מיהי מוד דיקסון

1

שתי בחורות צעירות עלו במדרגות הצרות לעבר קולות הצחוק והמוזיקה. המובילה, פלורנס דארו, גררה את ידה על גבי הקיר האדום כדם.

"זאת כמעט סטייה לערוך כאן אירוע השקה," היא אמרה.

שתיהן שימשו עורכות משנה בהוצאת פוֹרֶסטֶר. הלילה, כמדי שנה, המשרד ערך מסיבה לרגל חג המולד בקומה השנייה של בר אפלולי בשם "הספרייה", שעוצב בסגנון קיטש ספרותי.

"זה כמו לקיים פסגה של האו"ם בדיסנילנד."

"ממש," הסכימה לוסי גאנד בקולה הקטן. שמלתה התרוממה במהלך הטיפוס, והבד התקמט והתלפף סביב ירכיה.

הן הגיעו לראש המדרגות, נכנסו לחדר והביטו על סביבותיהן. המסיבה החלה רק חצי שעה קודם לכן, אבל המולה קולנית כבר ריחפה מעל הנוכחים כמו ערפיח. כמאה אנשים — אחדים מהם עמיתים לעבודה, ורבים אחרים לא — התגודדו בקבוצות צפופות. פלורנס לא רצתה להקדים, אבל ניסתה להגיע בזמן כדי לתפוס פינה. הבנות סרקו את החדר וחיפשו מכרים ופרצופים מזמינים. הן לא מצאו כאלה.

"נשתה?" הציעה פלורנס. לוסי הינהנה.

השתיים התחילו לעבוד בפורסטר יחד, כמעט לפני שנתיים, ולוסי הביעה את נאמנותה הבלתי מסויגת לפלורנס כמעט מייד.

על הנייר, לוסי הייתה בדיוק החברה שפלורנס קיוותה למצוא בניו יורק. לוסי גדלה באמהרסט, והוריה לימדו ספרות אנגלית באוניברסיטה המקומית. אביה כתב את הביוגרפיה הסופית והקובעת של נתניאל הות'ורן. פלורנס חגגה איתם את חג ההודיה הראשון שלה בעיר; היא שמחה לגלות שהבית הישן, המלא בספרים, שוכן ממש מול ביתה של אמילי דיקינסון — אידיליה אינטלקטואלית שפלורנס תמיד חלמה לגדול בה. ההפך הגמור מדירת אמה הצפופה בפּורט אורנג', פלורידה.

אבל למעשה לוסי לא ניחנה בתחכום ובביטחון העצמי שפלורנס הניחה כי הם מורשת טבעית של ילדוּת כזאת. היא הייתה ביישנית עד כאב, ולפעמים פלורנס חשדה שאמה של לוסי אמרה לה, שאם רק תמצא חברה אחת בניו יורק, הכול יהיה בסדר. פלורנס הייתה האדם הראשון שלוסי פגשה בפורסטר.

הן מעולם לא השתלבו בחיי החברה של המשרד, בעיקר מפני שלוסי לא ניסתה ופלורנס לא הצליחה. וכיוון שפלורנס ניתקה את קשריה עם החברים הוותיקים מפלורידה — היא התייחסה לעברהּ כאל נמק שיש לגדוע למען שלמוּת הגוף — לוסי הייתה חברתה היחידה לכל דבר ועניין.

הן התפתלו בקרב ההמון וחלפו על פני שולחן גדול עמוס ענבים וגבינות בדרכן אל בר מהגוני מפואר שניצב בירכתי החדר. ברמן בווסט סאטן שחור חייך אל נקודה כלשהי מעל ראשיהן. נראה שהן לא עמדו בתנאים הדרושים למתן תשומת לב. לוסי הייתה מורגלת בהתעלמות — למעשה, היא העדיפה אותה — אבל פלורנס זכתה להצלחה מסוימת בקרב גברים, ולכן התאכזבה כשאחד מהם לא נשבה בקסמיה.

פלורנס לא הייתה בלתי מושכת, אבל הדבר הראשון ששמו לב אליו אצלה, בלי יוצא מן הכלל, היה חיוורונה. היא נראתה כאילו גדלה בבונקר ולא באור השמש של פלורידה. הוכחה לכך שנולדה במקום הלא נכון, היא חשבה לא פעם בסיפוק. היא הסמיקה בקלות — מבושה או מהתלהבות, קשה לדעת — כאילו הבורא נקרע בין דחפים סותרים של טוהר וסטייה. היו גברים שנמשכו לאפקט הזה, אבל רבים סלדו ממנו. היו לה עיניים כהות, כמעט שחורות, ותלתלים בלונדיים־שאטניים שהזדקרו מראשה כנחשים מראש מדוזה. אמה אמנם השקיעה לאורך השנים מאות דולרים בג'לים, תרסיסים וקרמים בשבילה, אבל פלורנס טרם למדה כיצד לאלף אותם.

"מה תשתו, בנות?" שאל הברמן בנימה מתורגלת. קוצי שערו הנוקשים נצצו באור. פלורנס דמיינה שהיא ממוללת אותם באצבעותיה כמו עשב מכוסה שכבת כפור.

לוסי הצביעה על כרזת פרסומת לקוקטייל הבית. "אני אנסה את ה'אַייריש סאואר', נראה לי."

פלורנס הזמינה יין אדום.

"יש קברנה או פינו."

"לא משנה," היא אמרה, וקיוותה שהיא נשמעת קלילה. היא לא הבינה ביין.

שתיהן לגמו ופנו לחפש קבוצה שאפשר להסתנן לתוכה. הן הבחינו בכמה עורכי משנה שהתגודדו ליד שולחן האוכל, ונעמדו בשוליים. עורכת זוטרה בשם אמנדה לינקולן התווכחה בלהט עם בחור בן עשרים ומשהו, גבוה ורזה, בחליפת קורדרוי צהבהבה.

"אין מצב, חתיכת מיזוגן," אמרה אמנדה.

גרטשן, עוזרת אישית עליזה שישבה מול פלורנס, פנתה אליהן והסבירה, "פריץ טוען בתוקף שמוֹד דיקסון היא גבר."

"לא," לחשה לוסי וכיסתה את פיה בידה.

מוד דיקסון היה שם העט של סופרת, שפירסמה שנתיים קודם לכן ספר ביכורים בשם מיסיסיפי פוֹקסטרוֹט אשר זכה להצלחה מסחררת. הוא עסק בשתי נערות בשם מוד ורובי, שמייחלות לברוח מעיירת הולדתן קוֹליֶיר ספרינגס, מיסיסיפי. גילן הצעיר, מינן, עוניין והאדישות של קרוביהן מכשילים אותן על כל צעד ושעל. ברגע השיא של העלילה, מוד הורגת קבלן שחולף בעיירה בדרכו לפרויקט בממפיס. הוא עשה טעות כשהחליט שהוא ישיג לעצמו את רובי בת השש־עשרה ולא ויתר.

הרצח מחלץ לבסוף את הבנות ממלתעות העיירה. האחת נשלחת לכלא, והאחרת מקבלת מלגת לימודים לאוניברסיטת מיסיסיפי.

המבקרים ציינו את הפרוזה הנוקבת, הלא רגשנית, ואת זווית הראייה הרעננה ששבתה את ליבו של ציבור הקוראים, אבל הספר המריא באמת רק כאשר שחקנית הוליוודית בחרה בו למועדון הקריאה שלה. במקרה, או מתוך ראיית הנולד, הספר יצא לאור בשיאה של תנועת מי־טו ושיקף במדויק את אווירת הזעם הצדקני, האכזרי. לא משנה מה קרה מאחורי ה"דריפטווּד טָוֶורן" בלילה שבו מוד דיקסון הצעירה דקרה את פרנק דילרד — ללא ספק דמות אפלה ונכלולית — איש לא יכול היה להאשים אותה.

הספר מכר יותר משלושה מיליון עותקים בארצות הברית בלבד, ובימים אלה צולמה מיני־סדרה המבוססת עליו. משום־מה הסופרת מוד דיקסון נותרה בגדר תעלומה. היא לא התראיינה, לא יצאה למסעות קידום מכירות ולא זכתה ליחסי ציבור. בספר לא היה אפילו עמוד תודות.

הוצאת הספרים שלה — אחת המתחרות של פורסטר — הודתה ש"מוד דיקסון" הוא שם עט, ושהסופרת מעדיפה להישאר בעילום שם. מטבע הדברים, עובדה זו עוררה מייד גל של השערות פרועות בנוגע לזהותה. השאלה "מיהי מוד דיקסון?" נשאלה באינספור כתבות, פורומים מקוונים וארוחות צהריים של אנשי תעשיית הספרות.

שתי נשים בשם מוד דיקסון אותרו בארצות הברית, ונפסלו. אחת חייתה בבית אבות בשיקגו ולא זכרה את שמות ילדיה. השנייה הייתה שיננית שגדלה בעיר בורגנית בלונד איילנד, ולפי הדיווחים לא הפגינה כל כישרון או נטייה לכתיבה.

רבים הניחו שהסיפור אוטוביוגרפי, הואיל והגיבורה נקראה בשמה של הסופרת. בלשים חובבים מצאו קווי דמיון בין פשעים מסוימים לבין הרצח המתואר בספר, אבל הם לא היו דומים מספיק כדי שיהפכו לאקדח מעשן. חוץ מזה, מדינת מיסיסיפי גנזה תיקים של עבריינים צעירים ברגע שמלאו להם עשרים. ולא הייתה שום עיירה בשם קוֹליֶיר ספּרינגס. החקירה הגיעה למבוי סתום.

ככלל, פלורנס נטתה לזלזל בספרים שחבו את הצלחתם לתחבולות דרמטיות. רצח היה בעיניה מטבע זול. אבל כשקראה את מיסיסיפי פוקסטרוט, היא נדהמה. הרצח לא היה תחבולה טכנית שנועדה ליצור אפקט דרמטי; הוא היה תכלית קיומו של הרומן. הקוראים יכלו לחוש בַּבהילות של המחברת; הרצח היה הכרח מוחלט, לרבות חדירת הסכין המספקת.

פלורנס עדיין זכרה את הקטע בעל־פה:

הסכין החליקה בקלות, כפולשת חדה בין קפלי קרביו הנשיים, החמימים של פרנק. היא הניפה את ידה פעם נוספת. הפעם הסכין פגעה בצלע והיטלטלה בפראות. ידה החליקה על פני הידית ונחבטה בבשר הרך החיוור. דם ציפה את בטנו, והשערות הכהות, הגסות היו חלקלקות כקרקפת תינוק ברגע לידתו.

פלורנס מעולם לא נתקלה בקול כזה: חד ופראי, כמעט אלים. בסופו של דבר לא עניין אותה אם מוד דיקסון היא אישה או גבר. היא ידעה שכך או כך, היא זרה ומוזרה, כמו פלורנס עצמה.

"למה את מתעצבנת כל כך?" שאל פריץ את אמנדה. "לא טענתי שנשים לא יודעות לכתוב. רק אמרתי שבמקרה המסוים הזה לא מדובר באישה."

אמנדה צבטה את גשר אפה ונשמה עמוק. "למה אני מתעצבנת? כי במקרה המסוים הזה מדובר בסופרת השנה, שמועמדת לנשיונל בוק אוורד. אבל ברור שספר יכול להיות 'חשוב' רק אם גבר כתב אותו; אם אישה כתבה אותו, הוא נועד אך ורק לפטפוטים של מועדוני קריאה. בשם אלוהים, אתה לא יכול לאכול את כל העוגיות, ולדרוש גם את הפירורים."

"טכנית," התערבה פלורנס, "ג'יימס פטרסון נחשב לסופר השנה, גם אם מיסיסיפי פוקסטרוט מכר הכי הרבה עותקים." כל הראשים הופנו אליה בתנועה מתואמת. "למיטב ידיעתי," הוסיפה, אף שהייתה בטוחה, ושנאה את את עצמה מייד.

"תודה רבה שלקחת עוד פירור, פלורנס."

"זה לא קשור לגיליון הציונים המגוחך שאת מחזיקה בכיס האחורי, אמנדה," אמר פריץ. "חברה שלי — אישה, אני מדגיש — עובדת בפרוֹסט/בּוֹלֶן, והיא נשבעה לי שמוד דיקסון היא גבר. היא בהחלט יכלה להיות אישה, אבל במקרה הזה היא לא." הוא משך בכתפיו בהתנצלות. פרוסט/בולן הייתה הסוכנות הספרותית של מוד דיקסון.

"אז מי זה?" שאלה אמנדה. "איך קוראים לו?"

הפעם פריץ היסס. "אני לא יודע. היא פשוט שמעה מישהו מדבר עליו בזכר."

אמנדה הרימה את ידיה. "איזה קשקוש. אין סיכוי שגבר כתב את הספר הזה. שום גבר בעולם לא מסוגל לכתוב נשים בצורה משכנעת כל כך. גם אם הוא משכנע את עצמו שהוא מסוגל."

וכמו כדי לכפר על ביישנותה הקודמת, פלורנס אמרה: "הנרי ג'יימס? א"מ פורסטר? ויליאם ת'אקרי?" הייתה לה פינה חמה בלב לבקי שארפ.

אמנדה נפנתה אליה. "את רצינית, פלורנס? את באמת חושבת שגבר היה יכול לכתוב את מיסיסיפי פוקסטרוט?"

פלורנס משכה בכתפיה. "אולי. אני לא חושבת שהיה הבדל גדול."

אמנדה נשאה עיניים לתקרה ואמרה בפליאה, "היא לא חושבת שהיה הבדל גדול." אחר כך החזירה אליה את מבטה ושאלה, "את סופרת, פלורנס?"

"לא," אמרה פלורנס בשקט. יותר מכול, היא רצתה להיות סופרת. כמו כולם, לא? כל אחד ואחד מהם ודאי החזיק איזה רומן במגירה. אבל אדם לא מכנה את עצמו סופר כל עוד היצירה שלו נשארת במגירה.

"אז אולי קשה לך להבין כמה חשוב לסופרת שיהיו לה דמויות מופת נשיות. נשים שבאו לפניה, ולא הסכימו שגברים יסבירו להן את החיים הפנימיים שלהן. אני לא צריכה עוד גבר שיסביר לי מה זה להיות אישה, בסדר? את מבינה את זה?"

פלורנס החוותה תנועה שנעה בין משיכת כתף להנהון.

"'אומללה היא הארץ שאין לה גיבורים'," הוסיפה אמנדה.

פלורנס שתקה.

"ברכט?" לחצה אמנדה בגבות זקורות.

פלורנס הרגישה שפניה מתלהטות והסבה את גבה מוכנית כדי להסתיר זאת מפני הקבוצה. היא הורידה את שארית המשקה בלגימה אחת וחזרה לבר, שם הרימה את הכוס הריקה לעברו של הברמן בחיוך מאולץ.

היא נשענה על הדלפק וחילצה את כפות רגליה הדואבות מנעלי העקב. מעולם לא אהבה בחורות בעלות ביטחון עצמי קליל, כמו אמנדה. היו כאלה בתיכון, והן בדרך כלל פרשו את חסותן על פלורנס למשך שבוע, צעדו איתה כמו עם כלב עזוב עד שאיבדו עניין. פלורנס ידעה שמבחינתן היא לא יותר מאביזר בהופעה. ואם היא לא שיתפה פעולה וגילמה את בת החסות אסירת התודה, הן לא מצאו לה שימוש. טקס קבוע ואווילי מאין כמותו — זה מה שהכי הרגיז את פלורנס. אמנדה — שגדלה באָפֶּר וסט סייד, התגאתה בפמיניזם שלה כפי שפעם ודאי התגאתה בתלבושת האחידה של בית הספר הפרטי שלמדה בו — באגביות, בלי לחשוב יותר מדי, אבל באדיקות.

פלורנס מעולם לא הצליחה להזדעזע עד לנקודת הרתיחה שנדרשה בימים אלה, וחסינותה בפני מורת רוח ציבורית גרמה לכך, שהיא נותרה מחוץ לכל דבר בעצם. נדמה שזעזוע היה הדבק המחבר בין כולם: זוגות, חברים, קהל היעד של רוב תאגידי התקשורת. אפילו מחתימי עצומות צעירים ברחוב התעלמו מפלורנס, כאילו חשו בסוליפסיזם הטבוע בה.

היא לא הייתה שלווה, בהחלט לא, אבל שמרה את זעמה למטרות אישיות יותר. אף שלא ידעה מהן בדיוק. התקפי הזעם שלה הפתיעו אותה בדיוק כפי שהפתיעו את סובביה. הם היו אירועים נדירים, מביכים, שבסופם היא נותרה חלשה ומבולבלת, מעין ג'טלג, כאילו גופה שעט קדימה לפניה והיא נאבקה להדביק אותו.

פעם, בסמינר כתיבה יוצרת בקולג', המרצה של פלורנס ביקר בחריפות את אחד הסיפורים שלה, וטען שהוא מַשמים ונדוש. אחרי השיעור פלורנס נשאה בפניו נאום הגנה שהלך ונעשה היסטרי יותר מרגע לרגע, ועברה למתקפה אישית עליו, סופר סוג ב' שפירסם רק ספר סיפורים אחד, שגם הוא לא זכה להתייחסות. אחרי שהוציאה את כל הקיטור, המרצה לטש בה מבט של אֵימה צרופה. פלורנס בקושי זכרה מה היא אמרה.

כשהברמן הבחין סוף־סוף בכוס הריקה של פלורנס, נשמע לפתע קול מאחוריה שהקפיץ אותה: "אני איתך."

היא הסתובבה. זה היה סיימון ריד, העורך הראשי של פורסטר, גבר גבוה ורזה בעל שיער שמוט, תווי פנים עדינים וכמה נמשים בתפזורת. הוא נחשב נאה בחוגו, אבל פלורנס תיארה לעצמה מה היו אומרים עליו בפורט אורנג', שתווים עדינים כאלה לא נחשבו שם לנכס אצל גבר.

פלורנס נפנתה אליו. "באיזה מובן?"

"במובן הזה שלמי אכפת מי זאת מוד דיקסון." המילים נטפו מפיו כמו מרק. הוא הבינה שהוא שיכור. "זהות הסופר לא משנה את המילים הכתובות," הוא המשיך. "בעצם, אצל אנשים מסוימים אולי כן, אבל זה לא אמור להיות ככה. עזרא פאונד היה פשיסט מזוין, ובכל זאת כתב כמה משפטים יפהפיים."

"'הנמלה היא קנטאור בעולם הדרקונים שלה'," אמרה פלורנס.

"'נַתֵּץ אֶת רַהַב הַשָּׁוְא שֶׁלְּךָ, אֲנִי אוֹמֵר נַתֵּץ',"** אמר סיימון והניד בראשו. הם חלקו חיוך דומם של שותפות לדבר עבירה. היא ראתה שאמנדה צופה בהם, אבל היא הסיטה את מבטה כשראתה שפלורנס הבחינה בה. הברמן הניח כוס יין חדשה על הדלפק בשביל פלורנס. כשהרימה אותה, סיימון הקיש עליה בכוסו ורכן אליה.

"לחיי האלמוניות," אמר בשקט.

** עזרא פאונד, מבחר כתבים, מתוך קאנטו 81 בתרגום נתן זך, דחק, 2014. הציטוט במשפט הקודם הוא בתרגום ק"ב.