מילים שנוגעות

Milim_Acharonot-6 פרק 1 אמה

נהדר, שוב אני מאחרת. אני מציצה לעבר השעון שעל הרדיו במכונית שלי, מרגישה בחרדה הגואה בעודי מצפה לצלצול הטלפון. אני לא מבינה איך זה שמצופה ממני לחזות מראש את הרגע המדויק שבו אגיע למקום כלשהו. אימא חושבת שאם אני עצמאית, אז אני גם מחליטה על שעות העבודה שלי, אבל זה לא באמת ככה. יש לי עבודה ומועדי הגשה לעמוד בהם, אבל אימא שלי יכולה להחתים כרטיס נוכחות ולצאת מעבודתה האהובה בתור פקידת קבלה בבניין העירייה, כך שארוחת הצהריים שלה מתקיימת באותה שעה בכל יום. ואף על פי ששעת ארוחת הצהריים שלי לא תמיד מתואמת עם שלה, אני מנסה בכל כוחי להגיע בזמן, אבל אני לא יכולה לצפות מראש את סדר היום שלי ואת מצב הפקקים.

אני נוסעת במהרה לעבר החניון של "פנרה" ורואה את אימא עומדת מול הכניסה, ירכה מוטית הצידה, הבעה מרוגזת על פניה ואצבעותיה מפזזות על כפתורי הטלפון שלה בעצבנות.

באופן לא מפתיע במיוחד, הטלפון שלי מתחיל לצלצל חמש שניות מאוחר יותר, בדיוק כשאני מחנה את הג'יפ. אם היא לא הייתה עסוקה בלהתקשר אליי, היא הייתה רואה שהרגע נכנסתי לחניון.

אני מחליטה להתעלם מהצלצול וצועדת לעברה, צופה בה מדברת לעצמה. אני מניחה שבערך עכשיו מופעל התא הקולי - בשנייה שבה אני מניחה רגל אחת על המדרכה, מטר וחצי ממנה - והיא תכף תפצח בהודעת ה-"אמה, איפה את?" שלה. "את מאחרת בשתי דקות ואני דואגת שקרה משהו. בבקשה תחזרי אליי ברגע שתשמעי את ההודעה".

"אני ממש כאן, אימא," אני אומרת לה בחיוך, בתקווה למחוק את המבט הכועס על פניה.

"אוי," היא אומרת. "חיפשתי אותך. את יודעת שארוחת הצהריים היא בשעה אחת."

"עבדתי עם לקוח, אימא, ואיחרתי רק בשתי דקות," אני מזכירה לה, מחבקת אותה חיבוק מהיר ונושקת על לחייה, לפני שאנו צועדות לעבר הדלת.

"אני מצטערת, פשוט עובר עליי יום רע," היא אומרת.

ליבי מחסיר פעימה לרגע ואני עוברת בין רשימת הדברים שיכולים להשתבש עבורה ולגרום להבעת הדכדוך שאני רואה על פניה. "מה קרה?"

"לא קרה משהו מיוחד," היא מתחילה.

"סבתא בסדר?" אני שואלת. מאז פטירתו של סבא לפני עשר שנים, אנחנו בודקים לשלומה כל אחד בתורו, וזאת מפני שהיא סירבה לכך ש"ייקחו" אותה מהבית ו"ישימו" אותה בדיור מוגן או ב"חדר המתים", כפי שהיא קוראת לו.

"כן, היא בסדר, אבל כועסת היום, אני מניחה."

"למה?"

אימא מניחה את ידה על עיניה ומנידה בראשה. "אני לא יודעת, אמה. היא מרגישה את הפרפורים האלה בחזה שלה שוב ובטוחה שהיא הולכת למות היום." אימא נוטה לדרמטיות יתר, אבל סבתא לא מעלה את נושא המוות בדרך כלל, כך שאני מבינה את הדאגה שלה.

"אני אבדוק מה שלומה אחרי ארוחת הצהריים ואעדכן אותך כשאוודא שהיא בסדר. זה ירגיע אותך."

כאילו לא אמרתי דבר, אימא פותחת את הדלת ל"פנרה" ונכנסת פנימה. אני מבינה מדוע היא לא מסוגלת להתמודד עם הרעיון שסבתא לא תהיה בסביבה, וגם אני מרגישה כך, אבל היא מדאיגה את עצמה קשות בכל יום.

אימא נעמדת בשתיקה במקומה בסוף התור, מציצה לעבר התפריט ושולפת את משקפיה מהתיק.

"את תמיד מזמינה את הכריך עם העוף בגריל. את לוקחת משהו חדש היום?" אני שואלת.

"לא, אני רק בודקת אם הם הוסיפו משהו חדש לתפריט."

"אני לא חושבת שהם הוסיפו משהו מאז שבוע שעבר," אני אומרת, מנסה לחסוך לה את הזמן שבחקירת כל טור וטור. היא מסירה את משקפיה ומכניסה אותם חזרה לתיק ולאחר מכן מביטה סביבה על מספר האנשים שמחכים בתור להזמין. "אמה," היא לוחשת. "את רואה אותו שם?" היא מצביעה לעבר החלק הקדמי של התור, אל האדם שעובד מאחורי הקופה. זה אומר שהוא בטוח רווק ופנוי... בניגוד אליי, שבמערכת יחסים. עם זאת, היא מעדיפה להעמיד פנים שאני לא.

"לא," אני אומרת לה. "אל תעשי את זה."

"הוא חמוד דווקא," היא אומרת בגיחוך. אני שמחה שהיא מרגישה טוב יותר עכשיו, אבל זה בא על חשבוני.

"בבקשה תפסיקי עם זה, אימא," אני ממלמלת בלי להסתיר את עוגמת הנפש שלי.

"אני רוצה נכדים," היא עונה עם ניגון בקולה.

"אני בסך הכול בת שלושים ואחת," אני טוענת. "יש לי עוד המון זמן."

"אני לא רוצה שתחכי הרבה זמן כמוני, אמה. אני מרגישה כמו תרנגולת זקנה סביבך ואני לא אוהבת את זה. בנוסף, בין אם זה מוצא חן בעינייך או לא, השעון שלך מתקתק, ואת עם הגבר הלא נכון," היא מרגישה שהיא חייבת להוסיף זאת.

"את באמת חושבת שאצא עם קופאי במסעדת מזון מהיר? אני אשת קריירה עם כמה מטרות ארוכות-טווח ולשנן מספרי מנות זה ממש לא אחת מהן."

וכך עוברת לה כל ארוחת צהריים בכל פעם שאני נפגשת איתה במהלך השבוע. אני מתה על אימא ואוהבת לבלות איתה, אבל אנחנו לא רואות עין בעין בכל הקשור לחיי האהבה שלי, לקריירה שלי, לאורח החיים שלי או לדיאטה שלי. למעשה, לפעמים אני מרגישה שאני חיה בכוכב לכת שונה ממנה. "אימא, אל תדאגי לי כל כך, בסדר? אני אסתדר."

"אני תמיד אדאג לך, אמה. את הבת שלי. את לא מאושרת וזה ברור לעין."

"אני כן מאושרת," אני משקרת, מכריחה את עצמי לחייך ולסיים את השיחה, אבל אף אחד לא מכיר אותי כמוה. אני כמו ספר פתוח בשבילה.

"את לא חיה את החיים במלואם," היא טוענת.

"אימא, אבא עזב אותך לפני חמש-עשרה שנים ומאז את חיה לבד. האם זה אושר? האם את חיה החיים במלואם?"

"את האושר שלי, אמה."

לפעמים תחושת האשמה פשוט מוחצת, ואני חושבת שהיא יודעת את זה.

**

ברגע שאני מתיישבת חזרה באוטו שלי, הטלפון רוטט ואני מקללת ללא קול. בין שיחות הקשורות לעבודה, שיחות מאימא והשיחות ממייק, שלאחרונה התרבו לרמה מוגזמת ומרגיזה, בקושי היה לי זמן לנשום. אני שולפת את הטלפון שלי ורואה את שמו על הצג. אני לא רוצה לדבר איתו כרגע, אבל הצלצולים ימשיכו עד שאענה, כך שאני נושפת בכבדות ועונה.

"היי," אני אומרת בלבביות בעודי יוצאת מהחניון.

"יש לך דקה?" הוא שואל ומכחכח בגרונו. זה מה שהוא עושה כשהוא עצבני לגבי משהו.

"בטח," אני עונה, אף על פי שאין לי שום רצון לשמוע את מה שהוא מתכוון להגיד. התנצלויות לא עובדות בשבילי יותר ואני מותשת מהוויכוחים האין-סופיים.

"אמה, אני מצטער על מה שאמרתי אתמול," הוא מתחיל, נשמע רובוטי או כאילו פועל במצב של חזרה אוטומטית. שמעתי את אותו הנאום כבר מיליון פעמים.

"או-קיי," אני עונה.

"מה קורה לנו?" הוא שואל? החרטה שבקולו מודגשת, על סף המזויפת. העניין הוא אף פעם לא בנו, אלא בו.

"אני לא חושבת שזו בעיה בינינו, מייק."

"למה זה תמיד אני?" כרגיל, הוא מייד יוזם ויכוח. מה עוד יכולתי לבקש בשעה שתיים בצהריים, בזמן ההפסקה שלי?

"לא אני חזרתי הביתה אתמול בלילה שיכורה וזועמת," אני מזכירה לו.

הוא נוהם ברוגז ואומר, "לא הייתי שיכור."

"הרחתי את הוויסקי מצידו השני של החדר, מייק. למה שתשקר לגבי זה? התייחסתי בהבנה לזה שאתה יוצא עם החברים שלך כמה פעמים בשבוע, אפילו כשאתה חוזר הביתה מריח מקנביס ומבושם נשי. אני כל הזמן אומרת לעצמי שאתה פשוט קצת ילדותי ושבסופו של דבר תתבגר, אבל אנחנו בשנות השלושים לחיינו ואני כבר עייפה מלחכות."

החיים שלי מורכבים מדילוגים בין סטארבקס אחד למשנהו בחיפוש אחר שינוי נוף לעבודה היומית שלי, מפגשים עם אימא לארוחת צהריים ודאגה לסבתא, וכל זאת בעודי נחרדת מהמחשבה על לחזור מדי יום לבית הקטן והשומם שאני חולקת עם מייק. "מעבר לכך, הבית כל הזמן נראה זוועה, בגלל הגרביים שלך שזרוקים בכל פינה, התחתונים המלוכלכים, המגבות הזרוקות בכניסה לאמבטיה וקופסאות הפיצה הריקות שנערמות על פח הזבל המלא - הכול ממוקם באופן אסטרטגי כך שתמיד יהיה לי משהו לנקות כשאני חוזרת בלילה הביתה." איך אני יכולה לראות את עצמי חיה ככה לעולמים?

"אז מה, אנחנו נפרדים בפעם הרביעית החודש?" הוא שואל כאילו זה לא מטריד אותו. אין לכך שום משמעות בעיני מייק משום שעד כה לא הצלחתי לעמוד במילה שלי כשאמרתי לו שזה נגמר. והדבר הגרוע ביותר הוא שהוא אמר לי כל כך הרבה פעמים בעבר שאין לי אומץ לעזוב אותו, ותמיד דואג להזכיר לי שאין לי לאן ללכת ושעבודה בתור מעצבת גרפית עצמאית לא בדיוק מעניקה לי משכורת שניתן לסמוך עליה.

"אני לא יודעת אם אני יכולה להיות איתך," אני אומרת בכנות. אני לא אוהבת אותו כפי שאהבתי בעבר ולמרות חוסר הרצון להודות בכך שאימא עשויה להיות צודקת - אלו לא החיים שאני רוצה.

השלווה שאני מרגישה כרגע היא לא האופן שבו אני בדרך כלל מתנהלת במהלך הוויכוחים שלנו, מפני שאני תמיד מלאת רגש בקשר לכל מה שאני מאמינה בו, כך שאני מתחממת בקלות, אבל כרגע אני לא מרגישה כלום. "בסדר, אז תעזבי ותגורי במקום אחר. לא אכפת לי," הוא אומר.

זה היה אמור לפגוע בי, אך אני עדיין לא מרגישה כלום. אני לא יודעת מה לומר, אבל אני יודעת שמעולם לא הייתי קרובה יותר ל-להיפרד ממייק. אני פשוט צריכה להמשיך ללכת בלי להביט לאחור הפעם. "אני אבוא לקחת את הדברים שלי בערב," אני עונה.

"מה שתגידי," הוא אומר. "את תחזרי מחר ותגידי כמה את אוהבת אותי וזקוקה לי. עברנו את זה כבר מיליון פעמים, אמה."

אני נכנסת לחניה של סבתא, יודעת שאני צריכה לסיים את השיחה הזאת לפני שאכנס. הרגש שלה כלפי מייק זהה למחשבותיה של אימא. "אתה תהיה בבית הערב?" אני שואלת בנימה סופית כדי לזרז את העניין.

"תכננתי לצאת עם החבר'ה. דֵווין עוזב לחודש שבתון מחר, אנחנו יוצאים לשתות."

"יופי, סביר להניח שאני כבר לא אהיה כשתחזור."

"בטח," הוא מגחך. "את תשני במיטה שלי. אין צורך בדרמה הזאת, אמה, אז פשוט תפסיקי. אני צריך לחזור לעבודה עכשיו, אחרי שבזבזתי את כל הפסקת הצהריים שלי בהאזנה לאיומי הסרק שלך."

אתה התקשרת אליי, רציתי להגיד לו. "או-קיי," אני עונה שוב ברוגע. "שיהיה לך יום טוב." אני מנתקת ומייחלת לכך שהייתי יכולה למחוק את מייק מחיי באותה קלות כמו מרשימת אנשי הקשר שלי. מה שלא יהיה, אני צריכה להרחיק את הגבר הזה מהמחשבות שלי לזמן מה כדי שאוכל לחייך בשביל סבתא. היא תמיד יודעת כשמשהו לא כשורה לפי המצמוץ שלי.

אני נכנסת לבית שלה ומגלה אותה שעונה על קצה השולחן בסלון שלה. "סבתא, מה קרה?" אני שואלת.

היא נראית מופתעת כשהיא קופצת ונאחזת בצווארון החולצה שלה. "אמה," היא מתנשפת. "לא ציפיתי לך."

אני מביטה מעבר לראשה על צג המיקרוגל. "עכשיו שתיים ורבע בדיוק," אני אומרת. אותה השעה שבה אני מגיעה ברוב הימים. אימא בודקת לשלומה בבוקר לפני העבודה, אני עושה זאת באמצע היום ודודה אנני מבקרת אותה לפני ארוחת הערב. למרבה המזל, כולנו גרות קרוב.

"הו, נכון, נכון... מצטערת," היא אומרת.

"זה בסדר," אני אומרת ומניחה את ידי על כתפה בעדינות, מלווה אותה לעבר חדר המשפחה. "קרה משהו?"

"כן," היא אומרת, המילה רועדת כנגד החלל שבגרונה.

"כואב לך? מה קורה?" אני מודאגת תוך שניות, אך אני כבר יודעת לגבי הפרפורים שהיא הרגישה לפני כן.

"אני חושבת שאני הולכת למות היום," היא אומרת, נשמעת חסרת אונים.

"לא, את לא." אני עוזרת לה להתיישב.

סבתא יושבת בזהירות, צונחת לתוך הקטיפתיות של הכורסה האפורה והבלויה שלה. "אני בת תשעים ושתיים, אמה. זה שבעים וארבע שנים יותר ממה שציפיתי לחיות."

אני מתיישבת על משענת הכורסה ומניחה את ראשי על כתפה השברירית. "למה את מדברת ככה?" אני שואלת.

באנחה עייפה ונדנוד קטן של ראשה, היא עונה, "אני לא יודעת." ידה נופלת לחיקה ועיניה מתרחבות בעודה בוהה לעבר הקיר שבצידו השני של החדר, או ברוח רפאים. "זו פשוט האמת. אני לא אמורה להיות כאן." אני מבולבלת מאוד מדבריה, אבל מקווה שסבתא תסביר את עצמה קצת יותר. "הלב שלי כואב. הידיים שלי והקול שלי תמיד רועדים, אבל אני יודעת שאני עדיין לא מוכנה לסוף."

אני קופצת ממקומי. "אני אזמין אמבולנס ואז אתקשר לרופא שלך. לקחת אספירין הבוקר?"

"לא," היא מתפרצת לפני שהיא נצמדת לידי כדי שאתיישב חזרה. "זה כואב מבפנים. אני מפחדת."

"אני לא מבינה על מה את מדברת?" היא לא מדברת ככה. היא חזקה ואמיצה, היא לעולם לא מפחדת.

"עברו יותר משבעים וארבע שנים," היא חוזרת שוב.

"ממה?" אני שואלת.

"זה לא חשוב." היא מצמידה את ראשה לשקע שנוצר בכיסא שלה במרוצת השנים. עפעפיה נעצמים והיא מניחה את ידה הרכה על שלי. "אמה, את תמיד תהיי המתוקה שלי. את יודעת את זה, נכון?"

"סבתא!" אני צועקת בזעזוע, מצמידה את ידיי לכתפיה ומנערת אותה. "סבתא!"

לא, לא, לא! אני רצה לעבר הטלפון שלי, ידיי רועדות בעודי מחייגת 9-1-1, והעולם כולו קופא כשאני מחכה לאורך זמן שמרגיש כמו נצח עד שהשיחה שלי תועבר.