מיינקראפט – ההר

פרק 1

קור.

התחושה הזאת שינתה הכול.

כיממה וחצי חלפו מאז שעזבתי את החוף הקובייתי שלי, ואני לא מתבייש להודות שהייתי קרוב מאוד לשוב על עקבותי.

זאת לא היתה הפעם הראשונה שבה פניתי לאחור וברחתי, או ליתר דיוק — חתרתי. כמה ימים בלבד אחרי שמצאתי את עצמי במקום החדש והמוזר הזה, למדתי מספיק על אודות קראפטינג כדי ליצור בטעות סירה בדיוק כמו זאת ששטתי בה כעת. בפעם ההיא הייתי כל כך חסר ניסיון, כל כך מבוהל וכל כך מבולבל ולהוט להימלט, ששעטתי אל החוף והפלגתי במהירות שיא לעבר האופק.

וכמעט הלכתי לאיבוד בלב ים.

אבל הפעם, במה שחוויתי כמו נצח לאחר מכן, הייתי נחוש לא לחזור על אותה טעות פזיזה. השקעתי שבוע בהכנה למסע הארוך. אגרתי די והותר מזון, כלים וחומרי גלם לקראפטינג, והכי חשוב — עזרי ניווט כמו מצפן ומפה כמעט ריקה. אני אומר ״כמעט״ מפני שהאי הקטן שלי הופיע בקצה המזרחי של המפה. וכשאני אומר ״הופיע״ אני באמת מתכוון לזה. כי ברגע שהרמתי את המפה משולחן הקראפטינג, הופיע עליה, ככה פתאום, תרשים מדויק של האי שלי.

וגם אני הייתי שם! חץ לבן קטן ייצג אותי על המפה. הוא חיקה את התנועות שלי, התקדם ופנה בדיוק כמו שעשיתי בחיים האמיתיים. אני זוכר שחשבתי לעצמי זה אדיר, ועם המצפן הזה לעולם לא אלך לאיבוד!

ההוראות במדריך שמצאתי במכרה לימדו אותי איך להרחיב את המפה על ידי הקפת העותק המקורי שלה בשמונה דפים נוספים של קני סוכר. עשיתי את זה כמה פעמים, עד שהאי התכווץ לגרגיר ירוק־חום קטנטן, שהוקף על ידי טבעת כחולה דקיקה ומאחוריה חלל שחור גדול. כל כך קטן בעולם כל כך גדול ומסתורי. אני עדיין זוכר את ערבוב הרגשות שהציף אותי — פחד והתרגשות. מה מצפה לי שם?

נאלצתי לחכות עוד כמה שבועות כדי לגלות, כי במשך התקופה הזאת כתבתי את הספר הראשון שלי. השארתי אותו באי למי שעשוי לבוא אחרי. תיעדתי בספר ההוא את כל ההרפתקאות שלי, ואת השיעורים שלמדתי מהן. והשיעור האחרון הוא בעצם מה שגרם לי לחזור אל הים:

התפתחות לא מגיעה כשנשארים באזור הנוחות, אלא כשיוצאים ממנו.

זה נשמע לי אז כל כך מגניב, אמיץ ונכון.

המשפט הזה נחרת במוחי כשנפרדתי לשלום מחברי בעלי החיים. חתרתי מערבה והבטתי מדי פעם לאחור כדי לראות את כל מה שאני מכיר מתפוגג באיטיות במרחקים.

הכול הלך ונהיה קטן יותר, ממש כמו במפה. בהתחלה אלו היו השפלות, אחר כך הגבעה, ואז הבית שלי שעל הגבעה, ולבסוף מצפה האבנים המרוצפות שהזדקר אל תוך העננים.

״התפתחות לא מגיעה כשנשארים באזור הנוחות,״ אמרתי והבטתי בשמש השוקעת. ״אלא כשיוצאים ממנו.״

אני לא יודע כמה פעמים חזרתי על המשפט הזה, בקול רם ובראש שלי, כשהשמש צללה, השמים התכהו וחרמש הירח החיוור — שהזכיר בצורתו את האי שלי, חשבתי לעצמי בלוויית טיפה של געגוע — עלה מאחורי.

היסוס.

חייבת להיות שם יבשה, אמרתי לעצמי. במוקדם או במאוחר תבחין במשהו מלפנים. זה לא היה הפחד שהאט אותי. או לפחות זה מה שאמרתי לעצמי. אתה לא רוצה לפספס משהו בחושך. עוד אי, נמוך יותר וללא גבעה, למשל. הוא יכול להיות התחלה של שרשרת איים גדולה יותר. אם תשוט מהר מדי, אתה עלול לחלוף על פניו.

זה מה שחשבתי לעצמי כשסרקתי וסקרתי את המים בזהירות יתרה והקפדתי לא לסטות מהמסלול. המצפן עזר מאוד. המחט שלו בעלת הקצה האדום הצביעה על נקודת הסְפּוֹן המקורית שלי. גם המפה עזרה. קו כחול, רציף ועבה שורטט עליה ככל שהתקדמתי, ממש כמו קסם. ״אין יבשה,״ היא כאילו אמרה לי. ״עוד לא.״ לרגע שקלתי לעצור. לקחת הפסקה, להמתין לזריחה. לפחות אז אוכל להיות בטוח שאני לא חולף על פני יבשה בחשכה. עדיין לא הייתי בטוח במאה אחוזים שהמפה רואה את מה שאני רואה. אם אצליח לראות אפילו קצת מעבר למה שסומן בה...

ובדיוק אז נפלתי מהקצה!

מקצה המפה, זאת אומרת. לא מקצה העולם.

הבטתי במפה וגיליתי שחתרתי מחוץ לגבול המערבי של הנייר. החץ האינטראקטיבי שלי נהפך לעיגול נייח שלא זז. לפני כמה זמן זה קרה? מתי בדקתי את המפה בפעם האחרונה? הייתי צריך לחשב את המרחק ואת הזמן שלי, להישאר עם אצבע על הדופק בכל הקשור לאיפה ולמתי.

ומה אם באמת חציתי את קצה העולם? הרי אנשים בעולם שלי — העולם המקורי והאמיתי שלי שממנו הגעתי לכאן — חשבו פעם שהוא שטוח, נכון? האם לא היו כמה טמבלים מטומבלים שהתעקשו שזאת האמת, גם כאשר יקום שלם של מידע הוכיח שהם טועים? אבל בעולם החדש שלי אין הוכחות. אולי הוא דווקא לא עגול? הכול כל כך שונה כאן: כוח הכבידה, איך שהגוף שלי עובד, אפילו הזמן — יממה נמשכת בסך הכול עשרים דקות! מי יודע, אולי האוקיינוס הזה מסתיים במפל מים ענקי, מפל שלא הצלחתי לראות עד שנפלתי ממנו!

אל תתחרפן, ניסיתי להרגיע את עצמי. פשוט תכין מפה חדשה...

אבל מובן שלא יכולתי. הרי מפות צריכות שולחן קראפטינג, שצריך קרקע יציבה. וזה לא יעזור גם ככה, חשבתי בעצבנות. המפה מציגה רק את איפה שהייתי. היא לא יכולה להראות לי לאן אני הולך. אין לי מושג לאן אני הולך!

אני שוב אבוד!

בעצם לא. המצפן עדיין היה ברשותי, אבל דסקית הברזל הקטנה הזאת כמעט הזיקה לי יותר משעזרה. הבעיה לא היתה מכנית, אלא דווקא פסיכולוגית. כי כשבהיתי באובססיביות במחט שלו, כמעט שמעתי אותו מדבר אלי.

״קדימה,״ היה נדמה לי שהוא אומר. ״פשוט תעקוב אחרי. תפסיק לדאוג מהבלתי־נודע וממה שעלול להיות שם בחוץ.״

ניסיתי לא לחשוב על האי שלי, על הבקתה החמימה שלי ועל המיטה הרכה והנוחה שלי.

״פשוט תעקוב אחרי,״ אמר המצפן, ״ואקח אותך ישר למקום הבטוח שלך. זה יהיה קל. קדימה!״

ידעתי שהדרך היחידה להדחיק את הרגשות האלה היא להשאיר אותם מאחורי. ידעתי שאם אעצור, אכנע ואחזור לאי. ובדיוק כמו שהשיעור האחרון שלמדתי הוביל אותי לתחילת המסע הזה, השיעור הראשון דחף אותי קדימה. ולא ויתרתי. ניסיתי להתרכז במה שקורה כאן ועכשיו. משוטים מכים במים. עיניים סורקות.

משהו הבליח מצד ימין שלי. הבזק שחור בין התזות של בלוקים לבנים קטנטנים. ״זה רק דיונון,״ אמרתי בניסיון להרגיע את עצמי. ״מפלצות ים לא קיימות.״

...או לפחות עדיין לא נתקלת באחת מהן.

עולם שטוח.

מפלצות ים.

״פשוט תעקוב אחרי ותגיע הביתה,״ לגלג המצפן.

כשהירח שקע מולי וקרני השמש הראשונות חיממו את גבי, התקשיתי להאמין שעדיין לא ראיתי קוביית יבשה אחת.

״כלום?״ סיננתי מול המרחב הכחול העצום. ״באמת? כלום?״

לא הצלחתי למצוא אפילו רמז מעודד אחד, כמו ההר התת־מימי הראשון הזה שהתגלה כאי שלי. כלום. הגבעות השקועות שמתחתי לא התקרבו לפני המים. אפילו לא שונית לעצור ולנוח עליה.

״תמשיך. אל תוותר,״ מלמלתי.

אבל עוד כמה זמן אצליח להחזיק מעמד? איך אהיה מסוגל להילחם גם בספקות העצמיים שלי וגם במצפן הבוגדני הזה, שנראה כאילו חברו נגדי?

אולי אם רק אסתובב קצת. לא כל הדרך הביתה, כמובן, אלא רק אחזור על עקבותי כדי לוודא שלא פספסתי כלום בלילה.

תמשיך.

ומה בעצם כל כך נורא בלחזור לאי? לנוח כמה ימים ואז לצאת למסע בכיוון אחר?

אל תוותר.

יש עוד שלושה כיוונים, נכון? עוד שלוש הזדמנויות למצוא משהו. זה לא נקרא לוותר. זה רק להתחיל מחדש. לאתחל. ל...

קור.

התחושה הזאת שינתה הכול.

עדיין התקדמתי. אמנם לאט יותר, אבל עדיין קדימה. וההתקדמות האיטית הזאת הספיקה כדי להכניס אותי לתוך כיס אוויר קר.

״פווו,״ נשפתי והרגשתי צמרמורת חולפת במורד עמוד השדרה שלי.

עצרתי כדי לאפשר לכל פינה במוח המרובע שלי להתאפס על עצמה.

האם אלה חילופי עונות? האם עונות בכלל מתחלפות בעולם הזה? ואם זה היה הרמז הראשון לסתיו, האם הוא לא הגיע מהכיוון הלא נכון?

הפנים שלי היו הרבה יותר קרות מהעורף שלי. שני צדי הראש השטוח שלי היו קרירים באותה מידה. לכן משב האוויר הצונן לא הגיח מהצפון או מהדרום, אלא מהמערב — ממש מולי. איך זה ייתכן? האם האקלים לא אמור להתקרר ככל שאתה מצפין, וגם, אני מניח, מדרים?

אולי בעולם שלי. אבל לא כאן.

נזכרתי בשיעור נוסף שלמדתי באי: רק משום שהחוקים לא נראים לי הגיוניים, זה לא אומר שהם לא הגיוניים.

״מערבה,״ אמרתי והתחלתי לחתור באיטיות קדימה. התקדמתי כמה סנטימטרים... או ליתר דיוק, מיני־בלוקים. לא יכולתי להרשות לעצמי לפספס שום דבר עכשיו. הייתי צריך להיות בטוח שמה שאני מרגיש היה אמיתי.

וזה באמת היה אמיתי.

ככל שהתקדמתי מערבה, האוויר נהיה צונן יותר. פעם אחת אמנם עצרתי, כשלמרבה ההפתעה הרגשתי שהפנים שלי מתחממות. עברתי דרך זה? תהיתי. האם זה בסך הכול היה טריק של מזג אוויר? כיס אוויר ארקטי? לא, זאת היתה רק השמש שסוף־סוף עלתה מולי. וכשהמשכתי לחתור, הרגשתי את הקרניים החמימות מתבטלות כתוצאה מצניחת טמפרטורה כללית. חתרתי במשך יום שלם. עצרתי רק לארוחת צהריים קצרה של תפוחי אדמה אפויים. לפחות העולם הזה שמר עליהם חמימים תמידית. נזקקתי לכל עזרה שיכולתי להשיג, כי ברגע שהשמש התחילה לשקוע, הקור הנורא חזר.

השיניים שלי נקשו. כמה רציתי שהעולם הזה יאפשר לי לנשוף על כפות ידי, או לפחות לשפשף אותן זו בזו! עבר הרבה זמן מאז שמצאתי פגם כלשהו בחוקי הגוף והבגדים שלי. השריון שלי אמנם העניק לי הגנה מפני אויבים, אבל בקור הזה הבנתי שהבגדים המצוירים מתחתיו היו לא יותר מקישוט.

לו רק הייתי לוקח איתי סוודר, חשבתי כשהרוח ניקרה בעורי החשוף. לו רק ידעתי איך ליצור בגד חם כזה.

אולי יש לי מספיק חומרים ליצור בגדים חמימים. ארזתי הרבה צמר ומשי. אולי אחד מהם, או שילוב של שניהם... עצרתי שוב. קיוויתי שערבוב של החומרים האלה עשוי לייצר בגדים חמים יותר.

טעות גדולה. לא רק שלא יכולתי ליצור בגדים חורפיים, אלא שהעצירה המיותרת הזאת גם גזלה ממני את החום המועט שהפקתי מהתנועה. גם הייתי צריך לדאוג יותר בגלל אור היום שהלך והתפוגג, ולא רק לחום השמש האוזל.

עלטה. עיוורון. הייתי צריך להאט, שוב, כדי לוודא שלא אחלוף על פני מה שאני מחפש.

״אל... תחשוב על הקור...״ רעדתי כשהלילה שאב כל טיפת חום אחרונה מגופי.

אצבעות מעקצצות, אוזניים שטוחות רדומות. לסת כואבת משרירים מתוחים וקפוצים.

אל תחשוב על הקור. תישאר מרוכז. אל תפסיק לחפש...

יבשה?

משהו נגלה מולי. כתם כהה שהסתיר את הכוכבים הכי נמוכים.

״יבשה!״

גבעה, בדיוק כמו האי שלי. לא — עוד גבעות, שנפרשו ככל שהתקרבתי אליהן. והן היו מכוסות לבן. שלג! זה חייב להיות שלג!

״כן!״ צעקתי והתחלתי לחתור בפראות. ״סוף־סוף!״

אלו בהחלט היו גבעות. המון גבעות שנמתחו מקצה אחד של האופק לקצה השני. לא לבנות לגמרי, אלא מעורבבות בשורות של בלוקים כהים.

זה עץ?

הצלחתי להבחין באחד, ואז בעוד כמה שהיו פזורים על חוף חיוור ושטוח.

״כן,״ לחשתי, ״אלה באמת עצים! זאת באמת יבשה! עשיתי את זה! אני בטוח! אני...״

לא שמתי לב למה שהיה ממש מולי. העיניים שלי היו כל כך ממוקדות בגבעות ובעצים עד שלא ממש הבחנתי שצבע המים השתנה. לא ראיתי את קרום התכלת העבה שנמתח מהחוף.

בום!

פגעתי במשהו כל כך חזק, עד שהסירה שלי התפרקה. נפלתי למים ושקעתי לקרקעית.

קפוא!

אתם בטח מכירים את ההרגשה הזאת, שבריר השנייה הראשון אחרי שאתם נופלים לתוך ים או אגם, או בריכה שחשבתם שהיא מחוממת, אבל מבינים, מאוחר מדי, שהיא לא? אז ככה הרגשתי. לכוד בתוך הלם מקפיא.

התפתלתי לשנייה, פלטתי בועה גדולה של ״מהההה״ וניתרתי מהקרקעית אל פני המים.

ואז חטפתי מכה בראש.

מי התכלת היו קשים.

קרח!

נלחצתי והתחלתי להלום בתקרה הקפואה. הסדקים התאחו מחדש לאחר כל מהלומה.

איפה הקצה?!

הבטתי סביבי בעלטה, לכאן ולשם, ושחיתי בהיסטריה כמו דג לכוד. הריאות שלי שרפו. בועות אוויר נפלטו מפי.

לא האמתי שזה קורה לי. שוב טבעתי. גירדתי את הקרח מלמטה.

ראיתי את הכוכבים מעלי. הצמדתי את פני אל המעטה הקפוא.

אוויר...

אני לא מצליח להגיע!

קראק! הסדק הראשון נוצר בדיוק כשהנשימה האחרונה נפלטה מהריאות שלי.

הכאב היה חד ואכזרי. ואיתו הגיעה הצלילות.

הבהלה חונקת את המחשבה.

קראק! נותרו לי שניות בודדות. לא בזבזתי אותן. מכוש הברזל מהחגורה שלי היה עכשיו בידי.

קראק!

ניפצתי בעזרתו את הקרח.

קראק! סמאש!

פרצתי מבעד לשכבת הקרח הקשה והחלקלקה.

״אהההההההה,״ התנשפתי בפראות.

לרגע רק עמדתי שם, כי העולם הזה לא נתן לי לשכב לנוח. רעדתי מכאב, המום אפילו מכדי להסתכל ישר.

ריפוי מיידי. לעולם לא אקח את הטריק הזה כמובן מאליו. אחרי שהריאות שלי החלימו ותאי המוח נטולי החמצן שלי התאפסו על עצמם, הרגשתי שהכאב מפנה את מקומו לרעב.

והיה אוכל בשפע בתרמיל שלי. גזרים, תפוחי אדמה אפויים, אפילו כמה כיכרות לחם שהיו עדיין יבשים לגמרי! בדיוק כמוני! עוד מתנה מהעולם היבש ברגע הזה!

אבל עדיין היה לי קר, כל כך קר! איך קוראים לזה כשהקור משתלט עליך ואתה נהיה איטי ונרפה — היפרתרם? היפו... משהו?

מה, זה כבר התחיל לקרות? איך ההרגשה לקפוא למוות? חשבתי שזכרתי, במעומעם, שהיתה חמימות מסוימת לפני הסוף.

זה כנראה אומר שאני בסדר, חשבתי לעצמי כשרעדתי מקור בין נגיסה אחת של לחם לשנייה. אם אני סובל מהיפותרמיה, אני מניח שעדיין לא הגעתי לשלבים הסופיים של זה.

אבל מה עם להיות חולה?

כשקר, אז מתקררים! כולם חוטפים משהו בחורף, לא? הורים תמיד צעקו על הילדים ללבוש משהו חם לפני שהם יוצאים לשחק בשלג. מה אוכל לחטוף? אילו מחלות יש בעולם הזה?

על האי שלי דווקא לא היו מחלות, אבל זה מקום חדש לגמרי! הרי בעולם שלי, כשחוקרים גילו מקומות חדשים, הם גם גילו בו מחלות חדשות. מה, לא היו חוקרים שמחקו תרבויות שלמות בגלל המחלות שהם הביאו איתם? ומה זה אומר לגבי? מה אם יש מחלות חדשות במקום החדש הזה, והגוף שלי היה יותר מדי קר וחלש מכדי להילחם בהן? ואם המחלות האלו הן כמו להיעקץ על ידי עכביש ארסי, או כשמכשפה מרעילה אותך, או הבלגן הזה שהיה לי בבטן בפעם ההיא כשאכלתי עוף לא מבושל...

״תישאר ממוקד,״ אמרתי לעצמי בקשיחות כשלגמתי את טיפת שיקוי הריפוי האחרונה שלי. ״תישאר קוּל.״

נשמתי עמוק, הכרחתי את עצמי להירגע ולצאת מהסחרור.

״הבהלה חונקת את המ־מ־מחשבה,״ מלמלתי בשיניים נוקשות. הזזתי את הגוף כדי להמריץ את מחזור הדם שלי. זה עזר, קצת. כנראה יצרתי מספיק אנרגיה כדי להרגיש את הבהונות שלי. הן כאבו. ״זהו זה,״ אמרתי בין נשימות עמוקות ומרגיעות. ״תמשיך לזוז.״ עוד כמה קפיצות, ריצה זריזה במעגל, והצלחתי להרגיש את קצה האף שלי.

״תירגע.״ נשמתי לאט והרגשתי את הגוף והנשמה שלי פורקים את הלחץ והחרדה שהצטברו לי במוח.

עם הרוגע הגיעה הצלילות, ועם הצלילות הגיעה השיטה לתכנן בשלווה את המהלכים הבאים שלי, שיטה שאני קורא לה ״שיטת הקובייה״, כי יש לה שישה שלבים: תכנון, הכנה, סדר עדיפויות, תרגול, סבלנות והתמדה.

סדר עדיפויות. אני חייב למצוא מחסה! גם בשביל להתחמם, וגם, אם הלילות פה דומים לאלה שעל האי שלי — להסתתר מפני...

״גאאאא.״

קול גרגור מוכר נשמע מרחוק.

אוי לא!