מין כהלכה

בראשית – זכר ונקבה ברא אותם

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז).

זכר ונקבה נבראו אומנם יחדיו, אך מסיפור הבריאה משתמע שרק האדם נברא בצלם אלוהים. האפליה המגדרית ראשיתה אם כן מיום בריאת אדם וחוה, והיא נמשכת ומועצמת עד ימינו.

מה הרבותא להיברא בצלם אלוהים? "האדם לבדו נברא בצלם אלוהים... כי עיקר הבריאה הוא בזכר... לפי שהוא היה מי שיראה תעלומות חכמה" (אברבנאל על בראשית א, כז). "מפני השכל האלוהי המודבק בו שהוא בצלם אלוהים ובדמותו" (רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ראשון, פרק א, עמ' כ-כא).

מול האדם המוצג כנזר הבריאה "(ה)נקבה אין חכמתה אלא בפלך. כי הכלל שאדם נברא לבדו ראשונה בשלמותו, והיא נעשית אחר כך ככלי תשמישו" (שם).

בתום סיפור בריאה זה, מתואר סיפור בריאה 'חדש' לפיו האדם נוצר הפעם מעפר, כסמל לארציותו ולגשמיותו. אך למרות שלא נברא בצלם אלוהים, הוא עדיין עולה בחוכמתו ובכישוריו על שאר הברואים: "בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראת את האדם, נמלך במלאכי השרת, אמר להן נעשה אדם, אמרו לו אדם זה מה טיבו, אמר להן חכמתו מרובה משלכם" (בראשית רבה יז, ד).

למרות יתרונו השכלי של האדם על שאר החיות, לא נמנעה ממנו תחושת הבדידות. להפגת בדידותו, מועברות החיות לפניו כבתצוגה על מנת שיבחר לו בת זוג הולמת. אולם: "אדם, שקרא שמות לכל בעלי החי... לא ראה בהם נקבה נאותה להזדווג אליה" (אברבנאל על בראשית ב, יט). לפיכך, מסתייע האדם ביכולותיו הכירורגיות של האלוהים: "וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם" (בראשית ב, כב).

אלו המנסים לגשר בין שני סיפורי הבריאה, טוענים שיצירת האישה מן הצלע כמוה כהפרדת צדדים (צלע = צד) שכן: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, אנדרוגינוס בראו, ככתוב: זכר ונקבה בראם... שני פרצופים בראם, וניסרם, גב לכאן וגב לכאן" (בראשית רבה ח, א).

מדרך בריאה זו מנסה הכתוב לתרץ שאדם וחוה שניהם נולדו בצלם בהיותם בראשונה גוף אחד.

ההפרדה של גוף האנדרוגינוס לזכר ונקבה זהה לסיפורי המיתולוגיה היונית לפיהם האל זאוס הפריד יצור זה לזכר ונקבה, כמתואר ב'המשתה' של אפלטון.

עם בריאתה של האישה מצלעו של האדם, מתמסר לה האדם בשלמות בציינו: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב, כג). כאשר הכוונה: "עצם מעצמי ובשר מבשרי" מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה" (יבמות סג, א). מעשית, רק לאחר האכילה מעץ הדעת, משלמד והכיר האדם את התאווה, הוא בא על חוה.

גרסה תלמודית זו לבריאת האישה עוררה מבוכה לא קטנה ופלוגתא בין הנצרות ליהדות.

מדרש זה הועתק על ידי רש"י מילה במילה בפרשנותו לבראשית ב, כג. כאשר פרשנים אחרים ניסו 'לרכך' את משמעותו ופירשוהו מחדש:

האלשיך טען כי ביאה זו התרחשה בדמיונו של האדם הראשון אך לא בפועל. המהר"ל מפראג פירש את הביאה האמורה בדרך אלגורית מופלגת – התחברות של הצורה לחומר. בן יהוידע (רבי יוסף חיים מבגדד) בפרשנותו טוען שאדם ראה שלכל זכר יש נקבה, לפיכך הבין בשכלו שהזיווג בין החיות הוא שמוליד צאצאים.

מחלוקת זו שבין הפרשנים היא דוגמה לצביעות בדרך הפרשנות ההלכתית. כאשר מעשה או מחדל נוחים, כל הנאמר הוא בבחינת הלכה פסוקה שאין בלתה! כאשר הנושא לא נוח, לא נעים ואפילו מביך, מובאים תילי תילים של פרשנויות להצדקתו.

האמירה התלמודית שאדם בא על כל בהמה, הפכה במאה ה-13 לכתב פלסתר נגד התלמוד. ניקולס דונין, יהודי שהתנצר, שם ללעג ולקלס את התלמוד בצטטו קטע זה וקטעים אחרים, ובמיוחד קטעים מהתלמוד הבבלי הדנים בהרג גויים, איסור מתנות חינם לגויים או איסור לשבח יופיו של גוי (עבודה זרה כ, א) וכל זאת כדי לזעזע את האפיפיור גריגוריוס התשיעי.

התלונה הביאה בסופו של דבר להעמדת היהודים לדין על הנאמר בתלמוד ולמשפט הידוע כוויכוח פריז, שבו נפסקה הגזירה על שריפת התלמוד, שבוצעה בפריז בשנת 1242.

התחושה שהאדם מקבל את חוה כ'עצמו ובשרו' היא הבסיס ללכידות המשפחתית, שהמשכה היא מצוות פרו ורבו: "עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד).

מהות האיחוד שבין האדם לאשתו, בניגוד למצוי אצל החיות,

מבוארת על ידי הרמב"ן: "הבהמה והחיה אין להם דבקות בנקבותיהן. יבא הזכר על איזה נקבה שימצא, וילכו להם. מפני זה אמר הכתוב בעבור שנקבת האדם הייתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו ודבק בה והייתה בחיקו כבשרו, ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו... הזכרים דבקים בנשותיהם, עוזבים את אביהם ואת אמם ורואים את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד" (רמב"ן על בראשית ב, כד).

מול הרצון להיות "לבשר אחד", הפרשנות הנלווית לבריאתה של האישה מבטאת אפליה במיטבה, המגמדת חשיבותה של האישה, כמובא בבראשית רבה יז, ח:

"מפני מה האיש יוצא פניו למטה ואישה יוצאת פניה למעלה? האיש מביט למקום ברייתו ואישה מבטת למקום ברייתה.

ומפני מה האישה צריכה להתבשם ואין האיש צריך להתבשם? אמר להם: אדם נברא מאדמה והאדמה אינה מסרחת לעולם, וחוה נבראת מעצם. משל אם תניח בשר שלושה ימים בלא מלח מייד הוא מסריח.

מפני מה האיש נוח להתפתות ואין האישה נוחה להתפתות? אמר להן: אדם נברא מאדמה, וכיוון שאתה נותן עליה טפה של מים, מיד היא נשרית. וחוה נבראת מעצם ואפילו אתה שורה אותו כמה ימים במים אינו נשרה.

ומפני מה האיש תובע באישה ואין האישה תובעת באיש? אמר להן: משל למה הדבר דומה? לאחד שאבד אבידה, הוא מבקש אבידתו ואבידתו אינה מבקשתו.

ומפני מה האיש מפקיד זרע באשה ואין האישה מפקדת זרע באיש? אמר להם: דומה לאחד, שהיה בידו פיקדון ומבקש אדם נאמן שיפקדנו אצלו.

ומפני מה האיש יוצא ראשו מגולה והאישה ראשה מכוסה? אמר להן: לאחד שעבר עבירה והוא מתבייש מבני אדם, לפיכך יוצאת וראשה מכוסה".

למרות שבשני סיפורי הבריאה קיימת אפליה בהתייחסות לאישה, יש הרואים בעין שונה את תהליך הבריאה ומקהים את עוקצה של האפליה:

"השלמת הטוב לא הייתה באיש, אלא באישה. רק בבריאת האישה נשלם הטוב – גם לאדם וגם לעולם כולו. בעל ואשתו ביחד נקראים ״אדם״ שכן התפקיד גדול מלמלאו על ידי אחד לבד, יש צורך לשתף בו אחר. לכן, נוספה אישה לאיש, כדי ששניהם יחד ישיגו בשלמות את ייעודו של האדם. על האישה להיות ״עזר כנגדו״. אפילו מי שאינו מעמיק, רואה שביטוי זה מביע את כבודה האמיתי של האישה. לא נמצא בו שום רמז ליחסי אישות. האישה הועמדה בתחום פעילותו של האיש, שָׁם צריכים אותה ושָׁם תהיה עזר כנגדו.

'עזר כנגדו' אינו רומז על אישה הטפלה לאיש. הוא מורה על שוויון גמור ועל עצמאות שווה. האישה היא 'כנגדו', לצדו של האיש ומקבילה לו בשורה אחת" (רבי שמעון בן רפאל הירש על בראשית), כאשר הסיבה לשוויון היא כיוון ש"נתן הקב"ה בינה יתרה באישה יותר מבאיש" (נידה מה, ב; בראשית רבה יח, א).