מים רבים

1.

בני רועי דוחק בי לכתוב את סיפור חיי. "אומרים שכתיבה היא תרפיה, מרפא לנפש. את חייבת את זה לעצמך," הוא מפציר בי.

"הנפש שלי בסדר גמור כמו שהיא," אני מתיזה. "אני לא צריכה שום מרפא."

"נכון, אמא," הוא מוותר לי לרגע, אבל מיד מנסה טקטיקה אחרת. "תכתבי בשבילנו. אנחנו רוצים לדעת מה עבר עלייך, לא כמו שסיפרת לנו עד עכשיו. יותר לעומק. זה גם בשביל הנכדים שלך, שלא יודעים עלייך מספיק."

רועי מוצא מחייתו ברעיונות מקוריים שהוא הוגה ומממש. אולי גם הרעיון הזה, שמעורר בי התנגדות מיידית, ראוי לבחינה נוספת.

"את עדיין לא צריכה להחליט, אמא. תישני על זה יום־יומיים," אומר רועי, לוקח את הטלפון ואת משקפי השמש שלו ונחפז לענייניו. ליד הדלת הוא נעצר ומחייך אלי. הוא מכיר אותי, יודע שאתרצה לו.

תישני על זה, הוא אמר. אבל בלילות, השינה חומקת ממני. בבית הישן שלנו בטבעון נרדמתי כמו בול עץ, וכאן בתל אביב, בדירתנו החדשה והמרווחת, בחדר השינה המפנק, אני לא מצליחה להירדם. גם הכדורים כבר לא עוזרים לי.

חסרים לי קולות הלילה בטבעון, שהרדימו אותי כמו נענועי עריסה. גם לקולות הבוקר בביתי הישן אני מתגעגעת. הציפורים המקננות בעצי הוואדי מתעוררות עם אור ראשון, והמולתן העירה את ציפורי החצר שלנו. אח, איזו מקהלה. אחרי שהציפורים פרחו לעמל יומן, הייתי קמה לעבודתי — מכינה את הגן לפני בואם של הילדים עם אִמותיהם. אני נזכרת באימהות הצעירות שהיו באות לגן בוקר־בוקר. תמיד נראו עייפות מחוסר שינה. קשה היה להן להיפרד מילדיהן. בימים הראשונים הילדים בכו, אבל הרגעתי אותם, שיחקתי איתם, חיבקתי אותם. הילדים התרגלו לגן מהר יותר מהאימהות. מלאות אשמה, מתגעגעות, הן חמקו לענייניהן.

למה את נזכרת בגן, אני שואלת את עצמי כשאני מתהפכת על משכבי. סגרת אותו מזמן. את יכולה לישון עכשיו כמה שמתחשק לך. גם הילדים שלך עזבו מזמן את הבית. אפילו הנכדים שלך גדלו והם חיים את חייהם.

מנחם ישן חזק כל כך. המצח והאף שלו מתוחים בקו ישר, מקביל לתקרה, ונשימות קלות נפלטות מפיו. אני יורדת מהמיטה, מדליקה את האור בשירותים, והוא ממשיך לישון.

אני יודעת מדוע ילדי דוחקים בי לכתוב. בזמן האחרון זיכרוני הולך ונחלש. בינתיים זהו רק הזיכרון לטווח קצר: אני שוכחת מה עשיתי אתמול, מה התכוונתי לעשות ברגע הבא. אני כמו פיסת חול ים שגל גדול נוגס בה קלות, ולאט־לאט בולע את כולה, עד שהיא נעלמת כליל.

מה פתאום עולה בדעתי הדימוי הימי הזה? הים הוא השטח של מנחם. בן ימי הוא קרא לעצמו. לא פחות.

גם מנחם רוצה שאכתוב. אולי זה הוא שהגה את הרעיון. פתאום עולה בי מחשבה: אני יודעת מה אעשה. אכתוב, אבל רק בתנאי שגם מנחם יכתוב: סיפור מול סיפור.

2.

אני יוצאת בבוקר ממיטתי בחדר הילדים וחשה לחדרם של הורי. אמי החרוצה, לבושה בשמלת בית, שערה נתון בגלגלי שיער ועורה מבהיק מקרם פנים, פותחת את החלון לאוורר את ריחות הלילה. היא דוחפת את מצעי המיטות לתוך ארגז המצעים, הודפת את המיטה ואת הארגז מתחת למיטתה, מכסה את המיטה בכיסוי קטיפה פרחוני ומקשטת בכריות צבעוניות. "זהו," היא אומדת במבט מהיר את המראה. עדיין לא מרוצה, היא מיישרת את הכיסוי, משנה את זווית אחת הכריות ומגלגלת את השטיח הצר והארוך בחזרה למקומו. גם את השולחן העגול ושני הכיסאות היא מזיזה למרכז החדר.

עכשיו החדר מסודר.

מבטן הארון, מתחת לחצאיות ולשמלות, מוציאה אמא אימומי עץ חומים כבדים, דמויי ראשים, ומניחה אותם על השולחן העגול. בקלילות היא מטפסת על כיסא ומורידה מהארון קופסאות קרטון. קופסה אחר קופסה היא מוסרת לידי. עכשיו מגיע הרגע שלי: אני פותחת כל קופסה ומוציאה מתוכה את תכולתה: פאה נוכרית בהירה או כהה, ארוכה או קצרה, ומלבישה כל ראש בפאה משלו. זה התפקיד שלי ואני מבצעת אותו בארשת רצינית.

לכל פאה מוצמד פתק בכתב ידה המסודר של אמא: "גברת הירש — לסלסל לפנים, לקצר קצת מאחור. תבוא מחר ב־12". "גברת פריי — לצבוע תלתל קדמי ללבן. תשלח את בעלה השבוע". "גברת הוכהייזר — להוסיף שיער בצדדים. להאריך. תבוא ביום ב' ב־10 בבוקר". אמא מקריאה לעצמה את הפתקים ואני מקשיבה ושומרת בזיכרוני, עדיין איני יודעת לקרוא. בסיום ההכנות אנחנו ממהרות למטבח לאכול ארוחת בוקר קלה לפני שהלקוחה הראשונה תגיע ועמה משב אוויר קר מבחוץ, ריח בושם, צלילי נשיקות וכמעט תמיד איזה ממתק או צעצוע עבורי, הילדה הקטנה של פראו ברטה גלזר, הפֵּאָנית, הספרית ואשת הסוד של נשות השכונה היהודיות.

אמא חופפת את הפאות בחדר האמבטיה, מייבשת אותן על הראשים במגבות ישנות, מגלגלת את השיער ברולים גדולים וקטנים ונועצת ברולים כפיסי עץ דקים, שורות־שורות מקדמת הראש עד למטה מהעורף. כשהפאות יבשות לגמרי, אני שולפת את הרולים והכפיסים וזורקת אותם לתוך קופסת נצרים גדולה.

אמא מסרקת כל פאה בתנועות נמרצות ורכות לפי הצורך. בשפתיים קמוצות היא בוחנת את התוצאה, וכשהיא מעקמת את שפתיה, אני יודעת: היא תתחיל את הסידור מחדש. איך היא יודעת איזו תסרוקת תיוולד משורות הרולים הצפופות? "זה חוש," היא אומרת, ואני תוהה מה זה חוש.

כשאבא לא חוזר הביתה לישון, סידור החדר מהיר יותר. לא צריך לדחוף את המיטה ואת ארגז המצעים. בלילה אני מתגנבת למיטתה של אמא ונרדמת בתחושת עונג ומוגנות. היא לעולם לא שולחת אותי בחזרה לחדרי. לפעמים יטי, אחותי הבכורה, מתלוננת בקול, "שוב הקטנה הזאת מתפנקת במיטה של אמא כמו תינוקת." אני מחייכת לעצמי. מה אכפת לי.

הייתי ילדת התפנוקים של הבית. אחותי יטי היתה גדולה ממני בשבע שנים, אחי זלי היה בן חמש כשנולדתי והייני — בן שלוש. יטי, זלי והייני הלכו לבית הספר ורק אמא ואני נשארנו בבית, עסוקות בשלנו. פעמיים בשבוע הגיעה אילזה, העוזרת הגויה, אישה גדולת גוף וצחקנית, שאהבה למחוץ אותי אל גופה המרופד. אמא אמרה, "מסכנה אילזה, אין לה ילדים," והבנתי שעלי לסבול את חיבוקיה, אבל זה לא באמת היה סבל, כי לאמא כמעט לא היה זמן לחבק אותי. אילזה בישלה, ניקתה, כיבסה וערכה קניות. פעם היו לנו שתי עוזרות שגרו איתנו וחילקו ביניהן את עבודות הבית. המשרתות פוטרו כשאבא והשותף שלו נפרדו והחנות שלהם — לכלי מיטה ומוצרי טקסטיל — נסגרה. אבא הפך אז לסוכן־נוסע. כל יום ראשון יצא מהבית נושא מזוודות מלאות מגבות, מצעים ושמיכות, שאותם הציע לתושבי הכפרים הסמוכים לגבול הפולני. בסוף השבוע היה חוזר הביתה, ולפי כובד המזוודות ידעתי אם השבוע היה מוצלח או לא. פעם, בדרך מכפר לכפר, התנפל על אבא עגלון גוי, חטף מידו את המזוודה ושב וקפץ לעגלה. אבא רדף אחריו, אך השודד חמק מעיניו. בתחנת המשטרה תיאר אבא את האיש, שנתפס לבסוף עם כל הסחורה. "עכשיו אני יותר בטוח," אמר אבא לאמא, "השמועות מתגלגלות מכפר לכפר. אף גוי חצוף לא יעז עוד לשדוד אותי."

כל השבוע התגעגעתי לאבי. כשהגיע הביתה, רחץ מעליו את אבק הדרכים, ובבגדי בית נוחים ונעלי בית התרווח על הכורסה בסלון. הייתי מתקפלת בחיקו כשהעלה עשן ממקטרת עץ ישנה ולגם מכוס התה המהבילה, נושמת את ריח הסבון הגברי והטבק החריף ומרגישה מוגנת עוד יותר מאשר במיטה של אמא.

אבא אהב לספר ואני אהבתי להקשיב.

לאבא קראו דב־בר. אמא וכל הקרובים והמכרים קראו לו ברני, ברנרד. שם המשפחה של אביו היה לאוטרבך, אבל מכיוון שהוריו, סבי וסבתי, נישאו בנישואים דתיים שלא הוכרו על ידי השלטונות, נקראו כל ששת ילדי המשפחה גלזר, כשם המשפחה של אמם. סבי מצד אבי, שמעון, היה קצב ותלמיד חכם. יהודי הסביבה נועצו בו בענייני כשרות, כאילו היה רב.

אבא למד בבית ספר גרמני וידע גרמנית. כשהגיע לגיל גיוס פרצה מלחמת העולם, זו שקראו לה "הגדולה", ואחר כך "הראשונה". הוא נשלח לשרת בצבא האוסטרו־הונגרי. כשאחַי זלי והייני רצו לשחק בחיילים, אבא הרשה להם ללבוש את מדיו, מקופלים בשרוולים ובאמרות המכנסיים, כדי שיתאימו לגובהם. בגאווה גברית הם ענדו את אותות ההצטיינות של אבא על לחימתו האמיצה בחזית האיטלקית והרוסית. אני ויטי היינו הקהל המעריץ.

3.

בסוף המלחמה הגדולה השתנתה אירופה מן הקצה אל הקצה. האימפריה האוסטרו־הונגרית קרסה כמו בניין קלפים. ברני, עייף מהמלחמה אך שמח שנשאר בחיים, נסע לבקר את אחותו הגדולה פרידה בעיר נובי סונץ' (צאנז) בדרום פולין. היא היתה נשואה ואם לילדים, וכדי לעזור בפרנסת המשפחה פתחה סלון תפירה בביתה.

"יש לי בחורה מצוינת להכיר לך," אמרה לו אחותו קצת אחרי שהגיע, "היא עובדת אצלי בסלון, ממשפחה טובה, ויש לה ידי זהב וחוש ליופי. עם ידיים כאלה וטעם כזה, אף פעם לא תרעבו ללחם."

"מה פתאום את כבר משדכת לי? ביקשתי ממך? באתי לנוח קצת," התרעם ברני.

"עוד תספיק לנוח. אתה הרי רוצה משפחה משלך. אני רואה איך אתה משחק עם הילדים שלי. די, בחור בן עשרים וחמש הוא כבר לא ילד. וגם קצת נחת להורים לא תזיק."

"כמו שאני מכיר אותך, פרידה, כבר דיברת איתה, נכון?"

פרידה הינהנה והסמיקה. היא לא ידעה להסתיר סודות. כל מה שעלה על דעתה, עלה מיד על לשונה.

"טוב, מה אני, חסר מצפון? איך אעליב בחורה יהודייה כשרה?" נאנח ברני, "אם את כל כך רוצה, אז אפגוש אותה." בסתר לבו שמח על יוזמתה של אחותו.

הפגישה הראשונה נערכה בביתה של פרידה. ברני גלזר ציין לעצמו באכזבה קלה שהבחורה, ברטה מורגנבסר, קצת נמוכת קומה לטעמו, אבל עיניה היו גדולות ומלאות הבעה. היא נראתה לו נמרצת ותאבת חיים, ועוררה גם בו תאוות חיים וכמיהה לבית, לילדים ולמשפחה.

הם יצאו לטיול בפארק והחליפו סיפורים משפחתיים, חוויות ילדות ומחשבות על מצבה של פולין. ברטה ביקשה שיספר לה על המלחמה שהשתתף בה. "זה לא בשביל גברת צעירה כמוך, הסיפורים האלה," סירב בנימוס, אבל בקשתה ומבטי ההערצה ששלחה אליו הזרימו דם חם לגופו, והוא נענה.

"נו, מה אתה אומר? מוצאת חן בעיניך?" שאלה פרידה את ברני, כשחזר מהטיול.

"הכול את רוצה לדעת? מיד, על המקום?" צחק ברני.

"אני צריכה להגיד לה משהו מחר, כשתבוא לעבודה. בחורות לא אוהבות שמשאירים אותן במתח."

"תגידי לה שאם היא רוצה, ניפגש שוב, מתי שנוח לה."

"עכשיו אתה מדבר! כל הכבוד, ברני! אתה תתחתן עם הבחורה הזאת, תשמע מה שאומרת אחותך הגדולה!"

פולין היא לא מקום לחיות בו. ברני וברטה הסכימו גם בעניין זה. ברני סיפר לברטה על ההיסטוריה של מולדתם, עבר רווי דם, פוגרומים ודמעות. בבית הספר הגרמני למד שפולין היתה ממלכה משגשגת, בת אלף שנים. בסוף המאה השמונה־עשרה, מסיבות פוליטיות ואחרות, חולקה פולין בין רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, כאילו היתה כיכר לחם. נובי סונץ', עיר הולדתה של ברטה, עברה מיד ליד. בתחילה היתה שייכת לגליציה, כחלק מהאימפריה האוסטרו־הונגרית. בשנת 1914, בפרוץ מלחמת העולם, סופחה לרוסיה על ידי הצבא הרוסי, ונכבשה מיד על ידי מעצמות המרכז. משנת 1918 סופחה העיר למחוז קרקוב של פולין העצמאית.

פרידה אמרה שהיסטוריה או לא, צריך לברוח עכשיו, כי אין לדעת מה ילד המחר.

השנה היתה 1920. שוב נשמעו קולות מלחמה. רוסיה היתה מעורבת עד צוואר במלחמת אזרחים. הצבא האדום והצבא הלבן לחמו זה בזה, ופולין, שהשתחררה מידי רוסיה וזכתה סופסוף בעצמאות, ניצלה את חולשתה הזמנית של אויבתה כדי לספח לעצמה שטחי גבול.

הדוב הרוסי הובס לזמן־מה, אך אחרי שהמהפכה בארצו הושלמה, השיב מלחמה שערה. הצבא האדום הגיע עד נהר הוויסלה. צרפת שלחה תגבורת לפולין, הרוסים נסוגו והמלחמה הסתיימה בהתערבות מעצמות המערב. בלרוס ואוקראינה נותרו בחזקת פולין.

בשנה הסוערת ההיא, 1920, שוב קיבל ברני צו גיוס לצבא הפולני. פרידה אמרה, "היה לך מזל של גוי שלא נהרגת ולא נפצעת במלחמה הקודמת. ועכשיו, מה, תכניס שוב ראש בריא למיטה חולה? תסתלק מכאן כמה שיותר מהר."

"אחותך צודקת בהחלט," אמרה ברטה, "בוא ניסע לגרמניה. אף אחד לא ירדוף אחריך לשם."

ברני הביט באחותו ובארוסתו ועל פניו הצטייר היסוס. לגרמניה, איך? בלי כסף, בלי תעודות, בלי המשפחה? ובכל זאת ידע שהן צודקות. עליהם לברוח אל מחוץ לאזור הגיוס, לפני שהשוטרים הצבאיים יתדפקו על דלתו, יאחזו בזרועותיו ויאשימו אותו בעריקות. הוא שמע על חיילים יהודים שהוכרזו כעריקים ונורו בלי משפט. מלאך המוות מחמיץ את קורבנו פעם אחת. על פעם שנייה — לא כדאי להמר.

"אבל אם אתם עוזבים את פולין, אתם צריכים להתחתן קודם," פסקה האחות הגדולה, "תגיעו לשם נשואים כדת משה וישראל. נישואים אזרחיים תערכו בגרמניה."

וכך, סביב שולחן המטבח בבית משפחת פרידמן בנובי סונץ', הוחלט על חתונתם של אמי ואבי, שנערכה כעבור שבוע באולם בית הכנסת, בנוכחותם של הרב המקומי, עשרה עדים וקומץ בני משפחה.

4.

כל יום ראשון יצא אבא מביתנו בשכונה היהודית בברלין כדי למכור סחורה בכפרים הרחוקים. אמא נשארה איתנו, הילדים.

זלי והייני למדו בחיידר הקרוב לבית. המלמד, שהיה גם רב השכונה, לא היסס להצליף על אצבעות תלמידיו הקטנים אם הפריעו בשיעור, או לא הקשיבו, או לא ידעו את החומר.

נחת זרועו של המלמד היתה חלק משגרת הלימודים בחיידר בשעות אחר הצהריים, אך זלי לא נמלט ממכות גם בבית הספר הגרמני, שבו למד בבקרים. ילדי בית הספר ארבו לו בהפסקות ואחרי הלימודים, קיללו אותו והכו אותו.

"אל תראה להם שאתה פוחד," אמר אבא בשובו הביתה, "תחזיר להם, שגם הם יחטפו, אחרת הם יחשבו שאתה חלשלוש ויתעללו בך כפליים!"

זלי קיבל את העצה בכל הרצינות. כל יום חזר מבית הספר פצוע וחבול. אמא רחצה את פצעיו וחבשה אותם. הוא לא בכה. הוא חשב שזאת המציאות. שככה זה. ילדים גויים מרביצים לילדים יהודים. אמא היתה כולה אכזבה. מילא הילדים הפולנים — הם הרי אנטישמים מלידה, אבל בגרמניה, ערש הנאורות? איך זה ייתכן?

"החזרת להם, כמו שאבא אמר לך?" שאלה.

"כן, החטפתי להם, אבל אני לא יכול להחטיף למורה לדת. הוא מרביץ לי ולכל הילדים היהודים."

"אם אבא היה כאן, הוא היה מתלונן בפני המנהל והחוצפה הזאת היתה נפסקת מיד."

"זה לא יעזור, אמא. אני לא רוצה להשתתף בשיעורי דת. הנצרות היא לא הדת שלי. גם החברים שלי לא רוצים. אנחנו ילדים יהודים!" זלי זקר את סנטרו בעקשנות.

"כשאבא יחזור בסוף השבוע, נחליט מה לעשות. הפרחחים הקטנים מנצלים את העובדה שאבא שלך כל השבוע לא בבית, אבל המורה? צריך לעשות משהו נגדו. ספר לי בדיוק מה הוא עושה."

זלי נע באי־נוחות, מתאפק לא להזיל דמעה. טוב שאמא לא ביקשה שיראה לה את הפסים האדומים על אחוריו, חשב בלבו. "הוא מכריח אותי לשכב על ספסל לפני כל הכיתה," פלט לבסוף והסמיק מבושה, "הוא מותח את מכנסי בחוזקה ומכה בי במקל במבוק, בלי רחמים."

אבל צחוקם של ילדי הכיתה היה גרוע בהרבה מהמכות שחטף. את זה הוא לא סיפר לאמא.

לבסוף הוציאו אבא ואמא את זלי מבית הספר הגרמני והעבירו אותו לבית הספר היהודי. אותנו, את הייני ואותי, רשמו מלכתחילה לבית הספר היהודי, שם למדו בנים ובנות בנפרד.

מדי פעם בפעם הופיעו בשכונה נושאי דגלים עם סמל צלב הקרס, צורחים סיסמאות שלא הבנתי, שרים שירים מטופשים בקולות מחוספסים. עדיין לא הבנתי מה פירושם של צלבי הקרס. גם לא הבנתי "מי נגד מי", ומדוע צעירים מנהלים קרבות רחוב עם צעירים שנראים דומים להם בדיוק.

"טיפשונת," צחק לי זלי, "רואים מיד את ההבדל, אלה עם הדגלים הם נאצים, נציונליסטים, לאומנים, ואלה ששרים בקול ניחר את ה'אינטרנציונל' הם קומוניסטים. עד שהם לא יהרגו זה את זה, לא יהיה כאן שקט."

לא ידעתי מה זה האינטרנציונל ומי הם הקומוניסטים והנציונליסטים. שאלתי שאלות, אבל אמא אסרה על זלי לענות לי. "תעזוב את הילדה, תפסיק לבלבל לה את המוח. מה היא צריכה לדעת את כל העניינים האלה? מספיק שאנחנו שוברים את הראש." ואחרי דומייה של רגע הוסיפה, "ואת הלב.

"אבל אתה אל תשתנה," אמרה אמא לזלי, "תהיה כמו שאבא לימד אותך: ילד גיבור."

שנים רבות אחר כך אמר לי זלי שבית הספר הגרמני עיצב אותו: שם רכש את אומץ לבו, את היעדר הפחד מול גדולים וחזקים ממנו, את היכולת לעמוד על עקרונותיו.

העוזרת אילזה נעלמה פתאום. אבא הימהם כמו לעצמו, "רוחות אנטישמיות חזקות מנשבות בעיר," הביט באמא ושאל, "אולי בעלה אסר עליה לעבוד יותר בבתים של יהודים?"

"מה זה רוחות אנטי... אנטי... שמיות?" שאלתי, "רוחות קרות או חמות? ומה זה בכלל אנטי־ש־מיות?"

אבא צחק והתחיל להסביר, אבל אמא היסתה גם אותו, "תפסיק, ברני, הילדה עוד לא צריכה לדעת הכול."

את מקומה של אילזה תפסה דודתי רוזה, אחות של אמא. לחדר שלי ושל יטי הוסיפו עוד מיטה, כך שהיינו שלוש "בנות" בגילים שונים — רוזה, יטי ואני.

דודתי היתה צעירה מאמי, רזה, ביישנית. יטי קראה לה מאחורי גבה "דודה עכברה" וזלי אמר שהיא "בתולה זקנה". "מה זה 'בתולה'?" שאלתי, וזלי הסביר שזו אישה שלא התחתנה. הוא והייני לא סבלו את הדודה, אף על פי שהיתה שקטה וסבלנית, ומעולם לא גערה בנו ולא דרשה מאיתנו דבר. אני דווקא אהבתי אותה, אולי מפני שגם אני הייתי רזה ועכברית כמוה, ולשתינו היה שיער חום קצר ומתולתל.

רוזה לא התבטלה לרגע. מאז בואה אלינו היתה יד ימינה של אמא בייצור הפאות, בעבודות הבית ובטיפול בנו. אני, הקטנה, זכיתי ממנה ליחס מיוחד. היא אהבה להלביש אותי בשמלות יפות ולשים לי סרטים בשיער. "את הבובה שלי," חזרה ואמרה.

כל בוקר, אחרי הארוחה, עזרתי לאמא ולדודה. הורדתי את הכלים מהשולחן, עליתי על שרפרף ורחצתי אותם. השחלתי חוטים בקופי המחטים הגדולות, שנועדו לתפירת השיער, וסירקתי את הפאות. אמא ורוזה החמיאו לי: "יופי, הני, יש לך ידיים טובות." זו היתה מחמאה גדולה, מחמאה שרק אני, ולא יטי, זכיתי בה.

לפעמים הרימה אמא קול על דודה רוזה, ודודה רוזה שתקה ועיניה האדימו. לא הבנתי למה אמא כועסת על הדודה. אבא ניסה להרגיע את אמא, אבל לא התערב. כשאמא רבה עם אחותה, הרגשתי שהבית שלנו נעשה קטן וצפוף ומחניק.

יום אחד, כשהייתי בת שש או שבע, עברנו לדירה אחרת, גדולה וטובה יותר, בנוֹיה קניג שטרסה המכובד. רוזה לא עברה איתנו לדירתנו החדשה. כששאלתי את אמא לאן הלכה דודה רוזה, היא זעפה ולא ענתה לי. כששאלתי את אבי איפה הדודה, הוא מילמל משהו לא מובן.

היעלמותה של הדודה הציקה לי ימים רבים. לראשונה בחיי הבנתי שאפילו ההורים האהובים שלנו, ואולי דווקא הם, צופנים מאיתנו סודות ומתבצרים מאחורי שקרים.

5.

שוב ושוב הזכירו הורי אדם אחד, ועל פניהם עלתה ארשת של פחד ותיעוב. שמו היה אדולף היטלר ובגללו החיים כבר לא היו רגועים ושקטים. ברחובות הסתובבו צעירים מתלהמים. אבא פחד לנסוע עם מרכולתו לאזורי הגבול. המצב הכלכלי שלנו הלך והורע.

הכנופיות הנאציות התרבו. מי שלא השתייך להן הפך למטרה לשיסוי ולהתפרעות. בעלי החנויות היהודים רעדו מפחד. יום בלי ניפוץ חלונות ראווה או שוד לעין השמש, היה בבחינת נס. המשטרה התעלמה ולא התערבה, גם כשהפשעים זעקו לשמים.

לא הרחק מביתנו שכן סניף של תנועת הנוער הנאצית, ההיטלר יוגנד. אני הייתי קטנה מכדי לצאת מהבית לבדי, אך זלי והייני חזרו תמיד מבית הספר מוכים וחבולים. זלי הגן בחירוף נפש על הייני הקטן והעדין, שנצמד אליו. כשאמא חיטאה וחבשה את פצעיו, זלי הידק את שפתיו ולא אמר מילה. "הילד הזה הוא 'פייטר'," אמר אבא בגאווה.

החלום הגרמני של הורי נהפך אט־אט לסיוט. תחילה נשלל מאבא הרישיון לעסוק במסחר. אחר כך הוא נלקח לעבודות כפייה בסלילת דרכים וכבישים. חטאו הגדול היה אזרחותו הפולנית. הוא אמנם הגיש בקשה לאזרחות גרמנית, אך למרות התנהגותו חסרת הדופי והתערותו המהירה בעיר הגרמנית, הוא נדחה שוב ושוב. עליו ועל כל הפליטים היהודים מפולין הוטבע חותם קלון של "גיס חמישי", כאילו חדרו לגרמניה מפולין כדי לרגל עבור מולדתם.

הדאגה הכלכלית היתה הקשה בדאגות. איך אפשר להתקיים במצב בלתי אפשרי זה? מן הגורן ומן היקב השיג אבי עבודות מזדמנות. אנשים טובים העלימו עין מאזרחותו הפולנית והעסיקו אותו, בניגוד לחוק. התשלום עבור עבודות אלה, שנעשו בערב או בלילה, היה זעום והמאמץ כפול. ביום עבד אבא בעבודת הפרך הממשלתית ובלילה הועסק באופן לא רשמי. הפחד מפני השלטונות והתמורה הדלה הגבירו את אווירת המועקה והפחד בבית. "כשאבא ישן אסור להרעיש, הוא עייף מאוד," חזרה אמא והזכירה לי.

אסור היה גם להרגיז את אמא. מספר לקוחותיה הצטמצם באופן ניכר. פניה לבשו ארשת של דאגה ואכזבה. כבר לא התבקשתי בבקרים לחבוש על אימומי העץ את הפאות הנוכריות, שאת שערן המשיי אהבתי כל כך לסרק.

אבל אמא לא הרשתה למציאות לרפות את ידיה. הבנים הדביקו על עצי השכונה מודעות קטנות, תלושות ממחברת וכתובות בכתב ידה היפה של יטי ובניסוחה של אמא: "ספרית חרוצה, מנוסה ומבינה באופנות השיער האחרונות, מקבלת בביתה כל עבודת ספרות: תספורות, סלסול תמידי, צבע, קליעת שיער וכו' — בשעות היום והערב. שירות מצוין, תוצאות מעולות, מחירים נוחים".

ב־10 בנובמבר 1938 אמור היה אחי זלי לעלות לתורה, אבל היום המאושר הפך ליום מקולל. בלילה הקודם נופצו אלפי חלונות ראווה ונבזזו אלפי חנויות בבעלות יהודית. מאות בתי כנסת נפרצו ונהרסו, ספרי תורה ובתי קברות יהודיים חוללו וטומאו. היו גם קורבנות בנפש. שמו של אותו לילה נורא, "ליל הבדולח", ניתן לו כבר למחרת בכותרות עיתוני גרמניה.

שמחת בר המצווה של אחי עמדה להתקיים בבית הכנסת היפה שלנו, אך הוא חולל והוצת. במקום לעלות לתורה על בימת בית הכנסת בנוכחות כל המתפללים, עלה אחי לתורה בביתו הפרטי של הרב. מטר הסוכריות מעזרת הנשים לא ניתך עליו. רוב השכנים, הידידים ובני משפחה הסתגרו בבתיהם הלומי פחד, ונעדרו מהשמחה.

למחרת, הסתפקנו בחגיגה צנועה בביתנו, שאליה הוזמנו הקרובים ביותר. ואיך יכולנו לשמוח? אבי הסתתר בבית חברים גרמנים מחשש שיילקח שוב לעבודת הפרך, ולא הגיע לבר מצווה של בנו, ואחי הייני, שחלה בדיפתריה, אושפז בבית החולים של נזירות פרנציסקוס הקדוש, כי יהודים לא הורשו לקבל טיפול רפואי בבתי החולים הממשלתיים.

מאותו יום מר ונמהר קיבלו ההשפלות והרדיפות נגד יהודים תאוצה מבהילה. ההליכה היומיומית של זלי והייני לבית הספר הפכה למשימה בלתי אפשרית. העימותים עם הבריונים הגרמנים הלכו וגברו עד כדי סכנת חיים. "אני מרגיש את השנאה באוויר, באווירה. זה כמו רעל," התלונן זלי כשחזר הביתה מבית הספר, "מה אני אשם שאני יהודי? מה עשיתי להם? למה הם שונאים אותי כל כך?"

"טעינו כשבאנו לכאן," שמעתי את אמא אומרת לאבא, "אולי היה יותר טוב אילו נשארנו בפולין. הגרמנים שונאים יהודים יותר מהפולנים. הגענו כזרים ונשארנו זרים. הם מריחים אותנו אפילו מהמבטא שלנו."

"אבל את ופרידה דחפתן אותי לברוח," התגונן אבא.

"נכון, אתה צודק. והיו לנו כמה שנים טובות, אבל עכשיו זה הופך לסיוט. מוכרחים לברוח מפה."

"לאן?" אבא נתן באמא מבט נואש.

"לשנחאי. כל השכנים מדברים על העיר הזאת. משפחת רגנסבורגר והזוג צווייג כבר עזבו לשם. עכשיו זה הזמן."

"לסין? השתגעת? באיזו שפה נדבר? בסינית? נאכל אורז, נשתה תה, נצייר לנו עיניים מלוכסנות?"

"ברני, מה קרה לך, אי אפשר לדון ברצינות בנושא הכי קריטי בחיים שלנו?"

אבא חייך והניד בידו בביטול. "אין מה למהר, ברטה, יש עוד זמן. אם נצא מכאן, זה יהיה ברכבת האחרונה."

הקשבתי לדיונים נוספים של הורי, שלא חשו בנוכחותי הדרוכה. בכל פעם העלתה אמי שם של מקום חדש. פעם היתה זאת פלשתינה, בפעם אחרת — אמריקה הדרומית. איני זוכרת מה היה הנימוק שהעלה אבי נגד העלייה לפלשתינה. לזמן־מה נראתה דרום אמריקה כאפשרות סבירה, והורי וחבריהם שקלו זאת ברצינות. "נקבל חלקת אדמה שנעבד בעצמנו," התלהבה אמא, שלא חששה מעמל כפיים, הרי ניחנה ב"ידיים טובות".

"אבל מה ליהודי ולעבודת אדמה?" שאל אבא בספקנות, "את רואה אותי חורש וזורע, מטפל בבהמות וחולב פרות?"

"ברני, אתה לא רואה שהמצב בברלין הולך ורע!? ליהודים כמונו, פליטים, אין כאן עתיד. הילדים סובלים. אין יום שהבנים חוזרים מבית הספר בלי מכות ופציעות. לימדת את זלי להחזיר, אבל יום אחד יתנפלו עליו כמה בריונים בבת אחת ומי יודע מה יהיה הסוף. השבוע הוא חזר עם חבורה כחולה מילימטר מהעין ופצע פתוח בראש. הוא מנסה לגונן גם על הייני. זה עוד ייגמר באסון, אני אומרת לך. הלב שלי אומר לי."

"אבל מה אפשר לעשות?" שאל אבא בהשלמה, "זה גורלו של העם שלנו מאז ומעולם. צריך לכופף את הראש ולחכות עד שהגל המטורף הזה יעבור, והוא יעבור, אני בטוח. ואני בטוח בעוד דבר: לדרום אמריקה אני לא נוסע."

וכך, גם האפשרות הזאת ירדה מהפרק.

דודתי רוזה חזרה לפולין בלי להיפרד מאיתנו. על כך למדתי מהתלחשויות בין הורי. כבת הקטנה, המסתובבת בין רגלי המבוגרים, פיתחתי מיומנות של הקשבה וציתות. לא תמיד הצלחתי לפענח את הסודות ששמעתי, אבל ידעתי תמיד להבחין בין הנסתר לגלוי.

זמן קצר אחרי שהגיעו הורי לברלין, באו בעקבותיהם שני אחיה של אמי. דודי נתן מורגנבסר היה סנדלר ומצבו הכלכלי לא היה טוב משלנו, אך דודי מקס עשה חיל כחייט צמרת. הוא תפר בגדי פאר לבני המעמד הגבוה והרוויח מצוין. שלא כמונו, התגוררה משפחתו בווילה נאה באחת משכונות הפאר של העיר.

בשנת 1938, כאשר כלתה הרעה אל היהודים הפולנים בברלין, רכש דוד מקס למשפחתו אשרות נסיעה לארצות הברית. מחושיו העדינים הרגישו בשינוי האווירה. רבים מלקוחותיו נטשו אותו, אף על פי שידעו שאין חייט גרמני שישווה לחייט היהודי שלהם.

לבשנו את מיטב בגדינו ונסענו להיפרד מדודי מקס ומשפחתו. אמא היתה, כתמיד, במתח קל לפני ביקור אצל אחיה הבכור. גם אני חשתי כך ונצמדתי אליה. הבית המפואר, העמוס רהיטים כבדים מגולפים, וילונות התחרה והקטיפה, התמונות הממוסגרות במסגרות זהב מצועצעות ובני דודי השקטים, המתנשאים, השרו עלי יראת כבוד ואימה.

אבל הבית כבר לא דמה למה שהיה. התמונות הוסרו, הרהיטים שנשארו כוסו בסדינים לבנים כמו גופות, השטיחים גולגלו, ואפילו החלונות, ללא וילונות התחרה והקטיפה, נראו עירומים. דודה גניה בכתה. דוד מקס, עצוב ומוטרד, התאמץ להעמיד פנים שהכול כשורה. "אנחנו נגיע לניו יורק בעזרת האל," אמר בקולו העבה, הסמכותי, "ומיד אחרי שנסתדר, נשלח לכם את המסמכים הנחוצים. יש חוק בינלאומי שנקרא 'איחוד משפחות'. אין כל סיבה שתישארו במקום הרע הזה. הלקוחות החשובים שלי, אלה ששומרים לי אמונים, אומרים שלא הולך להיות טוב."

אמא מחתה דמעה ותלתה בו עיניים מלאות אמון.

"גם את המשפחה של נתן אני אביא אלי," הבטיח דוד מקס, "כולנו נתאחד שם, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות."

"מקס חושב שבאמריקה קוטפים דולרים מהעצים," חייכה דודה גניה חיוך מר.

"מה פתאום," הניד דוד מקס את ידו בביטול, "עובדים שם יותר קשה מאשר בכל מקום בעולם. אבל מי שלא מפחד מעבודה — מצליח. אם הצלחתי בברלין, אצליח גם בניו יורק."

הילדים, היינץ, קרל וטרודי, יצאו מחדריהם רק לפני שנפרדנו.

6.

ימים ספורים לאחר נסיעתם של הדוד ומשפחתו הגיע גם אבא למסקנה שעלינו לעזוב את ברלין ויהי־מה. תוך זמן קצר נמכר רכוש המשפחה, כולל רוב תכולת הדירה, פרט לדברים הכרחיים.

"עכשיו אנחנו לא כבולים לשום דבר, ויש לנו קצת כסף שיעזור לנו כשנגיע למקום אחר," אמר אבא.

"כל דבר אתה עושה ברגע האחרון," התמרמרה אמא, "עכשיו כבר לא בטוח שנקבל רשות לצאת, ולאן בכלל נוכל לנסוע?"

"אבל דוד מקס ישלח לנו את המסמכים שהבטיח," ניסתה יטי לעודד את אמא. אבא נתן בבתו הבכורה מבט מלא תודה.

"נכון. אסור לאבד תקווה," אמרה אמא בכניעה, "אולי יקרה משהו טוב."

כל יום שלחה אותי אמא לקומת הכניסה עם מפתח תיבת הדואר שלנו. מתחתי זרועות ועמדתי על קצות האצבעות בלב הולם בציפייה ותקווה. כל כך רציתי למצוא מעטפה גדולה עם בולים מארץ רחוקה שנקראת אמריקה. כל כך השתוקקתי לשמח את אמא בחדשות טובות.

עבר יום ועוד יום. עברו שבועות, ושום מעטפה לא הגיעה. פניה של אמא נעשו עגומות יותר ויותר. ניסיתי לשמח את לבה בהתנהגותי הטובה. ניסיתי להצחיק אותה. מאמצי הועילו לרגעים קצרים בלבד, ושוב התכסתה אמא בעננה של עצב.

"אם מקס היה כותב משהו לפחות," בכתה אמא באוזני אבא בלילות, כשחשבה שלא שמענו, "אם היה אומר, 'מצטער, זה לא הולך. זה עולה הרבה מדי כסף. אנחנו חדשים פה והפרנסה לא קלה'."

"אולי הוא כתב והמכתבים אבדו בדרך," לימד אבא זכות על גיסו, "כולם אומרים שהקשרים בין גרמניה לאמריקה כבר לא מה שהיו פעם. זה מתבטא בכל דבר, גם בקשרי הדואר."

"אולי," נכנעה אמא, "אבל מה יהיה איתנו?"

דפיקות בדלת. דפיקות עזות כל כך שנדמה שעוד רגע הדלת תישבר. מי דופק ככה, בשעה כל כך מוקדמת בבוקר?

אמא, בחלוק מעל שמלתה ובשיער לא מסורק, פניה חיוורות, פותחת את הדלת בהיסוס, רק כדי פתח צר. הדלת נהדפת בידי שוטר, מלווה בשני שוטרים נוספים. שלושתם לבושים במדים חומים ועל מצחיית כובעיהם הגדולים מתנוסס פרצוף מפחיד עם עיניים ופה חלולים. מה הם רוצים מאיתנו?

"הר ברנרד גלזר."

"כן, אדוני."

"קח איתך מברשת שיניים ומשחת שיניים, סבון ומגבת וזוג לבנים להחלפה ובוא איתנו."

הקול של אבא רועד. "אפשר בבקשה, אדוני הקצין, לדעת למה? לכמה זמן?"

"הכול יתברר לך בתחנת המשטרה. עכשיו שנל (מהר)."

הדלת נטרקת, אבל האימה עוד נוכחת בחדר, סמיכה כעשן.

"לקחו את אבא למחנה עבודה," לחשה לי יטי אחרי שאמא חזרה למטבח.

"מה זה מחנה עבודה?" בכיתי, "מתי הוא יחזור?"

"זה כמו בית סוהר," ענתה יטי בארשת עגומה, "לא יודעת מתי יחזירו אותו."

"אבל לוקחים לבית סוהר רק אנשים רעים!" מחיתי, "מה, אבא שלנו הוא איש רע? הוא גנב? הוא הרביץ?"

"לא, הוא איש טוב," אמרה יטי, "היום לוקחים לבית סוהר דווקא את הטובים."

לא הבנתי כלום, אפילו שכבר הייתי גדולה. כבר התחלתי ללמוד בכיתה א'.

בלילה נצמדתי לאמא בכל כוחי. נדמה לי שגם היא נצמדה אלי.

הימים רדפו זה את זה ואבא לא חזר. חלף זמן עד שאמא ביררה ומצאה את מקום כלאו של אבא. הוא נכלא בזקסנהאוזן, מחנה הריכוז הראשי שהמשטר הקים למתנגדיו באזור ברלין, לצד דכאו ובוכנוואלד, שניהם באותו אזור. אמא שלחה לשם מכתבים וחבילות וקיוותה שאבא קיבל אותם.

את המושג "מתנגדי המשטר" לא הבנתי. מה, אבא התנגד למשטר? אבא שסלל כבישים בפקודת השלטון? אבא שמעולם לא עשה שום פעולה אסורה? אמא אמרה שאפסיק לשאול כל הזמן, שאני לא צריכה לדעת הכול, ושאין לה כוח לענות על שאלות ללא תשובה.

יום אחד, לאחר כמה חודשים, אבא חזר, רזה וסחוט כלימון.

זאת היתה הפתעה. איש לא הודיע לנו שאבא יחזור. התנפלתי עליו בחיבוקים, בנשיקות ובקריאות שמחה. אבא נענה לי בחיוך לאה.

בלילה לא יכולתי להירדם מרוב התרגשות. שמעתי אותו אומר לאמא במטבח, "הקטנה כל כך שמחה. היא לא יודעת שחזרתי רק באופן זמני. ברטה, אני אומר לך, הם לא יוותרו לי. אם ייקחו אותי שוב, לא אחזור."

עכשיו היה על אמא לעודד את אבא. "אל תדבר ככה, ברני, אתה פה. בוא ניאחז ברגע. הרי אף אחד לא יודע מה מחכה לו מעבר לפינה."

"את אישה חכמה, ברטה. ננסה לשמוח במה שיש."

"תודה לאל שהחזיר אותך אלינו," אמרה אמא, ונדמה לי ששמעתי צליל של נשיקה.

7.

אבא צדק. השלטונות הנאציים לא ויתרו. באוקטובר 1939, חצי שנה לאחר שהוחזר מזקסנהאוזן, הוזמן שוב למשטרה. הפעם לא הורשה לקחת איתו אפילו ציוד אישי. הוא נשלח למחנה הריכוז באורניינבורג, ברלין, ומשם ללובלין.

זמן קצר לאחר מכן נעצר גם דודי נתן ונשלח אף הוא לזקסנהאוזן. כעבור ארבעה חודשים נתקבלה בבית משפחתו חבילה ובה צנצנת אפר, שאליה הוצמד פתק לקוני: "הננו להודיעכם על מותו של נתן מורגנבסר ממחלה. מצורף בזה אפרו. על החתום: מפקד המחנה". דודתי מינה, אישה דתייה שמעודה לא שמעה על המנהג לשרוף מתים, התעלפה. לעולם לא אדע מה היה נורא יותר בעיניה — המוות בטרם עת או קבלת הצנצנת ובה שרידי בעלה האהוב.

כעבור עשרות שנים נסעתי עם מנחם והילדים לביקור שורשים בברלין. בבית הקברות היהודי מצאנו את המצבה על קברו של דודי נתן. מתחתיה, ככל הנראה, נטמנה צנצנת האפר.

איכשהו הצליח אבי ליצור קשר מכתבים עם המשפחה, כנראה בעזרת יהודים שהצליחו להשתחרר או להימלט מן המחנה. מן המכתבים למדנו שאבא הועבר ללובלין, פולין. זה כבר היה לאחר שגרמניה כבשה את פולין בספטמבר 1939. למעשה, פולין נפלה בידי חיילי הוורמאכט בלי מאמצים רבים. אבא צורף לפלוגת עובדי כפייה שהועבדה בהקמת מחנה. עדיין לא ידענו שמחנה זה, ההולך ומוקם, יהיה מחנה ההשמדה מאיידנק, מן הידועים לשמצה בדברי ימי השואה.

כל מכתב שהגיע מאבא היה פתח לתקווה. הוא חי, עדיין חי. אמא הסבירה לנו שלאבא יש סיכוי טוב להשתחרר מהמחנה. "הוא היה גיבור המלחמה הגדולה מ־1914 עד 1918. הוא קיבל אותות הצטיינות מהצבא האוסטרי. המנהלים של הקהילה היהודית מבטיחים שיצליחו לשחרר אותו. הם שיחררו כבר כמה אנשים שנעצרו ונכלאו בלי שום סיבה."

אמא לא שקטה. מנין שאבה את כוחות הנפש שלה? ימים שלמים נעלמה מן הבית. שלושתנו נשארנו בבית בהשגחת יטי. אחותי בת החמש־עשרה לא היתה גיבורה. היא הרבתה לבכות, רדתה בי ובבנים, אך דאגה לסדרי הבית: שנאכל, שנתרחץ, שנצא בזמן לבית הספר, שנשמור על הסדר והניקיון בבית ונחזור הביתה בזמן.

כשאמא חזרה ממסעותיה העלומים, נטולת כוחות וחיוורת, יטי הושיבה אותה על הכורסה המיותמת של אבא, חלצה את נעליה והנעילה לרגליה הצבות נעלי בית. אני לקחתי את מעילה ותליתי אותו בפינת המעילים וזלי כיסה אותה בשמיכה. לפעמים, כשהיה לה כוח, סיפרה אמא איך מתקדמים מאמציה להצלת אבא.

יום אחד, כשחזרתי מבית הספר, פתחה לי אמא את הדלת כשאצבעה מונחת על שפתיה לאות שקט. עיניה היו חייכניות ולאות. "אבא חזר. הוא ישן," לחשה.

אבא חזר! זרקתי את הילקוט ורציתי לרוץ לחדר השינה, אבל אמא עצרה אותי. "לא, הניליין, אסור להפריע לו. הוא הלך ברגל קילומטרים רבים. הוא יקום כשירגיש יותר טוב."

במרס 1940 הייתי כבר ילדה גדולה, בת עשר, אבל עדיין התייחסו אלי בבית כאל ילדה קטנה.

מאז שאבא חזר, אמא ואבא התלחששו שעות ארוכות במטבח ובחדר השינה. כששאלתי את אבא על המחנה שהיה בו, ענה לי בפיזור נפש, "אה, בלובלין? מחנה זה מחנה, לא תענוג גדול." בכך הסתכמו שיחותינו. הוא כבר לא היה האב החם שאסף אותי אל חיקו וסיפר לי את סיפורי משפחתו, או איך הכיר את אמא. היו לו סודות מפני.

"למה אבא כל כך עצוב?" שאלתי את זלי, "הוא לא שמח שחזר הביתה?"

"למה שישמח? שיחררו אותו על תנאי."

"איזה תנאי?" נבהלתי.

"שיעזוב את גרמניה תוך זמן קצר."

"אז מה, הוא יעזוב אותנו?" נבהלתי.

"בינתיים כבר אי אפשר בכלל לצאת מהמדינה. לא נותנים. אז יום אחד יכולים שוב לבוא ולקחת אותו."

כמה שנאתי את המילה הזאת — "לקחת". מה, אדם הוא חפץ שאפשר לטלטל ממקום למקום, כי אין לו רצון? כנראה שזלי קרא את הבעת פני והזהיר אותי, "אל תספרי לאמא ולאבא שאמרתי לך. את לא יודעת כלום. הבנת?"

חודשיים אחרי שאבא חזר, התגשמה נבואתו של זלי. שוב נשמעו הנקישות האיומות בדלת, שגרמו לי לרצות להתחבא מתחת למיטה. הייני פתח את הדלת. שוטר עמד בדלת ושאל, "איפה כאן הר גלזר?" אבי קם בכבדות מהכורסה וניגש לדלת. השוטר מסר לו צו התייצבות למחרת בתחנת המשטרה.

"זה הסוף שלי," אמר אבא אחרי שהשוטר יצא.

"לא, ברני, אל תדבר ככה," אמרה אמא, "אנחנו נוציא אותך משם, כמו בפעם הקודמת."

"ברטה, ברטה יקרה, את תמיד חושבת שאת יכולה הכול. באמת הצלחת פעם אחת לשחרר אותי, אבל הפעם זה אחרת. צריך להשלים עם הגורל. אין לנו ברירה. ישנם דברים שמעל לכוחותינו."

אמא הביטה בו ואחר כך בנו, כאומרת, "לא לפני הילדים". יטי פרצה בבכי וברחה מהחדר. זלי והייני כבשו את פניהם ברצפה. ניגשתי לאבא והתרפקתי עליו. הוא עטף אותי בזרועותיו וחזר לכורסה. ישבנו כך שעה ארוכה, אפופים במחשבות. מה אבא חשב, לא ידעתי. אני חשבתי רק על דבר אחד: שלא ייקחו לי את אבא שלי, שלא ייקחו.

8.

הבר מצווה של הייני התקיימה חודשיים אחרי שאבא נאסר, בבית כנסת קטן, בנוכחות גברים מעטים. רוב הגברים היהודים בשכונה כבר נשלחו, כמו אבא, למחנות ריכוז. זאת היתה חגיגה עצובה אף יותר מהבר מצווה של זלי לפני שנתיים. אבא לא חזר, והידיעות עליו היו מעטות ואקראיות. אמא השתדלה להפגין שמחה. היא דאגה לכיבוד, הלבישה אותנו בבגדינו הטובים וקנתה להייני את החליפה והעניבה הראשונות שלו.

חליפות ועניבות לא יהיו סגנון הלבוש המועדף על אחי בעתיד, אך אמנו לא יכלה לנחש זאת.

בבר מצווה בבית הכנסת לבשה אמא חליפת צמר שחורה ישנה וכובע שחור עם פרח מלמלה לבן ונראתה יפה ועצובה, גם כשחייכה לאורחים.

אחרי העלייה לתורה הוזמנו לביתנו אורחים מעטים. מאז הוכרז על קיצוב המזון, חסכה אמא מתלושי המזון שעליהם הופיעה האות J, יודה, ורכשה בהם את המצרכים לסעודה. יחסית לזמן ההוא הסעודה היתה סבירה, אך עניינים חמורים יותר הטרידו את אמי ואת הנוכחים.

יטי הסתובבה בין הקרואים, הגישה והורידה מן השולחן בלי חיוך, בלי להביט בעיני האורחים.

"למה את כל כך רצינית, יטי?" שאל השכן.

"היא התחילה לעבוד במתפרה," מיהרה אמא לענות במקומה. "אתה לא יודע, פרדי? היא יוצאת כל בוקר בשבע לעבודה, רק היום, בגלל הבר מצווה, היא נשארה בבית."

לא הייתי זקוקה למבטים שהחליפו אמא והשכן כדי להבהיר לי מה שכבר ידעתי: יטי היתה אומללה בעבודתה. היא היתה רק בת שש־עשרה, נערה יפהפייה, דקת גזרה ועדינת פנים, שכל חלומותיה עלו בעשן.

אבל מה היו חלומותיה של אחותי הגדולה, ובכלל, מה ידעתי עליה?

שום דבר.

קצת אחרי הבר מצווה עברנו לדירה קטנה יותר, בשכר דירה נמוך יותר. היה לדירה יתרון גדול: שתי יציאות, אל שני צדי הרחוב. לפני שיצאנו החוצה, הבטנו לשני הצדדים ויצאנו מן "הצד הבטוח", שבו לא היתה סכנה של בריונים נאצים.

זלי סיים כבר את בית הספר היסודי, המשיך ללמוד ובמקביל עבד במכבסה. שני אחי ניסו להרוויח כסף בכל דרך אפשרית כדי לעזור בכלכלת המשפחה. הם החזירו כדורים במגרש הטניס, נשאו משלוחים לבתיהן של גברות קשישות ועזרו לגננים לאסוף נשורת עלים. כך הרוויחו פרוטות אחדות, מה שהיה, כמו שאמרה אמא, "גם כן משהו."

יום אחד חזר זלי ממגרש הטניס ובשורה בפיו. "אמא, תשמעי, המדריך שטרן אמר שנערים חסרי נתינות גרמנית שחיים בגרמניה, יכולים לעלות לפלשתינה דרך עליית הנוער."

"הארגון של רחה פראייר?" שאלה אמא, "אתם רוצים לעלות לארץ ישראל בעזרתה? זה רעיון טוב, אני חושבת."

אמא שמעה על האישה המופלאה, האמיצה, שהקדישה את חייה להעלאתם של צעירים יהודים מגרמניה לארץ ישראל. היו לרחה ארבעה ילדים, בעל וקריירה, ובכל זאת היא פעלה במסירות נפש. היא סייעה לצעירים יהודים שפוטרו מעבודתם בגלל יהודיותם. היא התחילה בכך ב־1932 ושמונה שנים מאוחר יותר, כשהשלטון הנאצי שלח נערים יהודים בני חמש־עשרה למחנות כפייה, רחה פראייר, שהושמצה ונודתה על ידי עסקנים יהודים, נראתה לאמא האישה היחידה שתוכל לעזור.

אמא היתה נחושה להציל את בניה. היא לא ביזבזה זמן. הלהט, התושייה והמעשיות שגייסה כשפעלה למען אבא, הוכפלו ושולשו.

"רק בן אחד יכול לעלות," אמר לה פקיד במשרד עליית הנוער. "הבן השני שלך צעיר מדי. אנחנו מספקים אשרות עלייה רק מגיל חמש־עשרה ומעלה," אמר פקיד שני.

אבל אמא לא התייאשה. היא פעלה ללא לאות, נדחפת בכוח על־אנושי, כוחה של אם. יומיום, בעקשנות ובתקווה, שבה למשרדי עליית הנוער, בתקווה לפגוש את רחה פראייר ולשכנע אותה להעלות את שני הבנים יחד. "היא תבין אותי. יש לה ארבעה ילדים משלה," אמרה לי אמא. מאחר שלא רצתה להשאיר אותי לבד בבית, לקחה אותי איתה לכל מקום, וכך הפכתי לבת לווייתה במבצע ההצלה. ימים שלמים עשינו במשרדי עליית הנוער. אמא דיברה עם הפקידים, התווכחה, בכתה והסבירה.

את גברת פראייר אמא לא פגשה כלל. היא הורחקה מהמשרד שהקימה עקב עצמאות יתר ועמידה על עקרונותיה. העסקנים היהודים סברו שאסור לפרוץ גדרות, ואילו בעיניה של גברת פראייר "פיקוח נפש דוחה הכול". על מנת להציל חיים, מותר לעבור על חוקים ועל נהלים. אמא ידעה זאת.

הפקידים הציעו לאמא לשלוח את זלי לבדו לארץ. "הוא יהיה כמו שליח היוצא בראש המחנה," התפלספו, "הייני יגיע אחריו, כשהדברים יסתדרו כאן."

אמא התעקשה. "שניהם או אף אחד מהם! רק ביחד אני מסכימה," חזרה ואמרה.

איכשהו בכל זאת נוצר קשר עם רחה פראייר והעלייה הכפולה הוסדרה. הפקיד שמסר לאמא את ההודעה ציפה שתעתיר עליו תודות ושבחים, אבל אמא מילמלה משהו בשפה רפה ונשארה לשבת במקומה.

רק אחרי שנים, כשהייתי אם בעצמי, הבנתי מה עבר בראשה: ומה עם יטי והני? מה יהיה איתן?

ועוד מחשבה שעברה כנראה בראשה: תודה לאל, הבנים ניצלו, אבל אני לעולם לא אשוב לראותם.

שבוע אחרי ההודעה, ב־9 באוקטובר 1940, ארזה אמא את בגדיהם של אחי בתרמילי גב גדולים. בפנים חיוורות, ללא חיוך, ליווינו אותם לתחנת הרכבת. התחנה המתה אדם. בפינה צדדית של אולם הנסיעות התאספו הנערים, מחולקים לקבוצות קטנות. הוריהם עמדו לידם. דמעות רבות נשפכו שם, והיו שכלאו את בכיים בתוכם, אך צער הפרידה ניבט מעיני הכול.

איך עמדה אמי במתח הכפול? איך החזיקה מעמד בלי בעלה ובלי בניה? אמנם בניה היו בדרך למקום מבטחים, אבל הדרך היתה ארוכה ורצופה בסכנות.

אולי טוב שלא ידענו את כל פרטי המסע הארוך של זלי והייני. פרטי המסלול הארוך לא נמסרו לבני המשפחות בברלין. הם נודעו לי רק כעבור שנים מפי אחי:

הנערים נסעו ברכבת עד גבול אוסטריה־יוגוסלביה וחצו את הגבול ברגל. בצד היוגוסלבי חיכו להם אוטובוסים שהסיעו אותם לזאגרב, קרואטיה, שם קיבלו את פניהם משפחות יהודיות ואירחו אותם בבתיהן. מסמכי המעבר של הנערים הגיעו מאיסטנבול לזאגרב רק באפריל, כך שהשהייה בקרואטיה נמשכה הרבה מעבר למתוכנן, ורק אז הותר להם להמשיך במסעם.

משם המשיכו הנערים לבלגרד, ומשם, דרך יוון, לטורקיה, מטורקיה לסוריה וממנה ללבנון, וסופסוף דרכו רגליהם על אדמת הארץ בראס אל נקורה (ראש הנקרה).

לא ידענו אז שהרכבת שהסיעה את אחי וחבריהם מבלגרד ליוון היתה האחרונה שיצאה לדרך לפני כיבוש יוגוסלביה על ידי הנאצים. אילו התמהמהו המסמכים עוד ימים ספורים, אולי שעות, היו כל מאמצי ההצלה עולים בתוהו.

בגילי הצעיר לא הבנתי את גודל כאבה של אמא. גם את כאבם של אחי לא הבנתי. רק כשבגרנו, פתחו אחי את לבם לפני. הייני נשא עמו את כאב הפרידה כל ימי חייו. זלי העטה על פניו ארשת של קשיחות עניינית, ושניהם כאחד, מתחת למסכות, לא סלחו לעצמם על שעזבו את אמא בימים הקשים, ללא מטה לחם, ללא תמיכה נפשית וממשית.

ליד גדרות מחנות הכפייה תססה פעילות של מבריחים פולנים, שהעבירו מכתבים ואותות חיים מן האסירים היהודים למשפחותיהם. גם העובדים הגרמנים במחנה סייעו בכך תמורת שוחד בכסף ודברי ערך. המבריחים והסייעים הגיעו עד המחנות הנידחים והסגורים ביותר, העבירו מכתבים פנימה והחוצה.

הדבר נעשה כך: האסיר עטף אבן במכתב ויידה אותה החוצה. מן העבר השני של הגדר מיהר המבריח לחטוף את האבן, להחביא אותה בתיקו ולהעביר את המכתב ליעדו על פי הכתובת הרשומה על הנייר. היו מבריחים — שוערי הבתים, ידידים ואחרים — שהכירו את האסירים והגיעו בשליחות קרובי משפחתם. מעשים אלה היו עדיין אפשריים, כל עוד פיקוחם של אנשי הגסטאפו והאס־אס לא היה הדוק, כמו שאירע תוך זמן קצר.

כך קיבלנו מדי פעם בפעם הודעות קצרות מאבא, כתובות בכתב ידו. השמחה בהגיע המכתב המיוחל היתה קצרה. מיד לאחר הקריאה שבו הדאגות והתעוררו בלבנו, וביתר שאת: מה קורה איתו עכשיו, ברגע זה, האם עודנו בין החיים? האם הוא רעב, צמא, מעונה? האם העבודה הקשה מתישה את גופו, שוברת את רוחו?

אי־ודאות אפפה גם את נסיעת הבנים. היכן הם? מי דואג להם? האם הם רעבים, צמאים, מתגעגעים אלינו כמו שאנחנו מתגעגעים אליהם? יום אחד, לאחר שבועות ארוכים, הגיע מברק: "הגענו! אנחנו בארץ ישראל!" שלושתנו, אמא, יטי ואני, פרצנו בבכי שנמהלו בו שמחה, הקלה וגעגועים.

9.

שני אחי הגיעו אל חוף מבטחים. עתה יכלה אמא להתמקד ביטי, אחותי הגדולה. אני הייתי בת אחת־עשרה, צעירה מכדי לנסוע לבדי לארץ זרה. לפעמים אני חושבת שאולי, אולי, בסתר לבה, רצתה אמא להשאיר לידה אחד מילדיה, בתקווה שיקרה נס.

קבוצה של בנות התארגנה בעזרת עליית הנוער. בקשתה של אמי לצרף את בתה אליהן נדחתה נחרצות, "לא, פראו גלזר, זה בלתי אפשרי. שני הבנים שלך קיבלו אשרות נסיעה, לא נוכל לעשות זאת בפעם השלישית."

אמא הבינה, נשכה שפתיים וקיבלה עליה את הדין. היו משפחות שלא הצליחו להעלות אף לא אחד מילדיהן.

מצבם של יהודי ברלין הורע מיום ליום. נאלצנו לענוד על בגדינו טלאי צהוב עם הכיתוב JUDE, יהודי. המלחמה היתה בעיצומה. המזון הדל נקנה בכרטיסי קיצוב. מטוסי בעלות הברית הפציצו את ברלין יומם ובעיקר בלילה. כמה פעמים בכל לילה נשמעו אזעקות, ואמא, יטי ואני מיהרנו לרדת מהקומה השלישית למקלט. ישבנו שם עם השכנים הגרמנים, תחת מבטיהם העוינים, המאשימים. לבסוף חדלנו לרדת למקלט, מבלי שהחלטנו על כך במילים מפורשות.

יטי, בעלת המראה היהודי המובהק, סבלה יותר מכולנו. כל יום בדרכה מהמתפרה עברה על פני סניף גדול של "היטלר יוגנד", תנועת הנוער הנאצית. הנערים והנערות ארבו לה, קיללו אותה ואף הכו אותה. אחרי כל מפגש כזה היתה ממררת בבכי וממאנת להירגע. אני לא הורשיתי לעבור לבדי ליד המקום האימתני. בדרך כלל עקפנו אותו, אך הבריונים צצו גם בפינות לא צפויות, לפעמים מלווים בכלבים, שהתנפלו עלינו, מזילי ריר. כלבים מפחידים אותי עד עצם היום הזה.

בסוף 1941 נלקחו אמא ויטי לעבודת כפייה בבית חרושת סימנס לייצור נשק. הייתי רק בת אחת־עשרה, עדיין ילדה, ולא נדרשתי לסייע למאמץ המלחמתי של גרמניה הנאצית. מה עשיתי בשעות הארוכות לבדי בביתנו המהדהד את היעדרן, איני זוכרת. אני מנסה לאמץ את זיכרוני ואיני מעלה דבר. גם איני זוכרת אם עדיין למדתי בבית הספר היהודי. כשאני מנסה לזכור מה אירע באותם ימים, יורד על זיכרוני מסך כהה ועבה.

מסך דומה מכסה את מוחי גם בימים אלה כשאני מנסה להיזכר מה, לעזאזל, רציתי לעשות ברגעים הבאים, או מי הוא האדם שחייך אלי בחביבות כזאת בסופרמרקט. זו לא שכחת העבר, אני יודעת. שכחת העבר נועדה להגן עלי, לשמור על שפיותי, שריד לאותה אימה־חשכה שאפפה אותי מפני העתיד לבוא על כולנו. אבל מה פשר השכחה הזאת, החדשה?

חום גבוה. חרחורים, קשיי נשימה. שיעול כבד. חולשה. את מחלת הריאות שתקפה אותי אני דווקא זוכרת. הרופא ביקר אותי יומיום. לא היו לו תרופות והוא רק חזר ואמר לאמא, "אם זה לא יעבור, פראו גלזר, תצטרכי לקחת את הילדה לבית החולים."

הדיבורים על בית החולים הפחידו אותי פחד מוות. עצם המחשבה על פרידה מאמא ועזיבת הבית נראתה לי אכזרית, בלתי אפשרית. אבל אחרי שבועיים לא היתה ברירה. "יש לילדה חום גבוה. אני חושש מזיהום בריאות. דלקת הריאות עלולה להתפתח לשחפת, מחלה קשה ומידבקת. היא חייבת להיכנס מיד לבית החולים," פסק הרופא.

לא נותר בי כוח להתנגד. כל נשימה היתה כמו טיפוס על הר גבוה עם תרמיל כבד על הגב. חיכיתי לרגע שבו אשכב במיטה צחורה ואחיות ורופאים ישגיחו עלי. אמא ויטי עבדו רוב שעות היום בסימנס ולא היה ביכולתן לטפל בי.

בית החולים היהודי היה בניין גדול ויפה, נקי ומדיף ריחות של חומרי חיטוי. בחדר שלי שכבו עוד שלוש ילדות, אבל לא היה לי כוח לדבר איתן או להשתתף במשחקים שאירגנה הגדולה שבהן. אמא באה לבקר כל יום אחרי העבודה והביאה לי ממתק או תבשיל שהכינה. "טוב שאת לא בבית," לחשה לי, "כל לילה דופקים לנו על הדלת. אנחנו מתעלמות. אני לא יודעת מה הם רוצים."

אבל אני ידעתי. האחיות שהציעו את המיטות וטיפלו בנו דיברו ביניהן, ואני הקשבתי. ברלין כמעט ריקה מיהודים, הן אמרו, אלה שלא הספיקו לעזוב, גורשו למחנות. המצוד נערך בעיקר בשבתות ובחגים יהודיים, כדי להבטיח שאף לא יהודי אחד יחמוק מגורלו.

"מה קורה היום?" שאלתי את האחות שהתכוננה למדוד לי את החום, "כל הבוקר אני שומעת קריאות וצעקות מבחוץ. ומה זאת המילה הזאת שכולכן אומרות — 'אקציה'?"

"הני גלזר, יש לך טלפון!" קראה אחות אחרת שנכנסה לחדר בבהילות. הפלתי את המדחום וקפצתי על רגלי. יטי היתה על הקו. "אני מסתובבת בחוץ, פוחדת לחזור הביתה," התייפחה אחותי, "לקחו את כל העובדים היהודים של סימנס לתחנת הרכבת. אומרים שלוקחים את כולם למחנות ריכוז ושם הורגים את כולם, את כולם! הני, מה אעשה?!"

אחותי הגדולה היתה חסרת אונים, ואני לבדי במיטת חוליי, כמו גור חתולים שאמו נטשה אותו, מה יכולתי לומר לה? "אוי יטי, מה עם אמא? איפה היא?" צעקתי.

"לקחו גם אותה," בכתה יטי.

"מה יהיה איתנו?" זעקתי בטלפון. יטי לא ענתה.

מישהו צעק עליה מעבר לקו והשיחה הסתיימה.

הבטתי בשפופרת האילמת בלי אומר. דמעות זלגו על פני, על בגדי בית החולים, על חוט הטלפון שהמשכתי לאחוז.

זאת היתה שיחתי האחרונה עם אחותי. מאז לא ראיתי אותה, ולא את אמא.

10.

"לקום, ילדות! להתלבש מהר, יוצאים לדרך!" פקדה האחות הראשית. חיפשתי בארונית שליד המיטה את בגדי ולבשתי אותם בחיפזון. חברותי לחדר עשו כמוני.

בית החולים היה כמרקחה. מבעד לחלון ראיתי משאיות צבאיות חונות בחזית בית החולים. הנהגים, במדי צבא, הביטו אל חלונות בית החולים בלי סבלנות. האחיות והרופאים התרוצצו בבהלה, דוחקים בחולים להזדרז, דוחפים לשקים גדולים קלסרים, תרופות, מכשירים, שמיכות ובגדי חולים.

"לאן לוקחים אותנו?" שאלתי את האחות הראשית, אבל היא לא ענתה לי ואצה הלאה.

בתחנת הרכבת דחפו אותנו לקרונות משא. הרכבת צפרה בשאגה צרודה ויצאה לדרכה. שכבתי על רצפת העץ, על מצע דליל של קש, וניסיתי לנמנם. ילדים קטנים בכו והאחיות ניסו להרגיע אותם. החולים המבוגרים נאנחו ומילמלו מילות כאב ובקשות לעזרה.

נסענו ונסענו ונדמה היה שהנסיעה לא תיגמר לעולם. פי היבש כמהּ למים, אך האחיות חילקו במשורה את המים המעטים שלקחו עמן לילדים הקטנים ולחולים הזקנים.

הרכבת נעצרה בשריקה. דלתות הקרונות נפתחו פתאום ועל הרציף נגלה מחזה אימים: שורה ארוכה של קצינים גרמנים במדיהם החומים, אוחזים בחוזקה רצועות ולהן קשורים כלבים ענקיים, שנראו להוטים לבתר אותנו לגזרים.

נלקחנו לאולם גדול. "כל מי שיש לו פריט בעל ערך, שימסור אותו מיד!" צרחו הקצינים. אחד־אחד ניגשו החולים ומסרו כל מה שהיה ברשותם. פתחתי את אבזם שרשרת הזהב עם המגן דוד שקיבלתי מאמא ליום הולדתי האחרון ומסרתי אותה. הוצאתי מכיסי את השעון של אבא ומסרתי גם אותו. השעון לא פעל, אבל הוא היה של אבא. לא נשארה בידי שום מזכרת מאמא, מאבא, ממשפחתי.

טרזיינשטט, טרזין. זה היה המחנה שאליו הובאתי. דברים רבים אלמד על המחנה בתקופת שהותי בו. בתקופת האימפריה האוסטרו־הונגרית היה טרזין קסרקטין צבאי חשוב. עתה הפך ל"מחנה לדוגמה" של המשטר הנאצי, ונועד לשמש עלה תאנה לפשעיו במחנות האחרים. החיים במחנה היו מאורגנים ומסודרים למופת והתנהלו על ידי תושביו היהודים, תחת עינם הפקוחה של הגרמנים, שהשקיעו במחנה מחשבה רבה ומאמצים כספיים וארגוניים. הם ראו בו חלון ראווה, שבאמצעותו ניסו להציג תדמית "הומנית". אנשי הצלב האדום הוזמנו אליו באופן קבוע ולכבודם צוחצח המחנה ומורק. נערכו בו הצגות ומופעים ופעלה בו תזמורת.

בתחילה הועברתי לבית היתומים. איזה צליל מפחיד היה למילה הזאת. אני לא יתומה, אמרתי לעצמי, נאחזת בתקווה ששני הורי חיים. רק אחרי זמן רב נודע לי שאבי נפטר ממחלה באוגוסט 1942 במחנה ההשמדה דכאו. אמי נרצחה בתחילת 1943. הטרנספורט שהיתה בו נשלח היישר לאושוויץ, אל תאי הגזים. על כך נודע לי רק בעת משפט אייכמן. על גורלה של יטי לא נודע לי דבר מעולם.

כשבוע לאחר הגעתנו למחנה נקראתי למשרד הרישום במחנה. "הני גלזר," אמר לי הפקיד הראשי, יהודי חמור סבר אך הגון, "קראנו במסמכים שלך שהגעת אלינו מבית החולים. מה היתה מחלתך?"

"דלקת ריאות חמורה שהתפתחה לשחפת," עניתי בחשש.

"זה גם מה שכתוב כאן. את לא יכולה, אם כן, להיות בחדר רגיל עם ילדים בריאים. לכי לחדר שלך, אספי את כל חפצייך. תוך שעה יבואו לקחת אותך לבית החולים."

כבר רכשתי לי כמה חברות, שסיפרו לי על תיאטרון הנוער במחנה. פינטזתי על ההצגות שאראה ואפילו קיוויתי שאני עצמי אשחק באחת מהן. הצטערתי שעלי לחזור לבית החולים, לאווירת הנכאים והחיטוי, הזריקות ומדידות החום.

בית החולים בטרזיינשטט, שלא כמו בית החולים היהודי בברלין, שכן בבניין מלבני ענק, שהיה אחד מאגפיו הרבים של המחנה הצבאי הישן. באגף חולי השחפת שכבו עשרים וחמש נשים צעירות. הרופאים — יהודים וגרמנים — יצאו ונכנסו — בדקו, עקבו, השתהו ליד המיטות. היה להם רצון טוב למכביר, אבל מה יכלו לעשות באין תרופות? מעט מאוד.

בחצר בית החולים, במגרש המסדרים, בוצעה חלוקת המזון. מבעד לחלון חדרי יכולתי לראות את תושבי המחנה — אלפים רבים — מתקבצים לקבל את מזונם, מרק דלוח ומעט לחם, נושאים בידיהם כלי אוכל ממתכת. לא פעם נשמעו צעקות שבר. מישהו הגיע עד קצה גבול יכולתו וקרס לעין כול, תשוש מסבל. בלילות עלו מהמגרש פקודות שנצרחו במלוא גרון, הדי יריות. "הוציאו מישהו להורג," אמרה לי רות, שכנתי לחדר, בקול מונוטוני, "את, אל תיגשי לחלון, זאת לא הצגה."

רות היתה יהודייה־אוסטרית, צעירה ממני בשנה, אך ותיקה ממני במחנה ובבית החולים. נעשינו חברות בלב ובנפש, כאילו הלכנו יחד לגן הילדים ולבית הספר.

בי לא טיפלו. שכבתי במיטתי ובהיתי נכחי. הייתי בת שתים־עשרה ונראיתי בת שבע. מאחר שלא הייתי רעבה, כמעט לא אכלתי. חלקתי את הלחם והסוכר שלי עם רות, שגופה שיווע למזון.

באגף שלנו, ליד החדר הגדול שבו אושפזנו, היה גם חדר קטן לחולים מבוגרים. היו שם בני זוג יהודים־צ'כים, אנשים חביבים ואוהבי ילדים. נצמדתי אליהם כאילו היו הורי המאמצים. ביקרתי אותם כל יום, ישבתי לידם ושוחחנו. הם נתנו לי הרגשה שאני ילדתם האהובה.

"כשנצא מכאן, תבואי לגור איתנו, תהיי ילדה שלנו," אמרה לי האישה.

"תנחמי אותנו על הילדים שלנו, שאיבדנו," אמר הגבר.

בזכותם הייתי מאושרת בחודשים אלה. הם היו מרכז חיי, תומכי ומגיני. עכשיו איני מסוגלת להעלות בזיכרוני את שמם. מדוע?

"לשכב מהר במיטות!" צעקה האחות האחראית. בדיוק ביקרתי אצל אוהבי המבוגרים בחדר הסמוך. רצתי למיטתי, רות אחרי, ונשכבנו תחת השמיכות בארשת פנים קפואה. דלת החדר נפתחה וקבוצה גדולה של לובשי מדים לא מוכרים נכנסה לחדר. רופא גרמני הוביל אותם ממיטה למיטה, הסביר כל מחלה ותיאר את הטיפול המצוין שאנו מקבלות. שכבתי דוממת כמומיה וחיכיתי שהביקור יעבור.

"אלה אנשי 'הצלב האדום'," לחשה רות בקול מלא תקווה, "הם יספרו לעולם על מצבנו."

מה, הם לא יודעים, האורחים החשובים, שאיננו מקבלות שום טיפול? רציתי לשאול. הם לא יודעים שתרזה בת התשע־עשרה כמעט נחנקת כל לילה משיעולים, שאליזבט בת העשרים מתה לפני שבוע בחדר ההסגר? מדוע הם משתפים פעולה עם השקר, עם הרשעות, עם האכזריות שאין לה הסבר? רציתי לומר משהו, לצעוק, לצרוח, אך שום קול לא יצא מגרוני. בעטתי ברגלי, חירחרתי, השתעלתי עד שכלו כוחותי.

אנשי המשלחת לא שמעו, או העמידו פני חירשים. מיטתי היתה האחרונה בשורה ואיש לא ניגש אלי. הבטתי בהם בעיניים כלות. הם יצאו מהחדר תוך דיבורים מהוסים, מלאי כבוד למארחים ההגונים שאיפשרו להם "לבדוק" את תנאי החיים במחנה. האם ביקרו גם במחנות שאליהם נשלחו אמי ואבי, שאלתי את עצמי ודכדוך כבד נפל עלי. רציתי להסתתר תחת השמיכה ולא לצאת לעולם.

"עוד חצי שעה התזמורת תתחיל לנגן," ניסתה רות לשמח אותי. היא ידעה לקרוא את מצבי רוחי.

גם אני לא רציתי לצער אותה. "מעניין מה הם ינגנו היום," עניתי.

"אמרו שהיום ינגנו ואלסים וינאיים. יוהן שטראוס הבן, יוהן שטראוס האב. הדנובה הכחולה! הוי, כמה אני אוהבת את הוואלסים האוסטריים שלנו! אולי ינגנו גם מוצרט, חליל הקסם! דון ג'ובני! כך עושות כולן!" רות קפצה מהמיטה והתחילה להסתחרר בריקוד דמיוני. "בואי הני, נצא היום מהחדר, נלך לרחבה, נשמע אותם מנגנים ונראה אותם מקרוב. נמאס לי לשכב כל היום במיטה."

רציתי לומר לה שאין לי כוח. שהשיעול החליש אותי והנשימה קשה עלי. מילים מהוססות יצאו מפי, "אבל אפשר לשמוע גם מהחדר. האחות גרֶטֶה תכעס אם נצא."

"שתכעס. מה היא יכולה לעשות לנו? לתת לנו זריקה בטוסיק? אין לה זריקות."

רות גררה אותי מהחדר. ישבנו ברחבה על ספסל, עטופות במעילינו. הייתי בטוחה שכוחותי כלים, שאבקש מרות לעזור לי לחזור למיטה, אבל אז פצחה התזמורת בנגינה, והכול השתנה כבמטה קסם.

מוזיקה. מוזיקה "אמיתית" התנגנה באוזני: באך, מוצרט, בטהובן, מנדלסון, צ'ייקובסקי, שוברט. התזמורת הפליאה לנגן ואני ריחפתי בעולמות עליונים. החיים חזרו למסלולם הטוב. הצער, הכאב והייאוש התפוגגו. לשעה קלה אפשר היה לשכוח את המציאות.

כשחזרנו לחדר, חטפנו מנה. האחות גרֶטֶה איימה שתפריד בינינו. ביקשנו סליחה בעיניים מושפלות. "טוב, הפעם אסלח לכן, אבל מעכשיו תהיינה ילדות טובות, מבטיחות?"

הבטחנו בכל הרצינות שהצלחנו לגייס. כשיצאה, התפוצצנו מצחוק.

את אהבתי הגדולה למוזיקה רכשתי שם, במחנה.

11.

לאחר שהצלחנו לצאת מחדרנו בפעם הראשונה, התעורר בנו יצר החופש. כשבוע לאחר הקונצרט התגנבנו לאופרת הילדים "ברונדיבר". שמענו הרבה על מחזה הילדים, שהועלה במחנה עשרות פעמים, עם תפאורה ותלבושות, כמו בהצגה אמיתית. כל חברותינו לחדר צפו בו. המחבר היה מלחין יהודי בשם הנס קרסה. השחקנים התחלפו מדי פעם, אך על כך לא דובר. רות ואני לא ידענו על כך דבר.

התיישבנו, רות ואני, בקצה הרחוק של האולם הקטן, שבו הועלתה ההצגה. על הבמה עלו שני ילדים, אח ואחות שיצאו לעיר הגדולה להביא חלב לאמם החולה. הם רצו לשיר ברחוב כדי להרוויח כסף, אך זמר הרחוב ברונדיבר התאנה להם. בלילה באו ציפור, חתול וכלב והבטיחו לבוא לעזרתם, עם כל ילדי העיר. ואמנם, לאחר תפניות סוערות בעלילה, נוצח הזמר הרשע, הילדים השיגו את החלב ולשירת הניצחון הצטרף כל הקהל הצעיר. רות ואני מחאנו כפיים בהתלהבות.

בלילה לא יכולתי להירדם. חומי עלה. הזיתי על אמא. ראיתי אותה שוכבת במיטה על ערמת מזרנים שגבהה עד התקרה. הייני וזלי, גבוהים וחסונים, הגישו לה כוס חלב ועוגיות, והיא לקחה אותן מידיהם בתודה, ואילו אני, הקטנה, נשרכתי אחריהם עם כוס תה, אולם המיטה היתה גבוהה ואני נמוכה ואמא הביטה עלי ממרומיה והניעה בידה כאומרת, "את לא, הני, את לא יכולה."

התעוררתי בבכי וירדתי ממיטתי. בחדר הסמוך התעוררה אמי המאמצת לבכיי. "הני'לה, את לא יכולה להירדם?" לחשה, "תיכנסי למיטה שלי. תישני, ילדה מתוקה שלי, תישני."

עדיין לא ידעתי שגטו טרזיינשטט היה, למעשה, מחנה מעבר. מדי פעם בפעם נעלמו אנשים שהכרתי, ובמקומם הופיעו אנשים חדשים. נגני התזמורת התחלפו, גם השחקנים בהצגה "ברונדיבר". רות ואני חשבנו שהנשלחים מועברים למחנות עבודה, אך לאחר זמן־מה התברר מעל לכל ספק: הם נשלחו להשמדה. לא דיברנו על כך, אבל ידענו: גם תורנו יגיע.

והנה הגיע היום. באוקטובר 1944 הצטוו כל החולים להתייצב עם מטענם האישי במרכז האיסוף — בין השעות שש לעשר בבוקר. "אסור לקחת יותר משלושים קילוגרם", נאמר בצו, "אסור לקחת כלי בית ודלי לשטיפת רצפה. מותר לקחת בגדים, שמיכות, תרופות וספרים".

אסור לקחת כלי בית ודלי לשטיפת רצפה! אילו הוראות גרוטסקיות, מיותרות. לי ולרות לא היו חפצים. חיכינו לתורנו והבטנו באנשים. פניהם היו קודרות. שפתיהם רעדו, כשארזו את חפציהם המעטים בידיים כבדות. רציתי לשאול את הורי המאמצים לאן ייקחו אותנו, אבל חששתי לצער אותם. הם נראו נואשים כל כך.

"הורגים את כולם בגז," אמרה רות, שידעה תמיד הכול.

"גם אותנו?" שאלתי, מבלי להבין מה אני שואלת.

פתאום ניגש אלינו גבר גבוה, לבוש במדי עובד המחנה. "ילדות! אתן לא הולכות לטרנספורט, אתן חולות מדי ונשארות כאן!" הודיע.

ניגשתי אל הורי המאמצים ונצמדתי אליהם. "אני לא נשארת כאן," בכיתי, "אתם ההורים שלי, אני הולכת איתכם לאן שתלכו."

הם מחו את דמעותי ונשקו לי. "לא, הני שלנו, את נשארת כאן. את ילדה צעירה וצריכה לחיות. אנחנו נחשוב עלייך היכן שנהיה."

הקטר צפר כעומד לצאת. זמן־מה קודם לכן בנו אסירי המחנה מסילת ברזל שהגיעה ממש עד בניין בית החולים. האנשים גררו את עצמם לתוך הקרונות, כפופים תחת צרורותיהם. ההורים המאמצים שלי עמדו בפתח הבניין, אך אני נצמדתי אליהם, בוכה בכי תמרורים. האיש שמנע את שליחתנו ניגש אלי ואמר, "די, ילדה קטנה, אל תבכי. תגידי שלום יפה, נשיקה, חיבוק ו... את תהיי בסדר..." הוא משך אותי בעדינות פנימה לתוך הבניין.

מי היה האיש הזה? מי היה "המלאך שלנו", כפי שקראנו לו מאז? האם הוא חמל על שתינו, ילדות חלושות ובודדות, ביודעו את הגורל הצפוי לנשלחים? האם היה יהודי או גרמני? מנין היה בידו הכוח להחליט מי יחיה ומי ימות? האם איזה סעיף בחוק הגרמני הדרקוני הציל אותנו? תשובות לתהיותי לא ניתנו לי מעולם.

עמדנו, רות ואני, בחלון והבטנו בהמוני האנשים שהתקבצו ליד מסילת הברזל ובחיילים הגרמנים המאיצים בהם בצעקות כאילו היו עדרי בקר. ניסיתי לתפוס מבט פרידה חטוף של הורי המאמצים, אך ההמון בלע אותם.

הרכבת יצאה לדרכה ובבניין השתררה דממת מוות. רות ואני חזרנו לחדרנו ונכנסנו למיטות באפיסת כוחות. הפעם רות לא ניסתה להצהיל את רוחי ואני לא ניסיתי לנחם אותה.

זה היה הטרנספורט האחרון. גטו טרזיינשטט הצטמצם מאוד לאחר מכן. בית החולים הועבר למבנה קטן. רות ואני נשארנו יחד.

רק מעטים נשארו שנתיים ימים בגטו טרזיינשטט. מאות אלפים עברו דרכו, הרוב הובלו לאושוויץ ושם נרצחו.

ימים רבים התאבלתי על הורי המאמצים. רות השתדלה לשמח את לבי, אך לשווא. לא חמקנו עוד למופעים או לקונצרטים, שכן הפעילות התרבותית, שהיתה לא יותר מאחיזת עיניים, נפסקה. משלחות של הצלב האדום חדלו להגיע למחנה. הגרמנים כבר לא נזקקו לעלה התאנה בדמות "המחנה לדוגמה".

האם נפקחו עיניהם של היושבים בראש ארגון "הצלב האדום"? האם האורחים שביקרו במחנה והעמידו פנים של חשיבות, של יכולת, ידעו שנגני התזמורת, השחקנים, כותבי העיתונים הפנימיים, הילדים וכל שאר תושבי המחנה נשלחו להשמדה?

הפרידה מהורי המאמצים שברה את לבי. מדוע נשארתי בחיים? במה אני טובה מהם ומכל הרבים האחרים שחייהם נלקחו מהם, שהושמדו כמו יתושים וזבובים? הידיעה שלא אקבל תשובה לתהיותי גרמה לי לקהות רגש. שום דבר לא עניין אותי. איבדתי כל מה שניתן לאבד, וכבר לא חשבתי על אמא, על אבא, על אחי ואחותי, על הורי המאמצים ועל קרובי האחרים. הייתי בטוחה שכולם נספו ואין שום סיכוי שיום אחד אפגוש מי מהם.

הימים עברו עלי בלא תחושה. בלא משמעות. בלא תקווה, בלא משאלה. לא מניתי את התאריכים החולפים. לא הרשיתי לעצמי להרגיש, לחלום על ימים טובים יותר. אנשים טובים דאגו לי, אך אפילו רגש התודה קהה בלבי. חייתי מיום ליום ומרגע לרגע. אלה לא היו חיים. זו היתה שרידה בלתי מודעת. אולי כך חיים חרקים, יצורים מדרגה נחותה, לא מפותחת.

רק רגש אחד לא הועם בתוכי. זה היה הפחד, שהמשיך לבעבע בי, במיוחד כאשר הקצינים הגרמנים נכנסו לבית החולים. כל כניסה כזאת היתה מלווה בצעקות מחרידות, שגרמו לגופי לרעוד באימה ואחר כך לצלול לתוך שיתוק קטטוני.

כולנו, כל דרי המחנה, פחדנו מהם. אנשים מבוגרים, מכובדים, שניהלו חיים מלאי משמעות לפני פרוץ המלחמה, הפכו לצל של עצמם. החוט שהפריד בין חיים למוות היה דק כשערה. כל רגע, כל שנייה, החיים יכלו להתאיין, כמו בועת אוויר. פוף! והכול נגמר.

נחמתי היחידה היתה חברתי רות. "נשארנו יחד, זה סימן משמים," אמרה לי, "אם נחזיק מעמד רק עוד קצת, הכול יסתדר." גם אני ניסיתי לחזק את לבה. "מסתובבות שמועות שהצבא הגרמני נסוג," סיפרתי לה. מנין הגיעו לאוזני השמועות, איני זוכרת.

הרחק מן המחנה שהתרוקן מיושביו נשמעו הדי יריות והתפוצצויות. בבית החולים שכבו קומץ חולים שנותרו בחיים ובהו בקירות. רופאים ואחיות מעטים נשארו במחנה.

ואז, בעיצומה של תחושת הקץ, נשבה רוח חדשה. חדשות טובות הגיעו בדרך לא דרך מן החזית: הגרמנים מאבדים את יתרונם ונסוגים.

כולנו היינו זקוקים לטיפול, למזון ולתרופות, שלא היו בנמצא. עדיין אנשים מתו בהמוניהם מרעב, ממחלות, מחולשה, אך אפשר היה, במאמץ, להריח את התקווה באוויר, ובתקווה היתה חיות, היה ממש.

12.

רות ואני שכבנו זו לצד זו במיטותינו. שפתיה החיוורות היו מכווצות. עיניה היו עצומות. בטנה היתה נפוחה. גם בטני. שאלתי את עצמי מדוע כשלא אוכלים הבטן מתנפחת. אבל חוץ מהתמיהה הסתמית הזאת כבר לא היו לי מחשבות בראש. הכול כאב לי, הבטן, כל הגוף, הנפש. חיכיתי למשהו, אולי לסוף.

האחות גרֶטֶה נכנסה לחדר בצעד איטי. פעם היתה האחות הראשית רבת־הכוח, עכשיו נראתה כאילו כל צעד שלה גוזל ממנה את שארית כוחותיה. היא הביאה עמה פרוסת לחם מרוחה במשהו וניסתה להאכיל את רות, אבל לא הצליחה. הבטתי בחברתי באימה. רק שתחזיק מעמד!

"את חייבת לתת לה נוזלים, הני," אמרה האחות, "כל חצי שעה לטפטף לה כמה טיפות מים, אחרת היא תמות מחוסר נוזלים." היא הניחה על הארונית שלי מזלף קטן מלא מים והביטה בי, "גם את צריכה לשתות קצת. כל הזמן." הינהנתי, והיא יצאה מהחדר באותו צעד לאה ומותש.

אספתי את כוחותי וירדתי מהמיטה. "שמעת, רותי, מה שגרֶטֶה אמרה? את חייבת לשתות, זה יותר חשוב מאוכל." טיפטפתי לפיה כמה טיפות, אך הן ניגרו החוצה בצד פיה. ניסיתי שוב, ללא הצלחה. פתחתי את פיה בשתי ידי, הרחבתי את שפתיה ועיריתי לתוכן את תכולת המזלף. רות השתעלה והמים ניגרו מפיה. זרזיף דק נזל על לחייה וסנטרה.

רות נשמה נשימות רפות. דיברתי אליה. היא לא ענתה. התחננתי שתענה לי. "את בעצמך אמרת שאנחנו צריכות להחזיק מעמד רק קצת, כי עוד מעט המלחמה תיגמר. והנה, המלחמה כבר נגמרת."

רות לא ענתה. פחד איום מילא אותי, פחד שכמוהו הרגשתי ביום שלקחו את אמא. כמו ביום ההוא זעקתי, "אל תעזבי אותי לבד! אמרת שתהיי אחותי, שנגור ביחד, שלא ניפרד אף פעם." צרחתי עד שאזלו כוחותי. בכיתי בשתיקה, עד שלא נותרו בי דמעות. מותשת חזרתי למיטתי.

גרֶטֶה נכנסה לחדר. "למה את בוכה, הני?" נזפה בי, "ממתי זה עוזר לבכות? נתת לה מים?" היא ניגשה למיטה של רות, עמדה לידה בלי הגה כמה שניות, אחזה במפרק ידה ובדקה את הדופק. "זה הסוף. אין מה לעשות," אמרה בהשלמה.

פחדתי להסתכל, אבל גרֶטֶה קראה לי לעמוד לצדה. "היא הולכת, החברה שלך, ואנחנו נהיה איתה עד הסוף." היא לקחה את ידה של רות ואחזה בה. נשימותיה של רות הלכו ונחלשו. פתאום נשמה נשימה עמוקה אחת ארוכה ודממה. פניה נעשו שלוות ויפות. אם ככה זה כשמתים, מה כל כך נורא בזה, רציתי לשאול.

גרֶטֶה כיסתה את רות בשמיכה עד למעלה מראשה. "עוד מעט יבואו לקחת אותה. אלה הימים האחרונים שלנו במחנה. מעכשיו תהיי איתי," אמרה ואחזה בידי כאילו גם היא נזקקה לי.

הלכתי עם גרֶטֶה לחדרה שבקומת העובדים. היא הוציאה מארונה שקית בד, שלפה מתוכה פרוסת לחם, מרחה אותה בשומן שאגרה בצלוחית סגורה והאכילה אותי לאט, פיסה אחר פיסה. אחר כך הכינה לי כוס תה עם שתי כפיות סוכר. אכלתי בלי תיאבון, גמעתי את התה עד מחצית הכוס וביקשתי לישון.

אבל לא יכולתי להירדם. רות היתה איתי בחדר, בחדרי לבי. לאן הלכה נשמתה האצילית, הגיבורה, שאלתי את עצמי. העולם נשלט על ידי המוות, כוח רע ומסתורי, שהסתתר מאחורי גבי וברגע שהסטתי את מבטי התנפל על חברתי וחטף אותה ממני.

שוב בכיתי, בשקט, שגרֶטֶה לא תשמע. בכיתי כי איבדתי את החברה הכי טובה שלי. בכיתי כי היא היתה צעירה ממני בשנה, אך התנהגה כאילו היתה אחותי הגדולה. כשחלתה, נעשיתי אני האחות הגדולה. אבל איזו אחות גדולה הייתי אם לא הצלחתי לגונן עליה? לבי שקל כמו אבן מרוב אשמה וצער.

13.

"חודש מאי הוא היפה בחודשים," אמרה גרֶטֶה, "אולי השנה יהיה לנו מאי יפה יותר מכל ה'מאיים' הקודמים."

לתקווה הזאת היה בסיס. רעמי תותחים והדי פצצות נשמעו ממרחק, אבל הלכו וקרבו עם כל יום שעבר. לילה אחד נשמעו קולות הנפץ ממש לידנו. "הגרמנים בורחים! הרוסים נכנסים למחנה!" קראו כמה מוותיקי בית החולים, אודים אחרונים, מוצלים מאש.

לא נכחתי בטקס השחרור, אם אמנם היה כזה. גם לא ראיתי את כניסת הרוסים למחנה. שכבתי במיטתי בחדרה של גרֶטֶה וחשבתי על רות. המחשבות עינו אותי. למה היא מתה ואני חיה? האם יכולתי לעשות משהו ולא עשיתי? איפה היא עכשיו, האם היא כועסת עלי?

גרֶטֶה נכנסה לחדר, צליעה קלה שבקלות ניכרה בה, אך הליכתה היתה איתנה כתמיד. "בואי, תפתחי את הפה, ילדה קטנה," אמרה והגישה לפי מרק חם שהביאה לי מהמטבח במכל בדיל. הריח היה כמו ריח המרק של אמא, ופיסות העוף והאטריות שצפו בו הזכירו לי בית. כבשתי את בכיי. גרֶטֶה חשבה שבכי מעיד על חולשה וחולשה פירושה פינוק, ו"פינוק," אמרה תמיד, "אין לו מקום בלקסיקון שלנו."

"מעכשיו יש לנו מספיק אוכל. אם זה היה המצב לפני שבועיים, רות היתה עוד איתנו," אמרה גרֶטֶה בנימה מעשית.

הבכי המתאפק שלי, שעמד בקצה הגרון, פרץ ממני כמו מעיין, כמו גייזר. גרֶטֶה ליטפה את ראשי ברוך לא מוכר. "לא, הני, לא התכוונתי שתבכי. מה שהיה — היה. מוכרחים לשמוח שאנחנו בחיים. למה אנחנו ולא אחרים? אין לי מושג. היחסים שלי עם אלוהים הם חד־צדדיים. אני שואלת והוא לא עונה."

כמה ימים של אוכל סביר, שמיכה מחממת ויחס חם של גרֶטֶה, וכבר הרגשתי חזקה דיי כדי לרדת מהמיטה ולצאת מבית החולים לסיורים במחנה. בשנתיים ששהיתי בו כמעט לא יצאתי מפתח בית החולים. עכשיו סיירתי במתחם כולו — בקסרקטינים, בשטחים הנרחבים, באורוות הפרשים מימי פרנץ יוזף שהפכו למתקני מגורים, במשרדי הניהול. הסתובבתי לבדי בכל השטח הכמעט ריק, שהיה פעם מחנה שוקק חיים על קצה התהום.

"מחר מעבירים אותך למקום אחר," הודיעה לי גרֶטֶה בשובי מאחד מסיורי הארוכים, בעודה אורזת את חפציה המעטים בתוך מזוודה קטנה.

עד כה שום שינוי בחיי לא היה לטובה. "לאן אני עוברת?" שאלתי בחשש.

"כבר יגידו לך."

"ומה איתך? אני עוברת איתך?"

"לא, אני חוזרת הביתה." קולה נשמע פסקני.

"הביתה? איזה בית? מחכים לך שם?"

"אני לא יודעת, אבל אם מישהו מאיתנו נשאר, הוא בוודאי יחזור לעיירה שלנו, לבית שלנו. אין לנו מקום אחר להיפגש בו."

הבית של גרֶטֶה היה בקיילצה, פולין.

שנים רבות לאחר מכן שמעתי על הפוגרום שהתרחש ביהודי קיילצה אחרי המלחמה. לא חקרתי מה עלה בגורלה של ידידתי האחות.

המחנה התמלא באנשים ממחנות אחרים. קראו להם "מוזלמנים" וסיפרו שהם ניצולי מחנות ההשמדה ומצעדי המוות, אסירים שעברו דברים נוראיים. לא קלטתי את המושגים ואת הסיפורים, אבל מראם שלל את הצורך בהסברים: נשים שעיניהן גדולות וראשיהן מגולחים, גברים שנראו כמו שלדים מהלכים. רבים מהם מתו תוך זמן קצר. דווקא אחרי השחרור, המחלות גברו על הגוף החלוש. אכילה לא מבוקרת, בולמוסית, אחרי הרעב הממושך, גרמה למוות מהיר ורווי ייסורים.

לראשונה הבנתי שטרזיינשטט היה חלק ממערך שלם של מחנות ריכוז והשמדה, ששמו להם למטרה להשמיד כל יהודי. הסיפור הגדול נגלה לי בכל אימתנותו ושטניותו. איך יכלו האסירים לעבור סבל רב כל כך? חשבתי על אמי שנלקחה ממני, על הורי המאמצים שנשלחו אל מותם, על רות שמתה לידי. הכפלתי את כל האובדנים שעברתי אין־ספור פעמים, ושאלתי את עצמי אם יש טעם לחיות בעולם כזה. נשכבתי במיטה, התכסיתי בשמיכה מעל לראשי ובכיתי בכי תמרורים.

14.

בעת ההיא הפסקתי לשאול את עצמי מדוע שיחק לי המזל ונשארתי בחיים. חייתי מרגע לרגע, מיום ליום, כמו בעל חיים פסיבי, נטול מודעות. רק בעתות הפוגה ניסיתי להבין את קורותי, כמו מי שמחזיר לאחור תמונות של סרט ובוחן אותן במתינות, אחת לאחת.

אנשים דתיים היו קוראים להתגלגלותי בשנים האיומות ההן "השגחה פרטית". אחרים, האקזיסטנציאליסטים, היו קוראים לכך "מציאות אבסורדית", כי בניגוד לניצולים רבים ששרדו, אני לא תרמתי דבר להישרדותי. הייתי כמו בובת משחק בידי כוחות גדולים ואכזריים, ומישהו שאין לדעת מי ומה היה, שלח את ידו מאחורי הקלעים להרים אותי בכל עת שנפלתי.

נקודת המפנה החשובה שהשפיעה על גורלי היתה מחלתי. אמי, שהשאירה אותי בבית החולים בחשש ובאי־רצון, לא תיארה לעצמה שדווקא כך אנצל. במקום להישלח איתה למחנה ההשמדה, נשארתי בבית החולים. אחר כך שיחק לי המזל כאשר פורק בית החולים, ובמקום להגיע למחנות אחרים, אלימים ואכזריים, הגעתי לטרזיינשטט. נקודת המפנה השלישית, למזלי, היתה כשהופיע אותו אדם מסתורי, "המלאך", ועצר בעדי מלהצטרף אל הורי המאמצים.

את הצלע הרביעית של ריבוע המזל המסתורי שלי איני מסוגלת לפענח עד עצם היום הזה. איך לא מַתִּי כמו חברתי? מה גרם לכך שהמחלות והרעב לא קטלו אותי? לפעמים נדמה לי שגופי הקטן והמצומק ניצח את חוקי הטבע. לא אכלתי כמעט דבר ובכל זאת נשארתי בחיים. אפילו בסיפור העממי על בעל הסוס שהרעיב את סוסו כדי להוכיח שאפשר להתגבר על הרעב, הסוס מת לבסוף.

מה השאיר אותי בחיים? אולי היתה זאת תקוותי הכמוסה, הפנטזיה הבלתי אפשרית שלא חדלה לפעם בי בכל רגע, בכל מצב: לפגוש את אחי.

התגלגלתי בעקבות גורלי בכניעה ובלי הבנת המציאות. עם שורדים נוספים הועליתי על רכבת שיצאה מטרזיינשטט לעיר פילזן בצ'כיה, שם הועברנו מידי הרוסים לידי האמריקנים. במשאיות גדולות הועברנו למחנה העקורים דגנדורף באזור הכיבוש האמריקני בגרמניה. בדרך אירעה תאונת שרשרת קשה. המשאית שנסעתי בה התהפכה. אחדים נפצעו ואני יצאתי ללא פגע, פרט למכות יבשות.

מחנה הפליטים היה מיקרוקוסמוס, עולם קטן שלם. הרגשתי מוגנת ובטוחה. התחלתי לאכול, קיבלתי בגדים מתאימים לגופי. הבגדים החזירו לי תחושת צלם אנוש. פגשתי אנשים ודיברתי איתם, לא על מה שהיה. על מה שיהיה.

"אבל את עדיין חולת שחפת," אמר הרופא האמריקני שבדק אותי, "את צריכה להישלח לסנטוריום. שם יטפלו בך כמו שצריך. עד שתבריאי."

עדיין נזקקתי לטיפול. הרגשתי בכך. אחרי שישה חודשי החלמה בסנטוריום, הוחלט לשלוח אותי לבית החלמה לילדים במנזר בהרים. הנזירות ראו בי נערה נוצרייה ודרשו ממני להשתתף בתפילות בכנסייה. "אנחנו מחכים לך בתפילת הבוקר ביום ראשון," הודיעה לי אם המנזר.

קודם רציתם להרוג אותי בגלל יהדותי ועכשיו אתם רוצים שאשכח שאני יהודייה, חשבתי בלבי. התנגדתי. "אני לא נוצרייה ואין שום סיבה שאבוא למיסה," הכרזתי בלי היסוס.

"אבל את נמצאת במנזר וצריכה לכבד את המקום," התעקשה אם המנזר.

"אני נשלחתי לכאן כדי להבריא. האמריקנים שלחו אותי, לא שום גוף נוצרי."

"ילדה, את לא פוחדת מאלוהים?" נזפה בי הנזירה הצעירה שהיתה עדה לוויכוח.

"לכם יש את האלוהים שלכם ולי יש אלוהים שלי, שהציל אותי," אמרתי ולא האמנתי שמילים אלה יצאו מפי.

שתי הנזירות, חמורות סבר וגאות, יצאו מחדרי בלי להוסיף מילה. חששתי שאגורש מבית ההחלמה, או שהיחס אלי ישתנה לרעה, אך לא אירע דבר. רוב הזמן שכבתי על כיסא נוח במרפסת וחלמתי. לפעמים הצטרפו אלי ילדים גרמנים. לא סיפרתי להם דבר על מה שעברתי.

דווקא אחרי שהנזירות הרפו ממני, משכה אותי סקרנותי אל הכנסייה. עמדתי בקצה האולם ועקבתי אחר טקס המיסה — הכומר לבוש הגלימה ההדורה הממלמל בשפה הלטינית, נגינת העוגב, התור לאכילת לחם הקודש. הכומר שם בפיו של כל מאמין או מאמינה רקיק קטן, והם השיבו לו בתודה ובקידה. נראה לי שכל משתתפי הטקס, הכומר ומאמיניו, התרגשו בכל לבם. הבטתי מהצד, מסויגת ואדישה. באותו רגע ידעתי: טקסים דתיים מכל סוג שהוא לא יתפסו בחיי מקום.

האוכל הטוב, האוויר הצח, השלווה והרוגע החישו את החלמתי. ידעתי שלא יעבור זמן רב עד שאתבקש לצאת, אך לאן אצא? היה ברור לי שהורי ואחותי אינם בחיים, וידעתי בלבי שגם שאר בני המשפחה נספו. מספרם העצום של הנרצחים והמתים הלך והתברר. מה אעשה בגיא ההריגה, שאלתי את עצמי.

נקודת אור הבליחה במעבה המאפליה. אחי. הם הצליחו לעלות לארץ ישראל "בזמן", ובכל לבי קיוויתי שהם בריאים ושלמים. בפעם האחרונה שמעתי מהם בברלין, במכתביהם שהועברו באמצעות הצלב האדום, ואף על פי שהוגבלו לכתוב רק עשרים וארבע מילים, הצליחו לתאר את חייהם בארץ ישראל ואת אהבתם לארץ. עלי רק למצוא אותם ולהצטרף אליהם, חשבתי בלבי, אך איך עושים זאת?

יהודייה אמריקנית, פעילה בארגוני העלייה, לקחה אותי תחת כנפיה. שמה היה מריאן, וכמו גרֶטֶה, היא ידעה תמיד מה צריך לעשות. "את עוברת לחוות מיינקופן שליד דיסלדורף," הודיעה לי, "שם תפגשי את קבוצת 'בני חורין'. גם הם פליטים. הם משתייכים לזרם הציוני־כללי ומתכוננים לעלות לארץ. אם תרצי, תוכלי להצטרף אליהם."

אם ארצה? ועוד איך שארצה! לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. רציתי להודיע לאחי שאני חיה, רציתי לעלות על הספינה הראשונה שתוביל אותי, בלי שום שהיות, לארץ ישראל.

אך הרופא חזר והזהיר אותי, "הני, את לא יכולה לעלות לפלשתינה. עדיין לא. מצבך הגופני אינו מאפשר לך לחיות בארץ כל כך חמה ולחה."

"דוקטור, אני חייבת לעלות. מכל המשפחה שלי נשארו בחיים רק שני האחים שלי. הם יעזרו לי. אם אהיה איתם אני אבריא, אני מבטיחה לך..."

אינני יודעת מדוע הרופא דאג לי כל כך. הוא לא היה היחיד. גם חברי הקבוצה שחברתי אליה, המבוגרים ממני בשנים רבות, לקחו אותי תחת חסותם וטיפלו בי במסירות.

והנה הגיעה על שמי מעטפה גדולה מרשרשת, על גבה בולים עם דמות מנהיג מכובד ולידו דגל הפסים־כוכבים. שליתי מהמעטפה מכתב מאמריקה מאחי אמי, דוד מקס:

אחייניתי היקרה הני,

אני מקווה שלא שכחת אותנו — את דודך מקס, את דודתך גניה ואת ילדינו היינץ, קרל וטרודי. גם אנחנו לא שכחנו אותך ואת משפחתנו בברלין. לבי נשבר על אחותי ברטה, על גיסי ברני ועל אחותך יטי. ביררנו במשרדי הצלב האדום וגורלם המר ידוע לנו.

כל המלחמה הארורה חיינו בארץ המיטיבה הזאת, שאלוהים הנחָנו אליה ברוב חסדו, אך לבנו היה איתכם. ניסינו להגיע אליכם. כתבנו מכתבים, שלחנו חבילות, כנראה לשווא. גם דודתך גניה איבדה את כל משפחתה והיא ממאנת להינחם. הרב בבית הכנסת שלנו לימד אותנו לומר את הפסוק מספר ויקרא, פרשת שמיני: "וכל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'". אני אומר קדיש ואנו מדליקים נרות נשמה על הקורבנות.

אבל איננו רוצים רק לבכות. עכשיו, משמצאנו אותך, בעזרת האל, אנחנו רוצים להזמינך אלינו, להיות לך לבית ולמשפחה. אולי אינך יודעת שניסינו להביא אתכם מגרמניה לפני פרוץ המלחמה, אך למרות המאמצים הדבר לא הסתייע בידי. והקשר ניתק. עדיין לבי מכה אותי על כך.

מצבנו הכלכלי טוב מאוד, תודה לאל. העסק שלי משגשג לא פחות מאשר בברלין. אנחנו גרים בבית גדול ויפה, בפרוור נאה של העיר שיקגו, העיר השנייה בגודלה אחרי ניו יורק. תושבי העיר נעימים ותרבותיים והעיר עצמה מטופחת ועשירה. מרבית שכנינו בשכונה הם יהודים. לאחרונה נבחרתי לראש ועד המתפללים בבית הכנסת, תפקיד רציני וחשוב בקהילה שאנו משתייכים לה.

את כל שאר הדברים תכירי ותראי כשתבואי אלינו. כתבי לנו ונשלח לך מיד את כל המסמכים הנחוצים וכרטיס טיסה. כמו כן אני מצרף במעטפה זו שלוש מאות דולר לקניית בגדים, מזוודות וכל מה שנחוץ לך לקראת הנסיעה.

היינץ וקרל לומדים באוניברסיטאות רחוקות וחוזרים הביתה רק פעמיים בשנה, בחורף ובקיץ. תוכלי להתגורר בחדרו של אחד מהם. כאן קוראים להם הנרי וצ'רלי. טרודי, היא טרי, מאוד מחכה לך. היא גדולה ממך בכמה שנים, וחסרה לה אחות קטנה לפנק ולאהוב.

כולנו מחכים לך באהבה ובהתרגשות, אנא בואי!

דודך, מקס

הני יקרה,

טרי ואני כבר סופרות את הימים עד בואך. כשתבואי, נלך לקניות בחנויות הכי יפות בעיר. רציתי כבר לקנות לך כמה אאוטפיטס נחמדים, שיהיו לך מיד כשתבואי. את כבר בת חמש־עשרה, נערה צעירה, ובוודאי יפה (כפי שאני זוכרת אותך כילדה), והאופנה כאן שונה בוודאי מזאת באירופה. רציתי גם להוסיף כמה פריטי ריהוט לחדר שהכנתי לך, אבל טרי אומרת שעלינו לחכות ולראות איך את נראית ואיזה טעם יש לך. כמו תמיד, היא צודקת.

עד שתבואי, תדעי שבאמריקה הגדולה מחכה לך משפחה שלמה בלב הומה, ברצון עז להעניק לך עולם ומלואו, ולהשכיח ממך את כל אימי העבר.

שלך באהבה,

דודתך, ג'ני

מן המכתב נשבה אלי רוח חמה, אוהבת, משפחתית, אך אני לא שכחתי את ימי הציפייה למכתביו של הדוד מאמריקה. האם עלי להאמין שמקס עשה כל מאמץ כדי להביאנו אליו?

צרמו לי השמות החדשים שבחרו להם בני דודי ודודתי: צ'רלי, הנרי, טרי, ג'ני. רק מקס לא שינה את שמו, אולם בנפשו חל שינוי גדול. אמריקה הפכה אותו ליהודי ירא שמים, כה שונה מהיהודי המתבולל שהיה בברלין. היה משהו דוחה בהתעסקותה של הדודה באופנה ובסידור חדרי. אילו ראתה באילו "שמעטס" אני מסתובבת — בגדים משומשים שהגיעו בחבילות מאמריקה — ודאי היתה מזדעזעת.

מאוד רציתי משפחה, אך ידעתי שלא איענה להזמנה. בלי לבזבז זמן בהתלבטויות שלחתי מכתב תשובה בדואר אקספרס:

דוד מקס ודודה גניה היקרים,

תודה לכם על מכתבכם המרגש. אני מתרגשת מעצם הידיעה שיש לי משפחה, אמנם במרחקים, באמריקה, אבל אין לכם מושג כמה שאנשים כאן, באירופה, היו רוצים שתהיה להם משפחה, ואפילו בסוף העולם.

אבל, דודי ודודתי היקרים, למזלי הטוב, אני לא בודדה. יש לי שני אחים אהובים, זלי והייני. הם חיים בארץ ישראל, ובקרוב מאוד אסע אליהם ואחיה איתם.

אני מחכה לרגע שאוכל כבר לעלות ארצה. הציפייה בלתי נסבלת, אבל בקרוב אכתוב לכם מכתב עם בול מארץ ישראל.

תודה על הזמנתכם הנדיבה. אני יודעת שהיא ניתנה מכל הלב.

זלי, הייני ואני נשמח מאוד־מאוד כשתבואו לבקרנו בארץ.

שלכם באהבה,

אחייניתכם,

הני גלזר

15.

"את לא יכולה לנסוע במצב כזה. המחלה עדיין פעילה. אמנם חל שיפור, אפילו ניכר, אך הריאות אינן נקיות במאה אחוז. אני מצטער, אבל איני יכול לתת לך אישור לעלות. זאת ארץ צעירה, לוהטת בקיץ. עובדים שם קשה. אי אפשר לשלוח אותך לשם. ומה אם מחלתך תחריף? הרי אין שם טיפול לבעיה שלך. את תמותי!"

הדובר היה ד"ר שניידר, הרופא של קבוצת "בני חורין", איש שקט בדרך כלל, שהרבה מילים הפעם וכל מילה שלו נחתה על ראשי כמכת גרזן. שוב היה עלי להיפרד מחברי קבוצתי, אליהם נקשרתי בכל נימי נפשי. הם, קבוצת "בני חורין", עמדו לעלות ארצה בשמחה וברננה, ואילו עלי, בת טיפוחיהם, נגזר להישאר מאחור.

מכתבים מאחי (1)

מכתב ראשון:

הני היקרה, אני בקיבוץ. מדבר עברית. טוב פה. שמש ותפוזים וחברים טובים. מחכה שתבואי. סלחי על הקיצור. מותר רק 24 מילים. אחיך האוהב, הייני

מכתב שני:

הני היקרה, מקווה שאת בטוב. אני והייני בקיבוץ. אני עובד בדיג. הייני יהיה מורה. שנינו מחכים שתגיעי. יודעים על אמא והמשפחה, כואב ומתגעגע, זלי.

מכתב שלישי:

הני היקרה, מזמן לא כתבת, שנינו דואגים. את היחידה שנשארת. מחכים שתבואי, נשמור עלייך ונטפל בך. יהיה לך טוב בארץ שלנו. אוהבים, זלי והייני

מכתב רביעי:

הני היקרה, כתבי לנו לאן לשלוח לך את המסמכים לאיחוד משפחות. כשתגיעי לכאן זה יהיה אושר. אנחנו מחכים לך בכל נפשנו. פה טוב מאוד, זלי

רק עשרים וארבע מילים היו המכסה המורשית למכתבים. מה יכול סד דחוק כזה להכיל? ובכל זאת, עולם ומלואו התגלה לי במכתביהם הקצרצרים של אחי — הארץ, הקיבוץ, הציפייה שלהם להתאחד איתי — עם אחותם הצעירה שהגיחה ממחוזות האופל והמוות. היה ברור לי שאעלה לארץ, חרף אזהרות שהשמיעו אנשים שלא אהדו את הרעיון הציוני, ולמרות הפיתיונות ששיגר לי הדוד מאמריקה.

כל לילה לפני השינה דמיינתי את פגישתי עם אחי. ניסיתי לצייר אותם בדמיוני, איך הם נראים, למי הם דומים. זלי בוודאי דומה לאבא, מוצק וחזק. כבר בילדותו היה מסה של שרירים. הוא חטף מכות והחזיר מכות והגן על הייני מזעמם של בריוני השכונה.

הייני נותר בזיכרוני ילד בן ארבע־עשרה, כמו בשעת פרידתנו, גבוה מזלי אך עדין ודק ממנו, חובב ספר וטבע.

ופתאום — חדלו המכתבים להגיע. דאגתי, אבל לא איבדתי תקווה. אמרו שקשרי הדואר אחרי המלחמה לא חזרו לתיקונם. ידעתי שיום אחד יתחדש הקשר, ועמו ההכנות לעלייתי.

לגבי שאר בני המשפחה — לא נותרה בלבי שום תקווה. ידעתי שלא אראה איש מהם. בכל זאת מסרתי את שמי ואת שאר שמות בני המשפחה ל"מדור לחיפוש קרובים". בעקבות פרסום שמי ברשימות הניצולים התקשרה אלי בת דודתי פני מורגנבסר, בתו של דודי נתן, אחיה של אמי, שנרצח בזקסנהאוזן. מכתבה הזכיר לי נשכחות. אהבתי את דודי, גם את הרשל, בעלה של פני, חיבבתי. גם הוא לא "חזר משם". עכשיו התגוררה פני באנטוורפן עם בנה. אודים מוצלים מאש, כמוני.

"את זוכרת, הניליין, איך אחזת בקצות ההינומה שלי, כשירדתי במדרגות הכניסה לבית הכנסת בדרך לחופה?" כתבה לי פני, "היית ילדה קטנה ויפהפייה. אמך תפרה לי את שמלת הכלולות המרהיבה, הרקומה פנינים, עם שובל המלמלה הארוך. איזה חיים טובים היו לנו פעם ולא ידענו. עכשיו הרשל שלי איננו ורק אני ובני נוחֶם נשארנו בחיים, מכל המשפחה".

16.

אחרי שקבוצת "בני חורין" עלתה ארצה בלעדי, עברתי לגור עם כמה משפחות ניצולים מפולין בבית קטן, במחנה העקורים לינדנפלס. החיים תחת קורת גג אחת הפכו אותנו למשפחה. הילדה האסופית שהייתי, היתומה הבודדה והחלשה שכמהה לחום ולשייכות, נאספה תחת כנפיהם של דודה גוצ'ה, בנה ואחייניתה מרים, שתהיה חברתי הטובה ביותר.

מרגע שהכרנו, מריָמי ואני, לא זזנו זו מזו. היא היתה צעירה ממני בשנתיים, אולם במתווה היחסים בינינו אני הייתי "האחות הקטנה" והיא "האחות הגדולה", כמו שרות ואני היינו בטרזיינשטט.

היפוך התפקידים המוזר קרה באופן טבעי. מחלתי עיכבה את התפתחותי הגופנית. נראיתי קטנה וילדותית וזקוקה לעזרה. מריָמי, לעומתי, איבדה את אחיה הקטנים והתבגרה בטרם עת. היא אימצה אותי ללבה, הבינה את מצבי ולא האיצה בי להתבגר.

כשאין משפחה, חברים הם משפחה. כך אני חושבת על חברתי מריָמי. כשסיפרה לי על חייה, דימיתי בנפשי שגם אני הייתי שם, איתה. היא ידעה להמחיש לי את עברה, ואולי כל כך רציתי להזדהות איתה, להיות היא.

דודה גוצ'ה העלתה את מרים על הרכבת. המדרגה היתה גבוהה כל כך והיא היתה קטנה כל כך. כשהביטה ברכבת, רגע לפני שטיפסה לקרון, לא יכלה להקיף אותה בעיניה לכל אורכה. רכבת ארוכה כל כך, כמו בשיר הילדים העברי שעדיין לא הכירה. עשן עלה מארובות הקרונות. היא שמעה בחור מבוגר אומר לחברתו, "אני לא רוצה לעלות על הרכבת, אני לא יכול לראות רכבת, לא יכול אפילו לשמוע את המילה הזאת, 'רכבת'."

אבל הוא עלה ועוד איך, ויחד איתו עלו ילדים בכל הגילים ומבוגרים אחדים. הקרונות התמלאו עד להתפקע בזאטוטים בכיינים, בנערים ונערות מחושלים וקשוחים. הילדים בגילאי הביניים היו חרדים, ביישנים וחלושים.

מריָמי היתה בת אחת־עשרה, ילדה שעבר עליה יותר מכפי יכולתה לשאת. בכך לא היתה שונה מכל השאר, גם ממני. על אף כל מה שעברה, היא נותרה רכה וחמה כאפרוח.

מדריכים צעירים הופקדו על הילדים. קולותיהם החזקים נישאו בחלל הקרונות. הם שאגו פקודות ואזהרות. בשל בגדיהם הישנים, הבעות פניהם הרציניות והתנהגותם הסמכותית, הם נראו מבוגרים בהרבה מגילם האמיתי. ואכן, למשך הנסיעה הם קיבלו תפקיד נעלה; ממלאי מקומם של ההורים, אלה שנעלמו מחיי ילדיהם לפעמים ברגע אסוני אחד, כמו במכת ברק, ולפעמים לאורך זמן עתיר ייסורים. בלב כל הילדים כולם נפער בור שלא יוכל להתמלא.

כמה זמן ארכה הנסיעה, מריָמי לא זכרה. בוודאי שעות ארוכות. והנה נעצרה הרכבת, שקשוק הגלגלים פסק באחת ואנקה ארוכה ורמה נשמעה, כאילו יצא האוויר מאלף בלונים.

כשירדה מהקרון, שיפשפה את עיניה בהשתאות. נדמה היה לה שחלמה. המקום נראה כמו בציורי הילדוּת שאהבה לצייר — בתים קטנים עם גגות אדומים טובלים בגינות ירוקות, כבישים נקיים, פה ושם בתים בני שתיים ושלוש קומות, גם הם עטורי ירק. אל אחד מהם — בית מלון שהוסב למעון ילדים — הובלו מרים וחבריה.

מילקופן קראו לעיירת הנופש היפה שליד מינכן, שהפכה למקום מעבר ומחנה שיקום.

במילקופן נפגשנו, מריָמי ואני. אני הייתי בת חמש־עשרה ומריָמי בת שלוש־עשרה. נראיתי צעירה ממנה, רזה, חיוורת, נמוכה. השנים שעשיתי בחדרים סגורים בבתי חולים הקפיאו את התפתחותי. כל מי שראה אותנו יחד חשב שאני האחות הצעירה והיא הבוגרת.

דודה גוצ'ה ובנה היו קרובי המשפחה של מריָמי, היחידים ששרדו. הם הגיעו איתה למחנה, וכאשר נעשינו חברות אימצו גם אותי אל לבם והכניסו אותי אל מעגלם המשפחתי. משפחה היתה תופעה נדירה באותם ימים. רק לבני מזל בודדים היו הורים או קרובי משפחה מדרגה ראשונה. לכל בן דוד מדרגה שלישית ורביעית, לכל בן עיר של הורינו קראנו "דוד". כל כך צמאנו למשפחה.

גם למריָמי, כמוני, לא היו הורים, אבל למזלה, היו לה דודה אמיתית ובן דוד אמיתי. קצת קינאתי בה על הזכות הזאת.

"אז אנחנו נהיה המשפחה שלך," אמרה מריָמי. מאוחר יותר, מאוחר בהרבה, באחד מטיולינו בקיבוץ שהיה לה לבית, אמרה לי פעם אחר פעם, "היה בך משהו שרעב לקרבה, ואת יודעת מה, את קיבלת אותה. אף אחד לא נותר אדיש כלפייך."

"למה את מתכוונת?" שאלתי אותה.

"מה זאת אומרת? כולם רצו לפרוש עלייך את חסותם."

זה היה נכון, אף שלא הבנתי איך אנשים זיהו בי את הצורך שלי.

הייתי ביישנית וסגורה ולא קשרתי קשרים בקלות. חוץ מאשר עם מריָמי. איתה התחברתי ממבט ראשון, אפילו ללא שפה משותפת. אני דיברתי גרמנית ברלינאית ומריָמי דיברה יידיש. הדמיון בין שתי השפות איפשר לנו לנהל שיחה פשוטה. כשלא הבנו זו את זו, כשאזלו לנו המילים, דיברנו בתנועות ידיים. תחנת התמסורת שלנו היתה הלב וחוטי האהבה קישרו בינינו.

כבר שנים שלא הייתי בריאה. שכחתי מהו ביטויה של בריאות פשוטה, יומיומית. חום, חולשה, הרגשה כללית גרועה היו חלק בלתי נפרד מהווייתי. ביתי היה חדר בית החולים ומשפחתי היתה הצוות הרפואי והחולים שחלקו איתי את חדרי והתחלפו תמידית. ידעתי מהו המוות ואיך הוא נראה. הוא הפחיד אותי במידה ועורר בי אדישות במידה. לא ידעתי אם אחיה או אמות, אם חפצתי בחיים או שטוב מותי מחיי.

דבר אחד היה ברור לי ללא ספק: אסור לי להתאמץ, עלי לנוח הרבה. למעשה, גם כשרציתי להתאמץ, כוחותי לא עמדו לי. מאמצי הגופניים הסתיימו בקשיי נשימה, בדפיקות לב, בחולשה ובגוף דואב מהראש עד קצות אצבעות הרגליים.

גם ממחנה העקורים לינדנפלס נשלחתי מדי פעם בפעם ל"סנטוריום" — בתי הבראה בהרים. בכל פעם חזר על עצמו אותו סיפור: בתי ההבראה היו נקיים, שקטים ומשעממים. בחדר האוכל האיצו בי לאכול. "תאכלי, תאכלי," הפצירו בי העובדות השמנות שלבן נכמר עלי. הן הגישו לשולחן עופות צלויים, תפוחי אדמה וירקות מבושלים, מרקים עם כופתאות ועוגות מתוקות מדי, "תאכלי, שיהיה לך כוח, את כל כך רזה." הן ניסו לפטם אותי. גם מחוץ לבית החולים אימהות פיטמו את ילדיהן. רזון טרם נכנס לאופנה. דקיקות העידה על רעב ומחלות.

אלא שעכשיו, היה לי אל מי לכתוב על השהות בבתי ההבראה. למכתבים שכתבתי למריָמי צירפתי תמונות שבהן נראיתי מפורקדת בכיסא נוח, עטופה בשמיכה, על מרפסת שנראתה הדורה ורחבה יותר מאשר במציאות. הרים גבוהים היתמרו מסביב, וחברי להבראה קירבו את ראשיהם אלי וחייכו. לפעמים התאהבתי, אבל הנער שהתאהבתי בו חזר תמיד לביתו לפני שגיליתי לו את לבי. פעם התאהב בי נער מוזר למראה, רזה כגפרור וחיוור כקיר. יום לאחר שסירבתי להצעת הידידות שלו בתירוץ אווילי, הוא נמצא מת במיטתו. "מוות טבעי," אמרו האחיות, "לא היה לו שום סיכוי." כל אותו לילה בכיתי, מלאת אשמה.