנטישמי של אמריך, לא נמנע מלהעניק לה את תואר הקדושה באוקטובר 2004, עוד בטרם שככה המהומה שעורר סרטו של גיבסון. לצד הבלטה רבת דמיון של אכזריות היהודים, גיבסון התעלם בסרט מהעובדה שהשליחים ובני משפחתו של ישו, וכן תומכיו בקרב ההמון, היו כולם יהודים. דווקא את הנציב הרומי הוא ניסה להציג כאישיות מפויסת יותר. הטיפול בעובדות ושיבוש המקורות מדגים עוד יותר את הכיוון האנטישמי המובהק של הסרט: הצגתם של היהודים לפי הדימוי השפל ביותר של ימי הביניים, כצמאי דם בוגדניים ואלימים.23

לסיכום, נראה כי כל הסימנים - התסריט, המקורות, הפרשנות, המשחק רווי האלימות והדם ואפילו תאריך הקרנת הסרט - מלמדים כי גיבסון איש הקולנוע התייצב לפרויקט מתוך אמונה דתית ושלמות רעיונית, המבטאות את שיא העוינות וההסתה האנטי-יהודית של ימי הביניים. במאמר של מרי גורדון, כותבת קתולית בניו יורק טיימס, נטען כי גיבסון בוודאי ידע כי לסיפור הפסיון היה מאז ומתמיד תפקיד אנטישמי שנועד להסעיר את רוחם של בני אדם ולהוביל אותם לתוקפנות כלפי היהודים. היא שוללת את טענתו של גיבסון שהתיימר להציג דברים כהווייתם כפי שהם כתובים, כיוון שברור כי הוא הוסיף על הכתוב בברית החדשה במטרה להבליט את חוסר אנושיותם של היהודים. גורדון מספרת כי צפתה באישה שהתראיינה בטלוויזיה על הסרט - על מצחה נראו עדיין סימני האפר של יום רביעי המקודש - והיא אמרה: "לפחות אנו יודעים מי באמת הרג את ישו, ואין צורך לומר מי."24

כאשר נטען כלפי גיבסון כי סרטו מלא בגילויי הסתה אנטישמית, הוא השיב כי הכול מבוסס על הטקסט הכתוב. אכן, הוא נשען על טקסטים, אך מבין טקסטים שונים, שחלקם סותרים לעתים זה את זה, הוא בחר בטעונים ביותר - אלה שהובילו דורות של נוצרים לגילויי אלימות כנגד יהודים. לאלה הוסיף גיבסון בדיות ומקורות שאינם מופיעים בברית החדשה, שנועדו לחזק את ה"בעלוּת" הנוצרית על הטקסט של התנ"ך היהודי, הברית הישנה, ברוח דוקטרינת החילופין. דוּגמה לכך ניתן למצוא למשל בתחילת הסרט, כשישו נעצר בגת שמנים, כפי שמסופר בברית החדשה. אז מפליגה לפתע המצלמה אל גן עדן המוזכר בתחילת ספר בראשית. בגן עדן נראה ישו (המופיע בתיאולוגיה הנוצרית כאחד מראשוני הבריאה, מעין "אדם השני") ומולו הנחש, השטן, המנסה לפתות אותו ולהכשילו. ישו מניח את רגלו על הנחש ומרוצץ את ראשו. אין לתרחיש שכזה כל מקור בברית החדשה, אלא נראה כי זהו ניסיון נוסף "לנכס" את המסופר על הנחש למקורותיה של הנצרות (כפי שמתואר ספר בראשית בספרי הבשורה), באמצעות מהלך נוסף של טיפולוגיה. "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה... הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (בראשית ג) - "החטא הקדמון" בגן עדן, כפי שנרחיב בפרק הבא, הוא מעמודי התווך של האמונה הנוצרית. לפי אמונה זו, הנצרות נגאלה מאותו "חטא קדמון" רק בזכות ייסוריו של ישו וצליבתו.

כפי שמעירים כותבים קתולים, סרטו של גיבסון נועד לגייס מאמינים חדשים ולקרב את הגאולה, תוך התעלות מעל היריבות הפנימית בתוך המחנה הנוצרי, בין קתולים לפרוטסטנטים.25

רבים ממבקרי הסרט הביעו סלידה מהפגנת האלימות ומההסתה של גיבסון, והגדירו אותו כסרט האלים ביותר בכל הזמנים.26 בגלל האלימות הקיצונית וביטויי האנטישמיות הוכתר הסרט על ידי המגזין היוקרתי והנפוץ בתחום הבידור, Entertainment Weekly, כסרט השנוי במחלוקת של כל הזמנים, ואילו "התפוז המכני" - הסרט מ-1971 שזעזע את העולם בהצגת אלימות של צעירים חסרי מעצורים ותכלית - צועד אחריו.27 עיתון ניו יורקי הגדיר את הסרט בתור "האנטישמי הארסי ביותר מאז סרטי התעמולה הגרמניים של מלחמת העולם השנייה". בכתב-העת האינטלקטואלי, ניו ריפבליק, נטען כי תיאור הדמויות היהודיות ב"פסיון" הפכו את הסרט לאנטישמי מובהק, לפי המסורת הידועה של הסטריאוטיפים הקלאסיים באמנות הנוצרית.28

מעניינת ביותר היתה תגובתה של הכנסייה הקתולית בארצות הברית, שחברה לליגה נגד השמצה יהודית. עוד לפני צאת הסרט לאקרנים, הן פרסמו יחד הודעת גינוי מפורטת ששימשה מעין אזהרה מפני צפייה בסרט. פרופ' ג'ון פאווילוסקי מהאיחוד התיאולוגי-קתולי בשיקגו, שהיה אחד מחברי הוועדה המשותפת של קתולים ויהודים מטעם ועידת הבישופים הקתולים בארצות הברית, הציג את חוות דעתם של המשתתפים שצפו בהקרנה מוקדמת של הסרט:

"[המדובר] בטקסט מטריד ביותר מסוגו, מבחינה אנטישמית, שאף אחד מאיתנו לא ראה בעשרים וחמש השנים האחרונות. עלילת הסרט מראה את ישו נרדף ללא הרף על ידי חבורה מרשעת של יהודים, המובלת על ידי הכהן הגדול קייפא... הסוחט את הנציב הרומי הרכרוכי פילטוס כדי להביא להריגתו של ישו. זוהי עלילה שנדחתה על ידי הכנסייה הקתולית במסמך הנוסטרה אטאטה שפורסם על ידי ועידת הוותיקן השנייה ועל ידי רובן המכריע של הכנסיות הפרוטסטנטיות במסמכים מקבילים... אם לא יבוצעו שינויים בעלילה על ידי מר גיבסון, הבונה את הכנסייה שלו באזור לוס אנג'לס ואשר אינו מקבל את הוראות ועידת הוותיקן השנייה ואת המקובל בלימוד המודרני של התנ"ך, יישאר 'הפסיון של ישו' סכנה החותרת תחת המאמץ לדחיית האנטישמיות הקלאסית של הכנסיות בארבעים השנים האחרונות."29

מבחינה היסטורית, מל גיבסון סיפק את הטכנולוגיה החדישה ביותר להפצת רעיונות ואמונות: סרט רב-פעלולים ורב-ריגושים שנועד לכבוש את ההמונים בגישה המנצחת של הקרב התיאולוגי (Supersessionist Triumphalism). גם כנסיות פרוטסטנטיות הגדירו את הסרט כאמצעי מעולה להפצת הבשורה הנוצרית, ואחד מראשי הכנסייה הסביר זאת ללא כחל ושרק: "במשך מאות שנים שימשה האמנות תפקיד חשוב להפצת הסיפור [הפסיון של ישו], ואמצעי האמנות של ימינו הוא סרט הקולנוע."30

פרופ' ג'ון פאווילוסקי מסביר כי את גרסת "הפסיון של ישו" על פי גיבסון יש לראות כהמשך ישיר למסורת של "נגד היהודים" (Adversus Judaeos), אשר לעתים היתה ישירה ולעתים נעשתה בדרך עקיפה יותר. מסורת זו התפתחה בסדרת דרשותיו של ג'ון קריסוסטומוס (John Chrysostom), שחי במאה הרביעית והשפיע רבות על טיפוח שנאת היהודים בנצרות. התיאולוג הבריטי ג'יימס פארקס, שהרבה לכתוב על האנטישמיות בכנסייה בתקופות שלפני ואחרי מלחמת העולם השנייה, טען שכתביו של קריסוסטומוס הם "ההשמצות הנוראות והאלימות ביותר כנגד היהדות שניתן למצוא בכתביו של תיאולוג נוצרי".31 מסורת "נגד היהודים" באה לידי ביטוי בעימותים ישירים, בהסתה ובהטפות נוצריות, ואף חדרה אל האמנות הנוצרית: האמנות באירופה של העת העתיקה ושל ימי הביניים נרתמה ברובה לשירות הכנסיות הנוצריות והיה לה תפקיד מרכזי בהדגשת דמותו השלילית של היהודי. היא הביאה לשלהוב היצרים ולהפצת עלילות דם ותרמה להטפות מעל דוכני התפילה הקוראות לשנאת יהודים. מוטיבים המדגישים את השפלתם ואת שפלותם של היהודים נפוצים עד היום בפיסול ובציור על קירותיהן של כנסיות, וכן בוויטראז'ים שעל חלונותיהן. ספרו של היינץ שרקנברג העוסק בנושא, יהודים באמנות נוצרית, הוא מסמך מזעזע המציג את האופן השלילי ביותר שבו משתקף הדימוי היהודי בקתדרלות ובכנסיות ברחבי אירופה, בהצגת עלילות דם כנגד יהודים ובהמחשה של העברת הבחירה של האל מהיהדות לנצרות.32

כפי שנראה, מסמכי הוותיקן משנת 1965 עמעמו את הוויכוח עם היהודים על הבחירה, וההצהרה של הנוסטרה אטאטה אישרה כי יש להעניק יחס של כבוד גם לדתות האחרות וכי אין לדחות את אמונותיהן. במיוחד הדגישה ההצהרה, בסעיף הרביעי, כי יש לדחות את הרעיון שכל היהודים שחיו בתקופתו של ישו, וכן כל היהודים כיום, נושאים באחריות למותו של ישו יותר מאשר הנוצרים. לכן קרא הוותיקן להימנע מביטויים של אנטישמיות, רדיפה ושנאת יהודים.

על אף הרצון הטוב, היו שיבושים ו"חריקות" ביישום הרפורמות שהונהגו כלפי היהודים ב-1965. לרוב, ההנחיות מהוותיקן לא חלחלו אל השטח. הוויכוח בנושא "העם הנבחר" הוצת מחדש מפעם לפעם, וההאשמות כלפי היהודים (לעתים במסווה של ביקורת על מדינת היהודים בישראל) עלו וצפו באמצעות מוטיבים ורמזים של האשמה קולקטיבית. מעניין כי דווקא האפיפיור יוחנן פאולוס השני, שקידם משמעותית את הפיוס עם העם היהודי ועם מדינת ישראל, הותיר סימני שאלה רבים ביחס לעמדתו כלפי הסרט השנוי במחלוקת. ידוע כי כבר בדצמבר 2003 נמסר עותק של הסרט למזכירו של האפיפיור, הארכיבישוף סטניסלב דזיוויץ'. לטענת המזכיר, תגובתו הראשונית של האפיפיור אישרה שהסרט אכן מציג דברים כהווייתם ("It is as it was"). עם זאת, כעבור ימים אחדים סיפר בכיר בוותיקן לסוכנות הידיעות הקתולית כי "לא היתה כל הצהרה, ולא היתה כל קביעה ערכית מצד האפיפיור". למרות חרושת השמועות והגרסאות השונות שדווחו בתקשורת ואף על פי שמפיקי הסרט עמדו על גרסתם של דברי המזכיר, לא ניסה האפיפיור להבהיר את התמונה. לאחר חילופי ההאשמות שהלכו והתרחבו ותפסו כותרות גדולות, הוציא דובר הוותיקן הודעה רשמית. ההודעה פורסמה ב-22 בינואר 2004 והותירה את הערפל בעינו, אם כי העניקה גיבוי מרומז לנאמנותו של גיבסון לכתוב בכתבי הקודש הנוצריים:

"הסרט הוא המחשה קולנועית של האירוע ההיסטורי של הפסיון של ישו המשיח, על פי הנאמר בספרי הבשורה. מקובל שאין האפיפיור מבטא בציבור את דעותיו על יצירות אמנות, הניתנות לפרשנויות אסתטיות שונות."33

"דמו עלינו ועל בנינו"

גולת הכותרת של שנאת היהודים, אשר במשך אלפי שנים הניעה מאורעות ורדיפות כנגד יהודים, נמצאת במשפט המפתח "דמו עלינו ועל בנינו" המופיע בבשורה על פי מתִי. המשפט הזה שוחזר בגרסה הקולנועית כנקודת השיא בדרמה רוויית אלימות ודמים. מבין ארבע הגרסאות המספרות את סיפור צליבתו של ישו בספרי הבשורה, אשמת היהודים המופיעה בגרסה זו היא הגורפת ביותר במרחב ובזמן. על פי הפרשנות הנוצרית המסורתית, האשמה חלה על כל היהודים באשר הם - אלו שחיו בזמן צליבתו של ישו וכן כל היהודים לאורך כל הדורות. הספר מספר כיצד לאחר שהיהודים מסרו את ישו לידי הנציב הרומי, פונטיוס פילטוס ההגמון, הם סירבו לבקשת פילטוס להציל את ישו מפני הצליבה והעדיפו להציל יהודי אחר בשם בר-אבא, שהיה ראש הקנאים. פילטוס, בגרסת ספרי הבשורה, מצטייר כאדם רך שהתחשב יותר מהיהודים בגורלו של המשיח הנוצרי. על פי הסיפור, פילטוס מודע, דרך חלומותיה של אשתו, לסגולותיו המשיחיות של ישו, ולפיכך מציע להפעיל למענו את הנוהל המאפשר הצלת אסיר אחד בכל חג. עם זאת, כפי שמספר הכתוב, ראשי הכהנים והזקנים הסיתו את העם להעדיף את הצלת בר-אבא ולשלוח את ישו לצליבה. פילטוס ניסה שוב ושוב להצילו, אך העם השיב כי על ישו להיצלב. כשהמהומה התגברה, מספר הכתוב, הלך פילטוס לרחוץ את ידיו לעיני העם כדי להעיד על עצמו: "ויאמר נקי אנכי מדם הצדיק הזה אתם ראו." כאן, בגרסתו של מתי, השיבו היהודים ואמרו: "דמו עלינו ועל בנינו" (מתי כז, 25). בכך, לכאורה, גוזרים היהודים את גורלם הארור עד לסוף הימים. ישו נלקח על ידי פילטוס, שהכה בו בשוטים והעבירו לצליבה.

כפי שמאשר פרופ' דוד פלוסר, מגדולי החוקרים של ראשית הנצרות, למשפט שהוסיף מתִי היתה השפעה מרחיקת לכת על שנאת היהודים. הוא הפך אותם ל"ארורים" לנצח, ובגינו "נלקחה בחירתם על ידי האלוהים ונמסרה לעם אחר, הנוצרים, וישראל בני המלכות נזרקו לחור המחשיך של הגיהינום".34

עיקר הוויכוח הציבורי על סרטו של גיבסון התמקד בסירובו של המפיק והבמאי להוציא את ההאשמה מחוללת האנטישמיות מן הסרט. לאחר שסערת הרגשות גאתה, ומכל עבר נשמעו אזהרות כי הסרט יעורר גלים של שנאה ומהומות כנגד היהודים, נעתר גיבסון לבצע שינוי למראית עין בלבד: הוא הותיר את המשפט מעורר הפַּלצות במלל הארמי, אך הסיר את התרגום באנגלית.35 זוהי פשרה מעושה - הרי כבר אמרה אותה אישה, עם סימני האפר של יום רביעי המקודש על מצחה, כי "הכול יודעים מי באמת הרג את ישו, ואין צורך לומר מי". גיבסון, שדחה את ההאשמות כנגדו, טען כי ביים את הסרט על פי רוח הקודש ובעקבות אותות משמים שנגלו אליו. הוא אף סיפר כי אחיו דרש ממנו להשאיר את החלק של אשמת היהודים לדורות, אך הוא השיב לו כי אז ירדפו אותו עד ביתו כדי להרוג אותו.36

בפברואר 2011 פרסם האפיפיור בנדיקטוס השישה-עשר, מחליפו של יוחנן פאולוס השני, הבהרה חשובה בסוגיה שנותרה עמומה. בספר חדש הוא הציג ניתוח של המקורות השונים בספרי השליחים בברית החדשה, והדגיש כי אין להאשים את כל היהודים, וּודאי לא את היהודים של ימינו, ברצח האל. היו שהגיבו כי האפיפיור בנדיקטוס השישה-עשר לא חידש בכך מאומה, ואחרים מחו על שהכנסייה הקתולית המתינה אלפיים שנה כדי לסלק את המקור להסתה שהביאה לשנאה תהומית, לרדיפות ולהרג של אין-ספור יהודים.37 על כל פנים, ניתן לראות לחיוב את מאמציו של האפיפיור להחיל ביתר שׂאת את הרפורמות של 1965, ואולי להסתייג בעקיפין מהניסיון של קודמו להסתתר מאחורי הטקסטים ולהתחמק מהתנצחות עם יצירת אמנות קולנועית מעוותת על הפסיון של ישו.

ד"ר גילס פרייזר מאוניברסיטת אוקספורד, שהוא גם כומר אנגליקני, יצא בגלוי כנגד סרטו של גיבסון. הוא טען כי הסרט העלה מחדש את ההאשמה, המנותקת מההקשר ההיסטורי, שהביאה לשליחת מיליוני יהודים אל מותם. את דברי הברית החדשה, מסביר פרייזר, יש לראות כחלק מהסכסוך בין היהדות לקהילות הנוצריות החדשות שהחלו להתגבש אז, ובעצם כוויכוח פנימי יהודי (שהתרחש עוד בטרם נוצרה הנצרות) שהביא להסתה ארסית כנגד היהדות מצד "קהילה קטנה חסרת ביטחון".38

מהו חוסר הביטחון הזה שמופיע בכל פעם מחדש, מתסיס, שולח את ארסו ומחולל הרס ואלימות במשך מאות ואלפי שנים? מה מזין שוב ושוב את הקרב על הבחירה שמפלג עד כדי סכסוכי דמים בין שלוש הדתות המונותיאיסטיות: היהדות, הנצרות והאסלאם?

מיהו הנבחר: הקרב שאינו מסתיים

אין כמעט עם על פני האדמה שאין לו מרכיב מיתולוגי או דתי המסמן בחירה וייחודיות. אומות, ובעיקר דתות, מגדירות את עצמן במונחים של עם נבחר. מיליארדי בני אדם רואים את עצמם שייכים לעם הנבחר מבחינה דתית או לאומית, ולעתים אף מגדירים כך את נבחרות הספורט שלהם. 1.2 מיליארד סינים רואים עצמם כמרכז היקום כולו, וזו המשמעות של השם "סין" בשפתם. רבות כבר נכתב על חשיבות הרעיון של "העם הנבחר" לעיצוב זהות לאומית, כשמקור הזהות שהיה מבוסס על רעיונות דתיים ממשיך להתקיים גם בלבוש חילוני. אנתוני סמית, שחקר רבות את התפתחות הזהות הלאומית בקרב עמים, עסק בהרחבה בתפקיד רעיון "העם הנבחר" בהתגבשותן של מדינות כמו ארצות הברית, בריטניה, צרפת, ספרד, בריטניה, אירלנד, רוסיה וישראל. הוא הדגיש את השורשים היהודיים-נוצריים של הרעיון, היונקים בסופו של דבר מהמסורת היהודית המקראית. היהדות, מסביר סמית, העניקה לעולם את רעיון "הנבחר" ברגע שהודיע האל לאברהם "לזרעך אתן את הארץ הזאת". הנצרות בתחילת דרכה לא החשיבה את ספרי הבשורה כמספיקים לבניית מסגרת המתאימה לזהות ולשלטון, ולכן נטלה לעצמה את המודל היהודי והגדירה עצמה כ"עם ישראל האמיתי", כעם הנבחר של האלוהים. היא אפשרה לכל אומה לראות את עצמה כעם נבחר אם רק תצטרף לכנסייה הנוצרית ותאמין באל הנצרות.39

בנדיקט אנדרסון, שניסה להסביר את הבסיס האנתרופולוגי-פוליטי של לאומים, הגדיר אומה כקהילה מדומיינת (Imagined Community). בכך ניסה להסביר את הצורך ביצירת אמצעי זהות ומיתוסים לאומיים, כדוגמת רעיון העם הנבחר, שיאחדו קבוצות אנשים שלרוב אינם מכירים זה את זה.40 זמן רב לפניו ניסה יחיאל מיכל פינס להסביר את הלאומיות היהודית במונחים דומים, כשתקף את הציונות החילונית בסוף המאה התשע-עשרה. פינס, אשר שילב השכלה עם מסורת יהודית ובא להתיישב בארץ ישראל, טען כך: "ישראל איננו עם טבעי מתולדתו, כי עממותו גם מראשית הולדה לא נולדה על ברכי הטבע, לאמור על ברכי ההשתתפות בגזע ובארץ, כי אם על ברכי התורה וברית עם הדת... כי עם ישראל שונה מכל העמים ואיננו עלול כלל להתגדר ב'לאומיות טבעית'..." כבר אז הוא דיבר על מקומו של הדמיון ביצירת הלאומיות, כדי להדגיש את ייחודו של ישראל: "ה'לאומיות' בכלל היא 'מושג', לאמור: ציור של המחשבה. וכל ציור של המחשבה שאין לו אחיזה בעולם המעשה אינו אלא דמיון כוזב, ומה היא האחיזה בעולם המעשה לציור המחשבה של לאומיות ישראל זולת השתתפות העם בתורתו ודתו?"41

אצל ההודים, למשל, אין תפיסה של "עם נבחר" ואין התלהבות סביב הרעיון הזה, אם כי היו מנהיגים הודים, כמו מהטמה גנדי, שראו בפעילות שלהם מעין שליחות רוחנית בעלת מסר אוניברסלי לכל העולם. לעומת זאת, בקרב בני המיעוט הסיקי בהודו, שהם אחוזים בודדים מתוך מיליארד התושבים בתת-יבשת, יש מודעות מסוימת לזהות ייחודית, ויש בה גם תפיסה של "העם הנבחר של אלוהים".42 הדוגמה יוצאת הדופן של הודו היא אולי בבחינת היוצא מן הכלל המצביע על הכלל. החלוקה הדמוגרפית לקבוצות שונות, ובמיוחד קיומה של חברה מעמדית המבוססת על כתות שונות, יוצרת אנטיתזה לצורך בסולידריות ובזהות מיתולוגית של הקולקטיב. לעומת זאת, הסיקים ניסחו לעצמם את תפיסת "העם הנבחר לאלוהים" כחלק מזהותם הנפרדת והשונה מסביבתם, בשל אמונתם המבוססת על קיומו של אל אחד.

נראה כי אין ביקורת ממשית, בעיקר לא בשיח הפוליטי, על יומרת הנצרות והאסלאם להתהדר בנוצות "העם הנבחר". ודאי שלא התפתחה נגדן שנאה והסתה בעוון השחצנות של תביעת הבחירה לעצמן, בניגוד ליהדות. בכתבי קודש, בספרות, בכלי התקשורת, בהפגנות ובזירות האו"ם מובעת טרוניה, במקרה הטוב, והסתה לרוב, על התחזות היהודים לעם הנבחר. ונשאלת השאלה: אם עמים כה רבים מתהדרים להנאתם בכתר "נבחרוּתם", מדוע יצא הקצף דווקא על היהודים?

המונח "עם נבחר" מעורר תגובות שונות בקרב קהלים שונים. הוא יכול לעורר גאווה אך גם שחצנות, מבוכה ואפילו שנאה; מסירות אך גם בוז. יש שיראו בו גורם לזקיפות קומה, ואחרים מקור ללעג ובושה. אם נבחן את השיח שמתפתח לעתים בנושא הנבחרוּת היהודית, נראה כי אויבי היהודים עושים בו שימוש רחב ומקיף כדי לפגוע ולבקר, ואילו היהודים ממעטים להזכירו ולעתים אף נזקקים להתגונן ולהתנצל ואפילו לדחות את הרעיון כפסול שעבר זמנו. העוינות כלפי היהודים נובעת מאותה תפיסה - אמיתית או מדומיינת - כי היהודי הוא שונה, זר ומוזר, גם כשהוא עובר תהליך של התבוללות בחברה הלא-יהודית. לעתים, כשהדימוי והתודעה הם כה מוצקים, תמונת המציאות מקבלת רק חשיבות משנית.

עוד ב-1946 כתב הסוציולוג היהודי-אמריקני דניאל בל: "היהודים הם העם הנבחר, אם לא על פי האל הרי זה על דעת כל יתר העולם."43 שישים שנה לאחר מכן נתנה לכך ביטוי השופטת רות באדר-גינזבורג מבית המשפט העליון האמריקני: "כשאתה יהודי, העולם מסתכל עליך ככזה; וזו מורשת שעליך להיות גאה בה. ואז, גם כן, זה משהו שאינך מסוגל לברוח ממנו כיוון שהעולם לא יניח לך."44 לצד גאוותה של השופטת היהודייה על מורשת עמה, למרות היותה מתבוללת, היא ביטאה את ההכרה כי גם אם תרצה לא תוכל להימלט מאחדות הגורל היהודי. השופטת באדר-גינזבורג למדה את הלקח ההיסטורי של דורות של יהודים שניסו להרחיק את עצמם מאימת הפרובוקציה שעוררו בגין הדימוי של העם הנבחר. גם האבות המייסדים של התנועה הציונית, כפי שנראה בהמשך, רצו בהגדרת זהות אחרת, ללא מותג "העם הנבחר", כדי שיוכלו לפתח קיום "נורמלי" ככל העמים.

האם השנאה, הקנאה, הצביעות והציניות נובעות מאותה תחרות קדמונית על מתת האל? לכאורה, העימות בין היהודים לעמים האחרים אינו שונה מסכסוכים בין עמים ובין קבוצות אתניות, המאופיינים בשנאת האחר והשונה. הניסיון לאתר את שורשי האנטישמיות העסיק לאורך הדורות הוגי דעות וחוקרים שניסו להסביר מדוע היתה האנטישמיות לשנאה העתיקה ביותר, וכיצד נעשתה כה אינטנסיבית, עד כדי שימוש באלימות גסה ובביטויי הקונספירציה הבוטים ביותר בתולדות האנושות. מה יש, אם כן, בשנאת ישראל שאין בסכסוכים אחרים בין בני אנוש? במה היא נבדלת מגילויי השנאה והאלימות שמאפיינים תדיר את דברי ימי העולם?

זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה המודרנית, השתמש באזמל המקצועי שלו כשניגש לאתר את המניעים הבלתי-מודעים של האנטישמיות. בספרו משה והמונותאיזם, מסביר פרויד כי רעיון "העם הנבחר" מזין ומלבה את השנאה ליהודים: "המניעים העמוקים של האנטישמיות מושרשים בזמנים של העבר הרחוק. הם בוקעים מתוך הבלתי-מודע, ואני מוכן לתגובה כי דברי נשמעים תחילה כבלתי-נתפסים. אני מעז לקבוע כי הקנאה שעוררו היהודים אצל עמים אחרים בטענה שהם הבכור, הבן המועדף של אלוקים, האב, טרם הצליחו להתגבר עליה, ובכך אף העניקו משנה תוקף לטענה."45 חשיבותה של האמירה הקצרה של פרויד נעוצה בעובדה שהיא מעניקה ממד פסיכולוגי לשנאת היהודים - ככל הנראה, מדובר במשקעי נפש שהצטברו על פני דורות ואלפי שנים. נוח להשתמש בממד הבלתי-מודע של השנאה, אף על פי שכשהאנטישמיות מתפרצת ובוערת כאש בשדה קוצים, קשה מאוד להותיר אותה כבעיה קלינית של מטופל המשתרע על ספת הפסיכולוג במטרה לתת ביטוי ופורקן למאוויים הפנימיים ולייסורים הבוקעים מתוך נפשו.

חילופי העם הנבחר

פאולוס - שמו היווני של שאול התרסי - היה, כמו ישו, בן לעם היהודי.46 בניגוד לישו, הוא פעל בשיטתיות לשינוי תפיסות האמונה והמצוות המקובלות ביהדות. ישו, למשל, על פי עדותו האישית ועל פי דברי השליחים, חי עד סוף ימיו כיהודי מן השורה השומר מצוות. הוא עצמו אמר: "אַל-תְּדַמּוּ כִּי בָאתִי לְהָפֵר אֶת-הַתּוֹרָה אוֹ אֶת-דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים לֹא בָאתִי לְהָפֵר כִּי אִם-לְמַלּאת... לֹא תַּעֲבֹר יוֹד אַחַת אוֹ-קוֹץ אֶחָד מִן-הַתּוֹרָה עַד אֲשֶׁר יְקֻיַּם הַכֹּל" (מתי ה, 2 ו-19). ערכו לו ברית מילה כדת וכדין ביום השמיני ופדיון "לפי תורת משה" (לוקס ב, 2-21), והוא התייחס לברית המילה כחלק מהווייתו (יוחנן ז, 3-22). גם חבורתו והתלמידים שחברו אליו למה שמכונה "הכנסייה הירושלמית" הקפידו על קורבנות ותפילות בבית המקדש (לוקס ב). פאולוס אמנם העיד על עצמו שהוא משבט בנימין, נימול ביום השמיני וכי הוא "עברי מן העברים" ואפילו מ"כת הפרושים" (אל הפיליפים ג, 5), אך במקביל החל לעקור את תשתית האמונה היהודית והמצוות כפי שהיו מקובלות ביהדות שלאחר חורבן הבית. הוא עשה זאת ככל הנראה לאחר שנואש מלקבל את תמיכתם של יהודים והחליט לפנות להמוני הגויים. שורה ארוכה של ציטוטי פאולוס ואחרים שיובאו בהמשך מתוך הברית החדשה מדברים על ביטול התורה ועל ירידת ערכה, בניגוד גמור לדברי ישו דלעיל. עד לשנת 325 לערך היו הנוצרים הראשונים קוראים בתורה כמו היהודים, ובפרט בדברי הנביאים ובספר תהלים העוסקים בנחמות ציון ובביאת המשיח. ספרי הבשורה שהיו בידיהם היו כעין מדרשים קטנים וסיפורי מעשיות, כתובים בלשון חכמים או בלשון סורית, ומקצתם בלשון יוונית.

כיהודי שחי בגולה (בעיר טרסוס שבאסיה הקטנה, כיום טורקיה), הושפע פאולוס מהתרבות ההלניסטית. בעיני רבים הוא נחשב כמייסד הנצרות, ויש האומרים כי בזכותו הפכה הנצרות מכת או זרם של היהדות לדת חדשה, לאחר שביטל את חובת קיום המצוות המעשיות. פאולוס גם הפיץ את הדת החדשה כשיצא למסע מיסיונרי ברחבי אסיה הקטנה וגייס מאמינים באמצעות הדגשת אופייה האוניברסלי של הנצרות. הוא הגיע אל הנצרות דווקא לאחר שהיה ממתנגדיה הפעילים. כשהיה בדרכו לדמשק בשליחות הכהן הגדול כדי לאסור שם נוצרים, התגלה אליו ישו. הוא התנצר והתחיל לדרוש בבתי הכנסת באזור, אך לאחר שנתקל בהתנגדות בקרב היהודים, הוא התמקד בלא-יהודים שפקפקו בעבודת האלילים. הם נחשבו לזרם ביניים של "יראי אלוהים", ולעתים הוקצה להם חדר נפרד לצד בית הכנסת. להם ולכל הגויים הציע פאולוס דת, ברית חדשה עם האלוהים, ללא סיבוכים ודקדוקים של מצוות התורה וללא פרשנותם הרבנית של הפְּרושים. ישו המשיח, הוא הסביר להם, מת על הצלב כדי לכפר על חטאי האנושות, ומאז כל עבודת האלוהים השתנתה ועברה מן היהדות אל מחליפתה הנצרות.

כלי השיווק ואמצעי השכנוע העיקרי של פאולוס היה רעיון הבחירה, ולשם כך נדרשה גישת החילופין: האלוהים נטש את עמו הנבחר, ישראל, שהרי נחרב בית המקדש והיהודים הוגלו מארצם. "ישראל לפי הבשר" נעזב, הבחירה עברה אל ישראל החדשה, האמיתית, והנוצרים הם "ישראל לפי הרוח". (לימים הפך "ישראל האמיתי", Verus Israel, למושג מפתח בהתפתחות הנצרות.) על פי פאולוס, הנבחרים החדשים אינם צריכים להיות יהודים כי הנצרות היא דת אוניברסלית: "בְּשׂוֹרַת הַמָּשִׁיחַ... הִיא לִתְשׁוּעָה לְכָל-הַמַּאֲמִין לַיְּהוּדִי רִאשׁוֹנָה וְגַם-לַיְּוָנִי" (אל הרומיים א, 16). מעתה, מסביר פאולוס, כולם נמנים עם מקבלי התורה האלוהית: "כִּי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם תּוֹרָה בַּעֲשׂוֹתָם כְּדִבְרֵי הַתּוֹרָה מֵאֲלֵיהֶם... הֵם תּוֹרָה לְנַפְשָׁם: ...וּמַחְשְׁבוֹתָם בְּקִרְבָּם מְחַיְּבוֹת זֹאת אֶת-זֹאת אוֹ מְזַכּוֹת" (שם ב, 14-15). פאולוס אינו מתכחש לראשוניות מעמד העם הנבחר ליהודים, אך מעתה, הוא מסביר, עוברת הסגולה האלוהית לכל צאצאי אברהם: "וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהֵם זֶרַע אַבְרָהָם. כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע׃ כְּלוֹמַר לֹא בְנֵי-הַבָּשָׂר הֵמָּה בְּנֵי הָאֱלֹהִים כִּי אִם-בְּנֵי הַהַבְטָחָה הֵם הַנֶּחֱשָׁבִים לְזָרַע: כִּי-דְבַר הַהַבְטָחָה הוּא מַה-שֶּׁנֶּאֱמַר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב וּלְשָׂרָה בֵן" (שם ט, 7-9). כך הוא ממשיך להפוך את יצחק ואת יעקב לדמויות פרה-פיגורטיביות, טרום-הדמיה, לישו: "וְלֹא-עוֹד אֶלָּא שֶׁהָיָה גַּם-בְּרִבְקָה וְהִיא הָרָה לְאֶחָד לְיִצְחָק אָבִינוּ כִּי בְּטֶרֶם יֻלְּדוּ בָנֶיהָ וְעוֹד לֹא-עֲשׂוּ טוֹב אוֹ-רָע לְמַעַן תָּקוּם עֲצַת הָאֱלֹהִים כְּפִי בְחִירָתוֹ לֹא מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים כִּי... נאמר לה כי רב יעבד צעיר, כַּכָּתוּב וָאהַב אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי" (שם ט, 10-13). בהינף קולמוס הופך פאולוס את עשו לעם ישראל ואת הנצרות מייחס ליעקב. כך מתגשמת ההדמיה שהבכור, עשו - ישראל, יעבוד את הצעיר, את הדת החדשה - הנצרות. מכאן הוא עובר לקבוע כי היורשים הרוחניים של העם הנבחר כבר אינם דווקא היורשים הביולוגיים, אלא הנוצרים, או למעשה אמונתם במשיח: "וְהִיא צִדְקַת אֱלֹהִים בֶּאֱמוּנַת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֶל-כֹּל וְעַל-כֹּל אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ בוֹ כִּי אֵין לְהַבְדִּיל" (שם ג, 22).

גיבוש תיאוריית החילופין

במסגרת המעבר מהכנסייה הירושלמית לדת החדשה, מתגבשות הדוֹגמות הדתיות ועמן מתגבשים גם כתבי הקודש. הנצרות מקבלת את התנ"ך העברי כברית הישנה, ובתהליך מתמשך קולטת את ספרי הברית החדשה ועוד כמה ספרים חיצוניים. רק בסוף המאה השנייה יאומץ המונח "הברית החדשה" כשם לטקסטים של מבשרי הנצרות, אך הם עדיין ימתינו עד לסוף המאה הרביעית לאישור הקובץ (הקנוניזציה) כולו. יותר מבכל מקור אחר מופיעה "הברית החדשה" ב"איגרת אל העברים", בעיקר במשמעות של אמנה אמונית שנועדה להחליף את הברית הישנה, התורה, שסר חנהּ בעיני האל.47 בגלל סגנונה השונה של האיגרת והיעדר שם המחבר (אשר כן מופיע על כל האיגרות של פאולוס), סבורים רוב החוקרים כי לא פאולוס הוא שכתב אותה. ברור כי האיגרת נכתבה אל קהל יעד מוגדר האמון על התורה, גם אם באמצעות תרגום השבעים ליוונית, אשר נתון לרדיפות מצד השלטון הרומאי בשל קרבתו לנצרות, ולעתים גם להסתייגות וללחץ חברתי מצד ראשי הקהילה היהודית.

ב"איגרת אל העברים" מוצהרת במפורש הכוונה להחליף את התורה, שכבר אינה רלוונטית, בברית חדשה של ישו: "אָכֵן כַּאֲשֶׁר מִשְׁתַּנֵּית הַכְּהֻנָּה, מִן הַהֶכְרֵחַ שֶׁתִּשְׁתַּנֶּה גַּם הַתּוֹרָה... וְאָכֵן הַמִּצְוָה שֶׁנִּתְּנָה בֶּעָבָר מִתְבַּטֶּלֶת בִּגְלַל חֻלְשָׁתָהּ וְאִי יְכָלְתָּהּ לְהוֹעִיל, שֶׁכֵּן הַתּוֹרָה לֹא הִשְׁלִימָה דָּבָר; לְעֻמַּת זֹאת בָּאָה תִּקְוָה טוֹבָה יוֹתֵר וְעַל-יָדֶיהָ אֲנַחְנוּ מִתְקָרְבִים לֵאלֹהִים... כָּךְ גַּם טוֹבָה יוֹתֵר הַבְּרִית אֲשֶׁר יֵשׁוּעַ נִהְיָה עָרֵב לָהּ" (אל העברים ז, 18-22). בהמשך אף מוזכר ישו כ"מתווך הברית החדשה" (יב, 24), ושוב מופיעה ההוכחה מנבואת ירמיהו על כי הברית החדשה נועדה לתקן את עיוותי קודמתה: "אִלּוּ הָיְתָה הַבְּרִית הָרִאשׁוֹנָה בְּלִי חִסָּרוֹן, לֹא הָיָה נִדְרָשׁ מָקוֹם לַשְּׁנִיָּה. הֲלֹא בְּהוֹכִיחוֹ אוֹתָם הוּא אוֹמֵר: 'הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-ד' וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה'" (שם ח, 7-8). כאן ממשיכה האיגרת ומביאה את המשך דברי ירמיהו דלעיל ומסכמת: "הִנֵּה בְּאָמְרוֹ בְּרִית חֲדָשָׁה יִשֵּׁן אֶת הָרִאשׁוֹנָה וּמַה שֶּׁנוֹשָׁן וּמַזְקִין קָרוֹב לַחֲלֹף" (שם, 9). אין כל תכלית, מודיעה האיגרת, בהקרבת הקורבנות ובשמירה על התורה, שאין בה רחמים: "הַתּוֹרָה... אֲשֶׁר אַף פַּעַם אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהָבִיא לִידֵי שְׁלֵמוּת עַל-יְדֵי אוֹתָם הַקָּרְבָּנוֹת... הַמֵּפֵר אֶת תּוֹרַת משֶׁה יוּמַת בְּלִי חֶמְלָה" (שם י, 1 ו-28). לפיכך, ביטול הברית הישנה ומעבר אל החדשה הוא צעד הכרחי: "וּבְאָמְרוֹ אַחֲרֵי כֵן, 'הִנֵּה בָאתִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ', מֵסִיר הוּא אֶת הָרִאשׁוֹנָה כְּדֵי לְהָקִים אֶת הַשְּׁנִיָּה. וּבְאוֹתוֹ הָרָצוֹן מְקֻדָּשִׁים אֲנַחְנוּ עַל-יְדֵי הַקְרָבַת גּוּפוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ פַּעַם אַחַת וּלְתָמִיד" (שם, 9-10).

לאחר פאולוס, הדרך לכיבוש התואר "העם הנבחר" סלולה במתווה התיאולוגי החדש, והיא כרוכה ברמיסה מתמדת של הנבחרים הקודמים, החל מניסיון לבטל כליל את הבחירה של היהודים כדי לנכס את הברית הישנה לנצרות באופן בלעדי, ועד לקריאה לעקור כליל את השפעת הברית הישנה מן הנצרות. בתווך מצויה דרכו של פאולוס ולאחריו גם של אוגוסטינוס, הדוגלת בגישת החילופין ומציגה גישה דו-ערכית ליהודים כשומרי העדות של הברית הישנה. לעומתם, איגרת בר-נבא מתחילת המאה השנייה מנסה לטעון כי היהודים לא היו מעולם עם נבחר, כי האלוהים הדיח אותם ממעמדם עוד בהר סיני כשמשה ניפץ את הלוחות בעקבות חטא העגל. לטענתו, עובדה היא שכשמשה הרים את ידיו במלחמה בעמלק, הוא עשה זאת בטרום-הדמיה לצליבתו של ישו.48 קיימת מחלוקת בין החוקרים על אודות בר-נבא הקדוש, אך ברור כי המסמך, שהיה פופולרי בקרב הנוצרים הראשונים, מנסה לבסס את החילופין באמצעות הפקעת הבחירה והברית הישנה מן היהודים.49

באמצע המאה השנייה ניסה יוסטינוס הקדוש להציג אותן הטענות, אם כי באופן מתון יותר, תוך דגש על תפיסת "ישראל האמיתי". יוסטינוס הוא כנראה הראשון שיישם את התפיסה הזו והפך אותה לעיקרון דתי, והוא אף קבע כי "זרע יעקב" יתייחס מעתה לנצרות.50 יוסטינוס הציג את טיעוניו בדרך ספרותית בחיבור "הדיאלוג עם היהודי טריפון" והשתמש בפסוקי התנ"ך כדי להוכיח כי היהודים והתורה נועדו להכין בשלבים את ביאת המשיח ישו. בעוד ראשוני הנוצרים עמלו להוכיח את גישת החילופין, הופיע כבר במחצית הראשונה של המאה השנייה הבישוף מרקסיון, שכיהן בעיר סינופ (הנמצאת בטורקיה לחוף הים השחור) והציע דרך מקורית - אם כי קיצונית ובלתי-שגרתית - לפתרון בעיית החטוטרת של הנצרות הנעוצה בשורשיה היהודיים. על פי מרקסיון, על הנוצרים להתנתק לחלוטין מהתנ"ך העברי, כיוון שהוא בעל תוקף מעורער ומשום שאלוהי היהודים המופיע בו אינו אמיתי ואף נחות לעומת האלוהים והאב של ישו. לדבריו, הסיפור בספר בראשית, על האלוהים המתהלך בגן עדן וקורא לאדם "אייכה", מוכיח את היות האלוהים בחזקת בן אנוש ולא כוח עליון שמימי. מרקסיון ביקש לראות את הנצרות - ואת ישו ופאולוס - במנותק לגמרי מהשורשים היהודיים, וטען כי האל היהודי חסר רחמים לעומת האל הנוצרי, הספוג באהבה וברחמים. לכן הציע מרקסיון קנוניזציה שונה של ספרי הקודש הנוצריים, ללא כל זכר לספרי הברית הישנה.51 לכאורה, אבות הכנסייה יכלו לאמץ את גישתו של מרקסיון ובכך היו נפטרים מההתעסקות המפרכת של גישת החילופין, המנסה להדחיק את מבוכת החיקוי של דת המקור. אך מתברר כי הקשר ליהדות, וכן הפולמוס על הבחירה, כבר היה טבוע בקהילה הנוצרית המתגבשת עד כי לא היתה יכולה להתקיים בלעדיו.52 אבות הכנסייה לדורותיהם גינו את מרקסיון ונידו אותו מן הכנסייה עוד בשנת 144, ומיד בימיו החלו לגבש ולסגור את אוסף כתבי הקודש של הכנסייה, אשר שילבו את הברית הישנה עם החדשה.

קיימת הסכמה רחבה בין חוקרי הנצרות כי תוקפנותו וכפירתו של מרקסיון הן שזירזו את תהליך הקנוניזציה של כתבי הקודש הנוצריים, כדי להעמידם בדרגה שווה מול החומשים ומול הנביאים של הברית הישנה וכדי להביא לחתימתו של התנ"ך הנוצרי כבר בסביבות שנת 200.53 במקביל נוצר הצורך הדחוף עוד יותר להציג מתאר ברור לקשר בין היהדות לנצרות ולקבוע במסמרות את הפרמטרים של גישת החילופין. נראה כי במהלך המאה השנייה לספירה התגבשה בספרות הנוצרית הגישה הדוחה את הדו-ערכיות של פאולוס ומצהירה חד-משמעית כי הכנסייה נטלה את מעמד הבכורה הבלעדית בעיני האל. התיאולוגיה של החילופין התבססה על שני עקרונות התלויים זה בזה: 1. האמונה כי הנצרות היא ההמשך וההגשמה של הברית הישנה; 2. הקביעה הנחרצת כי היהודים שסרחו ודחו את ישו כמשיח, ואפילו הרגו אותו, איבדו למען הנצרות את מעמדם כעם הנבחר. יתרה מזאת, היהודים נתפסים כעם קשה עורף, סרבן, עם שפע תכונות שליליות ומאיימות, שמעולם לא שמע לנביאיו ולמנהיגיו.54

כל המטיפים הנוצרים חזרו והדגישו את אחריותם של היהודים לרצח האל, ובמיוחד חתרו להוכיח את אמיתותה של גישת החילופין. נביא רק דוגמאות נבחרות: אסביוס, הבישוף של קיסריה (260-339), הגדיר את היהודים כעם נחות וחוטא; גרגוריו ניקונוס, מאבות הכנסייה הנוצרית-יוונית (335-395), הטיח קיתונות של שופכין ביהודים על היותם רוצחי האלוהים, רוצחי הנביאים, אויבי האלוהים והסולדים ממנו, יריבי החסד, אויבי האמונה של אבותיהם, סנגורי השטן, גזע של נחשים, רמאים לגלגנים, אנשים בעלי מחשבות חשוכות, קהילה של השטן, חוטאים, סוטים, אויבי הרחמים, ועוד כהנה וכהנה.55

בתקופה זו של חמש המאות הראשונות, המכונה גם התקופה הפטריסטית, אנו רואים כי המטיפים והתיאולוגים המובילים של הנצרות עשו שימוש במוטיבים של החילופין כדי לבסס את הברית הישנה כמסמך נוצרי מובהק. אוריגאן (185-253), שעמד בראש בית הספר התיאולוגי באלכסנדריה שבמצרים, הרחיב ופיתח את הגישה האלגורית לפרשנות התנ"ך, בניגוד לתפיסה ההיסטורית הצמודה לטקסט ולפשט, כדי לטעון לבעלות על המונח "ישראל" שבתנ"ך העברי ולהעבירו לנצרות.56 אחד ממקורות ההשראה התיאולוגית לגישת החילופין המשולבת בשנאת יהודים היה מטיף נוצרי בשם טרטוליאנוס (145-220), שחי בקרתגו שבצפון אפריקה ונחשב לתיאולוג מוביל ומשפיע בנצרות המתפשטת והולכת. טרטוליאנוס המשיך את פאולוס וביסס את היפוכו של הטקסט בסיפור יעקב ועשו, בכך שהפך את עשו לישראל ואת יעקב הצעיר להדמיית תחילתה של הנצרות.57 את גישתו של טרטוליאנוס היינו רואים כיום כז'אנר בכתיבה הנוצרית שחתר לפולמוס אנטי-יהודי כדי לספק לנוצרים כלים בוויכוח כנגד היהודים. גם כותבים קתולים שחקרו את משנתו, ובמיוחד את חיבורו נגד היהודים (Adversus Judaeos), הדגישו את שנאתו הקיצונית שהאדירה את תורת ישו ואת כנסיית הגויים על פני היהדות השוקעת. המשפט היהודי הישן (התורה) בוטל, קובע טרטוליאנוס, ובמקומו באות הוראותיו של ישו על חטאי הרצון האנושי ושגיאות הלב. החסד, הכבוד, האוניברסליות והמחילה הנוצריים החליפו את הנקמה, את הכפייה, את גסות הרוח ואת האנוכיות המאפיינות את היהודים. דחייתה של התורה והנצחת הפשע של רצח האל כיסודות האמונה, הן שנטעו את זרע הפורענות שדרדר את הנצרות לשנאת יהודים תהומית ורצחנית, אידיאולוגית-דתית, אשר ממנה הדרך לאושוויץ אמנם ארוכה ולא ישירה, אך בהחלט אפשרית ואולי בלתי-נמנעת.58

הגנטיקה של הפסיון: הוטון גיבסון

מול רקע כה רגיש וסוער של שנאה, מאות שנים של עלילות דם ורדיפות אלימות, שעוררו אותן התמונות מראשיתה של הנצרות ומהפרשנות לברית החדשה, אין פלא שהניסיון להפיק סרט המבוסס על אותה תשתית תיאולוגית הסעיר את העולם המודרני והפוסט-מודרני של המאה העשרים ואחת. כפי שכבר ראינו, קיים קשר אידיאולוגי הדוק בין מל גיבסון לאביו הוטון: שניהם שותפים לגישה האולטרה-שמרנית של הכנסייה הקתולית כנגד הרפורמות בדוקטרינה ובסדרי הפולחן, וכמובן ביחס כלפי היהודים בנוגע למעמדם כעם הנבחר ולאשמתם ברצח האל. על פי אמונותיו ותפיסותיו האידיאולוגיות שייך הוטון גיבסון לאותו פלג רדיקלי, הכולל כמאה אלף איש, שהתפצל מן הממסד של הכנסייה הקתולית. פלג זה קרוי "שומרי המסורת הקתולית" (Traditional Catholics), והוא מפיץ תיאוריות קונספירציה מסוגים שונים, אנטי-יהודיות ברובן. היהודים נתפסים כ"אויב הנצחי של ישו", ולכן מסרבים אנשי הפלג לדחיית האשמה הקולקטיבית כנגד היהודים ברצח ישו. ארגוני זכויות אדם העוקבים אחר פעילותם מגדירים אותם "הארגון המשמעותי הגדול ביותר של אנטישמים בארצות הברית".59 יש לציין כי האידיאולוגיה הקיצונית של כנסיות אלה אינה מקובלת על שבעים מיליון קתולים בארצות הברית, אפילו כאלה שבנושאים מסוימים נוטים לכיוון השמרני (למשל שמירה על תפילה בנוסח הלטיני). כדי להבין את מקורות ההשראה שהסעירה את דמיונם של מאות מיליונים בארצות הברית ובעולם, חשוב לבחון מקרוב את בית גידולו של מל גיבסון, בית אביו הוטון. מהי, אם כן, האידיאולוגיה העומדת מאחורי אתר האינטרנט של הוטון גיבסון, אשר נפתח בתצוגה של קולות רעמים וברקים המאירים את ישו הצלוב עם הכתובת: "נגן על אמונת אבותינו"?60

הוטון גיבסון נולד ב-1918 באזור ניו יורק, ובגיל שנתיים התייתם מאמו, שהיתה זמרת באופרה של ניו יורק. עשר שנים לאחר מכן נפטר אביו. יתמותו דרבנה אותו להישגיות, והוא היה תלמיד מצטיין שסיים את לימודי התיכון כבר בגיל חמש-עשרה ופנה ללימודי כמוּרה בסמינר קתולי ליד שיקגו. הקריירה שלו ככומר הסתיימה מיד לאחר תום לימודיו בסמינר, כשסירב לצאת לתפקידי הכמורה שהוצעו לו בפיליפינים ובגינאה החדשה. כשהתחתן עם אן ריילי, תכננו בני הזוג משפחה גדולה עם שנים-עשר ילדים וכלב. הם הצליחו להגיע לעשרה ילדים - מל גיבסון היה השישי - גידלו כלב ואף אימצו ילד נוסף. הוטון גיבסון מעיד על עצמו כי דרבן את ילדיו ללדת לו נכדים, ובשנת 2004 היו לו כבר ארבעים ותשעה נכדים וחמישה-עשר נינים. במלחמת העולם השנייה שירת גיבסון האב כקצין זוטר בצבא האמריקני, וכשהשתחרר עבד לפרנסתו בכמה מלאכות מזדמנות כדוור וכיערן. לאחר מכן התבסס במשך עשרים וארבע שנים בעבודתו בחברת רכבות כעוזר לנהג הקטר ואחראי על הבלמים, עד שנפגע בתאונת עבודה כשהחליק מהרציף שהיה מכוסה בשלג ובשמנים. בגלל הפסקת עבודתו, וכיוון שלא רצה שיגייסו את בניו לצבא, עזב ב-1968 את ארצות הברית ועבר לאוסטרליה, שם גם החל לעסוק בפעילות קהילתית דתית. אף על פי שעבד בעיקר ביגיע כפיים, הוטון היה ידוע כאיש ספר ששפתו שנונה וסקרנותו רבה, שנהג להתחרות בשעשועוני טלוויזיה. הם אף הפכו להיות מקור הכנסה נוסף למשפחה, ופעם הוא זכה במאה אלף דולר אוסטרלי.61

תפיסת העולם האנטישמית של הוטון גיבסון משולבת באידיאולוגיה הקתולית האולטרה-שמרנית, אך היא קשורה גם לאירוע שאותו הגדיר כטראומטי, שחשף אותו לשורשיה היהודיים של הנצרות. גיבסון מספר כי הזדעזע ביותר כשילדיו חזרו הביתה מלימודיהם באוסטרליה בבית ספר קתולי ובירכו אותו ב"שלום" בעברית. האב הנחרד, כך הוא מספר, החל להתעניין בשינויים שעברה הכנסייה הקתולית מאז הרפורמות של 1965. הוא התחיל לפעול בקבוצות קתוליות שמרניות המקפידות על הנוסח הלטיני בתפילה, והיה לדובר ראשי במאבקיהם כנגד האפיפיור. לטענתו, השינויים בטקסי התפילה היו כה גדולים, עד כי רוח הקודש בכבודה ובעצמה כבר לא היתה יכולה להבין את התפילה.62

הוא סולק מתפקידו בגלל עמדותיו הקיצוניות, וברגע שגילה כי בטקסס יש כנסייה המקפידה על האופי השמרני-ארכאי של התפילה, לקח את משפחתו הגדולה ועזב את אוסטרליה. בשנת 2001, שבע שנים לאחר פטירת אשתו, התחתן הוטון עם ג'וי. הוא הכיר אותה בכנסייה בטקסס, והיא חלקה עמו את תפיסת עולמו הרוחני הקיצונית. עיתונאית שראיינה אותו ביולי 2003 תיארה את ביתו החדש כמעון שמרני עם פמוטי קריסטל ופירות פלסטיק שמקשטים את שולחן האוכל, שמאחוריו עוצם גיבסון האב את עיניו ומדבר במונחים אפוקליפטיים על הרס העולם שיתרחש ברגע שתאבד הכנסייה הנוצרית. את הדוֹגמה החדשה של הוותיקן הגדיר הוטון כמלאה סתירות וכ"מהלך של טיפשות וטמטום, סרבנות ודחייה גלויה של ישו".63

גיבסון האב היה שותף פעיל בהפצת התיאוריות האנטישמיות כנגד הכנסייה הקתולית, שבמרכזן תיאור מפלצתי על תפקידה של היהדות בהכתרת האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה בשנת 1958, בהרעלת האפיפיור פאולוס השישי ב-1978 ובטענה הכללית כי היהודים (ובעיקר הארגון הבין-לאומי "בני ברית") אחראים, לצד "הבונים החופשיים", לרפורמות של ועידת הוותיקן השנייה.64 "שומרי המסורת" הקתולים טוענים בכל הזדמנות - בספרים, בשידורים ובאתרי אינטרנט - כי כל האפיפיורים שנבחרו מאז 1958 אינם לגיטימיים.

הוטון גיבסון בלט גם בתור דובר כנגד הקשר שנקשר ב-1958 להכשלת הבחירה בקרדינל סירי מהעיר גנואה, שהיה שמרני נוקשה, לאפיפיור. גיבסון נמנה עם הקבוצה הרחבה יותר של מכחישי האפיפיור הנקראים "Sedevacantism", שם שנגזר מן הצירוף הלטיני "כיסא ריק" - מינוח מקובל בנצרות למושב שנותר ריק עד לבחירת האפיפיור החדש. הוטון ניהל מסע השמצות נרחב כנגד האפיפיור יוחנן פאולוס השני ופרסם, כאמור, חיבור מיוחד שבו טען כי האפיפיור אינו קתולי.

בסגנון דומה למכחישי השואה הידועים, ניסה הוטון גיבסון להפריך את הנתונים המקובלים על רצח מיליוני היהודים בתאי הגזים. הוא נעזר בחישובים פסבדו-מדעיים, ה"מוכיחים" כי כמויות הגז שהיו בידי הגרמנים לא יכלו להספיק להשמדתם של מיליוני יהודים. בריאיון לניו יורק טיימס הסביר גיבסון כי לא ייתכן להיפטר משישה מיליון גופות בתאי הגזים (גם זה כמובן סילוף, שהרי לא כל ששת המיליון הומתו בגזים), וכך אמר: "כדי לשרוף כל גופה לחוד יש צורך בליטר בנזין ועשרים דקות, אז איך שישה מיליון?" העיתונאי שראיין אותו אף הוסיף ודיווח כי אשתו של הוטון, ג'וי, שהיתה שקטה לאורך כל הריאיון, התערבה לפתע ואמרה בעליצות: "ואפילו לא היו כל כך הרבה יהודים בכל אירופה." על דברי ההבל של רעייתו הוסיף הוטון: "בכל מקרה היו יותר יהודים לאחר המלחמה מאשר לפניה..." בכלל, לדבריו, כל רעיון השואה היה המצאה של היטלר ושל היהודים (שאותם הוא מכנה "אנשי הכספים"), ומטרתו היתה "להקשות על היהודים שיהגרו לישראל להילחם כנגד הערבים".65

*

המאבק הסוער והמתוקשר סביב סרטו של גיבסון על הפסיון של ישו התמקד בעצם בפרשנות שהוצגה באמצעות דמיון חזותי לאירועים שהתרחשו לפני כאלפיים שנה. מפאולוס ועד גיבסון התגלגלו רעיונות ודוֹגמות שהתסיסו וליבו רגשות. מעבר לוויכוח על העובדות ועל פרשנותן, העימות הגדול סביב "הפסיון של ישו" התמקד, כמו בימיה הראשונים של הנצרות, בשאלה: מיהם בעצם נבחריו של האל? איזה עם? איזו דת? והאם התחולל שם בירושלים של המאה הראשונה תהליך של חילופי נבחרים?

כדי ללמוד על המאבק הרעיוני וכדי לתאר את השנאה ולאתר את תשתיתהּ, נפנה בפרקים הבאים להבין את מרכיבי תפיסת הנבחרות בכל אחת מהדתות. נראה כיצד הביאה היהדות לעולם את תפיסת העם הנבחר של המונותיאיזם וכיצד התייחסו חכמיה לרעיון לאורך הדורות. לאחר מכן נבחן את גלגולו של הרעיון - ואולי אפשר לומר "חטיפתו" - בנצרות ובאסלאם. לסקירה ההיסטורית יתלווה ניתוח תיאולוגי המבוסס על הטקסטים הדתיים שבכל דת, בצירוף תיאורים אנקדוטיים שימחישו את השלכות הקרב על הנבחרוּת על חיי היום-יום ועל פרשות דרכים היסטוריות עד ימינו. נבחן כיצד שזורים בסיפור תחילתה של האומה היהודית וכן חורבן בתי המקדש והגלייתם של היהודים. בכל שלב ובכל ממד - בגלות, בכיסופים לגאולה, בסיפורה של ירושלים ובהופעת הציונות המדינית - טבועים סימנים מובהקים של מיתוס הבחירה. באותה המידה נראה גם כיצד צרותיהם של היהודים - הרדיפות, ההסתה והאלימות שהביאה לשואה שלא נודעה כמותה בדברי ימי אנוש - נתפסות בעיני המתבוננים כחלק מאותו גורל או ייעוד של העם הנבחר.