מיומנויות אפלות 1: גבירת חצות

 1 קֶבֶר אָפֵל בַּמַּלכוּת

״זה פשוט לא עובד,״ אמרה אמה. ״מערכת היחסים הזאת, כלומר.״

קולות אומללים בקעו מהשפופרת. אמה בקושי הצליחה להבין אותם – הקליטה לא הייתה טובה במיוחד על גג בר הקבר. היא צעדה לאורך שפת הגג והתבוננה בחצר המרכזית. נורות חשמל נכרכו בענפי עצי סיגלון, ושולחנות וכיסאות מודרניים ואלגנטיים מאוד פוזרו במתחם הגן. גברים ונשים צעירים, מודרניים ואלגנטיים באותה מידה, מילאו את המקום, וכוסות יין נצצו בידיהם כמו בועות שקופות של אדום ולבן וּורוד. מישהו שכר את המקום למסיבה פרטית: שלט מכוסה פייטים היה תלוי בין שני עצים, ומלצרים הסתובבו בקהל עם מגשי בדיל עמוסים בחטיפים.

היה משהו במחזה הנוצץ שגרם לאמה לרצות להפר אותו בכך שתפיל בבעיטה כמה מאריחי הגג או תבצע גלגול לפנים לתוך הקהל. אבל המסדר נועל אנשים לזמן רב על התנהגות כזאת. סתמיים לא אמורים לראות ציידי צללים אף פעם. גם אם אמה אכן תזנק לתוך החצר, איש ממבקרי המסיבה לא יראה אותה. היא כוסתה ברונות תעתוע שכריסטינה ציירה עליה, ואלה הפכו אותה לבלתי נראית לכל מי שלא ניחן בראייה.

״אמה,״ לחשה כריסטינה בקולניות מאחוריה. אמה פנתה, כשמגפיה מאוזנים על קצה הגג. כריסטינה ישבה על הרעפים המשופעים מאחוריה וצחצחה סכין הטלה בבד תכול. הבד תאם לגומיות שהרחיקו את שערה הכהה מפניה. כריסטינה הייתה מסודרת ומאורגנת כל כולה - היא הצליחה להקרין חזות מקצועית בבגדי הלחימה השחורים שלה כפי שרוב האנשים הקרינו בחליפת עסקים מרשימה. תליון המזל שלה נצץ בזהב על צווארה, והטבעת המשפחתית שלה, עם תבנית ורדים שייצגה את רוסאלס, שם משפחתה, נצצה על ידה כשהניחה את הסכין, עטופה בבד, לצדה. ״אמה, תזכרי, תני לו את המשפט של ׳אני׳.״

קמרון עדיין קשקש מעבר לקו, משהו על כך שייפגשו לדבר, אף שאמה ידעה כי אין בכך טעם. היא התמקדה בהתרחשות מתחתיה – האם ראתה צל מתגנב בקהל או שמא דמיינה את זה? אולי זאת הייתה משאלת לב בלבד. ג׳וני רוּק היה אמין בדרך כלל, והוא נראה בטוח מאוד בקשר ללילה הזה, אבל אמה לא רצתה להתכונן ולהתמלא בציפייה רק כדי לגלות שלא יהיה קרב שבו תוכל להוציא את האנרגיה שצברה.

״הבעיה היא אני, לא אתה,״ אמרה לטלפון. כריסטינה הרימה אגודל מעודד. ״לי נמאס ממך.״ היא חייכה חיוך רחב בזמן שכריסטינה הליטה את פניה בידיה. ״אז אולי כדאי שנחזור להיות ידידים?״

נשמע צליל נקישה כאשר קמרון ניתק. אמה תחבה את הטלפון לחגורה שלה וסרקה שוב את הקהל. שום דבר. היא טיפסה בכעס במעלה שיפוע הגג והתיישבה לצד כריסטינה. ״טוב, זה היה יכול להיות יותר מוצלח,״ אמרה.

״נראה לך?״ כריסטינה הסירה את ידיה מפניה. ״מה קרה?״

״אני לא יודעת.״ אמה נאנחה והושיטה יד לקחת את האסטלה שלה, כלי הכתיבה העדין העשוי אדאמַס שמשמש ציידי צללים כדי לצייר רונות הגנה על עורם. הייתה לה ידית מגולפת מעצם של שד והיא ניתנה לה במתנה מג׳ייס הרונדייל, הגבר הראשון שהתאהבה בו. רוב ציידי הצללים החליפו אסטלות במהירות שבה בני אנוש מחליפים עפרונות, אבל הכלי הזה היה מיוחד בעיני אמה, והיא שמרה עליו כפי ששמרה על חרבה. ״זה תמיד קורה. הכול היה בסדר, ואז התעוררתי בוקר אחד והצליל של הקול שלו גרם לי לבחילה.״ היא הביטה בכריסטינה בתחושת אשמה. ״ניסיתי,״ הוסיפה. ״חיכיתי שבועות! כל הזמן קיוויתי שזה ישתפר. אבל זה לא קרה.״

כריסטינה טפחה על זרועה. ״אני יודעת, קוּאַטָה,״ אמרה. ״את פשוט לא טובה מאוד ב...״

״טקט?״ הציעה אמה. כריסטינה דיברה כמעט ללא שרידים של מבטא, ולעתים קרובות אמה שכחה שאנגלית אינה שפת האם שלה. מצד שני, כריסטינה ידעה שבע שפות בנוסף לספרדית שאִתה גדלה. אמה דיברה אנגלית וקצת ספרדית, יוונית ולטינית, ידעה לקרוא שלוש שפות שדים ולקלל בחמש.

״התכוונתי לומר מערכות יחסים,״ אמרה כריסטינה. עיניה החומות־כהות נצצו. ״אני כאן רק חודשיים ושכחת שלוש פגישות עם קמרון, הברזת מיום ההולדת שלו, ועכשיו זרקת אותו כי היה ערב משעמם בסיור.״

״הוא תמיד רצה לשחק משחקי מחשב,״ אמרה אמה. ״אני שונאת משחקי מחשב.״

״אף אחד לא מושלם, אמה.״

״אבל יש אנשים שמושלמים זה לזה. את לא חושבת שזה חייב להיות נכון?״

מבט מוזר הופיע בעיניה של כריסטינה, ונעלם מהר כל כך עד שאמה הייתה בטוחה כי דמיינה אותו. לפעמים אמה נזכרה שאף כי חשה קרובה מאוד לכריסטינה, היא לא מכירה אותה - לא מכירה אותה כפי שהכירה את ג׳ולס, כפי שמכירים מישהו שחולקים אתו כל רגע מהילדות. מה שקרה לכריסטינה במקסיקו - מה שגרם לה לברוח ללוס־אנג׳לס, הרחק מהמשפחה ומהחברים שלה - היה משהו שעליו היא לא דיברה עם אמה.

״ובכן,״ אמרה כריסטינה. ״לפחות היית חכמה מספיק כדי להביא אותי לתמיכה מורלית, שאעזור לך בתקופה הקשה הזאת.״

אמה דקרה את כריסטינה באסטלה שלה. ״לא תכננתי לזרוק את קמרון. היינו כאן, והוא התקשר, והפרצוף שלו הופיע בטלפון שלי – למעשה, הופיעה תמונה של לָאמָה בטלפון, כי לא הייתה לי תמונה שלו אז השתמשתי בלאמה - והלאמה הרגיזה אותי כל כך שפשוט לא יכולתי לעצור את עצמי.״

״זמן רע להיות לאמה.״

״יש זמן טוב להיות לאמה?״ אמה הקפיצה את האסטלה באוויר והתחילה לשרטט רונת צעד־בטוח על זרועה. היא הייתה גאה בשיווי המשקל המצוין שלה גם ללא רונות, אבל על גג כנראה כדאי ללכת על בטוח.

היא חשבה על ג׳וליאן, שנמצא הרחק באנגליה, וחשה כאב בלבה. הוא היה שמח שהיא נזהרת. הוא היה אומר על זה משהו מצחיק ומלא אהבה ומפחית בערך עצמו. היא התגעגעה אליו נורא, אבל הניחה שככה זה כשאתם פּראבַּטאי, קשורים יחדיו על ידי קסם וחברות כאחד.

היא התגעגעה לכל משפחת בּלאקתוֹרן. כשגדלה, היא שיחקה עם ג׳וליאן ואחיו ואחיותיו, גרה אתם מגיל שתים־עשרה - הזמן שבו איבדה את הוריה, וג׳וליאן, שאמו מתה עוד קודם, איבד את אביו. לאחר שגדלה כבת יחידה היא מצאה את עצמה חלק ממשפחה גדולה, רועשת, קולנית ומלאת אהבה. לא תמיד זה היה קל, אבל היא אהבה אותם מאוד, מדרוּסילה הביישנית ועד טייבריוס, חובב סיפורי הבלשים. הם עזבו בתחילת הקיץ לבקר את הדודה־רבתא שלהם בססקס - משפחת בלאקתורן הייתה בריטית במקור. מרג׳ורי, כך הסביר ג׳וליאן, כמעט בת מאה והיא עלולה למות בכל רגע. הם חייבים לבקר אותה. זה היה חוב מוסרי.

וכך הם עזבו לחודשיים, כולם פרט לדוד שלהם, ראש המכון. אמה ספגה הלם חמור למערכת שלה. המכון הפך מרועש לשקט. והגרוע מכול - כשג׳וליאן נעדר, היא הרגישה את זה. כמו אי נוחות בלתי פוסקת, כאב קלוש בחזה שלה.

הזוגיות עם קמרון לא עזרה, אבל הגעתה של כריסטינה עזרה לאין שיעור. לפי הנוהג המקובל, ציידי צללים שהגיעו לגיל שמונה־עשרה ביקרו במכונים זרים כדי ללמוד את מנהגיהם. כריסטינה באה ללוס־אנג׳לס ממקסיקו סיטי - לא היה דבר בלתי רגיל בכך, אבל תמיד אפפה אותה תחושה שהיא בורחת ממשהו. באותו הזמן אמה ברחה מהבדידות. היא ואמה ברחו וברחו עד שהתנגשו זו בזו, והפכו לחברות הכי טובות מהר מכפי שאמה הייתה מאמינה שאפשרי.

״לפחות דיאנה תשמח שזרקת את קמרון,״ אמרה כריסטינה.

דיאנה רייבורן הייתה המורה שלימדה את משפחת בלאקתורן. היא הייתה חכמה מאוד, חמורת סבר מאוד, ונמאס לה מאוד מכך שאמה נרדמת באמצע השיעור כי היא יצאה בלילה הקודם.

״דיאנה פשוט חושבת שכל מערכות היחסים הן הסחות דעת מלימודים,״ אמרה אמה. ״למה לצאת עם בחורים כשאת יכולה ללמוד עוד שפת שדים? מי לא הייתה רוצה ללמוד לומר ׳אתה בא לכאן הרבה?׳ בגיהינומית?״

כריסטינה צחקה. ״את נשמעת כמו חַיימֶה. הוא שונא ללמוד.״ אמה זקפה אוזניים: כריסטינה כמעט לא דיברה על החברים והמשפחה שהותירה מאחור במקסיקו סיטי. היא ידעה שהדוד של כריסטינה ניהל את המכון של מקסיקו סיטי עד שנהרג במלחמה האפלה, ושאִמה תפסה את הפיקוד אחריו. היא ידעה שאביה של כריסטינה מת כשהיא הייתה ילדה. אבל לא הרבה מעבר לכך. ״אבל לא דייגו. הוא מת על זה. הוא למד שיעורים נוספים בשביל הכיף.״

״דייגו? הבחור המושלם? זה שאמא שלך אוהבת?״ אמה התחילה להעביר את קצה האסטלה על עורה, ורונת הראייה למרחוק הופיעה על זרועה. שרוולי הבגדים שלה הגיעו עד המרפק, והעור מתחתם כוסה כולו בצלקות הלבנות החיוורות של רונות שמוצו מזמן.

כריסטינה הושיטה יד ולקחה את האסטלה מאמה. ״תני לי לעשות את זה, בסדר?״ היא המשיכה את רונת הראייה למרחוק. כריסטינה שרטטה רונות באופן מרהיב, זהיר ומדויק. ״אני לא רוצה לדבר על דייגו־המושלם,״ אמרה כריסטינה. ״אמא שלי מדברת עליו מספיק. אני יכולה לשאול אותך משהו אחר?״

אמה הנהנה. הלחץ של האסטלה על עורה היה מוכר, כמעט נעים.

״אני יודעת שרצית לבוא לכאן כי ג׳וני רוּק אמר לך שנמצאו גופות עם כתב עליהן, ושהוא חושב שגופה תימצא כאן הלילה.״

״נכון.״

״ואת מקווה שהכתב יהיה דומה לזה שהופיע על הגופות של ההורים שלך.״

אמה נדרכה. היא לא יכלה לעצור את עצמה. כל אזכור של רצח הוריה כאב כאילו זה קרה אתמול. גם כשמי ששאל על כך עשה זאת בעדינות, כמו כריסטינה. ״כן.״

״המסדר אומר שסבסטיאן מורגנשטרן רצח את ההורים שלך," אמרה כריסטינה. "זה מה שדיאנה אמרה לי. זה מה שהם חושבים. אבל את לא מאמינה בזה."

המסדר. אמה הביטה בלילה של לוס־אנג'לס, בהתפוצצות החשמל שהייתה קו השמים של העיר, בשורות על גבי שורות של שלטים משני צדי שדרת סאנסט. זאת הייתה מילה לא מזיקה, "המסדר", כשהיא שמעה אותה לראשונה. המסדר היה פשוט הממשלה של בני הנפילים, והוא הורכב מכל ציידי הצללים מעל גיל שמונה־עשרה.

בתאוריה, כל צייד צללים זכה לקול בעל משקל שווה. מעשית, היו ציידי צללים בעלי השפעה רבה משל אחרים: כמו בכל מפלגה, היו במסדר שחיתויות ודעות קדומות. לגבי בני הנפילים פירוש הדבר היה כללי כבוד וחוקים שכל צייד צללים היה צריך לציית להם או אחרת לשאת בהשלכות קשות.

המוטו של המסדר היה: החוק קשה, אבל זהו החוק. כל צייד צללים ידע מה משמעות הדבר. לחוקים שקבע המסדר צריך לציית, לא משנה כמה קשים או כואבים הם. החוק גבר על כל דבר אחר - צורך אישי, יגון, אובדן, עוול, בגידה. כאשר המסדר אמר לאמה שעליה לקבל את העובדה שהוריה נרצחו כחלק מהמלחמה האפלה, היא נדרשה לעשות זאת.

היא לא עשתה זאת.

"לא," אמרה אמה לאט. "אני לא מאמינה בזה."

כריסטינה ישבה כשהאסטלה דוממת בידה, והרונה לא שלמה. האדאמס נצצה באור הירח. "את יכולה לומר לי למה?"

"סבסטיאן מורגנשטרן בנה צבא," אמרה אמה, היא עדיין השקיפה על ים האורות. "הוא לקח ציידי צללים והפך אותם למפלצות ששירתו אותו. הוא לא סימן אותם בשפות שדים שנכתבו על הגופות שלהם וזרק אותם באוקיינוס. כשבני הנפילים ניסו להזיז את הגופות של ההורים שלי, הן התפוררו. זה לא קרה לאף אחד מהקורבנות של סבסטיאן." היא העבירה את אצבעותיה על רעף. "וגם - זה עניין של תחושה. לא תחושה חולפת אלא משהו שתמיד האמנתי בו. אני מאמינה בזה יותר כל יום. אני מאמינה שהמוות של ההורים שלי היה שונה. ולהאשים בזה את סבסטיאן פירושו ש-" היא נאנחה. "אני מצטערת. אני מקשקשת. תשמעי, סביר שלא יֵצא מזה כלום. את לא צריכה לדאוג."

״אני דואגת לך,״ אמרה כריסטינה, אבל היא הצמידה את האסטלה בחזרה לעורה של אמה וסיימה את הרונה בלי לומר עוד מילה. אמה אהבה את התכונה הזאת של כריסטינה מהרגע שנפגשו - היא אף פעם לא דחקה או לחצה.

אמה הביטה בהערכה כשכריסטינה שבה ונשענה לאחור אחרי שסיימה את עבודתה. רונת הראייה למרחוק נצצה על זרועה של אמה, ברורה ונקייה. ״האדם היחיד שאני מכירה שמצייר רונות טובות משלך הוא ג׳וליאן,״ אמרה. ״אבל הוא אמן-״

״ג׳וליאן, ג׳וליאן, ג׳וליאן,״ הדהדה אחריה כריסטינה בנימה מקניטה. ״ג׳וליאן הוא צייר, ג׳וליאן הוא גאון, ג׳וליאן היה יודע איך לתקן את זה, ג׳וליאן היה יכול לבנות את זה. את יודעת, במשך שבעת השבועות האחרונים שמעתי כל כך הרבה דברים נפלאים על ג׳וליאן שאני מתחילה לדאוג שברגע שאפגוש אותו, אתאהב בו.״

אמה ניגבה את ידיה המלוכלכות על רגליה בזהירות. היא חשה מתוחה ומגורדת ועצבנית. מוכנה לקרב, ואין עם מי, אמרה לעצמה. אין פלא שרצתה לקפוץ מעורה. ״אני לא חושבת שהוא הטיפוס שלך,״ אמרה. ״אבל הוא הפּראבַּטאי שלי, אז אני לא אובייקטיבית.״

כריסטינה החזירה לאמה את האסטלה שלה. ״תמיד רציתי פּראבַּטאי,״ אמרה בצער קל. ״מישהו שנשבע להגן עלייך ולשמור עלייך. החבר הטוב ביותר לנצח, לכל החיים.״

החבר הטוב ביותר לנצח, לכל החיים. כאשר הוריה של אמה מתו, היא נאבקה להישאר אצל משפחת בלאקתורן, חלקית מכיוון שאיבדה את כל מה שהיה מוכר לה ולא יכלה לשאת את המחשבה שעליה להתחיל מהתחלה, וחלקית מכיוון שרצתה להישאר בלוס־אנג׳לס כדי שתוכל לחקור את מותם של הוריה.

זה היה יכול להיות לא נעים. כבת קרסטיירס היחידה בבית מלא בני ובנות בלאקתורן, היא הייתה יכולה לחוש שאינה חלק מהמשפחה. אבל היא מעולם לא חשה כך, בגלל ג׳ולס. פּראבַּטאי זה יותר מחברות, יותר ממשפחה. זה קשר רב־עוצמה שמחבר ביניכם, וכל צייד צללים מכבד ומקבל זאת, בדיוק כפי שהם כיבדו את הקשר בין בעל לאישה.

אף אחד לא היה מפריד בין פּראבַּטאי. אף אחד לא היה מעז לנסות: פּראבַּטאי היו חזקים יותר ביחד. כשנלחמו יחד הם כמו יכלו לקרוא זה את מחשבותיה של זו. רונה אחת שקיבלת מהפּראבַּטאי שלך חזקה יותר מעשר רונות שקיבלת ממישהו אחר. לעתים קרובות האפר של פּראבַּטאי נקבר ביחד, באותו קבר, כדי שהם לא ייפרדו אפילו במותם.

לא לכולם היה פּראבַּטאי. למעשה, הם היו נדירים. זאת התחייבות מוחלטת לכל החיים. שבועה לעמוד לצד האדם האחר, שבועה להגן עליו תמיד, ללכת לאן שהוא הולך, לראות במשפחתו את משפחתך. מילות השבועה היו מהתנ״ך, ועתיקות: כי אל־אשר תלכי אלך, עמך עמי, באשר תמותי אמות, ושם אקבר.

מונח מקביל לזה בשפת הסתמיים, חשבה אמה, הוא אולי ״נשמות תאומות״. נשמות תאומות אפלטוניות. קשר רומנטי עם פּראבַּטאי היה אסור. כמו דברים רבים אחרים, זה היה מנוגד לחוק. אמה מעולם לא הבינה למה - זה לא היה הגיוני - אבל חלקים ניכרים מהחוק לא היו הגיוניים. זה לא היה הגיוני שהמסדר יַגלה וינטוש את אחיו ואחותו למחצה של ג׳וליאן, הלן ומארק, רק מפני שאמם הייתה פיה, אבל הם עשו גם את זה כשכוננו את השלום הקר.

אמה קמה, והחליקה את האסטלה שלה לחגורת הנשק. ״טוב, משפחת בלאקתורן חוזרת מחרתיים. תפגשי את ג׳ולס אז.״ היא חזרה לקצה הגג, והפעם שמעה רחש של מגפיים שהסגיר כי כריסטינה מאחוריה. ״את רואה משהו?״

״אולי אין מה לראות.״ כריסטינה משכה בכתפיה. ״אולי זאת סתם מסיבה.״

״ג׳וני רוּק היה כל כך בטוח,״ מלמלה אמה.

״דיאנה לא אסרה עלייך מפורשות לבקר אצלו?״

״אולי היא אמרה לי להפסיק לבקר אצלו,״ הודתה אמה. ״יכול להיות גם שהיא קראה לו ׳עבריין שמבצע פשעים׳, ואני חייבת לומר שזה נשמע לי קיצוני, אבל היא לא אמרה שאני לא יכולה ללכת לשוק הצללים.״

״כי כולם כבר יודעים שציידי צללים לא אמורים ללכת לשוק הצללים.״

אמה התעלמה מדבריה. ״ואם נתקלתי ברוּק, נאמר, בשוק, והוא פלט קצת מידע בזמן שדיברנו ואני במקרה הפלתי קצת כסף, מי אומר ששילמתי על מידע? שני ידידים, שהאחד רכלן והאחרת לא זהירה עם כסף...״

״זאת לא רוח החוק, אמה. זוכרת? החוק נוקשה, אבל הוא החוק.״

״חשבתי שזה ׳החוק מעצבן, אבל הוא גם גמיש׳.״

״זאת לא הסיסמה, ודיאנה תהרוג אותך.״

״לא אם נפענח את הרציחות. המטרה תקדש את האמצעים. ואם לא יקרה כלום, היא לא צריכה לדעת על זה. נכון?״

כריסטינה לא אמרה דבר.

״נכון...?״ אמרה אמה.

כריסטינה שאפה אוויר במהירות. ״את רואה?״ שאלה והצביעה.

אמה ראתה. היא ראתה גבר גבוה, נאה ובעל שיער חלק, עור חיוור ובגדים מחויטים היטב, נע בקהל. בזמן שהתקדם גברים ונשים פנו להתבונן בו, כשפניהם רפויות ומרותקות.

״יש עליו לחש תעתוע,״ אמרה כריסטינה. אמה הרימה גבה. לחשי תעתוע היו קסמי אשליה, ושוכני תחתיות השתמשו בהם לעתים קרובות כדי להסתיר את עצמם מעיני הסתמיים. לציידי צללים היו סימנים שהשיגו תוצאות דומות, אף שבני הנפילים לא ראו בהם קסם. קסם היה עניין למכשפים. רונות היו מתנה מהמלאך. ״השאלה היא אם מדובר בערפד או בפיי.״

אמה היססה. הגבר ניגש לאישה צעירה בעקבים גבוהים, עם כוס שמפניה בידה. פניה נותרו חלקות וחסרות הבעה בזמן שדיבר אתה. היא הנהנה בהסכמה, הרימה יד והסירה את שרשרת הזהב העבה שענדה. היא הניחה אותה בידו המושטת וחייכה כשהכניס אותה לכיס.

״פיי,״ אמרה אמה, והושיטה יד לחגורת הנשק שלה. בני פיות סיבכו הכול. חוק השלום הקר אסר על כל מגע בין צייד צללים שעודנו קטין לבין בני פיות. בני פיות היו מחוץ לתחום, הענף המקולל והאסור של שוכני התחתיות, מאז השלום הקר, שגזל מהם את זכויותיהם, צבאותיהם ורכושם. האדמות העתיקות שהיו בבעלותם כבר לא נחשבו שלהם, ושוכני תחתיות אחרים נאבקו ביניהם על הזכות לתבוע אותן לעצמם. ניסיון להשקיט קרבות שכאלה היה חלק ניכר מעבודתו של המכון בלוס־אנג׳לס, אבל זה היה עניין למבוגרים. לציידי צללים בגילה של אמה לא היה אמור להיות קשר ישיר עם פיות.

בתאוריה.

החוק מעצבן, אבל הוא גמיש. אמה הוציאה שקית בד קטנה, מהודקת בקשר מלמעלה, מנרתיק שעל חגורתה. היא התחילה לפתוח אותה בעוד בן הפיות הלך מהאישה המחייכת לגבר דק גו במקטורן שחור, שמסר ברצון את החפתים הנוצצים שלו. בן הפיות עמד כמעט ישירות מתחת לאמה ולכריסטינה. ״ערפדים לא מעוניינים בזהב, אבל הפיי משלמים את המס שלהם למלך ולמלכה בזהב ובאבנים יקרות ואוצרות אחרים.״

״שמעתי שבחצר הטמאה משלמים בדם,״ אמרה כריסטינה בסבר פנים חמור.

״לא הלילה,״ אמרה אמה. היא פתחה את השקית שהחזיקה ושפכה את תוכנה על ראשו של בן הפיות.

כריסטינה התנשפה באימה כשהפיי מתחת להם זעק בקול צרוד בזמן שהלחש נפל ממנו כמו עור שמשיל נחש.

מקהלת צווחות עלתה מההמון כשנחשף מראהו האמתי של בן הפיות. ענפים צמחו מראשו כמו קוצים מעוותים, ועורו היה בצבע הירוק הכהה של טחב, סדוק כולו כמו קליפת עץ. ידיו היו טפרים דמויי מרית, עם שלוש אצבעות.

״אמה,״ הזהירה כריסטינה. ״אנחנו צריכות להפסיק עכשיו - לקרוא לאחים השתקנים-״

אבל אמה כבר קפצה.

לרגע, בעודה באוויר, היא הייתה חסרת משקל. ואז היא נחתה על הקרקע, בברכיים כפופות כפי שלימדו אותה. כמה טוב זכרה את הקפיצות הראשונות מגובה רב, את הנפילות הכואבות והמסורבלות, את ימי ההחלמה הארוכים שנאלצה לחכות לפני שניסתה שוב.

לא עוד. אמה הזדקפה ועמדה מול בן הפיות, כשביניהם ההמון הנמלט. בפניו המסוקסות, דמויות קליפת העץ, נצצו עיניים צהובות כשל חתול. ״ציידת צללים,״ לחש.

אורחי המסיבה המשיכו להימלט מהחצר מבעד לשערים שהובילו למגרש החניה. אף אחד מהם לא ראה את אמה, אבל אינסטינקט דחף אותם לעקוף אותה כמו מים מסביב לכלונסאות של גשר.

אמה הושיטה יד מעבר לכתפה וקפצה אותה סביב הנדן של חרבה, קוֹרטַנָה. הלהב נע באוויר בכתם זהוב מטושטש כשהיא שלפה את החרב וכיוונה אותה לעבר בן הפיות. ״לא,״ אמרה. ״אני מברק מזמר. זאת התחפושת שלי.״

בן הפיות נראה מבולבל.

אמה נאנחה. ״כל כך קשה להתחצף לבני הפיות. אתם אף פעם לא מבינים בדיחות.״

״אנחנו מפורסמים בשל המהתלות, ההלצות והבלדות שלנו,״ אמר בן הפיות, שנעלב בבירור. ״חלק מהבלדות שלנו נמשכות שבועות.״

״אין לי כל כך הרבה זמן,״ אמרה אמה. ״אני ציידת צללים. מתלוצצת מהר, מתה צעירה.״ היא הניעה את קצה הלהב של קורטנה בחוסר סבלנות. ״עכשיו תרוקן את הכיסים שלך.״

״לא עשיתי דבר שמפר את השלום הקר,״ אמר הפיי.

״זה נכון טכנית, אבל אנחנו לא בעד גנבה מסתמיים,״ אמרה אמה. ״תרוקן את הכיסים שלך או שאוריד אחת מהקרניים שלך ואתקע אותה במקום שבו השמש לא זורחת.״

הפיי נראה מבולבל. ״היכן השמש לא זורחת? האם זאת חידה?״

אמה פלטה אנחת קדושה מעונה והרימה את קורטנה גבוה יותר. ״תהפוך אותם, או שאני אתחיל לקלף את הקליפה שלך. החבר שלי ואני בדיוק נפרדנו ואני לא במצב רוח טוב במיוחד.״

הפיי החל לרוקן לאט את כיסיו אל הקרקע, בעודו מתבונן בה בזעף. ״אז את לבד,״ אמר. ״בחיים לא הייתי מנחש.״

קול התנשפות נשמע מלמעלה. ״טוב, זה פשוט לא מנומס,״ אמרה כריסטינה, שרכנה מעבר לקצה הגג.

״תודה, כריסטינה,״ אמרה אמה. ״זאת הייתה מכה מתחת לחגורה, ולידיעתך, בחור פיי, אני נפרדתי ממנו.״

בן הפיות משך בכתפיו. זאת הייתה משיכת כתפיים רבת־הבעה במידה יוצאת דופן, שהצליחה להעביר כמה סוגים שונים של חוסר אכפתיות בעת ובעונה אחת.

״אף שאני לא יודעת למה,״ אמרה כריסטינה. ״הוא היה נחמד מאוד.״

אמה גלגלה עיניים. בן הפיות עדיין שמט את השלל שלו - עגילים, ארנקי עור יקרים וטבעות יהלומים נפלו לקרקע בשאון נוצץ. אמה נדרכה. היא לא הייתה מעוניינת באמת בתכשיטים או בגנבה. היא חיפשה כלי נשק, ספרי לחשים, כל סימן לקסם אפל מהסוג שיכול להיות קשור לסימנים שנמצאו על הוריה. ״משפחות אשדאון וקרסטיירס לא מסתדרות,״ אמרה. ״זאת עובדה ידועה.״

למשמע הדברים קפא בן הפיות במקומו. ״קרסטיירס,״ ירק, ועיניו הצהובות התמקדו באמה. ״את אמה קרסטיירס?״

אמה מצמצה בהפתעה. היא נשאה מבט. כריסטינה נעלמה מקצה הגג. ״אני באמת לא חושבת שנפגשנו. הייתי זוכרת עץ מדבר.״

״באמת?״ הידיים דמויות המרית רטטו לצד גופו של בן הפיות. ״הייתי מצפה ליחס מנומס יותר. או אולי את וחברייך מהמכון שכחתם את מארק בלאקתורן מהר כל כך?״

״מארק?״ אמה קפאה, לא מסוגלת לשלוט בתגובה שלה. באותו הרגע, משהו נוצץ עף לעבר פניה. בן הפיות השליך מחרוזת יהלומים לעברה. היא התכופפה, אבל קצה המחרוזת הכה בלחיָה. היא חשה כאב צורב ואת החמימות של דם.

היא הזדקפה במהירות, אבל בן הפיות נעלם. היא קיללה וניגבה את הדם שעל פניה. ״אמה!״ זאת הייתה כריסטינה, שירדה מהגג ועמדה ליד דלת קבועה בקיר עם בריח תלוי עליה. יציאת חירום. ״הוא יצא מכאן!״

אמה רצה לעברה ויחד הן פתחו את הדלת בבעיטה ורצו אל הסמטה שמאחורי הבר. היה חשוך במידה מפתיעה. מישהו ניפץ את מנורות הרחוב הקרובות. פחי זבל שהיו צמודים לקיר הדיפו סירחון של מזון מקולקל ואלכוהול. אמה חשה את רונת הראייה למרחוק צורבת. בקצה הסמטה היא ראתה את דמותו המטושטשת של בן הפיות רצה שמאלה.

היא רצה בעקבותיו, כשכריסטינה לצדה. היא בילתה זמן כה רב בחייה בריצה לצד ג׳וליאן עד שהתקשתה מעט להתאים את צעדיה למישהי אחרת. היא התקדמה לפני כריסטינה, בשיא המהירות. היא וכריסטינה פנו בפינה הבאה, היכן שהסמטה נעשתה צרה יותר. בן הפיות הנמלט הצמיד שני פחי אשפה כדי לחסום את דרכן. אמה הניפה את גופה מעליהם, ומגפיה הרעישו על המתכת בעת שהשתמשה בפחי האשפה ככן זינוק.

היא נפלה קדימה ונחתה על משהו רך. בד נמתח מתחת לציפורניה. בגדים. בגדים על גוף אנושי. בגדים רטובים. הסירחון של מי ים וריקבון היה בכל מקום. היא התבוננה בפרצוף מת ונפוח.

אמה החניקה צעקה. כעבור רגע נשמע צליל מתכתי נוסף, וכריסטינה צנחה לצדה. אמה שמעה את חברתה קוראת בתדהמה בספרדית. ואז אחזו בה זרועותיה של כריסטינה, והיא משכה אותה מהגופה. אמה נחתה על האספלט נחיתה מגושמת, ולא הייתה מסוגלת להפסיק לבהות.

הגופה הייתה אנושית ללא ספק. גבר בגיל העמידה עם כתפיים עגולות ורעמת שיער כסוף. חלקים מעורו היו צרובים בשחור ובאדום, ושלפוחיות בלטו במקומות שבהם הכוויות היו החמורות ביותר, כמו קצף על סבון.

החולצה האפורה שלו הייתה קרועה, ועל חזהו וזרועותיו נמתחו שורות של רונות שחורות, לא הרונות של ציידי הצללים, כי אם כתב שדים מעוות. אמה הכירה רונות אלה כפי שהכירה את הצלקות שעל ידיה. היא בהתה בתמונות של הסימנים האלה באובססיביות במשך חמש שנים. אלה היו הסימנים שהמסדר מצא על הגופות של הוריה לאחר שנרצחו.

״את בסדר?״ שאלה כריסטינה. אמה נשענה על קיר הלבנים של הסמטה – שהדיף ריח מפוקפק מאוד ורוסס בצבע אפור - והתבוננה בזעם בגופה של הסתמי ובאחים השתקנים שהקיפו אותה.

הדבר הראשון שאמה עשתה ברגע שהצליחה לחשוב בצלילות היה לזמן את האחים ואת דיאנה. עכשיו היא פקפקה בהחלטה הזאת. האחים השתקנים הגיעו מיד והקיפו את הגופה, כשמדי פעם פנו לדבר זה עם זה בקולותיהם חסרי הצליל, בעודם מחפשים ובוחנים ורושמים הערות. הם הקימו רונות הגנה כדי לספק לעצמם זמן לעבוד לפני שמשטרת הסתמיים תגיע, אבל - בנימוס, בתקיפות, בשימוש קל בלבד בכוח טלפתי - הם מנעו מאמה להתקרב לגופה.

״אני זועמת,״ אמרה אמה. ״אני חייבת לראות את הסימנים האלה. אני חייבת לצלם אותם. ההורים שלי הם שנרצחו. לא שאכפת לאחים השתקנים. הכרתי רק אח שתקן סביר אחד, והוא הפסיק להיות אחד מהם.״

עיניה של כריסטינה התרחבו. איכשהו היא הצליחה להימנע מללכלך את בגדיה במשך כל ההתרחשות, ונראתה רעננה וּורודת לחיים. אמה הניחה שהיא עצמה, עם שיער זקור לכל עבר ולכלוך מהסמטה מרוח על בגדיה, נראתה כמו יצור אימה עתיק. ״לא חשבתי שאפשר פשוט להפסיק לעשות את זה.״

האחים השתקנים היו ציידי צללים שבחרו לסגת מהעולם, כמו נזירים, והקדישו את עצמם ללימודים ולריפוי. הם גרו בעיר השתקנים, המערות התת־קרקעיות העצומות שבהן נקברו רוב ציידי הצללים לאחר מותם. הצלקות הנוראיות שלהם היו תוצאה של רונות חזקות מדי לרוב הבשר האנושי, גם זה של ציידי צללים, אבל הן היו גם מה שהפך אותם לכמעט בני אלמוות. הם שירתו כיועצים, מנהלי ארכיונים ומרפאים - והם ידעו גם להשתמש בכוחה של חרב התמותה.

הם היו אלה שערכו את טקס פּראבַּטאי של אמה וג׳וליאן. הם היו שם בחתונות, כשילדי בני הנפילים נולדו וכאשר הם מתו. כל אירוע חשוב בחיי צייד צללים סומן על ידי הופעתו של אח שתקן.

אמה חשבה על האח השתקן האחד שאי־פעם חיבבה. היא עדיין התגעגעה אליו, לפעמים.

הסמטה הוארה לפתע כמו באור יום. אמה פנתה בעודה ממצמצת וראתה שטנדר מוכר נכנס בפתח הסמטה. הוא עצר, כשהפנסים עדיין דולקים, ודיאנה רייבורן קפצה ממושב הנהג.

כאשר דיאנה החלה לעבוד במכון לוס־אנג׳לס לפני חמש שנים בתור המורה של הילדים, אמה חשבה שהיא האישה היפה ביותר שראתה בחייה. היא הייתה גבוהה ודקה ואלגנטית, עם קעקוע כסוף של דג קוֹי נוצץ על העור הכהה של אחת מלחיה המקושתות. עיניה היו חומות עם רסיסי ירוק, וכרגע הן בהקו בלהבה זועמת. היא לבשה שמלה שחורה שהגיעה עד קרסוליה וכיסתה את גופה הארוך בקפלים אלגנטיים. היא נראתה כמו אלת הציד הרומית המפורסמת שאת שמה נשאה.

״אמה! כריסטינה!״ היא מיהרה לעברן. ״מה קרה? אתן בסדר?״

לרגע, אמה הפסיקה לנעוץ מבטים זועמים והרשתה לעצמה ליהנות מהחיבוק החזק. דיאנה הייתה צעירה מכדי שאמה תחשוב עליה כעל אם, אבל אולי כן כעל אחות גדולה. מישהי מגוננת. דיאנה שחררה אותה וחיבקה גם את כריסטינה, שנראתה המומה. אמה חשדה מזמן שלא היו הרבה חיבוקים בביתה של כריסטינה. ״מה קרה? למה את מנסה לחורר את האח אֶנוך במבטך?״

״סיירנו-״ התחילה אמה.

״ראינו פיי גונב מבני אנוש,״ הוסיפה כריסטינה במהירות.

״כן, ועצרתי אותו ואמרתי לו שירוקן את הכיסים.״

״בן פיות?״ מבט מוטרד הופיע על פניה של דיאנה. ״אמה, את יודעת שאת לא אמורה להתעמת עם אחד מבני הפיי, גם כשכריסטינה אתך-״

״נלחמתי בבני הפיי בעבר,״ אמרה אמה. זה היה נכון. גם היא וגם דיאנה לחמו בעיר ציידי הצללים אַליקַנטֶה כאשר כוחותיו של סבסטיאן תקפו. הרחובות היו מלאים בלוחמים מבני הפיות. המבוגרים אספו את הילדים וסגרו אותם בהיכל ההסכמים, שם הם היו אמורים להיות בטוחים. אבל בני הפיות שברו את המנעולים...

דיאנה הייתה שם, תקפה משמאל ומימין בחרב הקטלנית שלה והצילה עשרות ילדים. אמה הייתה אחת מאלה שהיא הצילה. היא אהבה את דיאנה מאז.

״הייתה לי תחושה,״ אמרה אמה, ״שקורה משהו גדול וגרוע יותר. עקבתי אחרי בן הפיות כשהוא ברח. אני יודעת שלא הייתי אמורה לעשות את זה, אבל מצאתי את הגופה הזאת. והיא מכוסה באותם סימנים כמו הגופות של ההורים שלי. אותם סימנים, דיאנה.״

דיאנה פנתה לכריסטינה. ״תוכלי לתת לנו רגע לבד, בבקשה, טינה?״

כריסטינה היססה. אבל כאורחת של מכון לוס־אנג׳לס, ציידת צללים צעירה בחופשה, היא נדרשה לציית לאנשי הסגל הבכיר של המכון. היא שלחה מבט אל אמה והתרחקה לעבר המקום שבו הגופה עדיין הייתה מונחת, מוקפת באחים שתקנים, כמו להק ציפורים חיוורות בגלימות הקלף שלהם. הם פיזרו אבקה זוהרת כלשהי על הסימנים, או לפחות כך זה נראה. אמה הצטערה שהיא לא קרובה מספיק כדי לראות היטב.

דיאנה נשפה. ״אמה, את בטוחה?״

אמה עצרה את התשובה הכועסת שעלתה על שפתיה. היא הבינה למה דיאנה שואלת. במשך השנים היו רמזים רבים שלא הובילו לשום מקום – פעמים כה רבות אמה חשבה שמצאה רמז או תרגום של הסימנים או סיפור בעיתון של סתמיים - ובכל פעם היא טעתה.

״אני פשוט לא רוצה שתקווי לשווא,״ אמרה דיאנה.

״אני יודעת,״ אמרה אמה. ״אבל אסור לי להתעלם מזה. אני לא יכולה להתעלם מזה. את מאמינה לי. את תמיד האמנת לי, נכון?״

״שסבסטיאן מורגנשטרן לא הרג את הורייך? חומד, את יודעת שכן.״ דיאנה טפחה קלות על כתפה של אמה. ״אני פשוט לא רוצה שתיפגעי. וכאשר ג׳וליאן לא כאן...״

אמה חיכתה שהיא תמשיך.

״טוב, כשג׳וליאן לא כאן, את נפגעת בקלות רבה יותר. פּראבַּטאי מגוננים זה על זה. אני יודעת שאת חזקה, נכון, אבל זה משהו שפצע אותך כל כך עמוק כשהיית רק ילדה. אמה בת השתים־עשרה היא שמגיבה חזק כל כך לכל מה שקשור להורייך, לא אמה הכמעט מבוגרת.״ דיאנה עיוותה את פניה ונגעה בראשה. ״האח אנוך קורא לי,״ אמרה. אחים שתקנים היו מסוגלים לתקשר עם ציידי צללים באמצעות טלפתיה שרק הם שמעו, אף שיכלו גם לשדר לקבוצות במקרה הצורך. ״תוכלי לחזור בעצמך למכון?״

״כן, אבל אם רק אוכל לראות את הגופה שוב-״

״האחים השתקנים אומרים שלא,״ אמרה דיאנה בתקיפות. ״אני אגלה כל מה שאוכל, ואספר לך. בסדר?״

אמה הנהנה בחוסר רצון. ״בסדר.״

דיאנה הלכה לעבר האחים השתקנים, ובדרך עצרה לדבר במהירות עם כריסטינה. עד שאמה הגיעה למקום החניה של המכונית, כריסטינה הצטרפה אליה, והן נכנסו ללא מילה.

אמה ישבה במושב לרגע, מרוקנת, כשמפתחות המכונית בידה. במראה האחורית היא ראתה את הסמטה מאחוריהן, מוארת כמו אצטדיון בייסבול על ידי הפנסים החזקים של הטנדר. דיאנה נעה בין האחים השתקנים בגלימות הקלף. האבקה שעל הקרקע בהקה באור.

״את בסדר?״ שאלה כריסטינה.

אמה פנתה אליה. ״את חייבת לספר לי מה ראית,״ התחננה. ״את היית קרובה לגופה. שמעת את דיאנה אומרת משהו לאחים? האם אלה בוודאות אותם סימנים?״

״אני לא צריכה לספר לך,״ אמרה כריסטינה.

״אני-״ אמה השתתקה. היא הרגישה נורא. היא הרסה את כל התוכנית, איבדה את הפושע בן הפיות שלה, איבדה את ההזדמנות שלה לבחון את הגופה, וכנראה פגעה ברגשותיה של כריסטינה. ״אני יודעת, את לא צריכה. אני ממש מצטערת, כריסטינה. לא התכוונתי לסבך אותך בצרות. פשוט-״

״זה לא מה שאמרתי.״ כריסטינה חיפשה בכיס שלה. ״אמרתי שאני לא צריכה לספר לך, והתכוונתי שאני יכולה להראות לך. הנה. תסתכלי באלה.״ היא הושיטה את הטלפון שלה, ולבה של אמה פרפר - כריסטינה גללה תמונה אחר תמונה שצילמה של הגופה והאחים, הסמטה, הדם. הכול.

״כריסטינה, אני אוהבת אותך,״ אמרה אמה. ״אני אתחתן אתך. אתחתן אתך.״

כריסטינה צחקקה. ״אמא שלי כבר בחרה את החתן המיועד שלי, זוכרת? תחשבי מה היא תאמר אם אני אביא אותך הביתה.״

״את לא חושבת שהיא תחבב אותי יותר מאשר את דייגו־המושלם?״

״אני חושבת שיהיה אפשר לשמוע את הצרחות שלה באידריס.״

אידריס הייתה ארצם של ציידי הצללים, המקום שבו הם נוצרו לראשונה, שם היה מושב המסדר. הוא הוסתר בנקודת מפגש בין צרפת, גרמניה ושווייץ, מוחבא מעיני הסתמיים בלחשים. המלחמה האפלה הרסה את עיר הבירה, אליקנטה, ששוקמה בימים אלה.

אמה צחקה. הקלה חלפה בכל גופה. היה להן משהו אחרי הכול. רמז, כפי שטייבריוס היה אומר כשראשו תחוב בספר בלשים.

היא התגעגעה לפתע לטיי, והושיטה יד להניע את הרכב.

״באמת אמרת לבן הפיות שאת נפרדת מקמרון ולא ההפך?״ אמרה כריסטינה.

״בבקשה אל תזכירי את זה,״ אמרה אמה. ״אני לא גאה בזה.״

כריסטינה נחרה. זה היה מאוד לא הולם לגבירה צעירה.

״תוכלי לבוא לחדר שלי אחרי שנחזור?״ שאלה אמה. היא הפעילה את האורות. ״אני רוצה להראות לך משהו.״

כריסטינה קימטה את מצחה. ״זה לא כתם לידה או יבלת מוזרה, נכון? האַבּוּאֶלָה שלי אמרה פעם שהיא רוצה להראות לי משהו, וזאת הייתה יבלת על ה-״

״זאת לא יבלת!״ כשאמה הניעה את הרכב והצטרפה לתנועה, היא חשה חרדה מבעבעת בעורקיה. בדרך כלל היא הייתה מותשת אחרי קרב כשהאדרנלין עזב את גופה.

אבל עכשיו היא עמדה להראות לכריסטינה משהו שאף אחד לא ראה פרט לג׳וליאן. משהו שהיא לא בדיוק הייתה גאה בו. היא תהתה איך כריסטינה תגיב.