מיסטר ג׳יי

“היום יום הולדת. היום יום הולדת. היום יום הולדת ל... ג'ואי...", שרו ארבעה מחבריו של ג׳ואי מסביבו בהתרגשות. ג'ואי המופתע כיבה את כל שלושים הנרות שעל העוגה אשר הוגשה לו על ידי הצוות של המטוס. ממש ברגע האחרון, רגע לפני שכיבה את הנר השלושים המטוס החל בתהליך של נחיתת אונס. ג'ואי לא יהיה בן 30. המטוס החל לרעוד, ג׳ואי נהרג בהתרסקות והופך לרוח רפאים. המטוס מתרסק וכולם מתים. ג'ואי ממשיך את הדרך כרוח רפאים שמקבלת תפקיד חשוב על פני האדמה, הוא הופך להיות רוח שמחלקת רעיונות והשראה לאמנים המאמינים בעצמם על פני האדמה. ביומו הראשון הוא פוגש את יוסף אוחנה, ומוצא בדרכו למפגש הראשון ביניהם ספר, הוא פותח את הספר ומתחיל לקרוא. כולם קראו את הספר ״הסוד״. רבים מבינים את סוד החשיבה יוצאת מציאות ועדיין איש אינו יודע את הגילוי המסעיר. את האמת שמאחורי הסוד הנ״ל. אולי בעצם זה לא מדוייק. מעטים בעולם הם אנשים שמבינים את הסוד שמאחורי ״הסוד״ את המקור לכל סוד לכל יצירה ולכל ספר. אתם בטח מחזיקים את הספר הזה ותוהים. מה הוא כבר יודע? ומהו הסוד שמאחרי הסוד הגדול סוד החשיבה יוצאת מציאות? לא צריך להיות דתי כדי להבין את מה שאני גיליתי אחרי שחקרתי וחיפשתי אחרי האמת במשך 20 שנים. במהלך אותם עשרות שנים הללו חקרתי איך עובד המוח ואיך חשיבה יוצרת מציאות. חקרתי והתנסיתי ביצירת מציאות, לפעמים יצרתי ולפעמים זה לא כל כך עבד. אבל לאחרונה הגעתי לשיא הגילוי. הסוד מאחרי כל סוד לחשיבה יוצרת מציאות היא האנרגיה החיה הקיימת בייקום. יש לה המון שמות, אבל אתם בטח שמעתם עליה בשם אחד: אלוהים. כן. אלוהים הוא המקור להכל. אם אנחנו רוצים משהו, הדרך העליונה ביותר, הסודית ביותר להשיג את מה שאנחנו רוצים היא לפנות אל היוצר, אל בורא, לאלוהים. לכתוב לו, לבקש ממנו. וליצור יחד איתו את החיים האידיאליים שאנחנו שואפים לחיות. הוא חבר, הוא הייקום, הוא הכל. נמצא תמיד איתנו ולא צריך להיות עם כיפה, או לבוש בגדים של חרדי כדי לתקשר עם אלוהים. אני מכיר לפחות אדם אחד, חילוני מובהק, אוכל לא כשר, גר בחו״ל, יהודי שמתקשר עם אלוהים וחלוץ יצירת המציאות באמצעות קשר עם אלוהים. כן, אלוהים הוא הסוד הגדול. הגילוי הזה בא לי בדיוק בתקופה מטלטלת בחיים. ממש קצת לפני משבר גיל הארבעים שלא פסח עליי, מצאתי את עצמי לבד, בלי כסף ובלי השראה לחיים. גם בלי זוגיות. לבד. לגמרי לבד. התיקשור עם אלוהים הרים אותי על הרגליים. ולא שהייתי אדם דתי, ממש לא, אבל רצון לדעת, והצימאון לעוד ידע הוביל אותי לעשות שינוי בחיים שלי, ועדיין אני בתחילת תחילתו של התהליך. את הספר שאתם קוראים כרגע גנזתי, כתבתי שוב, גנזתי שוב, מחקתי שיכתבתי ופסלתי. ״הם עדיין לא מוכנים״, אמר לי חבר על הקוראים בהתייחס למהות הספר, עליה סיפרתי לו. וכנראה שזה היה נכון. עד היום. החלטתי שזהו, הרגשתי את ההשראה הגדולה, לצאת עם האמת שלי. ממש בדיוק כמה ימים אחרי שהזמנתי מאמאזון את הספר החדש על חשיבה יוצרת מציאות בסדרת ספרי ״הסוד״, הוא יצא לפני מספר ימים וכבר האזנתי לגרסת האאודיו שלו באפליקציה מיוחדת להאזנה לספרים מוקלטים. אז מה יש שם בדיוק? עדיין לא את הסוד הגדול שאני חולק איתכם בספר זה. ״הם עדין לא יודעים״ אמרתי לעצמי כשהבנתי מדוע אלוהים זימן לי את הספר שהאזנתי לו. והאנושות ממשיכה, להאמין לחוק המשיכה, שאנחנו מושכים את מה שאנחנו חושבים עליו, ואני מגדיל ואומר, אנחנו מקבלים את מה שאנחנו מבקשים מאלוהים. אלוהים אומר ״הרחב פיך ואמלאהו״, מה שאנחנו רעבים אליו, אנחנו מקבלים. אנחנו חייבים להיות צמאים למה שאנחנו רוצים, כן אפשר להקביל את זה לרגע לשתיית כוס מים. אם ניקח כוס מים כשאנחנו צמאים ונבקש תוך כל לגימה את מה שאנחנו רוצים, ממש כמו שאנחנו צריכים את המים לגוף שלנו, מתוך צימאון למה שאנחנו רוצים, יש סיכוי שמה שאנחנו רוצים יקרה יותר מהר. בתקופה האחרונה עסקתי המון בחקר התפילה. יש ספר שלם על הנושא, שמעיד על כוחו של תת המודע, כוח שלא זר למי ששמע או קרא ספרים בעניין. המשכתי לקרוא, המשכתי לחזור לאותו עניין שהעסיק אותי לפני כעשרים שנה בתחילת שנות העשרים שלי. ואחרי עשרים שנה האור על הנושא נראה אחרת לגמרי. רק היום גיליתי את המקור לכל הבריאה. רק היום גיליתי מה מביא אותנו ליצור את המטרות שלנו, ולהביא להגשמה את מה שליבנו חפץ. ויש לנו עצמאות, עצמאות לחשוב איך שאנחנו רוצים, ועצמאות לבחור את הייעוד שלנו. אפשר להגיד שרק היום גיליתי. את אלוהים. כמה טיפש הייתי בתחילת הדרך כשרק התחלתי לחקור את הנושא. כמה אלוהים היה נגיש אליי אז, בתחילת התהליך, אך רחוק מהלב. רחוק מהמחשבות. וכנראה, אלוהים ישב לו על כיסא המלוכה אי שם בשמיים והמתין לי. המתין ליוסף אוחנה, שיגלה את הסוד שרבים כבר גילו, שיגלה את קיומו של מלך הבריאה. קיומו של אלוהים. ואני לא אומר שמחשבות אינן יוצרות מציאות. אני ממש לא אומר זאת, הן כן. אך יש אמת גבוהה יותר, סוד הרבה יותר גבוה מהאמת שמחשבות יוצרות מציאות. להגיד שמחשבות יוצרות מציאות זו אמת מאוד מוגבלת, ונמוכה. אבל להגיד שאלוהים יכול ליצור כל שנבקש, זוהי אמת הרמונית מאוד עם הייקום, גבוהה יותר, אם לא הגבוהה ביותר שקיימת בייקום. כי אלוהים הוא המקור להכל והעולם שלנו הוא לא מקום לעצלנים. מי שרוצה משהו לא מספיק לבקש זאת מאלוהים, עליו לעבוד עבור זה, לשלם מחיר לעיתים, ולעיתים להתאמץ פחות או יותר, תלוי בגודל העניין שהאדם מבקש, יש דברים שדורשים המון מאמץ ויש דברים שפחות, זה גם תלוי בנו, באמונות שלנו, ולא במה שאנחנו מרגישים, שכחו מהרגש, התמקדו במחשבה. כי המחשבה מקדימה את הרגש. המחשבה שלנו שולטת ברגש. ומי יכול לשלוט לנו במחשבות? אלוהים! אלוהים הוא המקור. לא המחשבה. לעומת זאת אנחנו מה שאנחנו בוחרים להיות ולא מה שאלוהים רוצה שנהיה. כל אחד יש לו את חופש הבחירה לגלות ולבחור את מה שהוא יהיה ואת מה שהוא רוצה להיות. וכדי לממש את הפוטנציאל האלוהי המלא עלינו לשלוט במחשבה בדיבור ובמעשה שלנו. כשאנחנו שולטים במחשבה, אנחנו אדונים לגורלנו. אם כן, מחשבה היא מעשה. דיבור הוא מעשה, כמו שמעשה הוא מעשה. אם נשלוט במחשבה שלנו ונחשוב רק על דברים טובים החיים שלנו יהיו טובים ואלוהים יתן לנו דברים טובים, כלומר גם אתגרים אבל בעיקר חוויות טובות. אלוהים יוצר הכל בשלמות. עלינו לבטוח בו. ולראות אותו בכל צעד בחיים שלנו. אם נשלוט בדיבור שלנו ונדבר רק על דברים טובים, נזמן לחיים שלנו עוד דברים טובים. ובכל האמת הזאת אנחנו חייבים לוותר על איזור הנוחות. מה זה אומר? בקיצור אפשר להגיד את זה במשפט אחד: ״לא מה שנוח לי ולא מה שבא לי או לא בא לי, עשו את העבודה, בלי להתחשב במה בא לי ומה לא בא לי, במה אני מרגיש כרגע. לכו אחרי המטרה שלכם לא משנה מה״. משפט והסבר קצת ארוך נכון, אולי אפשר היה להגיד אותו בפחות מילים, אך אלו המילים התמציתיות ביותר שנכתבו על זה עד כה. ועכשיו נעבור לחלק הלא פחות חשוב, מה התכלית שלנו בעולם הזה? האם אנחנו צריכים לרצות את אלוהים בכל מעשה דיבור ומחשבה שלנו כדי שמה שאנחנו רוצים יקרה? האמת היא שלא. כי אלוהים לא רוצה מאיתנו כלום, הוא רק רוצה שנבקש. והוא יגשים. והבחירה היא שלנו. אז מה נבחר? להיות אדם טוב יותר, קצת יותר, כל יום מעט מעט? או ללכת אחרי הרע? ודאי שמעתם על היצר הטוב והיצר הרע שנלחמים אחד בשני כל היום. יש שחושבים שזה לא משנה מה נהיה, טובים או רעים, המחשבות שלנו יוצרות את המציאות שלנו. נכון. אבל יש יותר מזה שעוד לא סיפרו לכם. אם תהיו טובים יותר ותעשו מעשים טובים יותר, תשפרו את עצמכם יותר ויותר יום יום, יש סיכוי שאלוהים יעזור לכם יותר. אלוהים אוהב אנשים טובים, לעומת זאת הוא לא שוכח גם את הרעים. הוא סולח לכולם, וכולם אצלו מקבלים הזדמנות. אך בהתאם למעשים שלהם. בכל יום מחדש יש לנו את ההזדמנות ללכת אחרי החלומות שלנו לא משנה מי אנחנו ואיפה אנחנו נמצאים. לא משנה מה העבר שלנו או כמה פעמים נכשלנו. אחד שמבין בחומר שאני כותב עליו את הספר הזה אמר לי, אם אתה רוצה משהו תבקש אותו לכולם. וזה באמת מה שקראתי בספר אחד על ההצלחה, אם אתה רוצה להצליח תבקש אותו לכולם, אז אני מצאתי אוסף מילים שעזרו לי להשיג עשרים אלף שקלים במהירות שיא ולשלם את יתרת ההלוואה שהייתי חייב לבנק שעמדה בדיוק על עשרים אלף שקלים. כתבתי את המספר עשרים אלף והוספתי שקלים חדשים ליד ולקחתי את הפתק איתי צמוד לסלולרי שלי. לקחתי את הפתק לכל מקום. וחזרתי על המנטרה, הלקוחה מספר תהילים: ״הצילני הושיעני טהרני מהר ענני״, שוב ושוב ללא הרף והתכוונתי לכסף ולאלוהים. אמרתי לעצמי שוב ושוב ללא הרף, תודה על הכסף, תודה על הכסף. התכוונתי לסכום שכתוב בפתק, והוספתי שוב ״הצילני הושיעני טהרני מהר ענני״, ללא הרף. אני זוכר שהלכתי ברחוב קינג ג׳ורג׳ בתל אביב ממש סמוך לאיפה שאני גר ואני זוכר את הצמרמורת המרגשת שעברה בגופי בכל פעם שאמרתי לעצמי ״הצילני הושיעני טהרני מהר ענני״, ואני זוכר את ההתרגשות שחלפה בליבי כשאמרתי לאלוהים תודה על הכסף. אכן קראתי את זה בספר מסוים, שכשאתה מבקש משהו ללא הרף הוא קורה. ובאותו ספר קראתי שכשאתה מבקש מאלוהים לכולם את מה שאתה רוצה לעצמך, הוא מתרחש, ומטרתך מתגשמת. אני משתמש בזה המון, מבקש לכולם את מה שאני מבקש לעצמי, ומה קרה עם העשרים אלף שקלים? אני לא זוכר כמה זמן בדיוק חלף מאז שהתחלתי בתהליך של ״הצילני הושיעני טהרני מהר ענני״ ועד שקיבלתי את הכסף, אך כעבור זמן מה, קצת פחות או קצת יותר הופקד לחשבון הבנק שלי שארית ההלוואה הסכום המדויק עשרים אלף שקלים לא פחות ולא יותר. אז אם אתם רוצים להשתמש ב״הצילני הושיעני טהרני מהר ענני״, לכולם, תוכלו לבקש בקלות הצילנו הושיענו טהרנו מהר עננו, את זה לא ניסיתי אבל יודע דבר בתחום התפילה לאלוהים אמר לי שזה באמת מה שאני צריך לבקש ולא להיות אנוכי ולבקש זאת רק לעצמי. אולי אני אנסה את זה יום אחד? את הצילנו הושיענו טהרנו מהר עננו. זה נשמע לי ממש חזק להשתמש בזה. ועכשיו לשיטה שאני שידרגתי. הדרך המקורית אומרת לקחת 3 אנשים שיש לנו עניין שלילי איתם ולשלוח להם בבוקר אהבה. אני שדרגתי את השיטה הזו שבאמת מנקה אנרגיה שלילית מתוך הגוף שלנו ומתוך התת מודע שלנו, מה שחוסם אותנו מלהתקדם הלאה ולהצליח. אני לקחתי את מה שאני רוצה לעצמי, הצלחה ענקית, וביקשתי אותה לכל אחד משלושת האנשים שאני בסכסוך עצמי איתם. לקחתי חבר מהעבר הרחוק, חבר מהעבר הקרוב, וקרוב משפחה. כולם חלק מהעבר שלי, את שלושתם אני לא רוצה בחיים שלי, והבנתי שאני אפילו שונא אותם. יום אחד אחרי תקופה ששלחתי אליהם אהבה ניצחית, ביקשתי עבור כל אחד ואחד מהם, הצלחה ענקית. התכוונתי לאלוהים ואמרתי לו ״תודה על ההצלחה הענקית של *** (כאן בא שם האדם, שאני אשמור על הפרטיות שלו, כדי למנוע אי נעימות איתו בהמשך)״. וחזרתי על כך שלוש פעמים פעם אחת לכל אדם מתוך השלושה שאני בסיכסוך איתם. ובאמת ההרגשה שלי כלפי אותם שלושה אנשים השתפרה בצורה ענקית. והרגשה היא אינטואיציה וזו אנרגיה חזקה שאנחנו משדרים החוצה, ואם ההרגשה השתנתה זה סימן שהחשיבה השתנתה, או חשיבה מודעת או חשיבה לא מודעת, משהו טוב קורה בייקום כשההרגשה משתנה, ההרגשה שלי השתנתה לטובה בצורה פילאית. זה לא החזיק לי מעמד הרבה זמן, זו עבודה. צריך לעבוד אותה כל יום. לתקופה ארוכה ממה שאני הספקתי לעשות עד כה. אני עדיין מרגיש גליי אנרגיה טובה משלושת האנשים שבעבר הייתי בסכסוך איתם, ועדיין אחד מהם עוד לא שלח לי לגמרי בחזרה אנרגיה של אהבה או תמיכה או שניהם. לגבי השניים האחרים האנרגיה נוקתה לגמרי, אחד מהם עוד תקוע בעבר, ניסיתי להקשיב לגוף שלי, ויש כמה פעולות שאותו אדם מבקש ממני (בצורה רוחנית) לבצע, אני קצת מתנגד לפעולות האלה כי הן הופכות אותי למישהו אחר שהוא לא אני, כלומר ללכת בדרך אחרת מהדרך שלי, להיפרד מהאמת שלי, ניסיתי את זה לתקופה של כמה ימים וזה באמת עבד, האנרגיה השתנתה משלילית לחיובית, לגבי אותו האדם. אבל סטיתי ממסלולי, והלכתי אמנם בדרך שלו אך לא בדרך שלי. עכשיו עליי למצוא את הגשר, את הדרך שתגשר בין הדרך שלי לדרך שלו בלי לסטות מהאמת שלי. להשאיר את האמת שלי חזקה, אך עדיין לשלוח לו אנרגיה של אהבה ניצחית שגם תתקבל בשלמותה על ידיו ותשחרר אותי מכבליי העבר, שזה מאוד חוסם אותי מלהמשיך ולהתקדם הלאה אל המטרות שלי, בעיקר בתחום מסוים. המוסיקה בחיי, אני יוצר מוסיקה והקשר המסובך עם אותו אדם, חוסם אותי מלהגיע ליעדים שלי בתחום המוסיקה, וגם בתחום הזוגיות, ובתחום אישי נוסף, תחום המיניות. אני חסום בכל התחומים האלה כי אותו אדם חוסם אותי, עכשיו אני מבין תוך כדי שאני כותב שורות אלה, שהאדם הזה קשור בכל התחומים האלה. הוא קשור, לא בהווה. אלא בחוויות העבר הרחוק שעדיין כנראה ולא פתרתי עם עצמי, זה מביא לי תחושות אשמה, תחושות חוסר קבלה עצמי, שחוסמות אותי. ניסיתי מדיטציה, וזה עדיין לא לגמרי שם. אני עדיין לא נקי, עדיין לא טהור, האם רק אדם טהור מצליח? מי שלא טהור יכול באמת ליפול בקלות. כשאתה מנקה את עצמך, מאנרגיה שלילית, כלומר כשאתה מטהר את עצמך אתה הופך להיות ברמת אנרגיה גבוהה מאוד, וגבוהה יותר מרמת האנרגיה בה נמצא הכישלון. וכאן באה המנטרה ״הצילני הושיעני טהרני מהר ענני״, שבאמת אני מנסה מעת לעת. לא כמו בעבר עם הכסף שפעלתי באינטנסיביות מחשבתית. מה שהוביל אותי לטיפוס מהיר באנרגיה לעבר הפיסגה. ובאמת כעת אני מרגיש נופל לעיתים קרובות מלהשיג את מה שאני רוצה בגלל האירועים הלא פתורים עם אותו אדם, וזה באמת מפתיע אותי, כי הנושאים הלא פתורים הללו קטנים בהחלט מהנושאים שהיו לא פתורים עם השניים האחרים מרשימת שלושת אנשים ששלחתי אליהם אהבה ניצחית כדי להתקדם הלאה לעבר ההצלחה, בטיפוס לפיסגה העצמית שאליה אני רוצה להגיע. אותו אדם מסרב לקבל את האהבה הניצחית שאני שולח לו, אותו אדם תקוע ומסרב לקבל את מה שאני מאחל לו, כלומר מה שאני מאחל לעצמי, הצלחה ענקית, עושר וכו׳ אז לקחתי מעשה ופעלתי בדיוק כמו המסר הרוחני שהגיע אליי בקולו ובדמותו של אותו האדם. נקרא לו מייק, לצורך העניין, שם בדוי, אך כך עדיף מאשר לקרוא לו ״אותו אדם״ או ״האדם ההוא״ או כל שם עקיף אחר. המסר הרוחני שמייק העביר לי היה ברור, האזן למוסיקה שיצרתי, הורד אפליקצית הכרויות, ולך אחרי החלום הכי גדול שלך שזה לטוס לניו יורק, להכיר שם בן זוג, להתחתן להקים שם משפחה וללמוד שם בבית הספר למשחק של סטלה אדלר. ולהפוך לשחקן קולנוע. הייתי תמים, פסלתי את כל המטרות שלי, לקחתי את דף המטרות, זרקתי אותו לפח, והצבתי לעצמי מטרה אחת: להיות שחקן בניו יורק, ללמוד בסטודיו של סטלה אדלר, והורדתי אפליקציית הכרויות לגייז. התחלתי במסע שמייק הציב לעצמי במסר הרוחני ששלח לי. נכנסתי לחושך ענק, הרגשתי יותר טוב לגביי מייק, חזרתי להיות איתו בקשר, אבל לא הלכתי בדרך שלי. לא הלכתי אחרי האמת שלי. הלכתי אחרי עצותיו של מייק. ונכון הקשר הרוחני איתו השתפר במהירות מיידית, החסימה האנרגטית חלפה. הוא שלח לי רגשות אהבה. אבל סטיתי מהדרך שלי, סטיתי מהדרך הטובה שאלוהים נתן עבורי, מהמסלול להגשמה עצמית ולהשגת כל המטרות שלי. שנאתי את עצמי, מייק אהב אותי. מה לעשות עכשיו? ללכת אחרי מייק? או אחרי האמת שלי? לוותר על האהבה של מייק? וללכת עם המטרות שלי ועם האמת שלי? או לוותר על מטרות שלי וללכת אחרי חלום ישן ואחרי האהבה של מייק? האמת שלי ניצחה, ומייק כביכול הפסיד ואני הפסדתי את האהבתו. המשכתי במסע ועדיין לא מצאתי פיתרון. עם האחרים פתרתי את הסכסוך הרוחני. מייק נותר תקוע, ואני חסום. ואז יום בהיר אחד הגיע אליי ספר מאמאזון שהזמנתי דרך האתר. הספר הגיע עם תשובה, התשובה הזו נתנה לי דרך שהמשכתי לפתח בעצמי, ארחיב עליה בהמשך. ואציין. שהגעתי לתשובה, שהחלה תהליך, אני מבין שייקח לי קצת זמן לסיים עם תהליך השחרור של מייק מרשימת הדברים שחוסמים אותי, אבל התהליך החל והתשובה הגיעה. על כך בהמשך. רק אספר את קצה קצהו של הנושא, מדובר בשחרור מסוג אחר, המסר הגיע אליי בעבר. אך לא הקשבתי לו לאורך זמן ואתמול התנסתי בו שוב. זה עובד. בעצם? אפתיע אתכם. בואו נדבר על זה כעת. בואו נרחיב על כך עכשיו: קדימה צאו איתי לדרך. התהליך כמו שסיפרתי קודם, התחיל אתמול, בהקשר של מייק. התהליך האמיתי החל כמה ימים אחרי שהתחלתי לקרוא את הספר החדש שהגיע מאמאזון, התהליך הזה החל באופן חלקי ולא ישיר בהקשר של מייק בעקבות תמונה שראיתי באינסטגרם. אני לא אכנע לאנרגיה שלילית כי האני האמיתי הוא האמת שלנו, והוא מעל לכל אנרגיה שלילית. כן. האני האמיתי שלנו מעל כל אנרגיה שלילית. כן, מצאתי את האמת על האני האמיתי. וזה עובד כך, שחררו את הרגש השלילי, התחברו למחשבה העילאית האלוהית שקיימת תמיד בתוך המוח שלנו, ותתבוננו. התחברו לצת הרוחני שלכם, הצד הזה הוא אלוהי אינסופי, בא אל הרגש מתוך התבוננות ולא מתוך שפיטה של שלילי או חיובי, האני האמיתי שלכם כולו חיובי, כולו אלוהי, האלוהות היא תמיד חיובית, היא כוח טוב, תמיד הייתה טובה ותמיד תהיה טובה. הספר הביא עימו את האני החיובי, הספר הביא עימו את האני המתבונן, זה שלא נופל להזדהות עם רגש שלילי כזה או אחר, שסוטה מהדרך הטובה, שסוטה מהאמת שלנו. ואכן האני האמיתי אינו סובל. סבל הוא רגש שלילי, כשאנחנו מתבוננים בו מתוך החשיבה הגבוהה והטבעית שלנו ולא נלחמים בו או נלחמים לשנותו אנחנו מבינים אותו ולא מזדהים איתו כי האני האמיתי אינו סובל ובא ממקום של שחרור. המחשבה מקדימה את הרגש וכשאנחנו מתחברים לחשיבה טבעית אנחנו מתחברים ישירות לחשיבה אלוהית, האני האמיתי שלנו לא נופל לעולם, זה רק הרגש שיורד למטה, וכשאנחנו מתבוננים ברגש שנופל אנחנו מתחברים לאני החכם שלומד מכל צעד וצומח ולא לאני שנופל. כשאנחנו מתחברים לאני האמיתי, איננו נכשלים כי כשלון זוהי הרגשה, וכשאנחנו מתבוננים בהרגשה הזו, אנחנו יודעים מה לעשות הלאה אחרי חשיבה אלוהית ולא נופלים לכישלון, לרגש השלילי, או לנפילה התהומית ולא נכנסים ללופ של הרגשה שלילית. האני האמיתי הוא מעל כל רגש. הוא בעצם שולט ברגש ובעזרת השינוי הקל שאנחנו עושים בחשיבה על ידי הבנה וצעידה קדימה אל האינסוף, אל האלוהי אנחנו בעצם שולטים ברגש מתבוננים בו ומשנים אותו כי למדנו וצמחנו מיידית. אני יודע. לכמה מאיתנו זה חדש או נראה בלתי אפשרי, או קשה. אבל זו עבודה. אני עדיין לומד את זה, השינוי היה לי מיידי אך לא לאורך זמן. זה דורש מודעות עצמית גבוהה מאוד, ואם אתם קוראים את השורות האלה. אתם מבינים. מבינים את המסר שאני מנסה להעביר לכם כרגע ובעיקר מוכנים לו ויודעים כעת מה לעשות. אפילו לכמה רגעים, אם אתם מצליחים כמוני להבין וליישם מיידית, אתם תחוו את הטוב שהחיים עתידים להביא לכם, ושינוי קל בחשיבה, בהתבוננות, ממודעות לסבל ממודעות עצמית לרגש ממקום גבוה יותר, אתם תחוו שינוי משמעותי ברגש, לחיובי וכשתשנו את הרגש שלכם בלי להתאמץ לשנותו להזדהות איתו להילחם בו או להפוך אליו אתם תחוו דברים טובים מעוררי השראה בחיים. עבורי זה היווה עבודה אינטנסיבית כמעט מיידית בכתיבת הספר שאתם קוראים כרגע, ספר שאני מתכנן לכתוב כבר כמה שנים. כנראה שעדיין לא הייתם מוכנים למסרים הגלוים שהספר הנוכחי מעביר לכם וכנראה שגם אני עדיין לא הייתי מוכן. עכשיו, גם אתם מוכנים ועכשיו גם אני נשלט על ידי ההשראה האלוהית ומוכן יותר מתמיד לכתוב את הספר. ועכשיו לתמונה באינסטגרם ששינתה את חיי והשתלבה יפה עם הידע האלוהי עליו כתבתי ממש בשורות הקודמות למסר הבא. התמונה הייתה של זמרת מוכרת והעבירה אליי אנרגיה מדהימה לטובה של אהבה השראה וחשיבה עילאית. רק ממבט בעיניים שלה ידעתי. ידעתי את אשר עליי לעשות כדי להתחבר לאלוהי. לטוב. ועכשיו עם המסר שהעברתי לכם על האני האמיתי אתם מוכנים למסר הבא. המנטרה היא כזאת: ״אני מדהים, אני מרגש״. לי זה עובד מאוד. לכם אולי קצת פחות, לחלק מכם אולי יותר. פשוט לחשוב ללא הרף על ארבעת המילים הללו, שננו ״אני מדהים אני מרגש״, ואולי אתם כמוני תמצאו מנטרה אחרת, מדויקת לכם יותר, את מנטרת ארבעת המילים הפרטית שלכם להתחבר להשראה עם האני הגבוה האלוהי שלכם, ועם התחושות האלוהיות שלכם, ממש כמו שאני התחברתי לאנרגיה הגבוהה הפרטית שלי שטמונה בתת מודע שלי מהעבר הרחוק. איי שם לפני כשש שנים ברגע אחד של שינוי בתוך חדר ומורה דרך אחד. בסטודיו התל אביבי למשחק בו למדתי במשך שלוש שנים. הוא זעק בתלמיד או תלמידה בסיום הסצנה, אני לא זוכר את מין התלמיד/ה אבל הצעקה הייתה צורמת וברורה עבורי: ״זה לא היה מדהים! זה לא היה מרגש!״ מיד לקחתי את המחברת שלי ואת כלי הכתיבה וכתבתי ״אני מדהים! אני מרגש!״ זה שינה את החשיבה שלי, זה שינה את המהות שלי! וזה שינה את הרגש שלי. בהמשך זה גם שינה את כל מערכות היחסים המקולקלות שלי, וגם את הטובות זה שידרג למערכות יחסים טובות יותר. ממש דקות ספורות לפני שאני עונה לטלפון או מחזיר צילצול בחזרה, אני מעלה את האנרגיה שלי וחושב באינטנסיביות ״אני מדהים! אני מרגש!״ ועושה את השיחה באנרגיה חדשה טהורה מעוררת השראה. ושוב אולי לכם המנטרה הזאת לא תעבוד. אולי היא פרטית שלי, ואולי תמצאו מנטרה פרטית משלכם שתשנה את האנרגיה שלכם לגבוהה יותר, מנטרה נוספת שלמדתי ממנטור אמריקאי: ״אנרגיה גבוהה יותר״, תמיד כשאני חוזר גם על המנטרה הזאת משתנה לי ההרגשה להרגשה מרגשת יותר חיובית יותר ועילאית הרבה יותר ממה שאני חווה וזה כמובן משנה חיים, מחשיבה שלילית לחיים טובים וחיוביים מאוד. אז הירגעו, אתם לא חייבים כלום לאף אחד, אלא רק לעצמכם להרגיש טוב, וזאת באמצעות שינוי החשיבה והתבוננות ברגש השלילי, בכישלון תוך התחברות לאני האלוהי שלכם, לאלוהות, לאלוהים: הכוח הטוב והחזק ביותר שקיים בייקום שלנו. זאת האמת שלי. ואני מאחל לכם שזו תהיה גם האמת של האנושות כולה כדי שכולם, ובאמת כולנו יחוו חיים הרבה יותר טובים, ללא סבל, ללא כישלון, אלא רק צמיחה הבנה, והתחברות, הזדהות, עם הטוב ביותר שקיים בייקום. ונמשיך. הספר שהזמנתי מאמזון עדיין לא יצא בארץ ואני החזקתי את הספר בידיי כמה ימים אחרי שיצא, אולי החזקתי את העותק הראשון בישראל, אני לא ממש יודע, אבל השינוי היה מיידי, שזה מה שאני רוצה שיקרה לכם עם הספר הזה שאני כותב כרגע. וכדי שזה יקרה, עלינו לעשות פעולה פשוטה. עלינו להיפתח לנושא. שנים לא ידעתי איך לפתוח את הלב, איך לאהוב את עצמי, איך לאהוב בכלל. והדרך שלי, כולה אהבה, כולה כוח אמיתי חיובי והתחברות לאני האמיתי. מה זה אומר האני האמיתי? לכל אחד אמת משלו ואני אמיתי משלו, אך כולנו שווים בחיבור האלוהי שלנו לאלוהות, אלוהים לא שייך לדת בכלל, ואנחנו שווים בחיבור לשלנו אליו. והוא, גם היא בכלל. כלומר אנחנו שווים לחיבור שלנו אליה, לאלוהים העליון והחזק מכל כוח בייקום, לכן עם עובדה זו אנחנו יכולים להשיג כל דבר שאנחנו רוצים. וזה מאוד פשוט. אם אתם יכולים לקרוא את המילים הללו שאני כותב בספר הזה אתם יכולים גם להבין וליישם את הפעולות הנדרשות מכם כדי להתחבר לצד האלוהי שבכם. זה פשוט! חסר מאמץ! אני כותב בשפתכם, ולכן אתם יכולים להבין אותי. אני כותב בשפת האלוהים ולכן אתם יכולים להבין אותו/אותה. אני כותב בשפתכם ולכן אתם יכולים להתחבר לאלוהות בקלות. שוב, זה פשוט. זה יכול לקרות לכם במיידי, ולחלקכם ייקח קצת יותר זמן ליישם. תהיו סבלניים עם עצמכם. והכי חשוב הירגעו. אל תכנסו ללחצים מיותרים. אחד הדברים שעזרו לי ליישם את ההתבוננות והחיבור המיידי לאלוהות ולאני האמיתי שלי שאינו סובל או הופך לרגש השלילי שלי זו מדיטציה ממושכת. כיביתי אורות, שכבתי רגוע במיטה והאזנתי למוסיקה מרגיעה. והתחברתי. נשמתי נשימות הרגעתי את עצמי וזה פשוט קרה. אחרי שנים שאני לומד, פתאום הבנתי. החיבור לאלוהים טמון בפעולה פשוטה, בלשחרר. המוסיקה המרגיעה סחפה אותי למדיטציה של עשרות דקות ארוכות שחלפו כאילו ככמה שניות, הרגשתי ללא זמן, הרגשתי מעל לזמן מעל ללחצים של הרגש, מעל להכל, חשתי מטייל באופן רוחני אי שם בשמיים היכן שהאני העילאי האלוהי טמון. וכש״ירדתי״ ארצה ופקחתי עיניים נכנסתי לעולם שכולו טוב. ואז ימים ספורים לאחר מכן נפלתי. נפלתי נפילה ענקית ותהומית לסוס דוהר של רגשות שליליים, לרכבת הרים ענקית מהירה מאוד של רגשות שליליים. ולמזלי משהו הציל אותי. פתאום משום מקום הגיע, האני העליאי האלוהי והאמיתי שלי והציל אותי מאותה רכבת הרים. הלכתי ברחוב, חזרתי מחבר שהתגלה לי פתאום כמאוד שלילי והתחרטתי שבכלל הלכתי לבקר אותו. אותה חרטה התגלתה ככישלון רודף רגש שלילי אחד אחרי רגש שלילי אחר. אבל אחרי עשרות צעדים ברחוב, ממש כחצי קילומטר מהבית שלי, התחברתי, למדתי וצמחתי. ידעתי, אני ממשיך בתהליך של התחברות לאני הגבוה שלי, לאלוהות, כי סמכתי. סמכתי על אלוהים. ופתאום בלי הודעה מוקדמת גם סמכתי על עצמי. אם נפלתי אלוהים רצה בכך. אם התחברתי לאלוהות ולהתבוננות ברגש השלילי הזה כי המשכתי בתהליך ההתחברות - אלוהים גם רצה בכך, רצה להציל אותי מאותה רכבת הרים, בדיוק כפי שסימן לי בחלומות או יותר נכון בסיוטים שחלמתי לאחרונה, סיוט רדף סיוט כשכל פעם בעיצומו של הסיוט כשממש נראה לי שנפלתי לתוך תהום של חושך התעוררתי מיד. קראתי קצת על התעוררות משיא של סיוט והפירוש של החלומות/סיוטים שחוויתי היה שאלוהים מציל אותי מכל דבר רע ולכן גם העיר אותי ברגע של שיא הסיוט כשהיה נראה לי שאני לא יכול לצאת מהמצב שהופיע בחלום בעצמי, זה גרם לי להתחיל לסמוך על אלוהים. והפעם הוא אכן הציל אותי מרכבת הרים של רגשות שליליים, מרכבת הרים של רגשות כישלון, אשמה, וחוסר קבלה עצמית, כולן רגשות שליליים שאיימו לטרוף אותי כמו אריה שרודף אחרי הטרף שלו. ואז, באה ההתבוננות האלוהית העילאית שכל אחד יכול להתחבר אליה. זה קשה לי להיזכר בזה כרגע, אולי כי אני מדחיק אולי כדי לא לחזור למצב הזה שוב במחשבות, אבל הקושי משתלם, כי אני ממשיך להגשים את החלום. את כתיבת ספר זה. הפעם בלי לגנוז אותו. כי התחלתי לכתוב אותו פעמים רבות. גנזתי. מחקתי. כעסתי על עצמי שאני כישלון ושאם הספר הקודם לא הצליח גם זה ייכשל. כי אז לא ידעתי להתבונן, והפעם אני מבטיח לעצמי ולכם שאסיים. שאוציא את הספר הזה, כי החלום חייב להתגשם, ואני חייב להמשיך להתבונן. גניזת ספר בא בעקבות רגש שלילי. ועכשיו כשאני יודע להתחבר לאלוהות ולאני הפנימי האמיתי שלי אני מצליח לא לגנוז את הספר ואני מצליח להגשים את החלום. הגשמת חלומות באה מתוך השראה ומתוך רגש חיובי. וגם אתם כשתתחברו לאני האמיתי שלכם תגשימו את החלומות שלכם. כל אחד ואחת את החלום הפרטי שלו ושלה. זה מה שאני מאחל לאנושות כולה, לפעול מתוך השראה מתוך התחברות לאני האמיתי של כל אחד מאיתנו. וכשכולנו נגשים את החלומות שלנו אנחנו נחיה בעולם טוב יותר, עולם עם אנושות טובה יותר, עם התחברות לאני האמיתי. ונמשיך. לצעד הבא. כמה דרכים נוספות להתחברות לאני האמיתי: דרך אחת היא מתוך פעולה. לעשות משהו בעקבות ההשראה. השראה באה מאלוהים וכל אחד יכול לחיות מתוך השראה. לעשות מתוך השראה באה מאלוהים. ואנחנו יודעים מהו הרגע בו אלוהים מתקשר איתנו, אנחנו יודעים מתי ההשראה באה, אנחנו חווים רגע של התעלות והתחברות לחשיבה הגבוהה שגורמת לנו להרגיש טוב. מצד שני, עלינו להפסיק להיות עצלנים או כאלה שחיים באיזור הנוחות שלנו. עצלנות היא פעולה שלילית ואינה מקורה באלוהות. אחד הדברים שעוזרים לי להפסיק להיות עצלן זה להפסיק לראות טלוויזיה או להפסיק להזין את המוח שלי בסיפורים שליליים, רוב הדברים שמשדרים לנו בטלוויזיה וחלק גדול מהסרטים או המוסיקה מכילים שליליות. וכשתתחילו להיות מודעים לאלוהות, תתחילו לגלות חוסר עניין באירועים או סרטים שליליים. לאחרונה אני מוצא את עצמי מתחיל לראות סרט ומהר מאוד מפסיק לראות אותו כשאני רואה על המסך מסר שלילי או אלימות. כך גם לגבי שיר כזה או אחר או אמן כזה או אחר שהאמנות שלו פשוט מתכנתת את המוח שלי לדברים שליליים. כן אנחנו פשוט מתוכנתים, מכניסים לעצמנו אמונות שליליות על ידי צפייה והאזנה לשלילי ובשלילי. המודעות תגרום לכם להזין את עצמכם רק בטוב, רק בסיפורים הטובים, בספרים המשדרים סיפורים טובים, בשירים שהמילים שלהם מדברים על דברים טובים, חוויות טובות, אתם גם תזינו את המוח שלכם בסרטוני מוטיבציה - יש אינסוף כאלה ביוטיוב - בסיפורי הצלחה, תפסיקו לקרוא עיתונים ותתחברו רק לאנשים חיוביים שרודפים את הטוב, והשלווה והשלום הפנימי. התחברות לאלוהים מביאה עימה שלווה, אהבה, רוגע, שלום ואושר. ומצב זה של אנרגיה מביא איתו גם עושר והגשמה עצמית. אם אתם רוצים לרזות למשל, כשאנחנו מתחברים לאלוהים ולאני האמיתי, אנחנו משיגים גם מטרה זו שמקורה בקבלה עצמית, באהבה עצמית - לא נרקיסיסטיות כשפי שזה אולי נשמע ברגע הראשון כשקוראים את זה - ובכל רגש חיובי כלפי עצמנו שגורם לכל דיאטה להצליח ולכל מטרה להתגשם. אלוהים הוא המקור לכל הגשמה עצמית, התחברו עוד היום לאני האמיתי ותחוו הגשמה עצמית מדהימה, בעקבות השראה אלוהית. אתם תחיו מתוך השראה ולא מתוך הסחפות לרגשות השלילים שלכם, לכישלון, לעצלנות ולאיזור הנוחות היכן שרוב האנושות לצערי נמצאת היום ואתם תיכנסו לקבוצה של מיעוט שנמצאת למעלה בפיסגת ההגשמה העצמית. כולי תיקווה שקבוצה זו תתעצם תתרבה ותהפוך להיות הרוב ולא המיעוט העשיר. עשיר בשלווה, עשיר באושר, ועשיר בכסף, ללא כעס, ללא תחושה עצמית של כישלון, אשמה, או כל רגש שלילי אחר. אתם תאלפו את עצמכם, ממש כמו שמאלפים נמר, להיות מתבוננים. ונשאלת השאלה, האם אתם ערים לאני הפנימי האלוהי הקיים בכל אחד מאיתנו? עצם המחשבה על השאלה הזאת גורמת לכם להתעורר, להתבונן ולהתחבר לאלוהות מיידית. מה זה אומר להתעורר? להתעורר פירושו להתבונן. ולהתחבר לכל הדברים שסיפרתי לכם עליהם קודם. להתעורר זה אומר להתחבר לחשיבה החיובית שלנו ולא להזדהות עם רגשות שליליים ובעיקר לא להפוך לרגשות השליליים שלנו. להתעורר פירושו לחוש שלווה עצמית שהיא המקור לכל אושר ועושר. תקופה ארוכה לא האמנתי באושר. חוויתי אושר ממושך בשנות העשרים לחיי, אך מאז משבר גיל הארבעים שלא פסח עליי, עברתי חוויות שליליות שעיצבו את האישיות שלי וגרמו לי לאבד, לפעמים, תיקווה, לא לסמוך על עצמי ובעיקר להתאכזב מהחיים שזימנו לי כישלון אחרי כישלון. אבל כעת כשאנחנו יודעים על החיבור האלוהי, לא נרגיש עוד כישלון וכשהוא יבוא אל הרגש שלנו נדע לזהות אותו ולא להזדהות איתו וממש כמו שעון מעורר להתעורר מיידית לאלוהות, ולפעול בשיתוף פעולה מלא עם האלוהות: החיבור לאני האלוהי, ההתבוננות ברגש הכישלון, מניעת ההזדהות עם הכישלון והפיכתנו אליו. נצמח, נלמד, ונהיה חסרי זמן, מעל לכל הדברים השליליים שהחיים זימנו לנו עד כה. יהיו אתגרים, אבל עם פשטות וחוסר מאמץ, נתחבר, נדע להתמודד עם האתגר, ונהיה מודעים לאני האמיתי שלנו, האני העילאי האלוהי הטמון בתוכנו. כי נוצרנו בצלמו של אלוהים, יש בנו ניצוץ אלוהי. ועכשיו אנו מבינים את אותו הניצוץ יותר מתמיד. ובקשות פשוטות שלי הופכות למציאות, באופן יותר חזק ועוצמתי ופשוט משימוש בחשיבה יוצרת מציאות. השגת יעדים אמנם יכולים להתגשם על ידי האמת של חשיבה יוצרת מציאות. העובדה שהמוח ממגנט אלינו את אשר עליו אנחנו חושבים ושימוש באמת שאומרת אתה מה שאתה חושב שאתה או אתה הופך להיות מה שאתה חושב שאתה. נכון. חשיבה כזאת יכולה לעבוד. אבל יש אמת גבוהה יותר, יש אמת פשוטה יותר, חסרת מאמץ, לאמת הזאת קוראים אלוהים. וזה כל מה שהספר הזה מנסה להגיד. לחשוף בפניכם את האמת שלי, שאלוהים הוא המקור להכול, שאלוהים היא הכוח העליון ביותר מעל כל אמת ומעל כל הקיים. תכירו, נעים מאוד אלוהים, נעים מאוד אתם. כיף להכיר. מעורר השראה ליישם. אם רק ידעתי את זה ביום משבר גיל הארבעים שלי. זהו יום שלעולם לא אשכח. בדיוק ב17 ליולי, לפני שנתיים (עכשיו השנה היא 2020), בקיץ 2018, הפכתי להיות בן 40. נפלתי לתהום עמוקה של אני כישלון, אם רק ידעתי על האלוהות. עם רק ידעתי על האני האמיתי. החבוי בתוכי, אם רק ידעתי על החיבור לאלוהים, הייתי מתבונן במשבר גיל הארבעים ולא נותן לו במה בחיי. הסרט של חיי היה נראה אחרת, הייתי תופס את התפקיד הראשי ומשנה את סרט חיי, הייתי מתעלה על רגש הכישלון, מתחבר לאלוהות ומבין את המשבר, לא הופך להיות המשבר ובמקום להגיד שאני כישלון או שחוויתי את משבר גיל הארבעים הייתי אומר לעצמי - אני בוחר להתעלות על המצב ונותן לאלוהים לתפוס פיקוד על חיי ומתחבר לאלוהות מבין את הרגש השלילי שמאיים להשתלט עליי ובפשטות צומח מהמצב, ומשנה אותו בלי מאמץ - וכמה ספרים קראתי על אלוהים? כמה פעמים התפללתי מתוך תפילות היהדות. שום דבר לא היה אפקטיבי כמו יום בהיר אחד של התגלות. מתוך הכשלונות והמשברים צמח לו האני האמיתי שהשתלט על הגוף שלי ועל הרגש שלי. כל מה שלמדתי הצטבר למצב אחד, ההתחברות לאלוהים, הבקשה הישירה ממנו, ממקור האנרגיה ששולט בייקום. שברא את הכל, שקיים בהכל, ושיכול ליצור כל דבר שאנחנו רוצים. כן גם את סוף הסבל. ואני רוצה לגלות לכם סוד. כמה פעמים רציתי להתאבד. כי סבלתי המון, ואפילו חשבתי - מה תהיה הדרך האפקטיבית להתאבד? מייד חזרתי לטיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי כדי להתגבר על המשבר הזה. הפסיכיאטרית לא התרגשה מהמחשבות האובדניות והפסיכולוגית מצאה למשבר הזה תובנות עמוקות יותר שנמצאות עמוק בתוך התת מודע שלי. ועבורי זה היה תחילתו של תהליך ״הגילוי״. ההבנה של החיבור לאני האמיתי שלי, לאלוהות, לאלוהים. הוא היה שם מתבונן בי ומחכה לרגע של ״הגילוי״ רב הכוח הזה. והתהליך רק הלך וגבר, התחזק והמשיך ואני מקווה שימשיך לשארית חיי, כי התהליך הזה הוא טוב, זהו תהליך שכל אחד יכול להבין אותו, להתחבר אליו וליישם אותו, ועכשיו הוא גלוי לכולם. לי הוא היה נסתר. ואם אני לא ידעתי על קיומו אני מבין שכנראה עוד הרבה לא יודעים על קיומו. כולי מלא תקווה שהספר הזה יגלה על התהליך עוד לפני משברים גדולים. עוד לפני רגשות שליליים חזקים, עוד לפני נפילות רבות וכישלונות גדולים. כדי שהסבל יפסח על האנושות. זה אפשרי עבור כל אחד להבין וליישם את המסר. זה פשוט להבנה. וניתן כבר עכשיו לסכם את כל מה שכתבתי עד עכשיו במשפט אחד, אם אתם רוצים משהו תבקשו אותו ישירות מאלוהים. ההסבר לכך פשוט להבנה מאוד. אלוהים הוא המקור. אלוהים הוא השראה. אלוהים הוא הכל. אלוהים הוא כל הרגשות החיוביים שלנו. האנושי שבנו נופל לרגשות שליליים, האלוהי והנצחי שלנו יכול להתעלות על הסוס הדוהר שבליבנו שלובש צורה של כישלון, אשמה או כל רגש שלילי אחר, קראו לו בשם הפרטי שאתם מכירים. אם אלוהים הוא המקור להכל, וכולו טוב, למה אנחנו עדיין חווים משברים? התשובה לכך מובנת לי מאוד - לחוות משבר זו הבחירה שלנו, להרגיש רע כי נכשלנו זו הבחירה שלנו, אנחנו יכולים לבחור, יש בידינו את הכוח להתעלות, הכוח ניתן לכל אחד מאיתנו עוד כשנולדנו והוא קיים בתוך כל אחד מאיתנו - ובגלל זה נולד הספר הזה שאני חולם לכתוב כבר כמה שנים ואם אף ספר אחר לא גילה לי את מה שאנחנו קוראים כרגע בספר שלי ואם אני גיליתי את זה, אז יהיה זה כישלון עבורי לא להצליח לסיים לכתוב את הספר הזה ושוב לגנוז ולמחוק אותו, אבל נחשו מה? נכון. אני מתחבר כעת לאלוהי, למקור להכל ולהצלחה, וכך אני מרגיש. אפילו שממש בכתיבת שורות אלה אני חש אכזבה. למה לא כתבתי על כך קודם? רגשות שליליות כאלו ואחרות, דוהרות כרגע בליבי ומאיימות להשתלט עליי. אתם קוראים את התהליך ממש עכשיו ברגע האמת. אני מתעד את הרגשות שאני חש ממש כרגע. הגוף שלי לא מרגיש טוב, אבל אני מתבונן. כמו תלמיד טוב. כן. אני עדיין תלמיד. אני מקווה שאמשיך להיות תלמיד כדי להמשיך את התהליך לעוד שנים רבות. ממש כעת בזמן שהרגשות שלי שליליות לגבי הכתיבה ועוד רגע אני מוותר על כל החלומות שלי, אני לא יודע למה, ולא מבין את הסיבה, משהו שלילי עומד להשתלט עליי ברגעים אלה ממש. אז נשמתי לפני כמה שניות נשימה עמוקה. תנשמו איתי כרגע את הנשימה הארוכה ביותר שיכולתם אי פעם לנשום, והתבוננו. אני מתעורר. שוב מתעורר לאני האלוהי, ומבקש. אלוהים תהיה לצידי. ואני רוצה לחשוף בפניכם סוד נוסף. אני מבקש מאלוהים בקשה פשוטה לאחרונה, תוביל אותי בדרך הטובה לך ביותר ואם אסטה ממנה, מראש תחזיר אותי לטוב ביותר עבורך, מה שטוב לך טוב לי. וכעת עליי לסמוך. לסמוך על אלוהים ולתת לו במה בליבי, עכשיו אני מתחבר שוב לאלוהות, שוב נושם נשימה עמוקה ונרגע. מתחבר וחש שלווה. הרי הרגשות השליליים שלי מקורן בחוסר שלום בין הלב למוח, הרגש שלילי והמוח חיובי, האלוהי חיובי ועליי רק להתבונן ברגש השלילי ולהתחבר לאלוהות. הנה הצלחתי, עוד רגע והרגש השלילי יעלם לגמרי. תיעדתי לכם כרגע התחברות חיה ממש כפי שהיא. כעת. עכשיו נותר לכם רק ליישם. לקרוא אולי את הספר הזה שוב ושוב. אולי ללמוד אותו, אולי לקחת אותו כשיעור לחיים. ואולי לקרוא אותו רק פעם אחת, כי הבנתם ואין לכם צורך בו יותר. זה תלוי בכם בדיוק כמו שההתחברות לאלוהים תלויה בכם. ואני לא מתכוון לאלוהים מבחינה דתית - על כך ארחיב בהמשך - אני מתכוון לאלוהים שבא מהאמת, שהאלוהות תמיד הייתה שם בשבילי, אני לא הייתי בשל ולא הייתי מוכן לתת לה להשתלט על המחשבות שלי, ששולטות ברגשות שלי, שמשנות את חיי, מכישלון רודף כישלון, להצלחה. ומהי הצלחה? לכל אחד הגדרה משלו להצלחה. וההצלחה שלי היא לכתוב את הספר שאתם קוראים כרגע. ועוד כמה מטרות שכתבתי על כמה דפים במחברת המטרות שלי. מהי הצלחה בשבילכם? ואני יודע שיהיה פיתוי גדול לוותר על הכל, כפי שבא ואומר לי המסר בתחפושת, כמו שחבר טוב שלי אמר לי. יש להיות מאוד זהיר בפעולות שלנו ולהיות מאוד זהירים בהחלטות שלנו ולחשוב טוב מאוד על מה אנחנו הולכים ולאיזה מסר אנחנו מקשיבים, כי הייקום כל הזמן מתקשר איתנו, ואלוהים כל הזמן שולח לנו מסרים. אבל כאן מגיע הפיתוי ואני אסביר לכם על עצמי קצת בקשר לזה כדי שתבינו את הנושא הזה יותר. אחשוף את עצמי לגמרי כדי ליצור כנות והזדהות עמוקה, כדי שגם אתם תהיו אמיתיים עם עצמכם. יש לי רשימת מטרות כתובה במחברת פשוטה. אני מצמצם אותה לעד עמוד אחד גדול. ויש לי קרוב משפחה שחושב שהוא יודע מה טוב עבורי, הוא חושב שרשימת המטרות הללו לא בשבילי ושעליי להתמקד ב2 מטרות גדולות בלבד, שהן מעל כל המטרות שכתבתי ושעליי לזרוק לפח את דף המטרות שלי ולהתמקד באותן 2 מטרות-על שהוא חושב שטוב עבורי. זה מאוד מרגש אותי ללכת אחריו, ונדמה שזה אפילו מסר מהשמיים להקשיב לו, אבל זהו מסר בתחפושת, כי אחרי שאני מקשיב לו וזורק את רשימת המטרות שלי לפח והולך אחרי המסר של אותו קרוב משפחה, אני מרגיש חרטה ענקית ואני חושב שאני טועה בדרך, כאן אלוהים פשוט עוזר לי לשוב למסלול הקודם לרשימת המטרות שכתבתי קודם, עם חידוד קל. ואז אני שוב לוקח דף ורושם בו את אותן מטרות עם דיוק יותר רב. זהו מסר בתחפושת. מסר שהוא מרגש אותנו ונדמה לנו שהמסר הזה בא מאלוהים אבל הוא בעצם אינטרס של מישהו שמנסה ״לקנות״ אותנו, אך לטובתו ולא לטובתנו. מפתה אותנו מאוד לוותר על מה שאנחנו רוצים וללכת אחרי אותו מסר שהוא לא אלוהי, שלובש תחפושת של מסר אלוהי, ומהווה נפילה. כאן נכנס נושא נוסף. לסמוך. לסמוך על האלוהות שלא תתן לנפילה לקרות, ואם אנחנו חושבים שחווינו נפילה זוהי אינה נפילה, עלינו מייד להתחבר לאלוהות להתבונן במצב ולהבין מדוע זה קרה ומה אנחנו לומדים ממה שקרה ואיך אנחנו צומחים ואיך מקרה זה מהווה שינוי טוב עבורנו. איך אנחנו יכולים לעלות לרמה רוחנית יותר גבוהה? ואיך אנחנו חוזרים למסלול הטוב שהיינו בו עם שיפור? איך אנחנו משתפרים? איך אנחנו חזקים יותר מול האתגר הבא? הפיתוי, לפעמים, הוא מאוד גדול ללכת אחרי מסר בתחפושת. אני חולם המון חלומות שאני מתעורר בשיאן, לפעמים סיוטים כמו שהזכרתי קודם. אבל אתמול חלמתי חלום שיש לי ילד שאני נמצא אצל אחותי ושהכרתי בחור שהזמין אותי אליו לבית שלו ושהוא גר בעיר סמוכה לעיר שאחותי גרה בו. לא ידעתי אם הזוגיות שעתידה להתהוות טובה לי. בחלום אחותי הסכימה שהילד שלי ישאר אצלה ואז אפגוש את הבחור. בשלב הזה התעוררתי. המסר היה לי ברור, אלוהים שומר עליי ממערכות יחסים לא רצויות, הרסניות או לא טובות. נפגעתי המון בעבר מאנשים שונים, וזה מקשה עלי בהווה ליצור קשרים חבריים, זוגיים ומשפחתיים. קשה לי לסמוך. וכאן אלוהים בא אליי עם מסר ברור: אני שומר עליך. הגעתי לרמה מאוד גבוהה רוחנית, קרוב מאוד לאלוהות, ואני לא שונה ממך. גם עליך אלוהים שומר, כל מה שתעשה זה פשוט לאהוב אותו ף את אלוהים, ולסמוך עליה, על האלוהות. וככל שתסמוך יותר, תאהב יותר, ותהיה חבר יותר טוב של אלוהים כך הקשר יהיה הרבה יותר פורה, מקסים, מלא ניסים ולא משנה אם אתה דתי או חילוני, כי אין יהודי יותר מיהודי, כולנו שווים. ואלוהים לא שייך לדת כזו או אחרת. לפעמים, ללכת אחרי משהו שהוא שונה מהכיוון שלנו ומהדרך הטובה, מאוד מפתה אותנו. כי אנחנו חושבים שיש דרך נוספת שטובה לנו יותר. אבל בעצם אנחנו סוטים מהדרך הטובה, כי המסר מחופש למסר אלוהי. אבל אני לאחרונה מתפלל לאלוהים ומבקש מהאלוהות אם אני סוטה מהדרך הטובה, בבקשה תציל אותי מראש שלא אסטה. ואם אלוהים לא הציל אותי, הוא רצה ללמד אותי שיעור. הפיתוי יכול להיות שיעור מאוד גדול, כי לפעמים אנו לא יודעים מה טוב עבורנו יותר טוב מאלוהים. אלוהים יודע את הדבר הכי נכון לנו ולרוב הוא נותן לנו את מה שאנחנו רוצים, אך אם הדבר שאנו רוצים רע לנו, אלוהים תמיד יגן עלינו, אנחנו רק ניתן לו אהבה ונסמוך עליו, והוא יתן לנו את הכלים, את השיעורים, את הכסף, את הצמיחה וידריך אותנו ללכת בדרך הטובה להשגת היעד שלנו. הפיתוי לסטות מהדרך שלנו מאוד גדול, ככל שאנחנו יותר מצליחים להגיע להשגת המטרות שלנו ולהגשמה עצמית חזקה גבוהה יותר. אבל זה ברור לי שככל שאני מצליח יותר אני קרוב יותר לאלוהות ואני בקשר טוב יותר עם אלוהים כי אני חי ועובד בשיתוף פעולה מלא איתו. המקור לכל הצלחה, אצל אלוהים. אם אנחנו רוצים הצלחה אנחנו חייבים לתקשר עם המקור לכל הבריאה, במודע או שבתת מודע, עם אלוהים. אחד הדברים הכי גדולים בקשר לפיתוי ממקורות אחרים, שמאתגרים אותנו, זה לסמוך. עלינו לסמוך על המקור להכל, על האלוהים שהוא יביא אותנו לאן שאנחנו רוצים, גם אם נלך בדרך שהיא לא טובה לנו, הוא יחזיר אותנו, לעיתים מהר מאוד ולעיתים אחרי שיעור, חזרה למסלול שרצינו וליעד שאנחנו בוחרים. יש דבר שאני מתמודד איתו לאחרונה וזה כוח החושך. כוח החושך לפעמים לובש צורה של מסר אלוהי, כדי שאלמד להיות מספיק חזק להשיג דברים גדולים. ככל שנרצה משהו גדול יותר כוח החושך חזק יותר ויש לו את המקבילה ההפוכה אליו והוא כוח האלוהים כוח האור. הגיוני להבין שכוח האור הוא כוח טוב וכוח החושך הוא כוח שלילי. לא תמיד כוח האור הוא זה שאנחנו הולכים אחריו. אנחנו אנושיים ולפעמים כוח החושך מפתה ומושך אותנו. אבל עלינו לסמוך על עובדה אחת, כוח האור חזק יותר מכוח החושך ובעצם אלוהים שולט על כוח האור ועל כוח החושך ושולח אלינו את כוח החושך לא בגלל שאלוהים רע אלינו, אלא בגלל שהוא רואה שבעתיד אנחנו עשויים ליפול חזק או לוותר על החלומות שלנו או לסטות מהדרך הטובה ביותר להשגת המטרות שלנו ואז אלוהים בא חושב ואומר לעצמו אני אשלח לו את כוח החושך בצורת פיתוי קל או גדול יותר, כדי למנוע נפילה חזקה. אלוהים יודע את העתיד. ומציל אותנו תמיד. אם אנחנו חזקים מאוד וחזקים יותר מכוח החושך שמגיע אלינו אנחנו חזקים מספיק כדי להמשיך בדרך ואנחנו ראויים לטוב אותו אנחנו רוצים וכך אנו מקבלים עוד ממה שאנחנו רוצים. בואו נקרא לכוח החושך בצורה קצת יותר חיובית, תקראו לו ״יד אלוהים״ שבאה לחזק אותנו. לפעמים אנחנו רוצים משהו אך עלינו לעבור כמה דברים וכמה דברים חשוב שיקרו בעולם כדי שהעולם יתארגן מחדש ויכין את עצמו להתגשמות המטרה שלנו. לכן כמשחק מקדים להגשמת המטרה שלנו באה יד האלוהים לחזק אותנו. יש כאלה שיקראו לזה נסיגה לצורך הגשמה עצמית גדולה. הרבה סיפורים סופרו על כמעט ייאוש או רצון לוותר רגע לפני הניצחון הגדול. מה שאני רואה במקרים אלה, זה את יד אלוהים לסמן לנו שמשהו טוב יקרה בקרוב, או בא להגיד לי ״אל תוותר אני תיכף נותן לך את מה שאתה רוצה, ממש עוד רגע״. כשמגיע הפיתוי הגדול לסטות מהדרך הטובה (אני קורא להגשמה העצמית שלנו ולהשגת המטרות שלנו ״הדרך הטובה״), וכשמשהו מפתה אותנו לוותר או ללכת על משהו שהוא נראה לנו קסום אך לטווח הארוך לא טוב לנו, עלינו לסמוך. כמו שכתבתי קודם. יד אלוהים באה לחזק אותנו. יד אלוהים חזקה יותר ומפתה הרבה יותר ככל שהמטרה שלנו גדולה יותר. אני זוכר שכשהיו לי מטרות בודדות וקטנות הפיתוי לוותר היה קל יותר. יד האלוהים שבאה לחזק אותי הייתה חלשה יותר, וככל שהתקדמתי ורציתי יותר בגדול את המטרות והחיים שלי הגיעו למצב שהמטרות שלי נעשו הרבה יותר ענקיות יד האלוהים שבאה לחזק אותי הייתה חזקה יותר. עלינו להיות מספיק חזקים, כשאני אומר חזקים, אני מתכוון מחוברים יותר לאלוהות כך שאף פיתוי לא יצליח להביס אותנו. ואיך פיתוי לא יכול להביס? על ידי פעולה טכנית פשוטה, התחברות, התבוננות ולא הזדהות עם הדבר שבא להביס אותנו. ככל שההתבוננות וההתחברות לאלוהות שלנו גבוהה יותר, כך אנחנו מצליחים מול האתגר, וממשיכים לטפס אל פסגת ההר בלי נפילה של כמה צעדים אחורה. אם כבר נפלנו, ״ההתחברות״ חזרה לאלוהות, כלומר המשך הטיפוס לפסגת המטרות שלנו, יכולה להיות מיידית ותלויה רק בנו ובפעולה טכנית, התחברות לאלוהות, אחרי התבוננות. איך עושים את פעולת ההתבוננות המיידית? משחררים, לא מזדהים עם הרגש השלילי שרודף אותנו כמו רכבת הרים הרסנית. ולא הופכים להיות הרגש השלילי, לא הופכים להיות הרגש שלנו בכלל, אלא מתחברים ומטפסים ברוחניות מעליו, גבוה יותר ממנו, מתחברים אל המקום האלוהי שנמצא בתוכנו, מקום שהוא הרבה יותר גבוה מהרגש, מקום שהוא מעל הרגש, חזק מהרגש ושולט עליו, יש כאלה כמוני שימצאו את המקום הזה גבוה במוח. ממש במוח השולט על הרגש והשולט על כל דבר שקיים לנו בתוך הגוף. כוח המוח האלוהי חזק יותר מכל פיתוי. כוח המוח חזק יותר מכל רגש, כוח המוח חזק יותר מכל אירוע שנחווה, או שחווינו. כוח המוח חזק יותר מהעבר שלנו. וזה מאוד מפתה לעלות על רכבת ההרים השלילית שמשתלטת על הרגשות שלנו. אלא שעם קצת מיומנות, אנחנו מתחברים לאלוהי שבמוח שלנו. זו פעולה פשוטה מאוד אחרי שאנחנו מגלים איך מתחברים לאלוהות. כשאני התחלתי להתחבר לאלוהות אחרי שהלכתי אחרי פיתוי גדול וכמעט נפלתי בגלל הפיתוי הזה, חשבתי - איך לא התחברתי לאלוהות קודם? איך לא הכרתי את הפעולה של ההתחברות לאלוהות הרבה לפני הרגע הזה? איפה הייתי כל השנים? חשתי שבזבזתי את השנים שמחיי שלא התחברתי. כעת, כשאני כותב את מילים הנוכחיות אני מבין שעדיין לא הייתי מוכן לזה ועכשיו אחרי שאני כותב את הספר, אני יודע. האנושות מוכנה. כולי תקווה שתקראו את הספר הזה בגיל המוקדם ביותר ככל האפשר כדי שתחוו כמה שיותר שנים של התחברות לאלוהות, כמה שיותר שנים של ניסים רצופים, כי אפשר. גם כדי שתכירו כמה כוחות חזקים, שקראתי עליהם במקומות אחרים. אני רוצה לתת לכם עליהם את האור הפרטי שלי. הכוח הראשון הוא כוח הסליחה. כוח שהשתמשתי בו אתמול. יש לי חבר מאוד קרוב שקשור לעבר הרחוק שלי, כעסתי עליו מאוד, ואחרי שנים רבות זה החל לחסום אותי מלהתקדם הלאה, חסם אותי מלהשיג את המטרות שלי וחסם אותי מההגשמה העצמית שלי. החלטתי להתקשר אליו ולחדש את הקשר איתו, אמרתי לעצמי, למה לא להפוך לחבר הכי טוב של אותו חבר? וכך עשיתי, חידשתי את הקשר איתו, וזה הוביל אותי לפתוח דלת לאור ענק, פתאום התחלתי לסלוח. לסלוח לו ולהסחף אחרי כוח הסליחה שחשף עבורי עולם שלם שלא ידעתי שאפשר להיפתח אליו, זה שחרר חסימות נוספות שלא ידעתי שהחסימות האלה מונעות ממני להתקדם הלאה, בזכות פעולה אחת שאולי נראתה לי קטנה ושולית, הסליחה. לא ידעתי שהחסימות האלה קיימות בכלל. הכוח הבא שלי הוא כוח הכרת התודה, את התהליך שלי עם הכרת התודה התחלתי כשהבנתי שאם אני מודה על משהו שעדיין אין לי אותו זה יוצר את מה שאני מודה עליו, שזוהי חשיבה מאוד מוגבלת. ההבנה שלי היום, היא שאם אני מתחבר לאלוהות ומודה לאלוהים ישירות, זו חשיבה עמוקה יותר מגשימה בצורה מהירה יותר, ויוצרת מציאות בהרמוניה גדולה יותר ובמהירות הרבה יותר גדולה מאשר בכל דרך אחרת שהכרתי אי פעם. כשאני מודה ישירות לאלוהים, הבורא את הכל, שנמצא בכל וקיים תמיד, אני מעביר את שרביט הקסם למקור, לכל הבריאה, לאלוהים, אני מסיר מעליי את המטלה להשיג לבד את מה שאני רוצה. זה, כשהמטרה שלי היא עצומה וענקית מכפי שהמוח והגוף יכולים להכיל וזה נותן את הכוח המלא לאלוהים, למי שראוי לקבל את הכוח ליצור לי את המציאות. כלומר אני עובד בשיתוף פעולה מלא עם אלוהים כאשר כל אחד מאיתנו, אלוהים ואני, יודעים את תפקידו. תפקידי לבקש, תפקיד אלוהים למלא לי את מבוקשי. כוח עצום שגיליתי בנושא כוח הכרת התודה היא להודות לאלוהים על המתנות שהוא נותן לאנשים שאני מכיר, זה מעצים את מערכת היחסים ויכולה להפוך כל מערכת יחסים שלילית לחיובית. למשל אם רבתי עם דני, ואני רוצה שיהיה לי מיליון דולר, אני מודה ואומר לאלוהים תודה על מיליון הדולר של דני או תודה שדני מצליח בענק או תודה שדני… תשלימו את החסר. בעצם כך, אנו מנקים את האנרגיה השלילית שיש לנו בגוף בקשר למערכת היחסים שלנו עם דני על ידי כך שאנחנו מבקשים עבור דני את מה שאנחנו רוצים לעצמנו. כאן בא כוח האהבה לפעולה, שזהו הכוח הבא שאני רוצה להרחיב עליו. כוח האהבה הוא כוח עוצמתי מאוד, כשאנחנו אוהבים את אלוהים הוא אוהב בחזרה, ואיך הוא אוהב? הוא מראה לנו במהלך החיים שלנו ארועים טובים והגשמה עצמית ברמה מאוד גבוהה, ועוד… ועוד… ניסים וניפלאות. כוח האהבה יכול לפעול גם על אנשים הקרובים ביותר אלינו אבל הבסיס שלנו לכל מערכת יחסים זה הקשר שלנו עם אלוהים. הבסיס שלנו לכל דבר בחיים זה הקשר שלנו עם אלוהים. אלוהים בא לפני כל דבר, לפני ההתעוררות שלנו בבוקר, לפני שיחת הטלפון שאנחנו עתידים לעשות בדקות הקרובות, לפני הספר שאנחנו הולכים לכתוב היום, ולפני… ולפני… ולפני… אם נהיה מודעים לאלוהים בכל רגע מהרגע שאנחנו פותחים את העיניים עד שאנחנו הולכים לישון החיים שלנו יכולים להיות טובים ומלאים בניסים. וכן, אלוהים הוא גם החלומות שאנחנו חולמים בלילה, הוא שם מהרגע שהתחלנו את הדרך כזרע ושם עוד הרבה אחרי שהגוף שלנו יסיים את תפקידו בעולם הזה. כוח האהבה יכול לחולל ניסים, אם נתחיל להפעיל את האהבה כלפיי אלוהים לפני כל צעד, ונגביר את האהבה יותר ויותר כל יום וכל רגע מהחיים שלנו, כך אלוהים יאהב אותנו בחזרה ויעצים את המתנות שהוא נותן לנו. אלוהים לא יכול להחליט כמה אהבה ניתן לו, זו הבחירה שלנו אם לאהוב אותו או לא, אבל ברגע שנגלה את כוח האהבה לאלוהים, נגלה עולם קסום, העולם החדש בו אנחנו יכולים לבחור לחיות. הכל תלוי בגישה שלנו. או במילים אחרות, איך אנחנו מגיבים למה שקורה בעולם החיצוני שלנו. אם נגיב בצורה אלוהית, אם נתבונן, אם נבין את השיעור כלומר אם נבין מה אלוהים מנסה לסמן לנו, מה אלוהים מנסה להגיד לנו, נוכל לחיות במקום ללא סבל, כי נאהב את אלוהים - המקור לכל אדם אירוע או חוויה. שינוי טוב, כל כך טוב שאני לא יכול לתאר במילים כמה עוצמתי הוא, זה המהפך מלחיות את החיים כפי שהם, אל לחיות את החיים בהבנה שאלוהים איתנו 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע. להתייחס לכל אדם, כפי שהוא, אל לראות את אלוהים בכל מערכת יחסים, בכל אירוע, בכל חוויה, בכל מקום ולכל מקום אליו אנו הולכים. אני חושב שהבנתם את מה שאני מנסה להגיד לכם. וכאן אני בא ומוסיף, שיש צד טוב וצד רע לכל דבר. אלוהים הוא כוח שכולו טוב והוא תמיד נמצא בצד הטוב של כל דבר, אפשר להביט ולהתבונן בצורה אלוהית בכל אדם ובכל אירוע (שיעור) שאנחנו עוברים בחיים. או במילים אחרות אפשר לראות את אלוהים בכל דבר ובכל רגע בחיים שלנו. אנחנו יכולים להיות המתבונן בטוב. או המתבונן ברע ובוחר את הטוב. לא סתם נאמר האמינו בטוב והטוב יקרה לכם. נכון. אמונה במשהו מחוללת את הדבר בו אנו מאמינים ולאחרונה גיליתי מחדש - את התמימות. להיות תמים זה להתחבר לצד הטוב שבך, להיות תמים זה לסמוך על אלוהים. אני מקווה שעכשיו אלוהים הופך להיות החבר הכי טוב שלך. להיות תמים זה להיות חסר פחד, להיות תמים זה לשוב להאמין בחלומות שלך ולהיות חסר מגבלות ממש כפי שהיית ילד מלא אנרגיה. אתם תראו. יום יבוא וכל אדם בעולם הזה יברך את אלוהים. לא משנה מהי הדת שלו, כל פה אליו יודה, כל לשון אותו תשבח, כל ברך אליו תכרע. אם עדיין לא הבנתם את המסר, אלוהים תמיד היה ולתמיד יהיה, והוא שומע תפילת כל פה כי אלוהים הוא מבורך ששומע כל תפילה לא משנה מי אתה מאיפה באת ומהי הדת שלך, אם אתה בכלל דתי או חילוני גבר או אישה. כי אני בא אל אלוהים בקטע רוחני ולא בקטע דתי. אני בא אל אלוהים בכיוון של אהבה ולא בכיוון של שינאה, אלא רואה רק אהבה, כי אלוהים הוא חבר. כשאני מבקש ממנו משהו, או כמה דברים אני תמיד מוסיף לבקשה שלי בסופה של הבקשה ״מה שתביא מבורך״. זוהי הגרסה שלי להגיד ״או יותר טוב מכך״ אחרי כל בקשה. לבקשה ״או יותר טוב ממה שאנחנו מבקשים״ נפוצה בעולם בזכות מנטור אמריקאי שהכרתי. ויש שיבואו אליי בשלב הזה של הספר ויגידו - אין אלוהים. וזה נכון. אלוהים לא קיים בדיו כפי שהוא קיים. כן גם את אלה אלוהים אוהב. אלוהים אוהב את כולם. אלוהים מחכה לנו. אלוהים הוא המראה שלנו, איך שאנו מגדירים אותו הוא מגדיר אותנו. אלוהים שם תמיד ורוצה שנבקש. אנחנו מה שאנחנו בוחרים להיות. אלוהים הוא המיינדסט שלנו, אנחנו חיים במילניום - שנות ה2000 - שהשמיים הם המראה למה שאנחנו נותנים, מה שאנחנו נותנים, אנחנו מקבלים, על מה שאנחנו חושבים זה מה שאנחנו מקבלים, מה שאנחנו מתפללים זה מה שאנחנו מקבלים - ולאלוהים אין תפקיד מיקצועי עבורנו. הבחירה בידינו. אלוהים תמיד שם עד שאנחנו מבקשים והוא מגשים לנו את מישאלות ליבנו לא משנה אם אנחנו האמנו בו עד כה או לא. לא משנה מאיפה באנו מי אנחנו ומהי הדת שלנו. אלוהים הוא המלך של כל דבר שקיים. ומה יותר טוב מאשר לבקש מהמלך את מה שאנחנו רוצים. אם אנחנו רעבים למשהו וצמאים לכך מאלוהים, משהו שאנחנו בהחלט יכולים לשלוט בו ולהיות ממש מאסטרים של להפוך את עצמנו להיות רעבים למשהו, אלוהים בא וממלא לנו את החיים בכל מה שאנחנו רעבים אליו. ולא מדובר בתשוקה, שבאה מהלב אלא ברעב שבא מהמוח. על הלב המוח שולט כפי שכתבתי על כך קודם לכן. אלוהים מקשיב לזעקות שלנו יותר ממה שהוא מקשיב לכל דבר אחר שנעשה כדי לקבל ממנו יחס. כה רבים הספרים באנגלית שנכתבו על מחשבה יוצרת מציאות והנה עכשיו אתם מבינים בזכות הספר הזה שאתם קוראים כרגע שחשיבה יוצרת מציאות זהו רק גרגר חול בים האמת. יותר מעשרים שנה חקרתי את איך עובד המוח של האדם ואיך חשיבה יוצרת מציאות ועדיין לא נכתבה האמת שאני מגולל פה, באף ספר בשפה נגישה לקהל הרחב. ונכון. למחשבה יש תוקף גדול, אך זוהי רק עובדה אחת באינסוף עובדות וסודותיו של אלוהים, של אלוהי האלוהים עליו אני כותב את הספר שאתם כרגע קוראים. תמיד רציתי לכתוב את הספר הזה וככל שקראתי יותר ספרים על כוח המשיכה ועל חשיבה יוצרת מציאות כך גם האמת שבתוכי, עדיין לא נחשפה נגישה לקהל הממוצע לרוב האנושות, רצתה להחשף מתוכי החוצה מתוכי. ככל שקראתי יותר הרגשתי שהנה עוד רגע מישהו כותב ספר על מה שאני יודע ועל מה שאני רוצה לכתוב, אך הספר לא נכתב. אני התחלתי לכתוב וגנזתי. התחלתי לכתוב ומחקתי, רציתי לכתוב והבנתי שעדיין האנושות לא מוכנה לידע שלי ולאמת שאני רוצה להעביר בספר שאתם קוראים כרגע עד רגע זה ממש, עד לרגע הנוכחי הזה בהווה שאתם מחזיקים את הספר הזה בידיים שלכם. עכשיו אני יודע. האנושות ואני, מוכנים. מוכנים לקבל את המסר האלוהי, מוכנים להחשף לאמת שעומדת מאחורי כל ספר של חשיבה יוצרת מציאות, מאחורי כל ספר שקראתי על כוח המוח כוח המחשבה, כוח תת המודע, או כל כוח אחר שהוא אינו אלוהים ושמסוגל ליצור לעצמנו את המציאת שלנו ולענות על כל התפילות שלנו. יצאתי מהארון בגיל 35 וזו הייתה טעות ענקית שלא יצאתי בגיל 13 כשגיליתי שאני הומו. מערכת היחסים שלי עם הקרובים שלי התערערה בענק בעקבות היציאה המאוחרת. לקח להם זמן לעכל להבין ולהפנים למרות העבודה הקשה שסלבריטאים רבים סללו לי את הדרך ליציאה. אבל בשנה האחרונה גיליתי סוד. את הסוד הענק מאחורי סודות ה״חשיבה יוצרת מציאות״, גיליתי את האנרגיה השולטת בייקום, את המקור לכל יצירה שאיפה והגשמה עצמית, גיליתי את היהדות, חזרתי לשם הלידה שלי אחרי שם במה איתו הופעתי שש שנים, השם יוסף אוחנה ליווה אותי שנים רבות אך באיזשהו שלב חיפשתי שם קליט יותר. אבל ממש בשלהי שנת 2013 התראיינתי בתכנית הבוקר יצירה מקומית, והמנחה אמרה לי ״אנשים אוהבים לקרוא את מה שאתה כותב בלי קשר לשם שכתוב על הספר״, חשבתי התבוננתי והחלטתי אחרי תקופה ארוכה של התחברות למקורות לשורשרים לאלוהות וליהדות, שאני חוזר. חוזר לשם המקורי יוסף אוחנה. ובשנה האחרונה בא הגילוי, מה שרוב העולם לא יודע, אך יודעת קבוצה מצומצמת של אנשים, הסוד שעומד מאחורי כל סוד חשיבה יוצרת מציאות הוא אלוהים. כן, אלוהים. גליתי את אלוהים, צריך להיות טיפש ענק כדי לא להאמין שאלוהים קיים ומנהל את העולם. הכל בייקום מדויק, מתוכנן לפרטי פרטים. וכל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי להגשים מטרה זה לבקש מאלוהים את מה שאנחנו רוצים, ״הרחב פיך ואמלאהו״ כתב לי אלוהים בכתבי היהדות. כן גם ה״חשיבה יוצרת מציאות״, כתוב בכתבי היהדות, אך הסודות של היהדות אותן גיליתי, ואני רק בתחילת הדרך, בשנה האחרונה, גדולים יותר מה״חשיבה יוצרת מציאות״, שמטריפה את העולם, כלחמניות חמות בבוקר יום א׳. אנחנו צריכים וצריכות להיות רעבים ורעבות למה שאנחנו רוצים וצמאים למה שאנחנו רוצים ומדוייקים בבקשה שלנו. ובחזרה ליציאה מהארון, אחד הדברים ששיקמו את מערכת היחסים שלי עם הסביבה זה שיעור משחק בסטודיו למשחק תל אביבי, כתבתי על זה קודם בספר שאתם קוראים עכשיו אבל יש לי מה לחדש לגבי המנטרה ״אני מדהים! אני מרגש!״, אותה למדתי מהמורה למשחק שלי, מנטרה שתיקנה ושינתה לטובה כל מערכת יחסים מקולקלת שהייתה לי אי פעם. החידוש הוא שצריך לקחת כמה ימי חופש ממחשבות אחרות ולהתמיד בלופ חשיבתי על המנטרה ״אני מדהים! אני מרגש״. אני משתמש במנטרה הזו בעיקר בסופי שבוע חמישי עד ראשון כולל קצת מיום ראשון בבוקר. וכשיש לי יום חופשי מלקום בחמש בבוקר שאני מתרגל לאחרונה להתחיל את היום בחמש בבוקר כי אני אוהב את זה זו שעה קסומה, אני חושב על המנטרה הזו גם לפני השינה ונרדם איתה וגם מתפנק עליה במיטה כשאני מתעורר, ויש להישאר עם המנטרה במיטה עד המיצוי שלה, << אזהרה: לי זה לוקח לפעמים כמה שעות :) >> במחשבה לאחור אני מבין שהייתי חייב לעצמי לתת לסביבה לעכל את זה שאני הומו, אז לכל בני הנוער, ההומואים, שקוראים את הספר שלי עכשיו, צאו מהארון כמה שיותר מוקדם, מיותר לציין שזה יאפשר שנים רבות לעיכול, על ידי הסביבה שלכם, כדי שהמסע שלכם יהיה הרבה יותר מאושר וקל משלי. עמוס, לאחרונה, גילה את סודות ההגשמה העצמי, מה שמסתתר מאחורי כל ספרי המחשבה יוצרת מציאות, עמוס גילה את השולט בייקום, שיכול להגשים לנו כל מטרה, כל חלום, וכל דבר חומרי או רוחני שאנחנו רוצים להשיג. עמוס גילה את אלוהים. כן אלוהים. הוא גילה אמת שהייתה נגישה רק לקבוצה מצומצמת של אוכלוסייה ולא לכולם. לא כולם מאמינים בקיומו של אלוהים, ידע עמוס. אך הבין, אלוהים אוהב את כולם. הדרך של עמוס להשגת מטרות מעתה הייתה לכתוב לאלוהים. ואלוהים ענה, הוא ענה לעמוס בגדול, עמוס רצה מאוד להופיע בתכנית הטלוויזיה ״האח הגדול״, ועמוס התפלל וביקש מאלוהים את הבקשה, המוזרה הזאת, להשתף בתכנית הראליטי האח הגדול. הוא לא ידע אם זה יקרה עד הרגע האחרון. והנה הוא נכנס ל״בית האח הגדול״. תכנית הטלוויזיה הכי ניצפית, עם הרייטינג הכי גדול שיש. הוא אמנם לא לקח את המיליון, וידע, את המיליון הראשון שלו ירוויח בעצמו, אך לפחות הוא גילה את הסוד, שרבים לא יודעים. את סוד האלוהות והחיבור לאני האלוהי שקיים בכל אחד מאיתנו. הוא ידע שעכשיו הוא יוכל להשיג כל מטרה וזה העצים אותו מאוד. אך כעת, עמוס לא יכל לשקר לעצמו. שבוע לפני החתונה שלו עם נטלי הוא שוב נסחף למלכודת העכביש של השקרים והבגידות ונכנס לצ'אט להכיר בחור חדש. נכון הוא לא היה צריך פרובוקציות עכשיו. אבל, שוב. הוא לא היה יכול לשלוט בעצמו. הוא בחר לעצמו את הכינוי הקבוע 'דני 25'. כן הוא שוב שיקר בקשר לגיל שלו והוריד לעצמו חמש שנים כדי לצבור יותר פופולריות. הוא נכנס לצ'אט ההיכרויות. על אף החברים המשפחה ונטלי , אישתו לעתיד, הוא הרגיש מאוד לבד, בודד, ועצוב. שיש לו סוד. הוא לא יכל להרשות לעצמו זוגיות עם גבר. הקונפליקט בין היותו דתי להיותו הומו היה ענק. הוא לא קיבל את עצמו. לא כגיי ולא כשחקן שלמד משחק בלונדון ונטש אחרי סמסטר אחד מתוך שלושה חזרה לתל אביב, עיר ללא הפסקה. בה מרכז פעילות ההומואים שאותה כל כך אהב. אך מצד שני כל כך התכחש לעצמו ושיקר לעצמו. הוא נולד הומו וגילה את זה בגיל בר מצווה. ממש בתהליך הפיכתו מילד לנער מתבגר. הוא תפס את העיתון מעריב לנוער ובהה בפרסומת מפורסמת לג'ינס מותג לגברים. במודעה התנוסס לו דוגמן שרירי ללא חולצה שעל גופו רק פריט אחד. ג'ינס פופולרי. באותו רגע ידע. אני הומו. מכאן התהליך רק החל. תהליך שעדיין ממשיך. תהליך הקבלה העצמית שלא מיהרה להגיע. על אף שעם השנים יותר ויותר נחשפו בתקשורת אמנים רבים שסללו את הדרך ליציאה מהארון של הומואים רבים עמוס עדיין לא היה מוכן. הסוד כמעט התגלה לאחותו אבל מייד הצליח להסתיר אותו שוב ולהרגיש יותר ויותר את הבדידות שתוקפת אותו בלילות. לילות לעיתים חסרי שינה. מעכשיו הוא לא מצליח לעצור את רכבת ההרים המואצת של החתונה עם נטלי. מחר מסיבת הרווקים. אף אחד מהחברים שיגיעו עדיין לא יודע את הסוד. ושבוע מהיום, צפויה להתגשם, החתונה הגדולה עם נטלי. בת הזוג שלו בשלוש השנים האחרונות. לה הוא שיקר. היו שקרים. בגידות. חטאים וקירבה לאלוהים. כן בשנה האחרונה הוא גילה את האלוהים. את האנרגיה החיה ששולטת בעולם המגשימה כל משאלת לב של כל אדם. הוא הבין. כן. אלוהים אוהב את כולם. גם את ההומואים. את החילוניים. הדתיים. הגברים. הנשים. היהודים. הערבים. את כולם. לגמרי את כולם. למרות שיחסים עם גבר אסור על פי התורה. בה עונש העניין זה עונש מוות. אך עמוס לא בחר. הוא נולד הומו. זוהי לא בחירה. זה מולד. כך אלוהים ברא אותו. הוא הבין שאלוהים סולח לו. למרות זאת עלה בתקשורת מותו של גיי מפורסם ממש עוד בהיות צעיר. מוות קטלני. ואולי הסלב מת בגלל היותו גיי? עלתה השאלה במוחו של עמוס. שהובילה לשאלות נוספות. למה לא יצאתי מהארון? למה אני מפחד מאלוהים? ולמה לעזזל אני מתחתן עם אישה? שאלות שלא קיבלו מענה. לא על ידי עמוס ולא על ידי אף אחד שהוא מכיר. כי הרי עמוס היה היחיד שידע. שגילה שהוא הומו. על עמוס ארחיב בהמשך. בחור צעיר הגיע לנהר בסביבת עיר מגוריו כדי לעמוד על אמצע הגשר החוצה אותו. הוא האמין שאם יתמיד בכך כל יום, יגיע המזל גם אליו והוא יבחין בכוכב חדש. הוא נהג לשבת ולהביט בהשתקפות הכוכבים במים הנקיים, בזמן שרגליו יוצאות משטח הגשר ומיטלטלות מעל הנהר. כעבור שנים, כשהגיע יום הולדתו החמישים, ערכו לו בני משפחתו וחבריו מסיבה מיוחדת בה הציעו לו לבלות את לילותיו הבאים בבית. הוא שמע בעצתם וכך מצא עצמו מוותר על ההנאה שבישיבה על הגשר מעל הנהר, כפי שנהג עד כה. ״מה יופיע עכשיו?״ חשב לעצמו, ״שלא הופיע חמישים שנה. התבגרתי וחיי כבר אינם כמו בעבר״. לילה אחד החליט, בשל הסקרנות שהפרה את מנוחתו זמן מה, לבקר את הנהר ולו רק כדי לחוש את האווירה הטהורה ששררה באזור באותם ימים בהם נהג להמתין בציפייה למזל שיום אחד אולי יאיר לו פנים בהשתקפות המים. לפתע, מרחוק, הבחין בילד קטן שישב בדיוק כפי שהוא נהג לשבת בצעירותו. האיש חשש להתקרב אליו, שמא יפר את שלוותו של הצעיר. אך אחרי שהתקרב עוד כמה צעדים גילה כי הילד כלל לא מביט לעבר השתקפות הכוכבים בנהר. גם לא לעבר השמיים שקיבלו צבע מיוחד באותו לילה. העיניים של הילד היו עצומות. לצדו הייתה מונחת מחברת עבה. האיש החליט להמתין ולהתבונן במעשים של הילד עד שהאחרון יסיים את מלאכתו. הילד קם והתקדם לכיוונו של האיש. "שלום לך," חייך הילד לעברו. הוא הופתע מאוד לגלות שמבטו של הילד נראה זוהר בדיוק כפי שהיה מבטו אז, באותם ימים. "שמתי לב שאתה יושב מעל הנהר," פנה אליו האיש, "ולא מביט אל המים.“ "אכן," הנהן הילד. "אז לשם מה אתה מגיע לכאן?" התעניין האיש. "כבר שנים שההורים שלי מספרים לי על איש שמגיע לכאן מדי ערב," אמר הילד, "ומחפש את המזל שלו. רבים מאמינים ביכולתו של הנהר לגלות לך את הכוח העצום הטמון בתוכך על ידי כך שאתה מתבונן בהשתקפות הכוכבים על פני המים וממתין לכוכב חדש שייוולד.“ "עדיין לא ענית לשאלתי," התעקש האיש במבט זועף. "כמובן," ענה הילד וחייך. "כשסיפרו לי, שיום אחד, חדל האיש להופיע על הגשר, החלטתי להתיישב בדיוק כפי שנהג הוא לעשות ולאחוז חזק באמונה שלי. אך מהרגע הראשון שעצמתי את העיניים ראיתי כוכב עצום, מרהיב ביופיו. החלטתי לשמור על הגילוי לעצמי ולשמוח על המזל שלי. הרי זהו רק היום הראשון שלי פה.“ האיש חייך, התקרב לנהר ועצם את עיניו. כוכב חדש גדול נגלה לפניו, מרהיב ביופיו, כזה שמעולם לא תיאר לעצמו שישנו שם, בתוכו. עוצמה החלה למלא אותו והוא שב להאמין בכל החלומות שהיו לו אי פעם, והפעם החליט להגשים את כל החלומות שיהיו לו. לנצח. הוא חשב שראה כבר הכול. עד אותו בוקר לא צפוי. קצוות של קרן אור חדרו מבעד לתריסי החדר שלו ושטפו את המעט שהצליח לראות מבעד לחריצי עיניו. אויש, נזכר בייאוש, שוב שכח לסגור את תריסי החלון לפני שנרדם ועכשיו עליו להתמודד עם כל הקרניי השמש. נראה שהפעם ייאלץ להשכים ולהתעורר ב-7:00. אף פעם לא היה מסוגל לחזור ולהירדם אחרי שכבר התעורר. בערב הקודם הרגיש עייפות, נפל מותש על המיטה ובקושי זכר את שמו. התארגנות שגרתית הביאה אותו אל המראה שבאמבטיה. מבט חטוף בפניו הלא מגולחות, כמה חיוכים, מים, סבון, שוב מים, רק אז - הרגיש מוכן וחזק נפשית לעבור את היום הראשון בשבוע. כל שאר האנשים היו מגיעים לעבודה עייפים וכדרך קבע התמידו להשמיץ איש באוזני רעהו את מי שברא את היום הזה, היום הראשון בשבוע, ללא המקוריות והעניין. רק הוא חייך לכולם. הם כבר הכירו את החיוך הרחב שלו. במשך היום קיבל הערות שונות ומשונות משאר העובדים אתו בבניין. "מה, נתפס לך שריר בלחיים?" התלוצץ ואמר לו אחד שעבר שם במקרה. הבחור לא הגיב לו. ובמעט הצלחה ניסו אחדים לשאוב ממנו את הכוחות הפנימיים שעמם הגיע לעבודה בבוקר. בטי-שירט לבן פסע במסדרונות ונכנס ישר למשרדו. הוא התיישב על כיסא המנהלים הגדול שרכש לפני כשבוע, חידד את העיפרון והדליק את המחשב. סגנון לבושו היה מאוד תלוש מהנוף היוקרתי והמאורגן של המשרד. גם אורח החיים שניהל לא תאם את אופי עבודתו. בעבודה אומנם היה מסודר, אבל לא נראה שמישהו היה שמח לבקר בדירת החדר שלו, שהאחרון שראה את רצפתה הוא בעל הדירה שהשכיר לו אותה לפני כחצי שנה. במשרד, הכיסא המסתובב הביע את עצמו בחריקות קטנות. הוא אהב להשתעשע אתו ולעקוב אחר הרעשים הפחות חשובים. "מי יכול להתקשר אליי בשעה כל כך מוקדמת??,“ תהה כשצלצול טלפון הפר לו את השקט במעשיו הקטנים. הוא לא היה רגיל להיות במשרד בשעות המוקדמות האלה. הוא הרים את השפופרת. לפני שהספיק להניח את האפרכסת על אוזנו הימנית, שמע גברת מבוגרת מתקצפת ומתלוננת על הפרק הקודם. "איך אתה והחברים שלך מרשים לעצמכם לכתוב כזה דבר?" זעקה הקשישה בקולה המיוחד והמהפנט. "איזו חוצפה! בושה שנותנים לכם לעבוד!! צעירים כמוכם צריכים לשלוח למחלקה לחולי נפש," הוסיפה. 'מחלקה לחולי נפש?' שאל את עצמו תוך כדי שהזקנה עדיין מתרעמת לעצמה מבעד לטלפון אל חלל המשרד, כי הבחור הרחיק קצת את הטלפון מאוזנו ובשל הקול החזק עדיין הבין מה היא אומרת. 'דווקא נראה לי שמדובר במקום נחמד,' התעוררה המחשבה בראשו ונזכר שמזמן לא לקח חופשה. "אמרי לי רגע," קטע אותה בהתעניינות וסקרנות , "את מכירה מקום כזה שהוא באמת טוב?" הוא צחק. "אולי נשלח לשם כמה מפה," אמר כשטון דיבורו לובש בהדרגה רצינות. היא מצידה ניתקה את הקו מבלי להוסיף. הלך הרוח כבר לא היה שגרתי. התגובה של הזקנה המסתורית הובילה לרצף של תחושות. משהו בקול שלה היה אפלולי זר ומצד שני מוכר, ניגודים אפיינו את השיחה ואת קולה. מוזר, אמר לעצמו, אכן אישה מוזרה. מנתקת מבלי להשאיר פרטים. מתלוננת מקצועית היא בטח לא. טוב, היא עוד תלמד... כנראה שזו הפעם הראשונה שלה, הרהר והתכוון לחזור לעיסוקיו. אך עוד לפני שהספיק לעשות משהו נשמע צלצול נוסף. "רק רציתי... להוסיף," נשמע קול ערמומי על הקו, קצת מוכר, "שאני יכולה לעזור המון," נימה של חביבות פתאומית נשמעה בקולה של הזקנה שהתקשרה שוב. "מממ... מה פתאום לעזור?" קולו היה מהוסס מעט. "תן לי הזדמנות ואני הופכת אותך לפופולרי ולמפורסם ברמה שלא הכרת. בן כמה אתה, בחור צעיר?" שאלה. "אממ... היום בדיוק אני בן עשרים," מלמל מבלי להבין לאן תוביל התשובה. "בוא ניפגש," הציעה הזקנה, מעלה תמיהה עצומה על פניו. "רגע," נזכר ספק בציניות, "ומה עם המחלקה לחולי נפש? תני לי כתובת לפחות.“ ”תעזוב אותך מכל השטויות שקשקשנו, תגיע אלי ונדבר.“ מוזר, אמר לעצמו בשנית, אכן אישה מוזרה. אך היה משהו שתפס בו מבפנים. סקרנה אותו, כמו תמיד, הנימה המסתורית הזאת, שאפיינה הפעם את השיחה עם הזקנה המוזרה. בדרך כלל נהג לקחת סיכונים קטנים במצבים מהסוג הזה, אפילו רק כדי להבין במה מדובר, לרוב היה זה משהו שהבטן שלו אמרה לו, האינטואיציה שלו הייתה תמיד חזקה והפעם יותר מאי פעם. העניין נראה לו בטוח. גם ככה לרוב ראה בכל דבר את צדו הטוב ולמד מכל מה שעבר עליו. "ו... איזו מין פגישה זאת תהיה?" ניסה להתעניין. היא מיד שינתה את טון דיבורה. "תירגע שם!" איימה. "אני בסך הכול רוצה לעזור. גם יכולה להיות הסבתא שלך אם אתה מאוד מתעניין..." אמרה ולאחר מכן פצחה בצחוק מתגלגל ועמוק. שוב היה בשינוי מצבי הרוח שלה משהו שמשך אותו. חיבור מכשף ישר לתוך הקצב הפנימי שלו. "מה שמך...?" ניסה לזרום עם השיחה, אך הדבר הבא ששמע היה צליל קו מקוטע, כזה ששומעים אחרי ניתוק. שניות ארוכות נותר מחזיק את השפופרת, מנסה להבין את מהלך העניינים בהגיונו הבריא תוך שהוא משחזר משפט אחרי משפט. זיכרון מבריק היה בין תכונותיו. תמיד ניסה להבין מצבים ולנתח רגעים קטנים ולא חשובים לכאורה, כמו השיחה שזה עתה ניהל, או מחשבות סרק שהטרידו אותו באמצע היום. גם בניתוח מצבים היה מומחה מבלי שהיה לו תואר רשמי על כך. פעמים רבות ראה בעצמו פסיכולוג אישי של הסובבים אותו. חברים שמעו לעצות שנתן להם ולא חסכו ממנו את סיפוריהם האישיים ביותר. השיחה עם הזקנה האפלה המשיכה להעסיק אותו גם אל תוך ארוחת הצהריים והשאלות לא הפסיקו להציף לו את המחשבה. הרי הוא זה שאמור להירתע מפגישה עם מישהי שכלל לא הכיר. לא היא. 'על מה חשבה כשניתקה? ואם כל כך רצתה להיפגש מדוע סיימה את השיחה בצורה כזאת?' מבטו היה שקוע במסך המחשב בזמן שניסה לחזור ולהתרכז במה שהתחיל עוד מהבוקר, אך לשווא. על המסך התחילו לרוץ סימנים ואותיות בצבע ירוק בשפה שלא הכיר, עד לקריסתה המוחלטת של המערכת כולה בבניין. 'הכול טוב' חייך והרגיע את עצמו, כי חשיבה חיובית - משהו שהוא אהב מאוד להרהר בו. מהר מאוד הגיע למסקנה שזו כנראה עוד אחת מנפילות המתח השגרתיות של המערכת. היא בדרך כלל נובעת מעודף היצירה באזור, הבין מייד. 'טיול קצת במסדרון יכול להועיל,' חשב. הוא ארגן את חפציו, הצטייד במבט תוהה על פניו והחליק את עצמו בשקט אל המסדרון כדי שדבר לא יסיח את דעתו מלהבין את פשר הדברים שאמרה הזקנה שהתקשרה קודם. הוא לא רצה למשוך תשומת לב מיוחדת. בעת שפסע בין חדרי המשרדים שבקומה השביעית, בה עבד, עצרה אותו בחורה, מהעסוקות ביותר בקומה, בדרכה למעלית. נאה מאוד, יש לציין. תמיד דאגה לקיים משוואה מאוד ברורה בעניין הלבוש שלה - היא משלמת יותר בשביל פחות בד ויותר מבטים. בכל בוקר החליטה להבליט חלק אחר מגופה החטוב ולחשוף אותו לאוויר העולם - כך טענה, אבל ברור היה לכולם שמדובר בגבריי הבניין. בהם התעניינה. בדרך כלל גברים הם אלה שעוצרים אותה בלי סוף. אך הפעם היא זו שיזמה אתו שיחה. "יש לך הודעה אצלי במשרד," פנתה אליו כבדרך אגב בנימה של התנשאות אופיינית לה. "מישהי התקשרה והשאירה כתובת, היא אמרה שאתה כבר תדע מה לעשות. היא לא ממש הייתה ברורה לי, כי ניתקה אחרי שסיימה להכתיב לי את כתובתה מבלי לומר אפילו ’ביי'. נו טוב, הזקנות של היום," אמרה כמדברת לעצמה, "כבר אין להן סבלנות כמו שהייתה פעם. אני אף פעם לא אהיה זקנה," החליקה את כף ידה הימנית על ישבנה והמשיכה לנקוש בעקביה ברצפה תוך שהיא מנענעת את אחוריה ונעלמת אל תוך המעלית. הוא קם בבוקר, נרגש כולו לקראת הפגישה עם הזקנה הלא מוכרת. את הפתק עם הכתובת שם בכיסו ויצא לדרך. עם שחר הגיע לתחנה, שם אספו כלי רכב ציבוריים את הנוסעים לכיוונים שונים בעיר. אופיו למהר בלי שתהיה לכך כל סיבה, הביא אותו להשתלב עם שאר הולכי הרגל. כולם ממהרים. הוא ידע שכולם רודפים אחרי הזמן כדי להגיע בלי לדעת לאן, להספיק המון בלי לדעת מה. 'יש המון דברים שנותרים נעלמים מאתנו,' חשב, 'אנחנו לא מבחינים בהם ביום-יום, ולא בגלל שאיננו רוצים אלא מפני שהמרדף אחרי הזמן מעסיק אותנו.‘ גם הוא פספס הרבה מן הדרך העצומה שנשקפת לעיניו מדי יום, זו שיכולה לגלות לו את העולם הנסתר כאן, מתחת לאפו. עדיין לא ידע שאדם הממהר להספיק הכול, מבחין בפחות ממה שהעולם מציע לו. נהג האוטובוס עצר לו לא רחוק מהמקום בו עמד. הכול קרה מהר כל כך. את הזקנה הוא כנראה כבר לא יפגוש. גם היום, כשמספרים את הסיפור לבני אדם רבים מכל העולם, יש כאלה שאומרים שהוא מודה לה, לזקנה שאולי אף פעם לא יכיר. בתוכו, הרגיש תחושה עזה שזו הדרך. הניח רגל אחת על הכביש ועוד לפני שהספיק להעביר את השנייה אל פתח הרכב הגדול, סובב את ראשו שמאלה. זוג פנסים מאירים בחוזקה התקרבו אליו במהירות. התברר שהמרחק בו עצר הרכב הציבורי הגדול, איפשר לנתיב שלם של מכוניות להמשיך בנסיעה. התגובה המיידית שלו הפתיעה גם אותו. הוא סובב את גופו והפנה את גבו אל האורות הבוהקים. המכונית הלבנה פגעה בו והעיפה אותו כמה מטרים מנתיב הנסיעה. נהג המכונית הלבנה בלם בבהלה, אך בקושי הצליח להבחין בבחור שנעלם משדה ראייתו. הגלגלים חרקו והשמיעו את קולם בכל הרחוב. אנשים התאספו מסביב מנסים לאתר את הבחור בו פגעה המכונית, אך לשווא. הוא מצא את עצמו מוטל על הקרקע במקום שכלל לא הכיר. גופו היה היחיד שנמצא בטווח הראיה שלו. הוא ניסה להרים את ראשו, אך תחושה של תשישות אפפה אותו. משהו בו אמר לו לקום באיטיות, בלי להמתין לעזרה. "יהיה טוב," שמע זקנה אומרת לילד של אישה אחרת ונעלמת מהמקום. אחרים פשוט התקהלו. הביטו בבחור שהופיע פתאום וניסה להתרומם. "אתה מרגיש טוב?" התעניינה ילדה קטנה. הוא אפילו לא נתן בה מבט. נשען על כפות ידיו עזר לעצמו להתיישב, רגל אחת אחרי השנייה, הזיז אותן בעדינות והניח אותן על הקרקע משולבות. שרוול המכנס הימני שלו כבר איבד מצבעו הרגיל והתמלא בעפר. הוא תפח את ידיו זו בזו, ניער באיטיות את הלכלוך שנתפס בבגדיו וקם בטבעיות. תנועת העוברים ושבים שנעצרה במקום בו פגע בו הרכב הלבן, התחילה להשתחרר בהדרגה. צעירים, מבוגרים ונהגי מכוניות כבר איבדו עניין וחדלו מחיפושיהם אחר הבחור שנעלם. מעט תשוש, חלחל לאט להכרתו מה שקרה לו זה עתה. רק אחרי כמה רגעים חזר אליו האירוע בהבזק של מחשבה. כבר שכח מההתקהלות סביבו, כתב בבהירות את מספר הרכב כפי שזכר אותו והלך אל מקום מוגן יותר, לצד תאי הטלפונים הציבוריים. "סליחה, איפה נמצא בית מספר 7? אני צריכה..." פנתה אישה לעובר אורח ועוד לפני שסיימה להסביר מה היא מבקשת, מבלי להתבלבל סימן לה הבחור בביטחון גמור בידו על מיקומו המדויק של הבית אותו חיפשה. "תודה," הגיבה האישה, "תודה רבה," חייכה אליו. הוא אחז את ראשו בידיו המלוכלכות, מבלי לחשוב כיצד עזר למישהי שכלל לא פנתה אליו, ברחוב שהוא אינו מכיר כלל, ליטף את עצמו בתנועה של הרגעה עצמית והתיישב שוב על הקרקע. את גבו השעין על אחד מתאי הטלפון. לפתע, מתוך תשישות, אחזה בו בהדרגה תחושה אמתית שלא הכיר. ההרגשה נעשתה ברורה יותר, עד שהתחזקה ושוב עזבה אותו. עדיין היה בשלב של להירגע. אותה תחושה הביאה אותו לראות איך הכול מסביב נעשה מעניין יותר. החדות הייתה שונה. רצף האירועים לא עניין אותו כמו רצונו לדעת איך העצים נראים לו פתאום שופעים חיים יותר מבדרך כלל. הוא רגיל היה להסתכל על הפרטים שבטבע, אך הפעם, באותו רגע העלים, הזרדים וחספוסי הגזע נראו כאילו חיים יותר מבדרך כלל וקיבלו דיוק מיוחד ושלמות מופלאה. הדרך שבה הביטה בו לפני כן האישה גרמה לו להבין מה רצונה עוד לפני שאמרה משהו. כאילו הייתה טלפטיה ביניהם. כלב שחצה את המדרכה עם בעליו, קיבל חיים משלו ונע בצורה מעניינת. נראה שפני הכלב קיבלו אופי עמוק והביעו את הרגשתו ואת מה שיש לו לומר, עד שנראה אנושי. לאט ובשליטה הוא קם, הושיט את ידו לעבר אפרכסת מכשיר הטלפון הציבורי עליו נשען וטילפן למשטרה לדוח על התאונה בידו השנייה, שנותרה פנויה. "באיזה רחוב אתה נמצא?" שאלה אותו פקידת המשטרה והוא שמע נקישות כבדות על מקלדת מחשב. היא הקשיבה לסיפור האירוע שהתרחש, אך שאלות חדשות התעוררו באוזניו כמו למה אתה לא נמצא במקום בו הייתה הפגיעה? על כך לא ידע להשיב. לא רק הוא, אלא גם איש מבין הסובבים אותו באותו רגע של הפגיעה, לא ידע לאן נעלם, ומדוע התעורר במקום אחר לגמרי, לאחר 15 דקות? אף לא רמז. השתיקה על הקו נשברה על ידי פקידת המשטרה. "אתה רוצה להוסיף עוד משהו מלבד זה שפגעה בך מכונית רגילה ולבנה כשהתכוונת להגיע לאוטובוס?" הבחור שתק. "בסך הכול אתה אומר שהכול טוב אתך," אמרה. "כן, אבל קצת תשוש," הוסיף ואמר לה. נראה היה שהיא ממש משתפת פעולה ולא מזדהה עם תחושותיו. היא כבר הייתה מורגלת בהקלדת מקרים כאלה. 'מה כבר רצה להרגיש אחרי תאונה?' חשבה לעצמה, 'החיים הם לא סרט מצויר. הוא ינוח קצת והכול יסתדר,' הניחה. "תמתין שם," אמרה לו, "עוד מעט יגיע רכב ויאסוף אותך לתחנת המשטרה.“ "משטרה?" בשביל מה, תהה. "פתחנו תיק עוד קודם. הרגע נמסר לי שחוקרים עדיין נמצאים שם, במקום בו פגעה בך המכונית. הם אוספים עדויות מאנשים שהיו בסביבה. המקרה שלך קצת..." לחשה לו ובדיוק באותו רגע קטע אותה הקצין התורן שהעיר לה לא לקשקש עם המתקשרים. הם סיימו את השיחה. ניידת משטרה לא הגיעה. במקומה אספה אותו ניידת של אמבולנס, שכנראה הזמינה הפקידה. בין כה וכה לא התחשק לו להיות מוטרד משאלות שהוא בעצמו לא יודע לענות עליהן, איך יסביר שנעלם כשפגעה בו המכונית? בבית החולים, שם נבדק, הודיעו לו שתוך מספר רגעים יקבל את תוצאות הבדיקה. "יש לך מזל גדול," פסע לעברו הדוקטור הראשי אחרי מספר דקות קטן וציין, "אתה נראה לי בחור פעלתן." הוסיף, "הגיע הזמן להירגע קצת," חייך אליו, כאילו הבין שמשהו הולך לשנות לו את החיים. למרות שהדוקטור כמובן לא ידע דבר על העתיד להתרחש. מחוץ לבניין בית החולים נראה שהעניין כבר היה לחלק מעברו. אך עדיין לא ידע שהעבר הרחוק אמנם רק סיפור לספר הלאה, אבל גם מודחק היטב בתת המודע שלו. הוא צעד בצעדים קלים והמשיך לסביבה שקטה יותר. אסור היה לו להטריד את עצמו, כך המליץ לו הדוקטור. אחרי כמה צעדים התיישב על ספסל סמוך לעץ בגינה מלאת פרחים. מהרגע שהניח את עצמו על הספסל, עלה בדעתו להרהר בלי כל סיבה מיוחדת. פשוט לנשום. לשחרר. 'זמן רב שלא עשיתי את זה,' אמר לעצמו וחשב שמזמן לא לקח פסק זמן לעצמו. הוא הבין כעת כמה החיים יקרים ואף אחד לא יודע. לפחות כך נראה, שאף אחד לא מודע לזה ביום יום. 'אנשים מחזיקים את החפצים שלהם קרוב לגופם ושומרים עליהם יותר מאשר על עצמם,' הרהר. מחשבות נוספות התעוררו במוחו ומבלי להרגיש ישב שם כמה שעות. ברגע שהתכוון להמשיך חזרה אל הדירה בה גר, התקדם לעברו אדם שהביט בו ושאל, "אתה מתעניין בשירה?“ כך פתאום באמצע היום פנה אליו משורר שמנסה למכור את שיריו לעוברים ושבים. הוא פסע לכיוון ההפוך, כדי לאותת למשורר על חוסר עניין. אך… אחרי כמה שניות פנה אליו שוב המשורר, "כדאי לפחות להעביר את זה לאדם אחר - שאוהבים," הוסיף האיש. 'ספר שירה?' תהה לעצמו. זה לא משהו שהוא רגיל לקרוא, למרות שהתעניין איכשהו בנושא. הוא רכש חוברת במטבע אחד והעביר בה את הדפים. אחרי עיון קל בסיפרון שהיה קטן מאוד, האיש כבר לא היה בסביבה. "המחשב," הודפס בעמוד הראשון, "זה אשליה. יוצר את אשר המצאנו אנחנו.“ שאר הדפים היו ריקים ובעמוד האמצע נכתב בעיפרון פשוט: "הכוח קיים בכל אחד, אם רק תדע, תבין ותשתמש בו - כי שלך הוא יותר מכל אחד אחר, אך אין אתה שונה משאר בני האדם. כוח האלוהות נטוע עמוק בתוך גופך. אלוהים היא הכוח הגדול ביותר בייקום. כל חיבור ושיתוף פעולה עם אלוהים ניתן לכל אדם שיבקש זאת. אלוהים שם עבורנו 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע ממתין לנו שנבקש ממנו את החלום שלנו והוא יגשים לנו אותו“ הוא ידע שיש קשר בין מה שחווה למלים שקרא זה עתה. מבטו המשיך לסרוק את האותיות והוא הרגיש הזדהות עמוקה עם כתב היד. הוא חש כאילו קטע השיר נכתב במיוחד בשבילו. המים במקלחת היו חמים ונגעו בגופו, ניקו את הפיח ושאר הלכלוך בעקבות האירועים האחרונים. הוא תהה מה היה מתרחש אילו נפגש עם אותה גברת, מחזיק את גופו ומנקה את עצמו באכפתיות. הדרך שבה אתה מתייחס לעצמך, הרהר לעצמו, קובעת איך אחרים מעריכים אותך. גם מבלי שתהיה מודע לכך, אתה משדר לאחרים איך לנהוג כלפיך. המחשבות רצו בראשו מבלי שתהיה לו שליטה בהן, עד שהגיע לכמה מסקנות. אחת מהן הייתה שהסביבה שלנו היא בעצם המראה של מה שאנחנו מרגישים כלפי עצמנו. עניין נוסף, קשור לדרך שבה אנחנו עושים את הדברים הקטנים. 'לפעמים, היא חשובה יותר מהדרך בה אנחנו עושים את הדברים הגדולים,' הבין וסגר את זרם המים שהמשיך לזרום לעוד כמה רגעים גם אחרי שיצא מהמקלחת. כבר לא ניסה לחפש מה שונה בחייו, כי הרי לא הכיר חיים של מישהו אחר ואף פעם לא ניסה לחשוב איך מישהו אחר חי. המגבת הייתה קטנה מלעטוף את גופו. האם יש במים שהבריקו את עורו עוצמה מהפכנית שאף אחד עוד לא גילה, הרהר מחויך והמשיך להזיז את החפצים בחדרו המבולגן אליו נכנס כשהמגבת מכסה לו את מה שצריך. הוא הרגיש שמישהו צופה בו, אף שלא ידע מהיכן באה לו התחושה הזו. אך לא זה מה שהטריד אותו, עניין אותו יותר מה יעשה עכשיו, כשהוא מבין את החיים אחרת. הוא העיף מבט לעבר החלון. אותו חלון שהיה שם. פתוח תמיד. גם הפעם נשקפה ממנו אותה התמונה, אך כעת הבין אותה יותר. אנשים הולכים לכיוונים שונים, כאילו מישהו או משהו מכוון אותם לעצור, להביט, לקרוא ולהבין. שלטים, כותרות של עיתונים. הכול כדי לקבל עוד מעט מושג לגבי החיים, כל אחד של עצמו. יותר מכול היה לו חשוב להבין איפה טמון הסוד שהביא אותו להיות, 15 דקות לאחר שהמכונית הכתה בו, במקום אחר. 'האם זהו נס להינצל בשלמות, או מפחיד יותר לדעת שניצלת,' חשב. 'איך לאנשים כמוני, שלא מבקשים יותר מדי, ניתן הכול ברגע.‘ הוא קיבל מתנה, בהחלט, וניסה להבין את יכולתו להכיר בכוח של עצמו להיות גדול יותר מכפי שהוא באמת. או ליתר דיוק - להאמין ביכולתו האישית ולדעת שהיא גדולה מכפי שחשב. 'להיות... או להיות טוב יותר?' שאל את עצמו כשעמד עם מגבת כחולה סביב מותניו, במקרה בפוזה של הוגה דעות. היה ברור לו שיום אחד מישהו יבין את כל מה שעובר עליו. פאנג היה ילד סקרן. טוב, לא בדיוק ילד אך עדיין גר עם האם הביולוגית שלו על כוכב הלכת "סקים", כוכב שנמצא במרחק של 2.5 זיליון שנות אור מכדור הארץ, שם חיו בי ה“הים". לבעלי החיים ולחפצים, בכוכב הלכת סקים אין שמות, אלא מספרים. לכן נקרא דג הבדולח שלו 0042. היה לפאנג מאוד מוזר שעל הספר שמצא היה רק מספר זיהוי אחד: 7. הוא פתח את הספר וניסה לקרוא, אך השפה לא הייתה מובנת. "זו עברית," אמרה לו האם הביולוגית. "מאיפה הבאת את הספר הזה?" התעניינה וסיפרה לו מעט על הספר והאדם שכתב אותו. "הוא בחור מאוד פשוט, אך הספר שלו מכונה גם 'הספר האסור‘." פאנג סגר את הספר, אחז את העטיפה התלת ממדית ובהה בה. היה לו מוזר לראות ספר שרק ספרה אחת, 7, כתובה עליו ללא שם. 'הספר האסור?' חשב, 'למה הכוונה?' התעניין וניסה להבין את האותיות הכתובות בגוף הספר. הוא התיישב בצד והתרכז באותיות הלא מובנות. פתאום התחלפו האותיות הראשונות לשפת האם שלו. "הוא חשב שראה כבר הכול," התחיל לקרוא, עד שהעמוד הראשון היה מובן כולו וכך גם שאר העמודים שאחריו. "פאנג! תחזיר את 0042 למים," שמע לפתע צעקה מחרידה. זו הייתה אימא שלו שנבהלה משום שדג הבדולח שלהם הצליח לחמוק מצנצנת הנוזל בה גדל. ידוע כי דגי בדולח בכוכב הלכת סקים הופכים להיות הדבר הראשון שהם רואים כשהם מחוץ לנוזל, אם לא הוחזרו תוך דקה. "אנחנו לא צריכים עוד כיסא מתכת אורגנית באחוזה!" אמרה לו. הוא היה כל כך מרוכז בספר וקרא עד אמצע החלק השני, כך שעד שנתן את תשומת לבו לכך 0042 כבר שינה את צורתו. 'מאוחר מדי. היא תצטרך למצוא שימוש לכיסא הנוסף שיש לה עכשיו,' חשב ואמר לאמו, "מתי נוכל ללכת לבקר את הבחור ובני החיים על הכדור הזה ששמו... איך אמרת? ארץ?" ניסה להסיח את דעתה. "ברגע שיהיו מוכנים," ענתה לו האם שהתחייבה לשמור בסוד את העובדה שלקחה חלק במפגש שגרתי לפני זמן רב. אמו שימשה כיושבת ראש ועדת התקשורת מול כוכבים אחרים. עוד לפני שסיים לקרוא אותו היא דרשה ממנו לעזוב את הספר שכבר גרם לתאונה אחת. "אתה מבין למה אני רוצה שתסיים כבר לדפדף בספר הזה?“ "לא נראה לי שבגלל שאי אפשר להניח אותו מהיד," ענה פאנג וחשב שהאירוע עם דג הבדולח היה סתם רצף התרחשויות מקרי. "אין דבר כזה סתם," אמרה אמו כאילו קראה את מחשבותיו. פאנג ארז את הספר וכיוון אליו את המכשיר המכווץ. הוא מזער אותו כך שיוכל לסחוב את הספר עמו כשהוא רוכב על הפוני הירוק שלו לעבר השטחים הפתוחים שמעל לאחוזה בה גר, לשם נהג להגיע כדי להיות עם עצמו. הוא יצא משטח האחוזה וחלף על פני המנהרה המובילה לגן המתכתי. הפעם החליט לבחור בדרך המגיעה ישר לנהר המים הנגטיביים. שם ימצא לו מקום לשבת ולהמשיך לקרוא בלי שיפריעו לו. מאוד סיקרן אותו מדוע סיפרה לו אמו שבני האנוש מושפעים כל כך מסיפור של אדם כה פשוט. אך עניין אותו יותר לדעת איך מסתיים החלק השני. "הוא יצא לבקר את החברה הטובה ביותר שלו, שתמיד ידעה לקרוא את פניו והבינה מה עובר עליו רק ממבט אחד, בלי הרבה מילים.“ המשיך פאנג לקרוא את הספר 7 כשהוא יושב לצד נהר המים הנגטיביים, הנהר היחיד שזורם לכיוון ההפוך, כלפי מעלה ולא במורד. מאוד הגיוני שזה כך, הרי ההשפעה נובעת מהיער ההפוך, הסמוך מאוד למי הנהר. היער בו חוקי המשיכה לא חלו. הפוני הירוק שלו, 0040, התיישב ונח לידו. הוא היה מהדגם החדיש ביותר. היו לו שלוש אוזניים, ובאוזן האמצעית שמע את שיתרחש 15 שניות מאוחר יותר. כך יוכל להודיע לו אם מישהו מתקרב. פאנג המשיך לקרוא - ״הבחור עלה על הרכבת הראשונה אל הכפר בו גרה החברה שלו. "אני אוהבת אותך ומאוד רוצה לראות אותך. שוב…," נזכר באותיות שקרא מתוך הדואר האלקטרוני ששלחה לו לפני כשבוע. המלים הראשונות והמעטות אמרו לו הכול. הן העלו בו מחדש את אשר הרגיש כלפיה בעבר. המון עבר עליו מאז נפגשו לאחרונה. היא הייתה בשבילו יותר מידידת נפש שיכול היה לשוחח עמה על כל דבר שירצה. בפעם הזו היסס אם לספר לה. הוא רצה לתפוס את ההזדמנות הזאת כדי להתרחק ממה שהיה לו ברור שידרוש כמה ימים, אם לא שבועות, כדי להתגבר על המקרה שחווה או לפתור את התעלומה שהתרחשה לו. קרון מספר 7 היה פנוי כמעט כולו. הוא ישב כשמתוך החלון מביטה אליו השתקפותו. הנוף נע ועל פניו חלפו בתים של פאתי העיירה שלו. כמה חודשים לפני כן עזבה חברתו את הבית בו גרה, שממוקם לא רחוק ממנו, ועקרה אל בקתה שקטה הרחק מהעיירה העמוסה. עכשיו נחצה האופק לשניים. מן הקצה האחורי של הרכבת - העיירה הצפופה עם אנשיה המתלבטים שהתעסקו בעשיה ובמחסור תמידי של זמן - בצד ההפוך היה המרחב הפתוח עמוס החוויות שאת החופש שלהן אפשר היה להריח אפילו מהאוויר הפשוט. הוא סגר את החלון, מה שהחליף את האוויר שנכנס מבחוץ במיזוג הפנימי של הרכבת. כמעט שנה שלא נפגשו והיא לא ידעה על הפגישה שעתידה להתרחש עוד מעט. מבטיהם של הנוסעים ברכבת הופנו לכל כיוון אפשרי, מנסים שלא לפגוש האחד במבטו של האחר. רק פניה של ילדה קטנה ביקשו לתפוס תשומת לב מכולם, והוא חייך אליה. הוא ידע שהיא יודעת. איך כולם מנותקים מכולם. משהו קורה מסביב, חשב והביט בה. זה מילניום של ניתוק חברתי. אי אפשר להתעלם מהעובדה שבני האדם הפכו לכל כך סגורים. הילדה הושיטה לו יד והוא מצדו לא הגיב. התחנה שלו הייתה קרובה. כבר מהחלון הבחין בשביל המוביל אל הבקתה. היא פתחה לו את הדלת אחרי שהקיש 7 פעמים, נדהמת כולה, לא מאמינה שאכן הוא זה שעומד מול פתח ביתה. היא נדהמה, ולא מפני שלא ראתה אותו זמן רב. היא הושיטה לו את עיתון הבוקר. הוא פתח בעמוד שסימנה וגילה מודעת אבל גדולה ושחורה שהודיעה על מותו בבוקר הקודם. פניו החווירו. "קרה משהו, אני בטוחה," היה המשפט הראשון שהוציאה מפיה ברעד כשהכניסה אותו לביתה. היא לא ממש ידעה איך להגיב או מה שואלים מישהו קרוב שפוגשים אחרי שקוראים בעיתון שהוא… מת. הוא מצדו לא ידע מאיפה להתחיל. עכשיו הוא זה שלא הבין מה קורה. הרי אתמול בבוקר שוחח עם פקידת המשטרה כמה רגעים אחרי התאונה. "עם פקידת המשטרה כמה רגעים אחרי התאונה" - פאנג אחז בכריכה וגם הוא לא הבין מה קורה. הזמן עבר מהר ומבלי ששם לב התחיל לקרוא את החלק השלישי. רחש שכנראה הגיע 15 שניות מהעתיד גרם ל-0040 לזוז באי נוחות. לפני שהספיק לגשת אליו ולשאול מה קרה, הקיפו אותו שלושים אנשי צבא וכיוונו אליו את נשק האינפרא-לייזר המאיים שלהם. כישוריו של 0040 לא הועילו הפעם כשמפקד החבורה דרש ממנו לספר מה מעשיו באזור זה של נהר המים הנגטיביים. כשנודע לו על הספר שבידיו, הובל פאנג אל תחנת מיכל ההיעלמות הקרוב ביותר, שם נאלץ להיפרד מהעותק היחיד של 7, כשעכשיו הוא יודע למה כולם מגדירים את 7 כ״הספר האסור״. הבחור סקר את מודעת האבל יותר מפעם אחת והביט אל חברתו בעיניים, היא הייתה יפה מאי פעם. "משהו שאתה רוצה... לספר לי?" שאלה אותו בנימה הרגילה והמיוחדת לה. הדרך שבה היא אמרה את המילים הרגיעה אותו. אך הפעם היה חשוב לו לספר לה משהו אחר איך לאורך חייו הרגיש שספרים שלמים של מידע פסיכולוגי נפתחים בראשו. כך למעשה הבין דברים שאחרים לא חקרו. תמיד ידע לנתח מצבים, אך את המצב שבו הוא היה נתון באותו רגע לא נראה לו שבכלל קיים אדם שיודע לנתח. עכשיו רצה לספר לה את אשר התרחש עוד לפני שהכירו. סיפר לה איך בילדותו קיבלו אותו שאר הילדים כחבר אך תמיד פגעו בביטחון העצמי שלו כשקראו לו בכל מיני שמות גנאי. זה גרם לו לעוגמת נפש ועם זאת גם לחוש יוצא דופן, "ולא באופן חיובי," הבהיר לה. עמוק בפנים נדמה היה לו שהוא אינו שונה מכולם, אך הם נתנו לו הרגשה כזאת כאילו הוא כן. תמיד היה נפרד משאר הקבוצות וניסה לנתח מדוע זה קורה לו. היו עוד בודדים שהתחברו אתו, אבל הם היו בחברתו רק כשלא יכלו להיות עם שאר הילדים. כך פעמים רבות ראה הכול ללא יופי. במצבים רבים קסם החיים דעך עבורו. עם הזמן התרגל למצב שבו הוא נבדל. תמיד ניסה להבין בני אדם כאחד שלומד אותם מהצד. הוא הגיע למסקנות שלא הרגיש צורך לשתף בהן אחרים. אבל היום הכול אחרת. במשך הזמן הפך לאדם פתוח יותר והחברה נעשתה מתקדמת יותר. מאז כל יום היה עבורו לחשבון נפש. תמיד הרגיש אשם בכל הרע שקורה סביבו ותמיד ניסה להבין מה חלקו בכל מצב בלתי נעים. מלבד זאת חי בתחושה קבועה שחסר לו משהו. איזה דבר פנימי ולאו דווקא חומרי. הוא חי בהרגשת מחסור תמידית עד שהחליט לצאת למסע - הדרך אל פנימיותו ושיפורה. "זה לא היה קל," אמר לה. אבא שלו תמיד נתן לו את ההרגשה שהוא מצליח, אך אף פעם לא אמר לו דבר. המלים שקיבל ממנו היו, "אני רוצה שתצליח, וכל מה שנראה לך טוב - טוב גם בעיני." למרות שלא תמיד הסכים אתו. אף פעם לא אמר לו את מה שחשב על כשרונו המולד ועל יכולתו האישית. תמיד הרגיש כילד שצריך להוכיח את עצמו. הוא גם לא העז לשאול את אביו שאלות או לשוחח עמו, ולמעשה השיחות ביניהם היו מעטות. אימא שלו, לעומת זאת, תמיד ניסתה לשלוט בכל פעולה שלו ולא תמיד בדרכים נעימות. היא הכתה בו מספר פעמים ולרוב הטיחה בו ביקורת שסחטה ממנו את הכיף. כך, שלא כמו כל אדם אחר וממוצע שעובר את אשר חווה, נאלץ להוות דוגמה לעצמו וללמוד לבד את החיים. בעצמו נאלץ למצוא את היתרונות החבויים בו. הייתה לו אינטואיציה מאוד חדה. גם דמיונו, למשל, היה מפותח מאוד. יכולת הראיה הפנימית שלו הייתה ויזואלית. בעיני רוחו הצליח לראות דברים עד כדי המחשה. כך, מבלי ששלט על העניין ראה איך הכול יכול להיות מתקדם יותר. דרך החיים והאנושות בכלל. תמיד רצה שאנשים יהיו טובים יותר, עכשיו יותר מאי פעם, טובים לעצמם ולסביבתם. יום אחד אפילו הפסיק לנסות לשנות את כל מי שנראה לו כשוגה. הוא הניח שאם כל אחד היה מתעורר בבוקר, לפחות יום אחד בשבוע, כדי לעשות לעצמו יותר טוב, החיים היו נראים אחרת. העולם היה טוב יותר והאנושות הייתה עוד צעד אחד קדימה לשלום עולמי. הוא ידע בוודאות שלפחות כמה מהדברים היו יכולים להיות עכשיו שונים, לו כך היה המצב. היום הוא כבר מבין שיש כאלה ששכחו אפילו איך להפעיל את שריר הפנים הפשוט שלהם כדי להביע חיוך. כילד תמיד היה מחושב, אבל ספונטני. הוא אדם מלא ניגודים שמאזנים אחד את השני. כשהיה ילד הוא היה ילד שקול ובוגר יחסית לגילו, אך זהו טבעו של הדור הצעיר. להיות קצת בוגר ומתקדם יותר מהדור שקדם לו. תמיד ידע איך לצאת ממצבים שלילים שנקלע אליהם בגלל שאהב להסתכן. אין ספק שעל תכונה זו שמר כל הזמן. נכון שהיום הוא מסתכן פחות, אבל הרבה ממה שהיה בו כילד נשאר. הוא מאמין שהשמיים אינם גבול. ככל שעובר הזמן הוא מודע לזה יותר מתמיד. הוא גם ידע שהיכולת היא מעבר לזמן. 'אף אחד מאלה שהיו חלק בפיתוח הזמן וההגדרה שלו,' כך חשב, 'לא ביקש מאתנו למהר בגללו,' גלש בשיחתו אתה לנושאים פילוסופיים אחרים. "כך גם זה שהמציא את המחוגים שהחליפו את שעון החול ושעון השמש. אבל זו עובדה. הכול הופך להיות מהיר יותר ואנחנו הופכים עבדים לזמן.“ הרבה פעמים "נאשם" בהתפלספות יתר. אנשים אמרו לו שהוא מתפלסף יותר מדי כי תמיד ניתח את המתרחש סביבו בצורה פילוסופית. אף פעם לא הסתיר את מה שהוא חושב. עבור רבים הייתה זו דרך מיוחדת לראות את החיים, ועם הזמן מצאו אנשים את היתרון שבראיה המעניינת שלו את החיים. "ואז הגיע השלב שבו הרגשתי שחציתי את הנהר הסוער. לקחתי איתי את כל הדרוש ויצאתי לדרך. נכון, הבוקר היה אותו בוקר, גם השמש המשיכה לזרוח כהרגלה, אבל משהו באוויר נתן לי את הטעם שחסר. אלוהים.“ עכשיו הוא מרגיש זאת יותר מאי פעם. עוצמה. הוא גילה את אלוהים, מסע שלא יסתיים פה. אבל כעת הכול בא לו בערבוביה אחת גדולה שחדרה בו. נדמה היה לו שעד כה חי כדי לחלום ומעתה הוא קיים כדי לחיות את כל מה שחלם בשנים האחרונות. הוא הבין, תוך כדי שיחה אתה, שההתרחקות מהמוכר והידוע מביאה אותנו להגיע להחלטות טובות. אם יש נוסחה שתגרום לנו להבין מה עלינו לעשות ולאן אנחנו צריכים לפנות - היא היותנו חופשיים מכל השפעה חיצונית. הלב הוא זה שיקדם כבר את המהלכים. לפתע התבהרה לו תובנה. אנשים שפגש עזרו לו בדרך עקיפה להבין את מה שהוא צריך להבין וכך ידע מה עליו לעשות. לפעמים הדרך שבה "עזרו" לו אותם אנשים שהכיר לא הייתה נעימה ולעתים הבין את הדברים כאילו עבר איזשהו שיעור. 'זהו עקרון העזרה מהסביבה,' חשב. 'היא תעשה הכול כדי שתגשים את עצמך ושתשיג את משאלות ליבך, אם תרצה בכך. גם אם תיפול אל תשכח שיש מי שתמיד יחזק אותך. אם תלך אחרי הכישרון האמתי שלך זה יקרה תמיד ובאמת. כך, לא רק שיתחשק לכולם לעזור לך, הם גם יעשו זאת באהבה רבה. בכל מקרה, ההתרחקות מהידוע מביאה אותנו להבין את החיים בצורה יותר ברורה.‘ היא ידעה - הגלים של הים יעשו לו רק טוב. אולי כך יוכל להסביר לעצמו, ואחר כך לה, מה קרה. "אותו אחד שעמד שם מדי יום לאסוף את המטבעות מהעוברים והשבים, כי לא היה לו איפה להיות, המשיך לעמוד שם גם כשהמשכתי ללכת. אספתי את החיוכים סביבי במבט אחד שנמשך לאורך השדרה. יכולתי לשוב ולמהר באותו הזמן, רציתי ליהנות מכל רגע“ כשמצא את עצמו בחוף הים הבין שרק בודדים העזו להגיע בסתיו אל החוף. רוח רגועה הכניסה אותו להלך רוח יותר ספונטני. הוא הפשיל את שרוולי חולצתו, התיישב ובהה בגלים שרדפו זה אחר זה. 'להם יש מטרה בחיים,' הרהר, 'להביא את הקצף לחוף ולהעלים אותו מבלי שנדע איך. תהליך קסום,' חשב. 'חבל שאי אפשר פשוט לגשת ולצלול אל תוך המים הבהירים,‘ אמר לעצמו והביט בהבזקי השמש שפגעו בפני הים. הוא עקב אחר תנועת המים וגילה חלקת מים כהה במרחק כמה מטרים ממנו, בתוך הים. "אנחנו נשגיח לך על החפצים," אמרה אישה, שישבה לצד איש נוסף, כאילו קראה את מחשבותיו. השניים היו מבוגרים, המבטא שלהם זר ועורם צחור. חיוכו של כל אחד מהם הבליט את הנפש הצעירה שמאחוריו ואת מבע הנדיבות שהשתקף מפניהם. הוא ידע שכשיגדל ויהיה בוגר הוא רוצה להיות כמוהם, כמו השניים שזה עתה פגש, מחויכים וצעירים בנפשם. קצת מבולבל מהשיחה החד צדדית הזאת הותיר אותם כשומרים על המעט שנשא עמו וטבל את רגליו במים. צמרמורת קלה עברה בגופו כשנגעו בו המים הקרים. הקור הצליח לחדור בו עד למחוזות הכי נסתרים שלו עמוק בתוך גופו והצמרמורת העבירה בו את האירועים האחרונים אשר הביאו אותו עד לאותו רגע ומקום בו מצא מעט שקט במים. תמונות מהימים בהם חשב על העבודה ללא הרף עברו בראשו. קול פנימי הוביל אותו קדימה, פנימה אל עבר פיסת הים הכהה שראה מהחוף. "אגיע עד אליה ואחזור," אמר לעצמו כשעדיין לא ידע עד כמה בטוח היה להתמיד ולהגיע אל חלקת המים הכהה. האמת הותירה אותו עירום. הוא ידע שאין אחד בעולם שלא מכיר באמת של עצמו לפחות פעם אחת. בחדרו של רב פקד דייוויד הטלוויזיה האירה את החדר. הוא לא סבל את אור היום, לכן החלון והתריס המשרדי היו סגורים למשך כל שעות היום ומקלט הטלוויזיה היה אמצעי התאורה היחיד. הערוץ היה מכוון על המסך המפוצל שמראה את מהדורות החדשות העולמיות ועוד כמה ערוצי פנאי מקומיים ובינלאומיים. עומס התיקים שהונחו על שולחנו היה מספיק גבוה כדי להסתיר אותו לפחות לחצי שבוע, כך שבכל פעם שמישהו נכנס לחדר היה צריך להרים עוד כמה שלבים בכיסא המשרדי שלו כדי לדעת במי מדובר. כך חזר על עצמו המצב מדי שבוע למרות שהיה מאוד יעיל בעבודתו, אך לתיקים מהסוג הזה לא היה סוף. בנוסף הוא שם לב כי מספר התיקים שמונחים על שולחנו גדל משנה לשנה, והיה שלם עם כך שלקח על עצמו את הטיפול בתיקים מהסוג הלא רגיל. בין כתלי התחנה נהגו לכנות אותם תיקי די, קיצור של דיסאפירז. תיקים שעוסקים באנשים שנעלמו באופן לא מוסבר. הוא שחה כמו תינוק שזה עתה גילה מהו כוחו של האדם מול הטבע. תנועות ידיו במים נעשו קלילות יותר כשחשב שהנה, עוד רגע הוא נוגע באופן לא מוחשי במה שנראה לו מרחוק ככתם כחול אחד כהה בתוך הים. אך לפתע אכן נגע בכתם הכהה והתברר לו מיד כי מדובר בסלע ענקי שקצהו העליון משיק לפני המים. בלי להסס טיפס על הסלע ונשם לרווחה. הוא ייצב את שווי משקלו על הסלע. ’ישו היה פה' אמר בלחש לעצמו. מסביב הכול היה ריק. רק מים, אוויר ושמיים. הוא עמד בגובה פני המים, מביט מרחוק בבודדים שצפו בו. צעד אחד שפסע לפנים יצר את האשליה שהוא הולך ממש על פני המים, ובינתיים לא הבחין בהתקהלות הגדולה על החוף. צעד נוסף הביא יותר ויותר אנשים להתבונן בו, כשבצעד השלישי כבר איבד את שווי המשקל וצלל לעומק של כמה מטרים צלולים. אותם רגעים הביאו אותו שוב לחזות בחיים החולפים על פניו. המעט שראה היו מים חודרים לכל מקום בגופו בעודו מנסה לאחוז בגלים. הם נראו פחות שקטים לכמה רגעים ותוך שניות החליט להניח לגופו להיסחף בזרימת הים אל כיוון החוף. הוא שיער שמה שהביא אותו לשם יצליח גם להוציאו, הניח את ראשו לאחור ונע קדימה על פני הים נתן לגלים לסחוף אותו חזרה אל החוף, בקצב הגלים. את פניו התמימות היה קשה לפספס מבעד להבזקי הפלאש של מצלמות העיתונאים. אור בוהק הבליח מכל עבר ומצלמות מכל סוג העמידו אותו נבוך. כתבים מכל העולם הוזעקו למקום לנוכח הנס. אדם הלך על המים. המיקרופונים נהדפו מעצמם, העיתונאים היו מנומסים כלפיו כי אי אפשר היה שלא. עיתונאי מקומי ששאל את עוברי האורח אם חזו בפלא, נשאר ללא חומר שידור ונאלץ לתת פרשנות משלו. עוד ועוד עיתונאים וכתבים הגיעו אחרי שהוא היה כבר על החוף. סיפורים נלחשו מאחורי גבו. הוא חייך חיוך נבוך אל הזוג שהושיט לו את חפציו המועטים חזרה. השניים התרגשו להביט בגיבור שזה עתה נולד, אך הוא לא הרגיש מיוחד כלל והביט לעבר מכונית לבנה שהמתינה לו. הוא ידע שהיא ממתינה לו כשראה יד מנופפת לעברו ונכנס אל הרכב. "דינה, תפתחי שוב את התיק של הבחור ההוא," אמר דייוויד לפקידת המשטרה, "זה שנעלם מתאונת רכב. אנחנו הולכים לעורר קצת את מחלקת תיקי ה-די.“ דינה הבינה מיד במי מדובר. "מה, הוא לא מת?" כולם כבר ידעו שהיא נוהגת לומר דברים שאינם במקומם, אך הפעם העירו לה על כך. "איך את יכולה לומר כזה דבר?" גערו בה. "היי! תדליקו את הטלוויזיה, הוא מופיע בכל הערוצים!" נדהם אחד השוטרים במחלקה. "באיזו תחנה בדיוק?" המשיכה דינה. "לא משנה," ענו לה, "העיקר שתדליקי. משדרים את הקטע הזה שוב ושוב כבר כמה פעמים בתחנות המרכזיות." "איפה זה קורה?" התעניין רב פקד דייוויד. "בחוף הים המרכזי," נמסר לו ורגע לאחר מכן ביקש ממי שפנוי להתלוות אליו לשם. ”אני לא הולכת לשום מקום," הודיעה דינה למרות שממילא לא היה זה מתפקידה להגיע אל השטח. נדמה היה לכולם שוודאי כבר קיבלה מתישהו תעודה רשמית על הגישה השלילית שלה לדברים. "מאוחר מדי, דייב," עדכן אותו אחד השוטרים, "כבר צילמו אותו נוסע במכונית לבנה…" "הוא בטח בדירה שלו," ניחש דייוויד ומיד ביקש מדינה להתקשר אל הבחור לדירה. כולם השתדלו להיות עדינים אתה. במיוחד דייוויד. דינה החזיקה את האפרכסת אחרי שחייגה את המספר בדירתו של הבחור. בעודה ממתינה לתגובה אמר לו שוטר אחר שקרא את התיק פעמיים, "אל תנסה להשיג אותו בדירה. אתו אתה לא יכול לדעת" ואכן לא נשמע כל מענה מעבר לקו. בדרך חזרה הביתה, ישוב בתוך הרכב הגדול והלבן שהגיע לאסוף אותו הביתה, הבחין על המושב האחורי בפתק בו היה כתוב "מה יהיה אתך? צפיתי בחדשות. שלפחות יהיה לך איך לחזור הביתה. אוהבת…" 'היא כזאת דאגנית,' חשב על חברתו הטובה ששלחה לו מונית שתחזיר אותו הביתה. אך משהו אחר לקח את תשומת ליבו הוא ראה שלט פרסומת גדול שגרם לו להמשיך להרהר בפרסומת הזו שחלפה על פניו רגע לפני כן. משום מה נדמה היה לו כאילו האותיות הגדולות כוונו אליו באופן מיוחד. "חלום בענק, התעורר גדול", נכתב שם. תמונות של אנשים המנסים להרשים אחרים חלפו על פניו. כשחשב על החברים שלו המושג איבד משמעות. כולם תלויים בכולם. רוצים את מה שאין להם בלי לדעת שיש להם הכול. מבט אחד לעבר שלושה אנשים גרם לו לתהייה. האחד עצוב, לעומת האחר שחייך, כשהשלישי עומד ומתבונן בשניהם. זה עתה הם איבדו את חברם. הוא ניסה להתקרב אליהם, כדי להושיט את ידו ולעודד את האדם שחייך. 'הרי ממילא זה שבוכה, בסופו של דבר יפסיק לבכות כשיבין כמה צפוי היה הדבר לקרות,' חשב. לפתע הופנה מבטו של אחד מהם באיטיות היישר לעבר הבעת הפנים שלו. בלי לחשוב, אמר לו: "גם כשעצוב, שמח." והמשיך להביט בשלושה. הוא בחן היטב את הדרך בה ישבו ונראה לו כאילו איבדו חלק מעצמם, כשבעצם רק המחשבה שמשהו חסר הביאה אותם לחוש כך. תגובות השלושה למצב היוו בעיניו יחד כוח. אחד הביע את מה שהאחר רצה להיות. העצוב רצה לשמוח, המחייך רצה לבכות אך לא יכול היה לבכות והשלישי ביקש להרגיש משהו ולו מעט ממה שאחד מהשניים מרגישים כי לא הרגיש כלום. "יש כאלה שאומרים..." לחשה לו ילדה קטנה מהצד השני, "שהמקום בו גר השכן נראה תמיד טוב יותר.״ "רגע, זה לא אמור להיות 'הדשא של השכן תמיד ירוק יותר?' לזה את מתכוונת?" השיב לה. "גם הדשא," אמרה, "אבל אם אנחנו כבר מדברים על הדשא שלו, אז ראית פעם את חשבון המים של השכן? אם הדשא ירוק יותר אז החשבון בטח גם גדול יותר!" הוסיפה. הילדה דמתה להפליא לזו שפגש ברכבת. "הרי אם לא תהיה יותר תלות בעולם," אמרה לו, "אנשים יקבלו יותר חופש“. 'הילדים של היום,' חשב, 'מצוידים בחוכמה רבה יותר מהדור הקודם.' לא שהוא היה מבוגר. "זה תמיד נכון," אמרה לו. "מה זאת אומרת 'זה' תמיד נכון?" התבלבל לרגע. "מה שחשבת," ענתה. "העניין הזה שילדים חכמים יותר מהדור שקדם להם. כל דור מתקדם יותר מהדור שקדם לו.“ "איך בדיוק... את יודעת על מה חשבתי?" שאל בפליאה. "אני קוראת מחשבות. תתעורר, אנחנו בחלום שלך. כאן הכול יכול לקרות." "גם במציאות הכול יכול לקרות," ענה לה. "כן, אך יש דברים שנחסמים בגלל גבולות הפיסיקה. אבל זה כבר סיפור אחר. איך בכלל הגענו לזה?" שאלה. "אמרת שאם תיגמר התלות יהיה יותר חופש," הזכיר לה. "נכון, למרות שהחופש גורם לנו להיות אנחנו. להיות מי שאנחנו באמת. יש כאלה שמפחדים להיות מי שהם באמת. לפעמים האני האמתי שלך הוא מאוד מיוחד, מה שנתפס אצל חלק מאתנו כ'שונה'." הוא הרגיש הזדהות עמוקה עם דברי הילדה, והיא המשיכה, "החברה שלנו רוצה שתהיה חסר ייחוד. היא חייבת שתהיה מובן ושיהיה לכל מעשה או צעד שלך הסבר. כך היא מרחיקה אותך מלהיות אתה עצמך, וכך אנשים רוצים להיות מה שאינם. הם מתרחקים מעצמם והופכים להיות מה שהם לא." "אנשים תלויים מאוד בסביבה," נסחף אתה בשיחה, "עד שבסופו של דבר הם כבר לא סומכים על עצמם." "התלות עוד תביא למה שנחש אחד עולל כאשר גרם לתפוח להינגס," תהתה בקול רם הילדה החכמה. "את באמת חושבת שאפשר לחזור אל היום הראשון בחיי האדם ולשייך אותו להיום?" שאל. "זה לא בלתי אפשרי להבין שאנחנו על סף מהפיכה שתימשך במהלך המילניום הזה כולו," אמרה הילדה. רגע לאחר שסיימה את המשפט התפוגגה כעשן באוויר. לפתע הבחור חש גירוד בכיס הימני של מכנסיו. הוא תחב את ידו פנימה ומצא שם פתק. מילים זוהרות עיטרו את החלק הפנימי של הפתק הוא קרא את הפתק פעמיים: "ילד חולם על שלום... בין אימא לבן. אח ואחות. אבא חיבק את בתו שאהבה את עצמה ואותו." הוא הניח את ידו חזרה בכיס והרגיש ביד אחרת שנוגעת בכתפו. הוא סובב את ראשו ומולו עמדה אישה לבנה שהבעת פניה נטולת רגש. דלת נפתחה מולם והאישה סימנה לו להיכנס. בתוך החדר האור היה מעט עמום. הבחור הבחין בבני אדם שהולכים ומתקרבים זה לזה. הם היו מחולקים לקבוצות והיו בני שני המינים. "מגע חשוב לריפוי האישי שלנו," אמרה אישה בשקט, "חשוב שתדע שיש המון בנגיעה. אפילו לליטוף יש כוח מיוחד שעדיין מניע רבים להתמיד ולהשתמש בו כביטוי לרגשותיהם כלפי האחר.“ הוא הבין הכול, אך שם לב שיש משהו בדבריה של האישה שמקבל הסבר עמוק יותר. "הם מחבקים את עצמם מבלי להיות מודעים לזה," אמר לה. "נכון. כשהם נוגעים במישהו אחר הם בעצם נוגעים בעצמם באמצעות הזולת. הם מחבקים את גופם כשהם עוטפים באהבה מישהו אחר. כך נולד הצורך הבסיסי שלנו לגעת. חבל שהוא נעלם במשך הזמן בגלל סדר העדיפויות שלנו שהופך לאט לקר ומנוכר“. "מה נעלם? האהבה שלנו את גופנו או הצורך שלנו במגע?" שאל, והאישה, מיד כשסיים את דבריו חייכה, לחצה את ידו וסימנה לו להמשיך בדרכו אל עבר פתח אחר. מאחורי הפתח ניצב עץ יחיד שצמח ככל שנשאל יותר שאלות. כך לפחות העיד השלט שנכתב בשגיאות שפה והוצב למרגלותיו. "על כל אחד לנסות ולשאול שאלה אחד את כל עץ." הוסיפו האותיות הקטנות שבתחתית השלט. מבטו, שסקר את הסביבה, גילה שמדובר בגזע בודד. לא נראו עוד עצים במקום והבחור החל להרגיש קצת לבד. "למה אתה מחכה?" שאלה אותו האישה שהופיעה שוב, באותו מבע וטון דיבור לוחש ואדיש. "הניחי לו," הציע המהום שבקע מגזע העץ. "ובכן, לשם מה לדעת?" שאל, משתמש בהזדמנות היחידה שלו לקבל תשובה על שאלה אחת מהעץ האחד. "אני לא יודע מה הביא אותך לכאן, אך אני עומד פה כבר המון שנים וזו השאלה המעניינת ביותר שנשאלתי עד כה," המהם העץ. קולו היה עמוק ונעים. "בדרך ראיתי אנשים שנוגעים זה בזה, הספקתי לחוות התבוננות בשלושה אנשים שאיבדו את חברם והייתה לי שיחה מעניינת עם ילדה קטנה שנדמה היה לי שאני כבר מכיר אותה. מכולם הבנתי דבר אחד," סיפר הבחור, אך העץ לא המתין להמשך ההסבר והגיש לו מיד את התשובה לשאלתו. "לא משנה מאיפה באת ולאן אתה הולך. העיקר שאתה כאן ועכשיו... לו יכולת לקחת תובנה אחת ולשווק אותה למיליון איש, אני בטוח שהיית הראשון שנכון לעשות זאת. אין לי ספק שנער נבון הנך. עכשיו, שים ליבך לתשובה. מאחר שנוח לנו לשמוע מאחרים את מה שאנחנו חושבים בתוך תוכנו, כל מה שאומר לך לא יהיה אלא מה שאתה חושב למעשה בעצמך, עמוק בפנים. אני הוא הכלי של הייקום להבנה שלך את עצמך והעצה שלי היא אחת: לך עם מה שטוב לך, ואחרי האושר הפרטי שלך. כך תתקדם ותשיג את המיטב. רק אל תשכח, ידידי, שהבחירה בין הטוב לרע נתונה בידיך. היא תלויה רק בך. אך גם אם תבחר בטוב יש בכך סיכון והקרבה." "אין צורך להודות לעץ על תבונתו." אמר שלט נוסף שהבחין בו הבחור בדיוק ברגע בו סיים העץ להמהם את דבריו. הערפל נעשה דליל יותר ככל שהתקדם בצעדיו לגדר המפרידה בין מקומו של העץ לבין האזור שבא אחריו. הדברים שהמהם העץ השאירו עליו רושם עמוק. 'ככל שאנחנו מתקדמים יותר בחיינו, נעשות האפשרויות רבות ומורכבות יותר וההצלחה מביאה איתה אתגרים כגודלה,' חשב לעצמו. 'אם תעשה את מה שטוב לך ותלך אחרי האושר שלך,' הניח לעצמו, 'תוכל להתמודד מול אינסוף האפשרויות שהעולם מציע.‘ מעולם לא התעסק במה שבאמת נוח לו או מה באמת גורם לו להיות מאושר. הוא לא חשב על מה שעשה רק מתוך הרגל ישן. לא היו חסרים לו הרגלים והוא הניח שהגיע הזמן לשנות חלק מהם. 'ברגע שכל אחד יעניק יחס לעצמו,' חשב, 'הכול ייראה אחרת והחיים שלנו יהיו טובים יותר‘ הוא התחיל לחייך לעצמו את החיוכים שנהג לחייך כשהיה ילד קטן. 'מפתח בלי דלת?' שאל את עצמו והרים מהקרקע חתיכת מתכת מעוצבת בתבנית מפתח עתיק. "לך עם מה שטוב לך," המשיך להתנגן המשפט בראשו כשחייך לעצמו. הוא הביט שוב אל הקרקע וגילה שרגלו הימנית עומדת בדיוק על פתח המנעול של דלת. הוא השחיל פנימה את המפתח, סובב לכיוון המקובל לפתיחת דלת, והחדר התהפך. הוא מצא את עצמו מושלך אל התקרה שעכשיו הייתה לרצפה. הוא התאפס מהר והבחין שעל השטיח עליו נפל מונח ספר שכריכתו אדומה והספרות 2000 מתנוססות עליה בהבלטה מיוחדת. האבק הסתיר את הכותרת המלאה. המלים 'תנ"ך 2000' בלטו במלואן על כריכת הספר האדום שאחז, לאחר שהסיר מעליו את האבק. הוא דפדף בספר העבה שגודלו כגודל מחברת, אך מילים לא היו כתובות בו הדפים היו ריקים להפתעתו. "רק אנשים מסוימים מסוגלים להבחין במה שכתוב בתוך הספר שאתה מחזיק," קרא את הכתוב בעמוד האחרון. הוא הניח את הספר חזרה על השטיח, שהפעם גם פער פה גדול, בלע את הספר וחזר לאחר מכן למצבו הרגיל. "הוא מספר על האני האלוהי שלנו," אמרה לו אותה ילדה שפגש קודם לכן, רק שהפעם היא ישבה מנענעת את רגליה קדימה ואחורה על ארון גדול בצבע תכלת שלו שתי דלתות ומגרות ארוכות מתחתן. "הצלחת לקרוא בו?" שאל. "בטח," ענתה הילדה כשחיוך גדול על שפתיה. "ומה עוד כתוב בדפים שמופיעים לי ריקים?" התעניין הבחור כבדרך אגב בסקרנות חביבה. "הספר אומר שהתנ"ך עדכני ורלוונטי גם לשנות ה2000. כתוב בספר שהכוח קיים בכל אדם ואם כל אחד יבין שיש בו כוח הוא ישתמש בו. כולנו שווים מהבחינה הזאת שבכל אחד מאתנו יש את היכולת להיות יותר ממה שהוא כעת, בכל אחד מאתנו טמון סוד.“ משום מה, הפעם לא רק שהילדה הייתה דומה לזו שפגש ברכבת, גם הדברים שאמרה היו מוכרים לו מאיפשהו. הוא רק לא ידע לזכור מהיכן היא מוכרת לו והיכן שמע את הדברים. את השיחה קטעה דהירתו של סוס פוני קטן ומבוהל בעל שלוש אוזניים שחצה את החדר. הפוני נכנס מתוך פתח אחד ויצא מהשני. הבחור לא ממש הבין על מה הבהלה, ויותר מזה לא היה לו ברור איך זה שלפוני יש אוזן שלישית. "הוא שייך למישהו שאני מכירה," אמרה הילדה בגאווה. "אבל ראית את הצבע שלו?“ "כן, ירוק. ברור שראיתי. אז מה" אמרה. "ומה עם האוזן השלישית?" התעניין. "זה בסך הכול חלום, אתה לא זוכר?" "בטח גם תגידי לי שהוא בורח כי רץ אחריו דרקון ענק ירוק עם ראש ארוך. יורק אש אוליי" "יכול להיות" אמרה לו הילדה באדישות ודרך הפתח ממנו נכנס סוס הפוני, הוציא את ראשו הארוך דרקון ירוק, בגון בהיר יותר מזה של הפוני, מתקשה להכניס את גופו הגדול. "נו באמת," אמר הבחור. "אתה מוזמן להתעורר בכל רגע," הוסיפה הילדה כשהעשן שהותירה האש אותה ירק הדרקון הגיע עד אליו. "לא אנחנו מחליטים מתי להתעורר“ ספק אמר ספק שאל הבחור. "זה תלוי בך. אתה יכול לעבור לחלום אחר אם הבא לך." "נו באמת." "בוא. תפוס את היד שלי.“ "כן, אבל איך אני אגיע עד אלייך," שאל. "תרחף, הנה... אתה מצליח! יפה מאוד!" עודדה אותו הילדה בזמן שכמעט הצליח לאחוז בידה. השניים לפתי הצליחו לאחוז זה ביד זו. "לאן עכשיו?" שאלה. "לכל מקום," ענה הבחור וחור עצום נפתח בתקרת החדר, דומה למערבולת של סופה מבפנים. השניים נשאבו פנימה כשהילדה מובילה. הוא תהה להיכן מובילה אותו הילדה, מביט מדי פעם כלפי מטה ורואה את החור בתקרת החדר מתרחק כשאש הדרקון עדיין מושלכת פנימה. "מה אתה עושה?" שאלה אותו הילדה. "מביט כלפי מטה," ענה לה. "זה לא מומלץ," ענתה לו, אתה חייב להתרכז. כמו שאנחנו כרגע - כשתאבד את הריכוז אתה עלול להפוך ל“ עוד לפני שהספיקה לסיים את דבריה היד שלו החלה להצמיח נוצות ארוכות, וכך גם ידו השנייה, שהפכה לכנף מרהיבה. גופו התכסה כולו בנוצות והוא החל לאבד את שיווי המשקל. "מה שהתכוונתי והתחלתי להגיד," ניסתה לצעוק לעברו בעודו מנסה להדביק את קצב מעופה, "שאתה עלול להפוך לדבר שנמצא אצלך בתת מודע, עמוק בתוך הרצונות שלך, וכנראה שזה היה… ציפור!“. הבחור שהפך לציפור כבר איבד את הילדה הקטנה שנעלמה מטווח ראייתו. הוא נסחף עם זרם המערבולת והצליח להתמיד בתנועות כנפיים אחידות. קצה מקורו כבר בלט אל מחוץ לסיבובי המערבולת, עד אשר יצא ממנה לגמרי. הוא התבונן בבתים קטנים שנשקפו מבעד לעננים סמיכים. הנוף הדהים אותו, אך נראה לו טבעי, משום מה, לשייט באוויר מעל כל המציאות הפסטורלית שנגלתה מתחתיו. "זוהי הזדמנות פז," אמר לעצמו והמשיך בדאייה אל עבר האופק, מתרגש מהמסע ומהאפשרות שניתנה לו להפוך לדבר שהוא תמיד כל כך רצה, גם כשלא ידע זאת. כשהגיע לגובה המתאים לנחיתה כמעט והתנגש בקרקע, הרי אף פעם לא התנסה בלהיות ציפור. על הקרקע כבר החזיר לעצמו את ידיו ורגליו האנושיות והיה די מרוצה מהתקלה המרגשת שקרתה. הרי לא ידע שהוא רוצה להיות בעל כנפיים, זה היה טמון אצלו עמוק בתת המודע. 'יש המון דברים שאנחנו לא יודעים על עצמנו, גם אם אנחנו משתדלים להכיר את מי שאנחנו', חשב לעצמו הבחור. לא רחוק מהמקום בו עמד ראה אגם. לידו עמדה אבן חרסינה גדולה עליה נחרטו המילים "לגריי אהובתי, האגם הזה מוקדש לך לנצח." הוא עמד מול השלט ובהה באותיות שהיו מעוצבות בלבן והבריקו כאילו מישהו דאג לנקות אותן כמעט מדי יום. אף שאיש לא נראה בסביבה, גם קול לא נשמע. הבחור החליט להתקרב אל האגם. אך ככל שקרב התרחק ממנו האגם בכמה מטרים. לרגע חשב שהוא אינו רואה היטב. כך חזר על עצמו הדבר שלוש פעמים. הוא התקרב והאגם התרחק, כשבפעם הרביעית החליט שאינו הוזה. האגם אכן מתרחק ממנו. "או שהוא בכלל לא קיים" שמע קול מעוות, המזכיר קצת קול של ילד בן 10. במבט אחד הצידה אל עבר הקול, לא ראה דבר. במבט נוסף אל עבר הקרקע הבחין בצפרדע קטן שחייך ומפיו בהקו שיני אדם. "אתה מדבר על האגם?" שאל את הצפרדע. "אלא על מה," ענה הצפרדע. הוא הניח שצפרדעים לא נחמדים מטבעם וזוהי דרכם הבסיסית להתבטא, לכן סלח לו על הנימה. "צפרדע מדבר ו" אמר הבחור שנקטע על ידי הצפרדע. "וגם קורא מחשבות," השלים אותו הצפרדע והציג את עצמו, "נעים מאוד, אני צפע, אתה יכול לקרוא לי סתם צפרדע אם אתה לא רגיל לצפרדעים שמדברים.“ "זה בסדר, בדיוק ברחתי מדרקון וכמעט" ניסה הבחור לספר כשהצפרדע שוב קטע את דבריו. "אין צורך להסביר", קטע אותו, "אתה פה ולא משנה מאיפה באת. העיקר שאתה כאן ועכשיו. בקשר לאגם. גריי איננה אישה כלל. היא בעצם" אמר הצפרדע שהפעם נקטע על ידי הבחור. "למה אתה מכוון?" שאל בחשדנות. "אני חושב שהיא בכלל לא קיימת, כמו שהאגם לא קיים, כי לו היא הייתה קיימת גם האגם היה קיים.“ דרקון וסוס פוני בעל שלוש אוזניים עדיין היו אצל הבחור עדיין בגדר משהו שמתקבל על הדעת, אבל צפרדע פילוסופית? שאל את עצמו הבחור ושכח שלא רק פילוסופית אלא גם קוראת מחשבות, עכשיו צפע יודע מה הוא חושב עליו. "רק לבני אדם מותר? אסור לצפרדע להתפלסף קצת או סתם להיות חכם?" שאל הצפרדע. "לא רק שמותר, אלא אתה גם מוזמן בהחלט להביע את דעתך, אני בעד חופש הביטוי, העולם לדעתי תמיד פתוח לשמוע גם את מה שלך יש לומר, מר צפע. אז מה באשר לאגם?“ ”אני! אני! ניסיתי לקפוץ! אליו, ואל תשכח שבאגמים מתגוררים צפרדעים מחצית מהזמן של חייהם, ועכשיו! עכשיו! אחרי שעברתי לאזור הזה, אין לי איפה להיות, אז כל שנותר לי לעשות הוא להבריק את אבן החרסינה הזו כל יום, באמצעות לשוני הדביקה. כך אני מעביר את הזמן." "אז אני מבין שגם ממך האגם מתרחק," הסיק הבחור. "ראה בעצמך," אמר הצפרדע שקפץ קפיצה אדירה ונעלם אל תוך האגם. קרן אור אדירה נשלחה מהכיוון השני, הסיחה אליה את תשומת לבו של הבחור וגרמה לו אפילו לשכוח שהיה אגם בסביבה. הקרן הוורודה הייתה כל כך יפה שכל מבט ממושך בה היה פשוט מהפנט. היא הגיעה מתוך עין של לטאה צבעונית שעמדה על ענף תלוי באוויר, ללא עץ. העין השנייה הייתה עצומה, וברגע שנפקחה נשלחה קרן נוספת גם ממנה. הלטאה הייתה שילוב של איגואנה עם אוזני ארנב ורגלי חתול. הוא לא ידע אם להתקרב או לתפוס מרחק, מתוך הנחה שמדובר בחלום שבו הכול יכול לקרות וגם הדברים הרעים הם טובים ובעצם מלמדים. לבסוף השתכנע להתקרב אל החיה. "אל תסתכל עליי במבט הזה. הצטרף אליי!" אמר לו הייצור. "אתה מוזמן להסביר לי, אל מה בדיוק להצטרף?" הקשה עליו הבחור. "שלום לך. אני איגונבחתול, או בקיצור איגו, אם לא הצגתי את עצמי עד כה, ואני שולח קרניים להפיכתו של האגם לדבר מוחשי יותר כדי לעזור לידידי הצפרדע למצוא לעצמו בית“. "אז לך היה חלק בהיעלמותו של הצפרדע אל תוך האגם!" עוד לפני שהספיק לסיים את המשפט, המשיך אותו איגו ואמר, "כן, גם להיעלמותו של האגם." "אתה בטח יודע משהו על האגם הזה" התעניין הבחור וביקש שאיגו יספר לו קצת על אגם הפלאים הקסום. "בטח שאני יודע. הוא הרי היה שייך לגנום, אהובה של גריי, שטבעה בו. במשך הזמן נעלם האגם בגלל השמש שמתקרבת אלינו ומחממת יותר ויותר את האדמה. הזיכרון היחיד שנותר הוא אבן החרסינה עליה כתובה ההקדשה שבטח קראת. "איך אתה מסביר את העובדה שהצפרדע ואני עדיין הצלחנו לראות את האגם?" תהה הבחור. "רצונו של גנום לשמר את זכרה של גריי היה כל כך חזק שאנשים עדיין מאמינים שהם רואים את האגם. זהו כוחה הגדול של האמונה.“ "עד כדי כך? זה ממש מפתיע!“ התפלא הבחור, והוקסם מהאמת שנחשפה לו זה עתה. "ועוד איך. לא רק זה, יש ימים שהרוח נושבת ואפשר לשמוע ברווזים משתכשכים במים.“ "לכן אתה רוצה שאשיב אתך חזרה את הדבר היחיד שנותר לגנום מגריי, כדי לשמור על הטבע שהולך ונעלם?" אמר הבחור בקול מלא רחמים. "בוא נתרכז יחד ונראה מה יקרה," אמר לו איגו והבחור התאמץ לשלוח קרניים כחולות דרך עיניו אל עבר מה שהיה פעם אגם. "יש דברים שהם מעבר ליכולת שלי כנראה," הסיק הבחור כשראה שדבר לא מתרחש. "אתה עוד תצטער שלא ניסית יותר ממה שאתה חושב שיכולת," אמר לו איגו ונעלם לכמה שניות. כשחזר אחז בידו ספרון כחול בוהק. ”במצבים מסוימים עדיף הלא כלום על המעט," השיב הבחור על דבריו של איגו והפנה את גבו אל איגו שנתן לבחור את ׳הספר הכחול׳: ׳המדריך לשליחת קרניים כחולות ליצירת מציאות׳. אך הבחור סרב לקבל את הספר. "איך אתה יכול להיות כל כך קר רגשות. מה היית מרגיש לו היית מקבל מתנה נפלאה כזאת? אגם שלם בחזרה!,“ אמר איגו. "אבל האנשים האלה כבר לא קיימים. איך אפשר לדעת מה זה עושה להם שיקבלו כזה דבר חזרה, אם הם לא קיימים?" טען הבחור. "נראה לי שאתה פשוט לא יודע לקבל," החזיר לו איגו, ולפני שהשניים פצחו בוויכוח כמעט קולני הרגיע אותו הבחור וסיפר לו על הוריו ועברו. "היכולת שלנו לקבל טמונה בנתינה שזכינו לה בילדותנו," אמר לו איגו. "מי שמבין את הכוח שמעניקה הקבלה יודע שכל מי שיכול ליהנות תמיד ייהנה, לא משנה איפה הוא ומי הוא". "כך גם מי שחסר לו," המשיך את איגו הבחור, "תמיד יהיה בו צורך לעוד." "נראה לי שכן," קבע איגו. "לכן לפעמים אתה צריך לדעת לוותר לעצמך. לא להיות קשה עם עצמך." הבחור תהה כיצד כל המשפטים החכמים והתובנות הפילוסופיות הטובות הללו נעלמו מחייו. "הדברים הפשוטים הם בעלי המשמעות הגדולה ביותר, שתדע לך," הוסיף איגו, ושאל, "האם כשנתת, חשבת פעם מה זה שמקבל מרגיש?״ "לא ממש" "כדאי שתחשוב," הוסיף איגו ונעלם. "ומה קורה לאדם שמקבל את חייו במתנה יותר מפעם אחת?" שאל את עצמו הבחור וצלצול טלפון חזק נשמע. הצלצול היה חזק מכדי שיפספס אותו. הוא התעורר מיד והמעט שזכר מהחלום שחלם על האגם וחבריו הדימיוניים החדשים, היה מאוד מעורפל. הלילה ישן שינה עמוקה ובקושי הצליח לזכור מה שנאמר לו לקראת צלצול הטלפון. על הקו הייתה דינה, פקידת המשטרה. "הקול שלך מוכר לי," אמר לה עוד לפני שהבין במי ובמה מדובר. "רב פקד דייוויד מעוניין, נו, אני אתו על הקו," אמרה ספק לבחור ספק לדייוויד, שעמד לידה והתעניין אם הצליחה לתפוס אותו. "מה אתו?“ אמר הבחור. ”הוא מעוניין לפגוש אותך," הוסיפה דינה והסבירה לו שהוא בעצם מוזמן לחקירה סודית. "אני לא חשוד או נאשם במשהו" שאל בהיסוס. "לא! לא!" ענתה לו הפקידה בחביבות. לרגעים ידעה להרגיע. "התיק שלך נותר פתוח ורוצים פה לסגור אותו." "עכשיו?" שאל. "לא עכשיו," אמרה, "בעיקרון אתה רשאי להגיע תוך 7 ימים מהרגע שאנחנו מנתקים את השיחה הזו.“ "מהרגע הזה ממש?" התעניין והחליט שהוא מעוניין לפתור את העניין מיד. הוא לא אהב לדחות דברים, ואם היה משהו אותו יכול היה לעשות בו ברגע, תמיד אהב לסיים את ביצועו, ובכלל לגמור דברים בזמן המוקדם ביותר. עצלן הוא לא היה. מים, סבון, ושוב מים מול כיור האמבטיה. את החדר הזה עדיין לא סידר. אבל חדר אחר כבר היה מסודר. הוא אחז בראשו. אחרי שינה עמוקה שמזמן לא זכה לכמותה, מחשבותיו היו אחרות והתחושה הכללית הייתה של כיף. בדרך לתחנת המשטרה, שאותה הכיר עד כה מרחוק, הרהר לעצמו. מדוע הזמינו אותי לחקירה? מה עוד נותר להם לשאול? השתכח ממנו לגמרי מה שהעסיק אותו כמה ימים קודם לכן. חוץ מהעובדה שכעת הוא מפורסם, מה שהוביל למבטים וחיוכים אליו ברחוב. את תחנת המשטרה הכיר רק משום שהייתה בעברו השני של הכביש הנושק למקום העבודה שלו, אליו לא הגיע כבר כמה ימים אך דאג להודיע שמשהו אישי מעכב אותו. "ומה דעתך להסביר לנו לאן נעלמת ל- 15 דקות מרגע פגיעת המכונית הלבנה והתעוררת במקום אחר לגמרי?" התעניין רב פקד דייוויד בנימה שהיו בה סקרנות אישית וגם חביבות, אם כי היה ברור שזו באה במסגרת התפקיד. לא היה בתחנה איש שלא ידע על התיק שנמצא כעת בחקירה. מחלקת תיקי ה-די אמנם פעלה תחת מעטה של סודיות ורוב התיקים בהם טיפלה היו חסויים, אך בשל החשיפה התקשורתית לה זכה הבחור יום קודם לכן כולם התעניינו במקרה שלו וסקרנותם הטבעית דחפה אותם לשאול את דייוויד על המתרחש. אך מפאת הסודיות המקצועית שמר החוקר הראשי על שתיקה בתחנה בקשר לחקירת הבחור, מה שהפך את העניין למסקרן עוד יותר. חדר החקירות היה נוח, מוקף כולו בחלונות גדולים. החוקר ישב על השולחן, בוהה מדי פעם בחלל החדר לכמה רגעים. 'מעניין מה הוא רואה שם בעיניי רוחו,' תהה הבחור רגע לפני שעיני החוקר שבו להביט בעיניו. 'כנראה מחכה להשראה,' חשב והמשיך להרהר או שיש לו חלום באמת גדול וחזור ענק שגורם לו לחלום במהלך היום. "רבע שעה?" שאל הבחור אחרי שנשאל בפעם המי יודע כמה וחצי מה הביא אותו להיות במקום אחר לגמרי תוך רבע שעה מרגע הפגיעה של המכונית ואיך הגיע לשם בכלל? על כך שיצא בריא ושלם מהפגיעה החוקרים לא דיברו כלל. ”מה הן 15 דקות?“ השיב הבחור, כשהוא מתרומם על רגליו ועומד עמידה של הוגה דעות, תנועות ידיו בהתאם, "מהו זמן? המצאה. אגדה עתיקה שהפכה אנשים כמוך לעבדים.“ הפילוסופיה של הבחור לא עודדה אף אחד. "תהיה רציני! אפילו לדקה," היכה דייוויד באגרופו על השולחן ונע באי נוחות כי לא רצה לכעוס. "אתה יודע מה, אני אהיה אתך סבלני ואפילו נדיב. כשתחליט להשיב אני כאן, בסביבה." דייוויד סימן לשני החוקרים הנוספים שמעבר לזכוכית לסיים את ההקלטה והורה להם לפתוח לו את הדלת. הבחור קם והחוקרים נותרו ללא תשובות. למען האמת לא היה לו מה לספר. לו היה מספר מדוע חצה את הכביש לעבר הרכב הציבורי שחיכה לו, מה היה קורה אז? הייתה נפתחת חקירה חדשה? העניין הזה הפסיק להעסיק אותו ולמעשה הטריד אותו רק מעט, אך כעת חשב על כל מה שקרה לו שוב. מהו באמת הרגע שעבר מבחינתו תוך שניות ולמעשה נמשך כרבע שעה? האנשים מסביב, התברר, היו סקרנים יותר ממנו לדעת מהו ההסבר לכך. את דלת חדר החקירות השאירו החוקרים פתוחה והזדמנה לו האפשרות לטייל מעט בתוך התחנה. המבטים מסביב היו נעוצים בו ולכן חיפש לעצמו פינה שקטה ומצא חדר צדדי. כשאף אחד לא שם לב, הוא פתח את הדלת עליה נקבע השלט "הכניסה לעובדים בלבד. תיקי ה-די“. הדלת הובילה לדלת נוספת, לא נעולה וללא שלט, שאחריה מסדרון צר. בקצה המסדרון היו מדרגות שבמורדן מרתף עמוס במדפים ועליהם תיקי די מסודרים למופת. במרווחים שבין המדפים לקיר ניצב שולחן עליו הונחו תיקים תחת הכותרת ”בחקירה". בדפדוף קל בין התיקים גילה את שמו על אחד התיקים. הוא עיין בדפים שבתיק וקרא. "טלפון מבחור צעיר, מעיד על מקרה מוזר. לא ברור מהיכן הגיע, מסרב להשיב על שאלת הזמן.“ שאלת הזמן? תהה. 'הרי כולם יודעים שהזמן לא קיים. כבר תקופה ארוכה שיותר ויותר אנשים מבינים זאת,' חשב, ונדמה היה לו שהפעם החדר כולו שומע את מחשבותיו. מתחת לערמת התיקים הוא ראה ספר שכריכתו נראית לו מוכרת. באותיות גדולות וכסופות התנוססה על הכריכה האדומה הכותרת, "תנ"ך 2000". הוא נגע בכריכה, העביר את אצבעותיו על האותיות הבולטות, אך מיד שמע רחשים מתקרבים מהמדרגות. מישהו עם פנס בידו האיר לעצמו את הדרך למטה אל תוך המרתף. הבחור עדיין לא הספיק לדפדף בספר ובלי לחשוב פעמיים תחב אותו על מתחת לבגדיו והסתתר מאחורי אחד המדפים. הצעדים היו קרובים מאוד. תחושת סכנה הציפה אותו שמא יגלו אותו ובמיוחד את הספר שהחביא. הצעדים התקרבו עוד יותר, ואור נדלק בסמוך למקום בו עמד. נקישות הצעדים על הקרקע נשמעו ממש לידו ונעצרו. כששמע שהנקישות פונות לכיוון אחר, ניצל את ההזדמנות והצליח לחמוק חזרה למדרגות, ומשם למסדרון והיישר אל דלת המעבר. "אני מוכן," אמר לרב פקד דייוויד, החוקר הראשי, מיד כשסגר את הדלת אחריו והבחין בו מתקרב. "יפה מאוד. קדימה, ילד נבון," השיב לו דייוויד, מתעלם לגמרי מהעובדה שמצא את הבחור סמוך לדלת המובילה למרתפי תיקי הדי. הבחור השתדל שהספר לא יבלוט מבעד לבגדיו והתיישב חזרה על הכיסא שבחדר החקירות. מבטיהם הסקרנים של החוקרים שברו שיאים חדשים במידת העניין שהפגינו. "יש לך מושג איך אנחנו יכולים להתקדם?" "אולי," ענה הבחור בסיפוק גדול. "ובכן, איך?“ "אני יכול להפנות אתכם לאחת שיודעת," אמר והעלה תמיהה עצומה בפניהם של החוקרים כולם ובפניו של דייוויד בפרט. "אשתך על הקו," פנה אחד החוקרים שניצבו בחוץ אל דייוויד, מה שהפסיק את החקירה לכמה רגעים. "אני אלך בינתיים ל" אמר הבחור בלי לסיים את המשפט וחשב מיד להציץ בספר שמתחת לבגדיו ולנצל את הרגע. הוא יצא מהחדר ונכנס אל תא הממתינים. שם יכול היה לסגור את עצמו והוא עשה זאת אחרי בדיקה קצרה, מוודא שאין מצלמות נסתרות שמתעדות את תנועותיו בחדר. רגע לאחר שסובב את המפתח הדלת אחריו, שלף את הספר האדום מתחת לבגדיו והחל לקרוא. "התנ"ך עדכני גם לשנות האלפיים. המהפכה עתידה להתרחש בקרוב. היא תמשך מילניום שלם. אנחנו נהיה מוכנים לה ונבין את המהות שלה מיד, היא תגיע. אין צורך לנסות להבין מדוע, כי זה פשוט ביותר. כשיש לנו תפוח, אדם ונחש, תהיה גם אישה. נגיסה אחת והכול משתנה. מה שנראה לנו פשוט יכול להיות מורכב ומסובך ומה שנראה לנו מסובך עשוי להתגלות כפשוט. האני העילאי האלוהי טמון בכל אחד מאתנו, נמצא עמוק בתוך תוכנו ועלינו לשוב ולהשתמש בו. לעורר אותו לחיים.“ הוא שמע צעדים קרבים לדלת ומיד הגיע קול סיבוב הידית. לרגע שכח שנעל את עצמו והחשש מפני האדם שמעבר לדלת הקפיץ את ליבו לכמה רגעים. הוא סגר את הספר, החזיר אותו אל מתחת לבגדיו והחליט לחזור אל חדר החקירות. הספר היה מוסתר היטב, טוב יותר מכפי שהיה בפעם הקודמת. כזה הוא הבחור, נוטה להיות טוב יותר ויותר מרגע לרגע. הוא פתח את הדלת ושב אל חדר החקירות. הפעם חזר גם הוא מלא סקרנות, החוקרים הסתקרנו בסיפורו והוא הסתקרן לדעת מה מסתתר בהמשך הספר שזה עתה החל לקרוא. חדר החקירות היה ריק מאנשים והם נכנסו בעקבותיו בזה אחר זה, חוקר אחר חוקר. בסך הכול היו שם ארבעה חוקרים. חוקר ראשי שתפקידו לשאול את השאלות, חוקר משני שכותב את הדברים, ושניים שהתיישבו חזרה מאחורי חלון הזכוכית, דרכו צפו בחקירה והאזינו לה באמצעות מיקרופונים זעירים ומיוחדים שהוצבו בתקרת החדר המבודד. "תשאלו... את הזקנה!,“ אמר הבחור מבלי לחשוב. אלה בדיוק המילים שעלו בראשו באותו רגע. הוא החליט לספר לחוקרים על קיומה של הזקנה המכושפת. "אישה זקנה? מה לה ולסיפור שלך?" שאל דייוויד והבחור מסר לו את כתובתה וגם הסביר לו כיצד בדיוק ניתן להגיע למקום מגוריה. "אצלה כנראה תמצא," אמר הבחור כדי להסיר מעליו את עול החקירה המעיקה, "את התשובות לכל ה״ חוקר נוסף קטע את דבריו. "דייוויד, יש לך שוב שיחת טלפון.“ "החקירה הסתיימה," פסק דייוויד כדי למנוע הפסקות נוספות. "רק תרשום לי את הכתובת על הפתק הזה," סימן לבחור בהצביעו על פתק משרדי ורוד, "וצא לדרכך“ 'יופי,' חשב הבחור. הפעם היה זקוק להתרעננות ולכן הלך לשטוף את פניו בשירותים של התחנה. אחרי שהראו לו את הדרך לשירותי הגברים הוא הכניס את ראשו אל הכיור ופתח זרם חזק של מים ושטף את פניו בכפות ידיו. כשהרים את ראשו והביט במראה נראה היה כאילו מישהו קשקש עליה. חיבור הקווים המקושקשים יצר אותיות שהצטרפו יחד למשפט אחד "אתה מה שאתה מרגיש." 'זה נכון מאוד,' חשב ולא הצליח להוציא את המשפט הזה שזה עתה קרא מהראש גם כאשר המשיך להסתובב בתחנה כדי להחזיר את הספר שתחב אל מתחת לבגדיו. הוא השתדל שצעדיו לא יהיו בולטים, עד כמה שניתן. כשאיש לא הבחין בו הוא פתח שוב את הדלת עליה כתובות המילים "הכניסה לעובדים בלבד. תיקי הדי". משם המשיך אל הדלת שהובילה שוב למסדרון הצר, וממנה למדרגות שבמורדן המרתף העמוס במדפים ובתיקים. הוא איתר את שולחן התיקים "בחקירה" שנמצא במרווח בין המדפים לקיר והניח את הספר חזרה למקומו מתחת לכל התיקים. הדרך החוצה כבר הייתה קלה, והוא פנה ישר אל מחוץ לתחנת המשטרה, מותיר את החוקרים בלי תשובות לשאלות שגם הוא לא ממש יודע לענות עליהן. כבר ירד הלילה. הכוכבים נצנצו לעצמם בקצב משלהם, מאירים את האזור אליו הגיעו הבחור וחברתו. הוא החליט לקרוא לה, כדי לא להיות לבד. הפעם החליט שתצטרף אליו לטיול אל חוף הים. לראשונה מאז היו ילדים שהו יחד מתחת לכיפת השמיים מלאי הכוכבים. בגלל החשיכה כבר אי אפשר היה להבחין בחלקת המים הכהה בה כמעט טבע וכמעט איבד את חייו ביום הקודם. הוא נזכר בהבזק של מחשבה אלוהית שניתנה לו הזדמנות, מתנה עצומה, להגשים כעת את כל החלומות שלו. “אימא, זה מסוכן?" שאל פאנג את אמו לאחר שזו סיפרה לו כי בכוונתה לצאת במסגרת צוות ועדת התקשורת עם כוכבים אחרים אל גיחה מעבר לגבולות האטמוספירה. "אנחנו נתחיל מעל הימים של כדור הארץ ונשייט קרוב לחוף, לאורכו של החלק המרכזי ברדיוס מסוים ומדויק," ענתה לו האם מבלי להשיב לשאלתו של פאנג. "אימא, שאלתי אם זה מסוכן." חזר שוב, הפעם באופן טלפתי. "לא יעזור לך, כל דרך בה תשאל את השאלה שלך לא תשנה את התשובה. זה מעולם לא היה מסוכן לבקר בכדור הארץ ולעולם לא יהיה מסוכן. הרי כבר סיפרתי לך שרק מספר בני אנוש קטן מאוד ורק בני אנוש מסוימים מאוד מהמקומיים על כדור הארץ נקלעים במבטם אל מסלול התעופה שלנו ובכלל לא אכפת לי שיצלמו את הדגם החדיש של החלליות בהן נשתמש הפעם. אפילו צילומי וידאו ליו טיוב.״ הם התיישבו סמוכים זה לזו והביטו לשמיים. רחש הגלים התגבר כשהבחור הפנה מהם את מבטו. היא לא הייתה בת הזוג שלו ומעולם לא הייתה הקרבה ביניהם רומנטית. הם היו פשוט חברים. היא הכירה אותו טוב מכדי שתהיה בת זוגו. 'הרי כולם מסתירים לפחות דבר אחד מבנות הזוג שלהם,' חשב. "על מה אתה חושב?" שאלה אותו בעוד רגליהם נוגעות בחול שמילא את נעליהם. "על זה שאנחנו לא יכולים להיות זוג בגלל שאת יודעת עלי הכול. טוב, כמעט הכול," תיקן ושוב עלו בראשו תמונות מהיום בו התפרסם. "מה קרה שפתאום אתה חושב על זה?" אמרה. מעולם לא דיברו על מערכת היחסים ביניהם ולמעשה אף פעם גם לא הגדירו אותה בקול רם. "לא יודע, רק חושב…״ אמר את האמת אשר הרגיש. "טוב, אני יכולה לומר לך שלא משנה מה אני בשבילך, אתה יודע שאתה תמיד יכול לספר לי הכול," היא הקסימה אותו גם הפעם מחדש עם הפתיחות שתמיד נתנה לו להרגיש בטוח לידה. "היי! תראי!" קפץ לפתע להצביע לעבר השמיים. "מה זה?" "את רוצה להגיד לי שאף פעם לא ראית כוכב נופל?“ "לא ממש. את המשאלות שלי הבעתי בלי לחכות לכוכבים." "אז מהר. זו הזדמנות, תביעי משאלה גדולה," ביקש ממנה. היא שתקה. הירח האיר את הלילה והאווירה נעשתה רומנטית במקצת. מה שהפר את האווירה השקטה היה ריחוף של כמה עצמים בלתי מזוהים ומשונים בשמי החוף. פאנג ואמו הגיעו אל מעל כדור הארץ. "וואו!" זעק הבחור. "תראי!" אמר והצביע לעברו הימני של החוף. "שוב כוכב נופל?!“ ענתה לו במין מבט מיואש מבלי שטרחה אפילו להסתכל אל עבר השמיים. אך כשעיניה נתקלו בפלא המשייט מעל פני המים קיבלו פניה מבע של תדהמה. 7 חלליות בזו אחר זו, מסודרות בצורת האות v באנגלית, שטו מעל ראשיהם וחלפו לאורך החוף, משמאל לימין. הבחור וחברתו בהו בהן, מנסים להבין מה בדיוק מתרחש. נפלה ביניהם דממה. מאז הם שמרו את העניין לעצמם. אף אחד מהם לא העז לדבר על כך עד היום. הוא התעורר מוטל בחוף הים. הם נשארו לשבת על החוף עד שעה מאוחרת והרבה מליל אמש הוא לא זכר, כנראה כיוון ששנתו הייתה עמוקה. חברתו שישבה לצדו בלילה כבר הלכה לה והשאירה אותו לבד מתוך הנחה שזהו רצונו. כך האלוהות מסרה לה. ‘אין כמו שאיפת הרוח הנקייה שמגיעה מהגלים,' הרהר לעצמו והגיע למסקנה הזו אחרי שנשם נשימות עמוקות. הוא כבר שכח את התהילה לה זכה באותו מקום יומיים קודם לכן ונזכר בשיר הזה שרכש במטבע אחד. מאז קנה את חוברת השירים לא שם לב מהי משמעותו האמתית. למעשה, גם לא עסק בכך. עבר עליו כל כך הרבה שלא הייתה לו שהות לעשות זאת. הרי ידע שבכל אחד מאתנו קיים כוח, כפי שאומר השיר. לא היה לו חדש שיש בכל אדם יכולת פנימית להיות טוב יותר משהוא כרגע. באיזשהו מקום, אנחנו גדולים מהחיים, חשב, רק שאנחנו עדיין לא יודעים זאת. אם נגלה את הכוח ההוא שטמון בנו, נבין ונשתמש בו כי הוא שלנו, נזכר בשיר, הוא שם כמו כל שאר התכונות שלנו. הכוח שייך לכל אחד מאתנו, המשיך להתנגן השיר בראשו עם לחן שזה עתה המציא לעצמו וידע שאין הוא שונה משאר בני האדם. כולנו שווים בעניין הזה, לכולנו יש כוח עצום, סיכם לעצמו. אסור לנו לאבד את האמונה שלנו בעצמנו, הסיק, האמונה בכוחנו הפנימי מביאה אותנו להאמין ביכולתנו האישית. כשחשב על זה הבין מה עובר עליו לאחרונה. הוא הרגיש שמשהו פנימי מתפתח בו. היכולת האינטואיטיבית שלו התחדדה. לפעמים נדרש לך אומץ להיות מי שאתה, וללכת על פי מה שנוח לך ואחרי האושר שלך לא תמיד קל, המשיך לחשוב. אתה צריך לקבל חיזוק לאני הפנימי. את זה אף פעם לא קיבל, לא מהסביבה ולא מהוריו. הוא האמין שכל אחד בוחר את הוריו לפני הלידה והם מלמדים אותו את מה שעליו לדעת כדי להיות מה שהוא באמת וללכת אחרי מה שנוח לו להיות או מה שהוא צריך להיות. ברור לו שלא במקרה נולד להורים האלה דווקא. כך, מבלי להרגיש ישב על החוף כמה שעות והרהר לעצמו בזמן שמתחנת המשטרה יצאו ארבעה שוטרים לכתובת שמסר להם. הנקישות ברחוב שלמות 7 דירה 1 לא הניבו כל תגובה. השוטרים הגיעו אל הכתובת שמסר להם הבחור, אך מתוך הבית לא נשמע מענה, מה שהותיר את החקירה בסימן שאלה. "גם תיק הדי הזה נותר פתוח," אמר אחד השוטרים לחברו. ”מה חדש לך עם זה?“ ענה השני, "זה מה שקורה עם רוב תיקי הדי." "נדיר שאנחנו סוגרים תיק מן הסוג הזה," הוסיף השוטר השלישי. "טוב, בואו נלך," הציע הרביעי וארבעתם מצאו את עצמם חוזרים בידיים ריקות. "חכו," ביקש אחד השוטרים. "בואו ננסה עוד פעם אחת," אמר והפעם גילה פעמון לצד הדלת. "לא השתמשנו בו," אמר ולחץ על הכפתור. הם שמעו צלצולים בוקעים במעומעם מתוך הבית. כשהסתיימו הצלצולים נשמע רחש. כעבור כמה רגעים נשמע רחש נוסף, מלווה ביללה. "זה רק חתול, בואו נזוז," אמר השוטר הראשי והוביל את הקבוצה חזרה לכיוון התחנה. ”זעקת חתול יכולה להגיד הרבה," אמר לו אחד השוטרים. הם חשו באי נוחות. "מפחיד, אה?" אמר אחד מהם. "כנראה שאנחנו צריכים כבר ללכת," הוסיף אחד מהם בחיוך וארבעתם צחקו וחזרו לתחנת המשטרה בידיים ריקות. הבחור כבר היה בדרכו לדירתו. רוב הדרך הוא חשב על "הכוח שלנו להיות גדולים מכפי שאנחנו באמת". הוא ידע שמדובר באמונה של כל אדם ביכולתו האישית. בעיני רוחו ראה את עצמו מגיע לארץ זרה ונכנס למקום קדוש. התמונה בה הוא נמצא בתוך המבנה הקדוש חזרה על עצמה מבלי שיבין מה פשר הדבר. הוא החליט להניח את המחשבות הללו בצד, גם משום שכבר הגיע לדירה שלו. מכשיר המענה הקולי שלו השמיע קול המסמן כי הוא מלא עד אפס מקום. עוד נותרו בקשות מעיתונאים שהתקשרו ורצו לראיין אותו בנוגע להתרחשויות חוף הים. אך התהילה לא עניינה אותו. מה שעניין אותו היה הוא עצמו. 'אם רוצים לחיות טוב יותר,' חשב, 'צריך להתחיל מהבית. כל אחד מזה שלו,' הרהר והחל לסדר את דירת החדר המבולגנת שלו. הוא הניח שאם יתחיל את הסדר אצלו וכך יעשה כל אחד, נחיה במקום טוב יותר. בעודו משליט סדר בחפציו, נזכר בשורה מן הספר שקרא בסתר בתחנת המשטרה. לפתע הבין שכל מה שקרא סבב סביב ביטויו של האני הפנימי האלוהי. 'אך ברגע שאדם מבטא את עצמו,' חשב, 'הוא צריך לתת גם לאחרים לבטא את עצמם. לא לשלול אותם. כלומר לתת להם לומר, לעשות ולהיות כל מה שהם רוצים להיות. וצריך לעשות זאת מתוך כוונה לעזור להם להיות מי שהם באמת ולתת להם להתפתח. 'מגיל קטן אנחנו צריכים להתבטא,' חשב. 'לכן עלינו לתת במיוחד לקטנים מאתנו לבטא את עצמם. גם לגדולים בשווה לקטנים. אין הבדל בין מבוגרים לילדים כולנו שווים בגודל החלומות שלנו׳, החליט. זהו. הוא סיים לסדר את חדרו והניח שהכול קרה בזמן הנכון. כעת היה עליו לארוז. משום שרצה לצאת למסע אל המקום הקדוש שראה בעיני רוחו קודם לכן. הוא לקח תיק גדול וחזר אל החוף בו התעורר בבוקר. הפעם התיישב על ספסל שאף פעם לא הכיר. בביקוריו הקודמים כאן בחן את האזור, אך לא הבחין בספסל שזה עתה החליט להתיישב עליו. השעה הייתה כמעט חצות. רק הוא היה שם. לבדו. ומולו נתלה ירח מלא עגול וגדול. ההחלטה לצאת למסע בעולם אל מקומות קדושים בחיפוש אחר מה שכולם מחפשים, הדהדה בראשו. הוא רצה לדעת מהו האני העילאי האלוהי המוזכר בספר שהשאיר בתחנת המשטרה. חצות ודקה. הירח האיר את הספסל עליו ישב הבחור. הוא התרכז בירח שהפיץ אור שהתעצם וגבר יותר ויותר. ככל שהתרכז יותר בירח, כך הפכה הסביבה למוארת יותר ואור הירח הופץ על פני כל האזור. זוג הולכי רגל משכו את תשומת לבו וקטעו את חזיון האור שהפיץ הירח. 'היעד הראשון יהיה לונדון,' חשב. ואכן היה לו קל להגיע לשדה התעופה של לונדון ולהתמצא שם. הוא עלה על הרכבת הראשונה משדה התעופה אל העיר והבוקר הפציע. לונדון של לפנות בוקר, הניח, שונה מלונדון התוססת ביום. הוא הגיע להיכל שמצא כשעקב אחרי קול שירה שבקעה ממנו. קשה היה לפספס את הלחן היפה שהוביל אותו היישר אל היכל שבכניסה אליו קידמו את פניו בחיוך זוג אנשים נטולי נעליים. "חלוץ את נעליך אם ברצונך להיכנס," קידמו את פניו השניים והוא הבחין בזוגות נעליים רבים מסודרים בסדר מופתי בקצה החדר שהוביל לחדר נוסף. קולות השירה היו ערבים כל כך שעדיין לא התאמץ להקשיב למילים. "זו התפילה שלנו," הסביר לו אחד שישב על הרצפה, וכמוהו ישבו כולם. עשרות בני אדם ללא נעליים, גברים ונשים בני כל הגילאים, ישבו והתפללו. הם שרו על אימא אדמה ואז פצחו בשירה על האני העילאי האלוהי הפנימי שחבוי וחייב לצאת החוצה, למצוא לו ביטוי. 'זה מה שחיפשתי,' אמר לעצמו הבחור והמשיך להאזין. "הסתכל לי בעיניים. ראה מה אני צריך, נהג על פי מה שאתה רואה. האלוהות תספק את הצורך שלך," שרו המתפללים. הבחור הבין שהם שרים על תובנה חדשה לפיה ברגע שאדם מאמין במה שהוא רוצה בו, ניתן להבחין בכך דרך עיניו. "יש שפה אחת שמובנת לכולם," לחש לו אחד הנוכחים, "היא באה מעמקי הנפש. אנחנו משדרים את מה שאנחנו רוצים והאדם שמולנו מבין זאת, ללא צורך במילים. עלינו לספק את הצרכים שלנו ולרוב יש לנו צורך בסיסי אחד! לבטא את הכישרון האמתי שלנו. אני מדבר על כל התחומים, החל מרפואה ועד לאמנות. אם תיתן רק ממה שיש לך, תראה איך תמלא את עצמך באהבה, תקרין אהבה וכולם ירגישו זאת“ הבחור חייך אליו והקשיב להמשך השיר: "תירצה את מה שאתה אוהב, אהוב את מה שאתה רוצה. אל תיתן את מה שאין, תירצה את מה שאתה, היה מה שאתה רוצה להיות ותראה איך כולנו נאהב אותך.“ ההמשך היה מרתק והוא ישב שם כמה שעות. כשהרגיש כי הגיעה שעתו ללכת, פשוט קם ועזב את האולם יחד עם אנשים נוספים שהחליטו לעזוב באותו רגע. ביציאה כיבד אותו הזוג שקידם את פניו כמה שעות קודם לכן, בתפוח. לפי האגדה שלהם זהו סמל לדעת ובינה. הוא רצה לדעת עוד, ועם הידע החדש שספג בלונדון המשיך ליעדו הבא, אל סין. כבר בדרך קרא שאם רצונו לחפש מקומות תפילה עליו להגיע אל הבודהיסטים המקומיים. כשהגיע, ראה המון אנשים צפופים בכניסה למבנה עתיק. הוא התקרב לראות על מה ההתקהלות והבין שמצא את מבוקשו. "התפילה עומדת להתחיל," אמר לו אחד הנוכחים. "במה עוסקת התפילה היום?" התעניין הבחור. "שמעת על האני העילאי והתובנה החדשה שאנחנו מחליטים על מה שיקרה לנו?" שאל האיש. "תמיד טוב לשמוע ולהתחדש," ענה לו הבחור בחיוך ולא גילה לו שזה מה שהוא מחפש ויותר מכך שהוא כבר שמע על כך בעבר. הוא נכנס עם ההמון פנימה והתפילה החלה, מילותיה אמרו שאנחנו מחליטים לעצמנו איך ייראו חיינו. תמונת חיינו מעוצבת על ידינו ואנחנו מממשים אותה. כשאנחנו מאוד רוצים משהו ועושים הכול כדי להשיגו, בסופו של דבר אנחנו מצליחים בכך והייקום עוזר לנו להגשים את עצמנו ולהשיג את מטרותינו. עוד לא הסתיימה התפילה והוא כבר חשב על היעד הבא - ארצות הברית. החליט. חזר אל שדה התעופה. הטיסה הראשונה לניו יורק כבר יצאה והיה עליו להמתין לטיסה הקרובה הבאה. כשהגיע לניו יורק מצא כנסיה בשם ביאגו. בכניסה עמד צעיר שקידם את פניו. "אפשר להיכנס?" שאל הבחור והוסיף, "הגעתי לכאן מרחוק לביקור קצר.“ "אי אפשר עכשיו. הם באמצע דיון," אמר הצעיר והתפתחה ביניהם שיחה על אמונה ומחיר עבור השגת המטרות שלנו. "הרבה פעמים צריך לשלם עבור מה שמקבלים," אמר הבחור, "והתשלום הוא לאו דווקא בכסף“ "למה אתה מתכוון?" התעניין הצעיר. "כשאתה חושב שמגיע לך, עליך לעבוד עבור זה. התשלום יכול להיות בהשקעה יומיומית ולעתים אף באמונה חזקה בלבד.""כמו אמונת גנום באגם עבור גריי," אמר הצעיר. "אמונת מי...? ב…- מה...?" שאל הבחור בהיסוס. "אגדה עתיקה," ענה הצעיר. "ספר לי עוד על האגדה הזאת," הסתקרן הבחור. "במקום כלשהו בעולם, יש אגם שאנשים מסוגלים רק לראות אותו אך לא לגעת בו. הוא קיים רק בשל האמונה הטובה והחזקה של גנום, אהובה של גריי שטבעה בו.“ "לכן בגלל האמונה החזקה של גנום, אנשים ממש מאמינים שהאגם קיים?" שאל הבחור כמנסה להבין. "כן. אבל זו אגדה עתיקה. נכונה כמעט כמו הסיפור על המפלצת בלוך נס.“ "אולי כבר אפשר להיכנס?“ שאל הבחור. הצעיר הציץ אל פנים הכנסייה ולחש לעברו, "בוא, אני אכניס אותך, אתה עושה רושם של בחור חביב ובלתי מזיק." הבחור מצא לו מקום ישיבה בתוך הכנסייה והבחין שהגיע בסיומו של הדיון אך בחלק החשוב ביותר שלו. האיש שניצב על הדוכן לבוש בבגדים לבנים ונשא את הדברים הבאים: "יש אחד שמוביל את כולם. הרבה 'אני' יוצרים חברה, הרבה חברות יוצרות דת. הרבה דתות יוצרות עולם. אך למרות הניגודים, האל עושה הניסים אחד הוא לכולנו.“ האיש סיים את דבריו וההמון הריע לו. אחדים הצטופפו סביבו כדי לשמוע עוד ואחרים פשוט התפזרו להם. הבחור כבר פנה לצאת החוצה כשניגשה אליו אישה ושאלה, "אתה לא נשאר להתפלל אתנו?" "באיזה נושא התפילה היום?" השיב לה בשאלה. ״האלוהים האמתי שקיים בתוכנו," ענתה האישה. ”והוא...?" "מיהו האלוהים האמתי?" שאלה את עצמה. "כן, מיהו," הגיב הבחור בסקרנות. "אנחנו עצמנו“ הבחור הביט בה וסימן מבע של חוסר הבנה את דבריה. ההסבר לא איחר לבוא. "הרי אנחנו מחליטים לעצמנו איך ייראו חיינו," הוסיפה האישה. ״נכון! אני שומע את זה בכל מקום שאני הולך אליו," אמר הבחור. "כשאנחנו מתפללים, אנחנו בעצם מתפללים לעצמנו שנצליח ונמשיך בדרך הטובה. אנחנו לא תלויים בדבר מלבד בעצמנו.“ "אז את בעצם אומרת שאין כזה דבר שנקרא אלוהים?" היקשה עליה הבחור. "אני לא עונה לך על השאלה הזו״, אמרה בחיוך, ״אלא קובעת שאנחנו אלוהים. נוצרנו בצלמו. אלוהים ברא אותנו עם ניצוץ אלוהי בתוכנו“. "אם כך, זה מאוד מעניין אותי, אשאר לתפילה," אמר הבחור וחזר להתיישב במקומו. התפילה והדברים שאמרה לו האישה נחקקו בזיכרונו כמו חריטה על סלע. הוא לא הפסיק לחשוב על מה שאמרה לו גם כל הדרך למכה, שם קיווה להמשיך לקבל מושג אודות על מה שזה מקרוב למד. המסגד היה גדול והמונים התקהלו בו. האחדות הייתה מדהימה ומפליאה. התפילה דיברה על כך שבני האדם מתייחסים לאלוהים באופן שווה, ועל העובדה שכל בני האדם בכל העולם מתפללים למשהו גדול מהם כשכולנו בעצם מאמינים באותו הדבר. כל הדתות חיות בהרמוניה אחת עם השנייה באמונה שלהם באנרגיה הגבוהה שקיימת ומאחדת את כולנו. אלוהים. אנחנו מתפללים ומקווים לישועה מאחד גדול מאתנו, ועושים הכול כדי לרצות אות לקיים את חוקיו. הבחור לא הרגיש שייך אך השתלב בקלות מיד כשהגיעו לנושא עליו דיברו בכנסיית ביאגו. המוסלמים הביעו את מה שיש להם לומר על הטענה החדשה לפיה אלוהים הוא אנחנו. "אני אלוהים," אמר ראש המסגד והמשיך, "אתה אלוהים, הוא אלוהים, אנחנו אלוהים, הם אלוהים, אתם אלוהים, היא אלוהים, הכל אלוהים.“ וההמון קורא אחריו וחוזר על דבריו. אחרי שחזר על הדברים הללו כמה פעמים, התפזר הקהל להפסקה והבחור ניצל את ההזדמנות לסיים את הביקור שלו. בדרכו לירושלים שבארץ ישראל הרהר אודות על מה ששמע לאחרונה בכל המסע שלו ברחבי העולם. 'אם אנחנו האלוהים של עצמנו, עלינו לקחת את העניינים לידיים, לקחת אחריות על החיים שלנו ועל העתיד שלנו,' חשב לעצמו, אך מיד הבין שלא השתנה בו דבר מאז קיימת בו הידיעה. ירושלים הייתה מאוד מעורבת. היו בה גם כנסיות ומסגדים וגם בתי כנסת. הוא החליט להיכנס לאחד מבתי הכנסת הקטנים. בפנים פגש איש מזוקן ונחמד שהסביר לו כי התפילה מתחילה רק בבוקר. "בלילה אין תפילות פה, כל הלילה אנחנו רק מסדרים ומנקים קצת," אמר לו האיש המזוקן. הבחור סיפר לו על כל מה ששמע לאחרונה ושאל אותו - מה הוא חושב? האם אלוהים הוא אל אחד עבור המאמינים בכל הדתות? “אני מאמין שבסופו של דבר כולנו מאמינים אותה אמונה בסיסית, במשהו גדול מאתנו" ענה האיש היהודי. "תודה מקרב לב, עזרת לי מאוד," אמר הבחור וסירב להצעה להישאר קצת יותר לקרוא סיפרי יהדות. הוא רצה לחזור כבר הביתה. לדירתו שבתל אביב. אף שהמסע היה קצר יחסית, הוא חש עייפות מעומס המידע שקיבל. 'יש אנשים שממשיכים מסע כזה חודשים,' חשב. 'לי הספיק רק יום אחד,' אמר לעצמו וחזר לישון בדירת החדר השקטה והקטנה שלו. בבוקר החליט שהוא לא יכול להתאפק יותר. הסקרנות גברה עליו. הוא הרגיש חייב להכיר את אותה זקנה מסתורית שהתקשרה אליו בתחילת השבוע. כדי לספק את סקרנותו או מתוך תקווה שהיא נחמדה ולא מפחידה ומכשפת כפי שנשמעה בשיחת הטלפון הראשונה ביניהם, הוא נקש 7 פעמים על דלתה שברחוב שלמות 7, והמתין לתשובה. הדלת חרקה בעת הפתיחה ונותרה פתוחה מולו, אך איש לא עמד בפתח. הוא עמד על הסף וחשש להיכנס פנימה. צעד אחד היה מוביל אותו אל סלון ביתה של הגברת הזקנה, שעמדה מולו נמוכת קומה, קמטים חורשים את פניה ועיניה נראות כפצועות. עינה הימנית הייתה חודרת במיוחד. "בוא. היכנס!“ הזמינה אותו אל תוך ביתה. הבחור היסס מעט, אך נכנס. הדלת נטרקה אחריו מהרוח שנשבה בעוצמה שגרמה לצליל הטריקה להישמע מבהיל. הבית נראה לו קצת מוכר, כרדוף רוחות. עתיק ויפה. אפל ומכושף. הוא התפלא לגלות שבאמצע העיירה קיים גם בית עתיק ושמור כמו מוזיאון עם המון פריטים מתקופות שונות וממקומות שונים. משהו באופן בו התלבשה הזקנה גרם לו להרגיש צמרמורת בכל הגוף. הסחבות שעטתה על גופה והבדים העתיקים. מסוג הבגדים שכבר לא לובשים היום. על ראשה הייתה מטפחת בשילוב צבעים מוזר. רגליה היו בנעלי בית ועל אפה הרכיבה משקפיים גדולים. בשמלה שלבשה בלטו פסים רחבים במיוחד בכחול, לבן ואדום. הוא חייך אליה כאילו הכיר אותה עוד קודם ונזכר בשיחה שהייתה לו איתה עוד ביום הראשון. עכשיו הבין מדוע היה בקולה משהו מן הכישוף. הבית השלים לו את כל התמונה והכניס בו תחושות מעורבות. מצד אחד הרגיש צמרמורת מוזרה ומרתיעה, כזו שגורמת לאנשים לברוח כשהם נתקלים בה. אך מצד שני משהו באווירה משך אותה פנימה אל תוך ביתה. הם עמדו זה מול זו בשתיקה. "נעים מאוד, אני סעידה," שברה ראשונה את הקרח שנוצר ביניהם. הוא קרב אליה והרגיש לפתע תחושה מוזרה כאילו שהגיע הביתה. "מה שלומך?" שאלה. הבחור עדיין שתק שתיקה ארוכה. לא ידע מה לומר. "ציפיתי לך," קולה העמוק שבר שוב את השתיקה, "מדוע לא באת קודם?“ "שאספר הכול?" "לא," ענתה הזקנה, "רק את מה שאתה מרגיש צורך להגיד." "יצאתי לטיול של יום אחד בעולם," התחיל את סיפורו. "יפה. אתה ממש משקיע בעצמך. אל תשכח, מי שמשקיע לא שוקע," אמרה והשניים נכנסו לשיחה על כול מה שעבר עליו בשבוע האחרון מאז שיחתם הראשונה בטלפון. כשדיברו על האירוע בים, הזכירה לו את הבטחתה. "אמרתי לך שאהפוך אותך לפופולרי ומפורסם ברמות שלא הכרת." הוא לא ידע שיש לה חלק בהמולה התקשורתית שנבעה מכמעט טביעה שחווה. היא סיפרה לו שהתפללה שיקרה לו משהו שיגרום לו לפופולריות רבה ולפרסום ענק. ותפילותיה כרגיל נשמעו ונענו. “כן, עיתונאים רבים עדיין מבקשים לראיין אותי“ "ואיך קיבלת את זה?" התעניינה הזקנה והצביעה על צלקת בעורפו מצד שמאל שהבחור לא ראה שיש לו קודם לפני שהאירה את תשומת ליבו לכך."זה? בגלל" הוא לא ידע מה יענה לה ומישש את הסימן המוזר שהופיע על גופו. "אולי זה קשור לזמן שאיבדת? שסיפרת לי קודם," אמרה ושתקה את אחת השתיקות המחויכות והארוכות ביותר שלה. "15 הדקות?" שאל ושתק. עכשיו כבר הבין הכול. הוא שמע בעבר על חטיפות מהסוג הזה. אבל למה דווקא הוא, הרהר ותהה, מדוע מתוך המון בני אדם בחרו האורחים מהכוכב האחר דווקא בו לחטיפה של 15 דקות? הוא חשב שראה כבר הכול. "אנחנו לא חייבים לדבר על זה אם הבנת את מה שקרה לך," אמרה הזקנה, עדיין מחייכת עם מבט עמוק כיודעת כול. "מה בעצם ניסית להשיג מהרגע שמסרתי לך את הכתובת ולא הצלחת לפגוש אותי?" שאלה. "ניסיתי לגעת בחופש," אמר. "בחור צעיר, אל תנסה לגעת בחופש! כי הוא כבר שלך," אמרה לו בהבנה. "עכשיו אני שלם עם עצמי," אמר הבין והוסיף, "שלם אך לא מושלם.“ "אין אדם מושלם," אמרה ושתיקה סמיכה מילאה את חלל החדר, ״אלוהים אף פעם לא מסיים, תמיד משפר״. הוא ידע שעליו ללכת. היא הבטיחה שתעשה אותו פופולרי ברמות שלא הכיר. והפרסום שזכה לו היה מעל ומעבר לכל מה שיכול היה לצפות. בדרך עקיפה היא זו שגרמה לכך באמצעות כישוריה הסודיים ליצור את המציאות אותה היא מתפללת לאלוהים, היא הייתה מאוד קרובה לאלוהות ואלוהים תמיד סייע לה להצליח. הוא הגיע חזרה לדירתו והבין כמה סדר וארגון מביאים ביטחון. אף אחד לא סיפר לו שסבתא שלו בחיים ושהיא גרה ברחוב שלמות 7 בעיירה. ועכשיו, 7 שנים מאז פגש את הוריו, החליט לנסוע ולחדש איתם את הקשר. הוא אסף כמה חפצים. רגע לפני שסיים הסב צלצול טלפון את תשומת לבו אל המכשיר הלבן שבחדרו. הגברת הזקנה הייתה על הקו. "נו, אתה הולך?" שאלה. "ודאי," אמר, נפרד ממנה לשלום ונסע לבקר את הוריו. "כשהתחלתי לכתוב את ספר הבכורה שלי, היו לי משפטים חכמים שאספתי מאנשים שהכרתי במהלך החיים," הוא מספר לי בשקט ובענווה, ומוסיף שכבר בסביבות גיל 7 הוא חשב לכתוב ספר, מבלי לדעת בדיוק על מה, כמה ומתי הוא ייצא. הוא ניסה לכתוב אותו במהלך עבודה אינטנסיבית במגזין פופולרי. אך לא ממש הלך לו, כי הראש שלו היה במקום אחר. "כשאתה כותב בעיתון," הוא מסביר, "כל המחשבות שלך ממוקדות בעבודה. עד שחשבתי שהגיעה העת. וישבתי בבית לכתוב“ "נכון, לכל אחד יש סבתא," הוא פותח את הפרק שאתם קוראים כעת בפרטים על הזקנה המסתורית והאפלה בה בחר כדמות אשר משנה לגיבורו של ספר הבכורה שלו את החיים מקצה לקצה. "באיזשהו מקום, סבתא שלי, סעדה בת רחל דהן ז"ל, היתה קרובה אלי במיוחד. גם סבתי השנייה, יקוט בת אסתר אוחנה ז״ל. אך לא עליהן מבוססת דמות הזקנה האפלה אשר מופיעה בפרק הראשון אותו כתבתי במשך 15 דקות רצופות במהלך אחת השבתות שבהן הייתי אצל ההורים, בבית. זו היתה אחת השאלות ששאלו אותי הכי הרבה, האם הכרתי את אותה זקנה מסתורית ואפלה?" אבל האם אנחנו, הסופרים, ממש מכירים את הדמויות עליהן אנחנו כותבים? או שאולי הן פרי דמיוננו והקשר בינן לבין המציאות הוא מקרי בהחלט. כל אחד שהוא פגש במהלך זמן הכתיבה של ספר הבכורה שלו גרם לו להבין ולהרגיש שמדובר בספר מעניין ומסקרן וזה נטע בו את התשוקה העצומה לסיים לכתוב אותו ולהוציאו לאור. שאלו אותו תמיד וכולם - אם מדובר בספר שנכתב על חייו. "לא," הוא ענה לכולם, "הספר לא מבוסס עליי. לו הייתי הבחור שמופיע בספר, הייתי בן אדם מושלם. והרי אין אדם מושלם.“ עכשיו הוא מקבל תגובות מאנשים שאיננו מכיר, ומרגיש שלשם כך כתב את הספר. הוא נכתב מתוך כוונה שידבר אל מספר אנשים רב ככל האפשר, כדי שיתחברו אל גיבור הספר כמה בני אדם שרק אפשר, ללא הבדלי דת, גזע או שיוך עדתי ומין. כך ששכבת האוכלוסייה אליה משתייך הקורא לא תשפיע על בחירתו בקריאת הספר. הכוונה היתה להגיע לכולם. את דמות החברה הכי טובה של הגיבור הוא ביסס על חברת ילדות שלו, בת זוגו בגיל 13. היא כתבה לו מכתב אהבה והם היו חברים למשך תקופה קצרה. מאז, שניהם שמרו על קשר, והוא אף מכיר את בעלה הראשון. הרי היה כאילו חלק מהמשפחה בבית הוריה, בעיר בה התגורר. בספר הבכורה שלו כתב שהיא עברה לגור בעיירה סמוכה לעירו של הגיבור. החלק הזה בספר נכתב במשך חודשיים שבהם הוא לא דיבר עם חברתו האמיתית עליה מבוססת הדמות. כשסיים לכתוב את הפרק, התעניין לדעת היכן היא ומדוע אינה מתקשרת. כשהחליט לצלצל אליה נוכח לדעת שהיא אכן עברה לגור בעיר אחרת. התברר שהוא ממש ניבא את המעבר שלה לעיר ההיא, מבלי לדעת שהיא אכן עברה והתחילה חיים חדשים עם בן-זוגה החדש. "זהו רק אחד מתוך שלל האירועים המסתוריים שחוויתי במהלך חיי ויתוארו בפירוט בהמשך," הוא אומר ומבטיח, "אין צירופי מקרים, לכל דבר יש משמעות ועלינו להבין אותה כדי שהפוטנציאל המצוי בחיינו ימומש.“ את שמה של פקידת המשטרה בספר הבכורה שלו הוא ביסס על שם של בחורה בשם דינה, שבין הדמות שבספר לבינה אין שום קשר. רק השם זהה ובשל חיבתו העצומה לדינה האמיתית הוא החליט לקרוא לדמות על שמה. את דינה האמיתית הכיר בחתונה של זמר מפורסם. הוא הגיע לחתונה כדי לכתוב על האירוע למגזין נפוץ. ללא הזמנה נכנס, וכמו עיתונאי טוב אמר בכניסה שהוא חבר של בת הדודה של הכלה מבלי שזה יהיה נכון באותו רגע רק כדי להיכנס ולסקר לעיתון את החתונה המפוארת. הערב היה נפלא והתרחש באולמות שונים הסמוכים זה לזה כשתהלוכה מרגשת מתנהלת מאולם זה אל אחר. בסיום הערב, כשהתכוון ללכת הביתה, הוא בירר עם אחת המוזמנות אם במקרה היא נוסעת למקום אזור מגוריו. "כן, אתה יכול להצטרף אלי," ענתה לו. קראו לה דינה, מיסטיקנית מדהימה. השניים הפכו לחברים מאוד טובים ומאוחר יותר במהלך הנסיעה בה הכירו לראשונה התברר שהיא בת הדודה של הכלה, כך יצא שלא שיקר בכניסה. שמו של רב פקד דייוויד מבוסס על שמו של השחקן שמשחק את הסוכן מאלדר מסדרת הטלוויזיה המצליחה "תיקים באפילה", סדרת טלוויזיה אמריקנית שעוסקת בעולם הנסתר, עצמים בלתי מזוהים ותיקי אף בי איי בלתי מוסברים. דייוויד שבספר של ג'ואי הוא מנהל מחלקה מקבילה לתיקי האקס שבסדרה, בספר הם נקראים תיקי הדי, מהמילה באנגלית דיסאפירז, או בעברית נעלמים. לעומת זאת, את דמות האישה היפה ביותר בבניין בו עובד גיבור הספר, שמופיעה בפרק הראשון, הוא ביסס על ג'סיקה ראביט מהסרט 'מי הפליל את רוג'ר ראביט', אחד מהסרטים שהשפיעו עליו ביותר בילדותו. זהו סרט המשלב אנימציה עם שחקנים אמיתיים. הוא צפה בו יותר מפעם אחת. המשורר שמופיע בפרק השני אכן עדיין מסתובב ברחבי ארץ ישראל ובעיקר בתל אביב, ומציע ספרי שירה לעוברים ושבים. הוא מוכר ספרי שירה מפרי עטו בשקל אחד ועד כה מכר למעלה ממיליון עותקים. הוא בנקאי לשעבר שעזב את הכול כדי להפיץ את ספרי השירה שלו לאנשים רבים. צילמו עליו סרט תיעודי שהוקרן בסינמטק תל אביב וכעת הוא מסתובב ברחבי העולם. הבית המתואר כבית הזקנה בספר לקוח מבית אמיתי בו הוא ביקר בעיר אשדוד, והדבר היחיד שהוא חזר ואמר לעצמו היה, הבית הזה נראה כמו מוזיאון. "היו בו הרבה יותר פרטים ממה שתואר בספר שכתבתי, והתחושה היתה כאילו הבית מנותק מהסביבה. אבל היתה לי תחושה שיום אחד אתן לגיבור ספר הבכורה שלי לבקר שם," הוא נזכר בהתרגשות. כמה שנים מוקדם יותר, כששירת בצבא, שירתה איתו מישהי שנולדה באותו יום בו חוגגת הזמרת העולמית מדונה את יום ההולדת שלה. באותה תקופה נוצר בינו לבינה קשר מסוים, סוג של ידידות כזו שקוראים עליה רק בספרים. תמיד הם אמרו זה לזו וזו לזה, לא משנה מתי ומה היה מצב הרוח, "גם כשעצוב, שמח." כל הזמן ובכל מקום. ביום שחרורו מצה"ל היא דאגה להזכיר לו את אותו משפט מוכר ולכתוב לו אותו על תג היחידה כמזכרת. גם כשיצרה איתו קשר במכתבים מארצות הברית, שם התגוררה, ומאוחר יותר גם מהקיבוץ בו היא חיה תקופה מחייה, המשיכה לסיים את מכתביה באותו משפט ״גם כשעצוב, שמח!״ שנחקק בזיכרונו ואותו הכניס אל פרק שמופיע באמצע ספר הבכורה שכתב. באמצע הספר, הגיבור נרדם ומתואר החלום שלו. "זהו החלק האהוב עליי ביותר בכל הספר," הוא מספר. "נהניתי לכתוב אותו בנשימה אחת. או יותר נכון בנשיפה אחת, מתוכי החוצה. היה לי כייף לקרוא אותו שוב ושוב אחרי שסיימתי לכתוב“. חלקים מהספר נכתבו במקור בשפה האנגלית. שירים שהוא כתב באנגלית נכנסו כתפילות או מחשבות של הגיבור הראשי ושל שאר הדמויות. היתה לו אפשרות שהספר ייצא קודם באנגלית והייתה גם התעניינות מהוצאות לאור באירופה, אבל משהו בשפה העברית משך אותו והוא ידע שיבין מדוע רק אחרי שהספר יפורסם. "אני מאוד גאה במדינה שממנה אני בא, ישראל, ובשפה שבה כתבתי את הספר, עברית," הוא אומר, "זו אחת השפות העתיקות ביותר בעולם." היא אכן קיימת עוד מהמאה ה13 לפני הספירה והיתה אחת השפות המדוברות ביותר בכנען עוד לפני ההתנחלות הישראלית. נכתבו בה ספרי דברי הימים, עזרא ונחמיה, וגם קוהלת. מקורה עוד מימי הביניים. אם כן, היה לו כבוד גדול שהספר יצא בסופו של דבר קודם בשפה העברית. "מאז ומעולם אהבתי ללכת לים," הוא מספר. "הים שימש עבורי כמזרז החלטות. בכל הרהור נהגתי לבקר בחופה של העיר בה גדלתי, אשדוד, שבדרום ארץ ישראל. שם, היה לי חיבור מושלם עם הייקום, הרוח והגלים. לרוב נהגתי לבקר בחוף הים בלילות. לעתים עם חברים ולפעמים לבד. מה שבטוח זה שתמיד הגעתי להחלטה הנכונה בעקבות ביקור בים." כיוון שכך, נתן גם לגיבור ספר הבכורה שלו לבקר בים, כדי להבין את מה שעובר עליו. באחד מאותם לילות בהם הגיע אל חוף הים, הוא התיישב על ספסל חדש שלא הבחין בו בעבר ומולו נגלה ירח מלא. השעה הייתה מאוחרת והוא התמקד בירח, כשלפתע האזור כולו התכסה באור לבן שהפיץ הירח. היה זה מחזה מדהים. הוא לא תיאר לעצמו שמראה כזה הוא בכלל אפשרי. הירח המלא פשוט היה תלוי מעל העיר והאיר אותה באור מיוחד שלא נראה כמותו קודם לכן. מה שמפתיע, היתה העובדה שזה קרה ביום שבת שבצהריו הועבר לו מסר ברור מהייקום. הוא חש שעליו ללכת לחוף הים ולצפות בשמיים. כשחזה בפלא הבין מדוע כך הרגיש. "לכן חשוב ללכת אחרי הקול הפנימי," הוא טוען. "אתה לעולם לא יכול לדעת לאן הוא יוביל אותך ולרוב התוצאה גדולה משחשבת.“ שנה לאחר מכן הוא עבר להתגורר בתל אביב. בוקר אחד החליט להסתכל על האנשים שעוברים ברחוב באותו רגע. ארוחת בוקר במרפסת הייתה עניין שבשגרה עבורו, אך זו הפעם הראשונה ששילב בה צפייה בעוברים ושבים ברחוב. "הפעם הבנתי משהו חדש שהרגשתי שאני חייב להוציא אותו החוצה ולהעביר אותו הלאה," הוא נזכר. "הצלחתי להבין שאנחנו, בני האדם, הולכים לכיוונים שונים וכוח גדול מכוון אותנו להביט, לקרוא ולהבין הכול! כותרות של עיתונים, פרסומות, שלטים ומודעות, ספרים ושאר אומנות. כדי להבין את משמעות הדרך ומשמעות החיים שלנו. לפעמים גם ברמה הלא מודעת. ראיתי בעיניי רוחי נקודות אור שמכוונות את בני האדם לאן להסתכל. כאלה שלא רואים בעין רגילה ובמבט ראשון, דמיינתי איך האלוהות מכוונת את בני האדם.“ באותו רגע הוא החליט לעזוב את הכול. את החברים, את עבודתו כעיתונאי ואת המגורים בתל אביב, ולהקדיש את חייו לכתיבת ספר הבכורה שלו. הוא חזר לבית הוריו שגרים בעיר אשדוד והתחיל לעבוד. אפילו נרשם ללימודי אנגלית באמצעות דרמה ושיפר את ציוני תעודת הבגרות שלו, כדי שבמשפחה שלו לא יטענו שהוא מבזבז את הזמן בכתיבה. כצעד ראשון בדרך לכתיבת הספר הוא אסף את כתבי היד שהצטברו לו במהלך השנים האחרונות וקיבץ אותם לכדי עלילה אחת. הכתיבה נמשכה שנה רצופה ללא הפסקות. "היה לי ברור שהשם של הספר יהיה '7'," הוא מציין, "כי מדובר בסיפור שנמשך על פני שבעה ימים בחייו של בחור צעיר. כל פרק מתאר יום בחייו והמספר שבע חוזר על עצמו כמוטיב חוזר כמה פעמים במהלך הספר״ לקראת תאריך בחירת השם של הספר עם המו"ל, המספר 7 לא עזב אותו במנוחה והופיע בכל מקום. כאילו הייקום כולו זועק את המספר, כדי שיופיע על גבי הספר כשם הספר. לאן שהלך בלטה ספרה זו מול עיניו באופן כזה חזק, עד שלא יכול היה להתעלם מהמספר והציע אותו למו“ל. מ5 השמות והרעיונות לשם הספר שהוגשו כרשימה להוצאה לאור, "7" הביס את האחרים. זו הייתה בחירת המו"ל, אותו הכיר לראשונה בזמן שעבד כעיתונאי במגזין נפוץ. הם הכירו לראשונה כי המו"ל שלח לו מכתב בו ביקש ממנו לכתוב כתבה בעיתון על אחד הספרים שראו אור בהוצאתו. כתגובה הוא התקשר אליו וביקש חוברת מידע על אודות ההוצאה וסיפר שהוא עצמו כותב ספר. המו"ל נותר סקרן וכעבור שנה באה סקרנותו לסיומה, כאשר הוגש לו עותק מכתב היד. בטלפון זיהה המו"ל את קולו מיד ואישר שקיבל את כתב היד. כעבור שלושה שבועות, ממש לקראת שבוע הספר העברי בישראל, במהלך כל הבלגאן וההכנות הקדחתניות שנערכו בהוצאה, הוא טילפן להוצאה לאור כדי לברר מה עם כתב היד שלו, כי עבר יותר מהזמן הצפוי לתשובה. "תקבל בקרוב תשובה חיובית בדואר," אמר לו המוציא לאור בטלפון, ומאז עברו עליו ימים בהם הרגיש כמאושר באדם. כל יום עבר עליו מאותו הרגע כמו נצח, עד להדפסתו של הספר ושיווקו לחנויות. "רציתי לטפס על ההר הגבוה ביותר בכדור הארץ ולצרוח. להודיע לכולם שהספר '7' יוצא לאור," הוא מגלה את תחושותיו הכמוסות ביותר. כשהוא התיישב מול המו"ל אחרי ששבוע הספר העברי כבר נגמר, העניין נראה לו יותר ממשי והמוציא לאור הודיע לו שהוא מוכן להשקיע בספר ולממן חלקית את הוצאתו. את שאר המימון הוא קיבל ממשקיע שביקש לשמור על אלמוניותו בשלב זה. שמו המלא בעבר היה יוסף אוחנה, והוא חי עם השם הזה עד גיל 18. יוסף על שם סבו יוסף אוחנה ז“ל. במהלך הזמן הפך שמו לאסף בר. בשם זה השתמש כשם עט לכתיבה בעיתון. מאוחר יותר שינה את שמו סופית לג'ואי בר, לאחרי שנדבק בו כינוי זה על ידי חבר קרוב בשם שון, שגר בעיר ראשון לציון במרכז ישראל. לאחר מכן כך כינו אותו חבריו הקרובים ביותר. הוא מאוד גאה בשם משפחתו המקורי 'אוחנה', אולם לאחר השירות הצבאי חיפש שם מסחרי וקליט שיהיה שם הבמה שלו. לאחר התייעצות עם אדם דתי במישור הנומרולוגי הוחלט על שם המשפחה החדש 'בר'. בהתייעצות עם אביו ובהסכמת הוריו הוא שינה את שמו בתעודת הזהות ל'ג'ואי בר‘. הרב שנועץ בו בדק את חוזק שם המשפחה 'בר' בגימטרייה וגילה שיש לו משקל גדול מבחינה רוחנית, השם 'בר' חזק מספיק כמו 'אוחנה', אמר לו האיש הדתי. יש כאלה שמתעניינים בהיסטוריית השמות שלו ומניחים שהחליף את שמו לחלוטין ומחק את השם הקודם מחייו. "לכולם אני אומר שהשם אוחנה אהוב עליי במיוחד," הוא מסביר. "אני מאוד גאה במשפחה שלי. אינני מנסה למחוק את ההיסטוריה אלא רק ליצור הזדהות עמוקה יותר עם המקצוע שבחרתי.“ לאחרונה חזר לשם לידתו ״יוסף אוחנה״ והשינוי שחל האיר לו את הדרך. ובחזרה לספר הבכורה שלו ’7'... כשביקר המחבר בלונדון בפעם הראשונה, הוא התאהב במקום. יצא יוסף יום אחד לטיול ללא מפה. קול שירה שבקע מן ההיכל הסמוך למקום אליו הגיע, משך את תשומת לבו. היה זה יום ראשון, המקודש לנוצרים. הוא נכנס להיכל שבו ישבו הבאים שלובי רגליים על הרצפה. בכניסה דרשו ממנו לחלוץ את נעליו, כמו כולם. אולי בהשפעה מן היהדות ומסיפורו של משה והסנה הבוער שלפני שהתגלה שם אליו אלוהים הוא ביקש ממנו 'של נעליך מעל רגליך'. הכניסה להיכל הייתה ללא תשלום והוא הסכים להשיל את נעליו מעל רגליו ללא היסוס. זוגות של נעליים הונחו אלה לצד אלה ונערמו להן בחדר הכניסה. חושך שרר במקום ורק נרות האירו את פני הנוכחים. בשורות הראשונות ישבו אנשים שנשאו קולם בשירה נעימה. כך מצא את עצמו יושב על הרצפה ומקשיב למה שיתברר לו יותר מאוחר כתפילה. הוא הבין שנקלע לטקס רוחני וקם מיד, אף שהשירה נעמה לו. הוא יצא מהמקום כי הרגיש ששבע מן הטקס. את הנעליים שלו כמובן שלא השאיר להם כמזכרת, למרות שהאנשים שם היו מאוד נחמדים והציעו לו לבוא שוב. הם אף כיבדוהו בתפוח עץ אדמדם שהזכיר לו את סיפור שלגיה המפורסם. למרות שהכיר את האגדה העתיקה בה התפוח היה מורעל, אכל את תפוח העץ, שהפך לחלק מארוחת הבוקר האנגלית שלו. "הביקור הבא שלי באותו מקום היה באמצעות גיבור הספר '7'," הוא מתרגש לספר. "בפי הזמרים המקומיים מהטקס הרוחני המקורי הכנסתי טקסטים משירים שכתבתי במקור באנגלית ותרגמתי אותם לעברית. כשסיימתי לאסוף את רוב כתב היד, כחמישה חודשים לפני תחילת כתיבתו של סיפור העלילה הסופי עצמו, נכנסתי לסטודיו לצילום בפעם הראשונה שלי כדי לצאת משם עם צילומים שישמשו אותי יותר מאוחר לעטיפת הספר.“ יום צילום ארוך במיוחד נדרש כדי להוציא תמונה אחת שהודפסה על העטיפה האחורית של המהדורה הראשונה המודפסת של הספר. בימאי ידוע, שניהל בעבר בית ספר למשחק היה איתו שם בצילומים והעיצוב הממוחשב והסופי של צלם תל אביבי מוכשר, היה בסגנונו של הצייר הנודע מאטיס. את הרעיון העלה בעקבות פרסומת שראה בניו יורק על אחד משלטי החוצות, בו רקע הצילום גם מודפס על עיצוב החולצה של המצולם. היו לו התלבטויות רבות האם לשלוח את התמונה הסופית אל המו"ל, שיחליט אם ראוי בעיניו להשתמש ביצירה, משום שלא היה לו בטוח אם היא ממש תהיה פופולרית. הוא פרסם אותה באינטרנט ושאל את דעתם של אנשים מרחבי העולם איתם התכתב באמצעות הרשת, בעלי מקצוע מתחום השיווק, הפרסום ויחסי הציבור ממדינות שונות, שטענו כי מדובר לדעתם בצילום מסקרן ומושך שידבר לכל שכבות האוכלוסייה. הוא שלח אותה אל המוציא לאור וכעבור שבוע הוחלט שזו התמונה שתודפס על גב הספר. הוחלט גם שאת כל מה שנהוג להדפיס על גב הספר יפרסמו באינטרנט באתרי ספרים המיועדים לכך. פרטים אודות המחבר, כך הוחלט, יפרסמו בהמשך כדי ליצור סקרנות בספר עצמו ובמחבר. וכך יצאה לה לדרך המהדורה המודפסת הראשונה של הספר ’7'. "יום אחד," הוא מתרגש לספר, "ניגשה אלי בחורה לחנות בה עבדתי והראתה לי ציורים שהעתיקה מספרים המציגים את גוף האדם האנושי. להפתעתי גיליתי באחד הציורים העתק מושלם של אדם הניצב באותו אופן שבו עמדתי אני כשהצטלמתי לעטיפת הספר שכתבתי." היה זה עבורו מסר ברור! זוהי התמונה שתופיע על גב המהדורה הראשונה המודפסת של הספר. מבחינתו היה זה צילום שכל אחד יכול להתחבר אליו. יוסף חושב שאפשר היה גם לוותר ולא לכלול תמונה שלו בכלל על גבי הספר. יש כאלה שחושבים שזה האגו שלו הוא שדחף אותו לזה. "הם טועים," הוא טוען בבירור. "בחיים צריך לעשות את הבחירות הנכונות ולקח לי הרבה זמן להגיע להחלטה לכלול את הצילום הזה שלי על גבי עטיפת המהדורה המודפסת של הספר. החיים הם כמו רכבות מתחלפות. צריך לדעת באיזו תחנה לרדת ומתי להחליף רכבת.“ צריך לדעת באיזו תחנה לרדת ומתי להחליף רכבת. "יש כאן מישהו מישראל?" היא שאלה את האמרגן שלה כשהבחינה בשם המדינה ברשימת האורחים. "כן, ודאי, הוא ממתין בחוץ," אמר לה המפיק. "אני רוצה לפגוש אותו ראשון," הוסיפה ועמדה שם, נמוכת קומה, חייכנית וקורנת מאושר. היא הושיטה את ידה ואמרה בקול שברירי, "נעים מאוד, אני ז'אנט." הזמרת ז'אנט ג'קסון בשבילכם. יש לה שיר שבו היא אומרת, "לא, השם שלי הוא לא בייבי. הוא ז'אנט. הגברת ג'קסון, אם אתה מגעיל.“ אז אני לא הייתי מגעיל ובשבילי היא היתה רק ז'אנט. למען האמת לא הייתי ממש מעודכן בשיריה החדשים באותו רגע והכרתי רק את שירי שנות ה80 שלה וקצת מהשירים שיצאו לה בשנות ה90. שנתיים לפני סוף המילניום הראשון פגשתי בה. ארבע שנים לפני כן, אחיה מייקל ג'קסון ז"ל ביקר בישראל. על כן ראיתי בכך הזדמנות קטנה להזמין גם אותה לארץ הולדתי. "אשמח להגיע אל ארץ הקודש," היא אמרה לי, "אבל תצטרך לשאול את המפיק שלי אם זה אפשרי בסיבוב ההופעות הנוכחי.“ "את מוזמנת גם בלי להופיע," אמרתי והצעתי לה את הבית שלי כמקום להתארח בו. היא חייכה בלי להוסיף. שוחחנו קצת על מדינת ישראל. "אני מכירה את המקום הזה," ציינה וניסתה להעלות כמה שמות של אתרים או ערים מפורסמות בישראל, אך לא הצליחה ממש לציין מקומות מוכרים מארץ ישראל. היא נתנה לי משהו, אותה ז'אנט. כמה מילים שחיזקו אותי וגרמו לי להאמין בעצמי יותר. היא מסמלת בעיניי את התשוקה שיש לי לעולם המשחק. אחרי שיחה קצרה הפגישה הגיעה לסיומה והצלם הפרטי שלה הבזיק לנו פלאש בעיניים. התמונות הגיעו לישראל תוך שבועיים. היא השאירה בי חותם על ליבי. ללא ספק. רק באותו בוקר ידעתי שאני עתיד לפגוש בה. כשטסתי ללונדון במימון העיתון בו שימשתי ככתב רק כדי לראות אותה מופיעה, לא תיארתי לעצמי שאקבל צלצול טלפון מפתיע מחברת ההפקה באותו בוקר של המופע. אשת יחסי הציבור מחברת התקליטים בישראל טילפנה אליי למלון וביקשה שאתן תיאור מדויק שלי ושל הבגדים שאני צפוי ללבוש להופעה של ז'אנט, כדי שהמפיק שלה יזהה אותי במסעדה מחוץ להיכל בו היא מופיעה, שם קבענו המפיק ואני. הכול היה מאוד שונה מחוץ לטלוויזיה, בה אנשים נראים יפים יותר וזוהרים יותר מאשר במציאות. ז'אנט בפגישה איתי נראית כאחד האדם, קצת שונה ופחות יפה מאשר בקליפים שלה. זה מאוד מאכזב. הכול בטלוויזיה גדול יותר ויפה יותר, וכשאתה נתקל באותם דברים במציאות, זה נראה פחות מלהיב. בשבועות שלאחר מכן לא הייתי מסוגל לראות אותה בטלוויזיה, וכששידרו קליפים שלה בערוץ המוסיקה העברתי תחנה, כי לא יכולתי עם השקר הזה. עם הזיוף העצום הזה. הפער בין המציאות למסך היה גדול. כשאתה מצולם אתה מתעד רק את הדימוי העצמי שלך. הדמות שלך מצולמת ולרוב הטלוויזיה מגזימה את הכול ומציגה תמונה לא מציאותית, כך שזה יוצא לא אמיתי בסופו של דבר. אך זהו השואו-ביזנס תהיה חלק ממנו או שתפרוש. כעת. היא עמדה כחצי קילומטר ממני. על הבימה, באותם בגדים שלבשה כשנפגשנו, 15 דקות קודם לכן, מאחורי הקלעים. מאוחר יותר פגשתי גם שחקנית ידועה נוספת, שהגיעה לביקור בישראל במרכז ללימודי קבלה בתל אביב. אמנם היה זה לצורך ראיון, אך צלם העיתון שהיה איתי נכנס לפרטים האישיים. "את יודעת שיש לכם את אותו שם משפחה", פנה אליה כשצילם אותה ואותי לתמונה משותפת. היא לא נשארה חייבת והגיבה שזה לא שם המשפחה המלא שלה אלא קיצור של שם ארוך יותר. דיברנו קצת על קבלה ועל מדיטציה, שאני עושה לעיתים, כשיש לי פנאי, כבר מגיל העשרה. היא הסבירה לי ותיארה מצבים שמצאתי את עצמי בהם בעבר. מאוחר יותר כתבו עלי בעיתון מקומי בתל אביב, בעקבות הכתבה שכתבתי על ביקורה של השחקנית שהכתבה שלי נכנסה ל"מצעד הכתבות שעשו את השבוע". אמנם כתבו עלי ביקורת לא חיובית ואף כינו אותי שוביניסט על כותרת שלא אני בחרתי אלא העורכת הגתה. אני? שוביניסט? זה רחוק מהמציאות. ביום בו פורסמה הביקורת אמרה לי עיתונאית שפגשתי במסדרונות מערכת העיתון בו עבדתי, שהיא במקומי לא היתה מגיעה באותו יום לעבודה ו"קוברת את הראש באדמה". אבל אני, שלא מפחד מביקורות וחושב ששתי התגובות קצת מוגזמות וחסרות כל פרופורציה, התייחסתי לביקורת הזו קצת אחרת. כותבים עליך! אתה מעניין! וזה מה שרציתי להיות באותה תקופה. אדם שהשם שלו מדובר. אני שוטף כלים ולא משאיר את זה רק לנשים, יודע גם לבשל, ובגיל 13 עשיתי ניקיון יומי בבית של אימא שלי כל פעם כשהיא הלכה לעבודה ואני הייתי לבד בבית. זה מוכיח את האמת שאני לא שוביניסט וקיים מרחק רב בין המציאות למה שכתבו עלי בעיתון. אני בעד שיוויון המינים, יש לציין! באיזשהו שלב בקריירה העיתונאית שלי שלחו אותי לראיין סולן להקת רוק כבד בינלאומית מאוד ידועה בכל העולם. ציפיתי לפגוש "ילד רע" שלא התבגר, שאמא לא אוהבת לסבול. אבל במציאות גיליתי שמאחורי התדמית שזה עתה הזכרתי שיצרו אנשי יחסי הציבור מסתתר אדם עדין ויפה נפש. במהלך הראיון חשפתי בפני הזמר את הרושם שנוצר לי בראש מהתדמית שלו והוא אמר לי "אתה צריך לראות אותנו אחרי חצות. אנחנו מצמיחים קרניים!“ תוך שהוא מסמן בידיו קרני שטן מעל ראשו ואחר כך צחק. ככה זה בעולם הבידור. מה שאתה רואה לא בהכרח משקף את האמת. כשנפגשנו, הוא היה מאוד חביב והיה לו מאוד מוזר שהדתיים אצלנו הכריחו אותו ללבוש "כובע קטן כזה" על הראש, כלומר כיפה, כשביקר בירושלים, בכותל המערבי. בסוף הראיון, אחרי שהלכתי הביתה, הוא הודיע לחברת התקליטים ולאנשי יחסי הציבור שארגנו את הפגישה ביננו, שזה היה אחד הראיונות המצחיקים והמעניינים ביותר שהיו לו עד כה מחוץ לארצות הברית. הם מיד הודיעו זאת לעורכת של העיתון ששלחה אותי והיא לא הסתירה זאת ממני. היא הייתה מאוד מחוייכת ומרוצה מכל מה שנאמר לה עליי. מחמאות רבות נזרקו מעבר לקו בשיחה בינה לאנשי יחסי הציבור. הזמר טען שכולם בכל מקום שואלים אותו שאלות משעממות והפעם, כך סיפר עליי מאחורי גבי, היה לו כייף להתראיין. למעשה לא ממש התכוננתי לראיון הזה ונעזרתי במעריץ של הלהקה, חבר נדיר, ערן טל, כדי לנסח את השאלות. זהו סודי. בערב אחר נקבע לי ראיון לכתבת שער במגזין נפוץ לצעירים, עם שחקן וזמר ידוע. היתה לנו מכרה משותפת ונעזרתי בה בניסוח השאלות. בתום הראיון ישבנו יחד כשלוש שעות מחוץ למסגרת העבודה. דיברנו המון על החיים. מיד ידעתי. זוהי תחילתה של ידידות מופלאה. נפגשנו שוב בעוד כמה אירועים ושוחחנו המון בטלפון. הוא נהג לקרוא לי "איש העולם הגדול", בגלל שטסתי הרבה לכל מיני מקומות בעולם במשך תקופה קצרה. יום אחד גם פגשתי את אימא שלו והכרתי לו את אחי הקטן. כשלקחתי הפוגה מהכתיבה בעיתון, דיברנו ונפגשנו. הוא ביקש לקרוא את ספר הבכורה שלי כשאסיים לכתוב אותו לפני שאמסור את כתב היד אל הוצאה לאור, וכך היה. הוא העיר לי הערות, כתב לי הארות בגוף כתב היד ואני הייתי קשוב למילים שלו. הקשבתי לעצות שלו. יש קטעים שהושמטו מהנוסח הסופי של הספר בהשפעת הארותיו. השינויים נעשו כמובן רק אחרי שהסביר לי ופירט מה עומד מאחורי הדעות שלו ואני חשבתי שזה הגיוני ומתאים לי. נדיר בעיניי למצוא חבר כמוהו. אדם אמיתי שלא חושש לומר את מה שהוא חושב. אין סיכוי שלא לקבל ממנו ביקורת ויש גם מחמאות. המון. הוא עזר לי להפיק את המוסיקה שלי כשעשיתי את צעדיי הראשונים באולפני הקלטות עם השירים שלי. הייתה לו חברת הפקות למשך תקופה זמנית והוא הפיק את אחד השירים הראשונים שאי פעם הקלטתי. חבר אחר מתחום המוסיקה הוא זמר שהיה פעם חבר בלהקה מאוד מפורסמת. הכרתי אותו במהלך השירות הצבאי שלי. ביום בו הכרנו לא ממש ידעתי מיהו ולא שמעתי על הלהקה בה הוא חבר, למרות שהוא היה מאוד מפורסם והיו לו מעריצים רבים. שלחו אותי לכתוב על הלהקה שלו, הצטרפתי אל הרכב שהסיע אותם, ליום שלם, כדי שאכיר אותם ואראה בעצמי מה קורה כשהם מבקרים בתחנת רדיו של בית ספר. ההיסטריה הייתה גדולה. כשהסתיים היום התייעצתי איתם איפה לרדת מהרכב שלהם כדי ללכת משם ברגל למערכת העיתון שעבדתי בו. אחד מחברי הלהקה התנדב לרדת איתי סמוך ליעד ולהראות לי את הדרך. כשירדנו מהרכב נסחפנו בשיחה ונכנסנו לאחד מהקניונים הגדולים באזור. קניתי שם את האלבום הראשון שאי פעם קניתי לעצמי. רגע שלא אשכח לעולם. המשכנו לשוחח על מוסיקה. בפעם הבאה כשנפגשנו החלפנו מספרי טלפון והתחלנו להיפגש מחוץ לשעות העבודה. הוא אחד החברים הכי טובים שהיו לי אי פעם. הוא ליווה אותי לאורך כל תהליך כתיבת ספר הבכורה שלי. ואת הדרך החדשה אליה יצאתי כשעזבתי את תל אביב כדי לכתוב את הספר. אני מכיר את המשפחה שלו והחברות הזו נמשכה שש שנים ונגמרה. החברות הזו שרכשתי בלי כל ציפייה לקבל תמורה. רוב הדברים הטובים שקיימים בחברות מן הסוג הזה באים בלי שהאדם מצפה לקבל בחזרה את מה שהוא נותן. זהו סוד ההצלחה של חברות מרגשת. הוא לימד אותי המון, תמך בי לאורך כל הדרך ותמיד היה שם בשבילי. החברות איתו היתה חזקה וחסרת גבולות. יום אחד קיבלתי ממנו מתנה. הוא צייר ציור בצבעי שמן ועל גב הציור כתב: "והחיטה צומחת שוב... אתה מתחיל לקצור סוף סוף את מה שזרעת כבר מזמן. הלוואי שתמיד יהיה לך מאיפה לצמוח ולצמוח ולזרוע שוב ולהמשיך לצמוח. שאמא אדמה לא תיגמר לך אף פעם.“ מתנה כזאת, שום דבר בעולם לא משתווה לערך שלה. תמיד יש לו מילים מעודדות לומר. ותמך ככל שרק היה יכול. הוא ביקש שאכתוב לו שירים לאלבום הסולו הראשון שלו. אני בטוח ששווה לצפות לאלבום הזה. לרגל יציאתו לאור של אלבום כפול שלה, התקשרתי בוקר אחד אל זמרת מפורסמת אחת כדי לראיין אותה על השירים ועל החיים. באמצע שיחת הטלפון היא עצרה את השיחה ואמרה בצורה דרמטית, "תשמע, אני חייבת להגיד לך שמאוד כיף לי לדבר איתך." לשוחח עם אותה זמרת בבוקר היום הראשון של אותו שבוע היה כמו להזות על הפנים כמויות אדירות של מים קרים על הבוקר ולהישאר בעקבות זה רענן לשבוע שלם. האנרגיות שהשאירה בי אחרי שיחה עימה היו כמו אספקת חמצן לאדם לחודש בחלל. ככה זה כשאתה מחובר לעצמך. אתה יכול להשפיע על אחרים באופן שיפתיע אפילו אותך עצמך. חשוב שנהיה מחוברים לעצמנו, אם באמצעות פעולות פשוטות ביומיום כמו הקשבה לקול הפנימי שלנו, משם מגיעות כל הרעיונות האינסופיים שהופכים אותנו למי שאנחנו באמת, לגמרי אנו, באופן טהור. במקרה אחר, איחרתי בחצי שעה לפגישה עם זמרת מפורסמת אחרת שחיכתה לי בבית קפה, כי נרדמתי לשינת צהריים ולא הייתי מודע לזמן. כשהגעתי היא עמדה להתפרץ מולי וכבר ראיתי את הזעם על פניה, אבל בסופו של דבר הכול הסתדר. היא הבהירה לי שבמקרה אחר היא היתה קמה והולכת, אבל היתה לה הרגשה שהיא צריכה להישאר והיא הלכה אחרי ההרגשה הזו. תמיד סמכו על הרגשתכם הפנימית. האינטואיציה הרגעית שלכם היא החשובה ביותר מכל עצה שתשמעו מפי האדם הקרוב לכם ביותר. את המושג אודישן פגשתי לראשונה מקרוב בזכות היכרות שלי עם דוגמנית מצליחה שהכרתי במסגרת עבודתי במשרד פרסום קטן וידוע. באתי איתה יום אחד לאודישן שלה. היא נבחנה לתפקיד בסרט קולנוע, ובגלל שהכרתי את הבוחנים הם נתנו לי להיכנס איתה ולצפות בה במהלך מבחן הבד. היא היתה ידידה שלי ונהגה להגיע איתי לאירועים. האמנתי בה ובכישרון שלה ותמיד תמכתי בה ועודדתי אותה. נתתי לה טיפים על איך להצליח, וגיליתי לה את הדרך הפרטית שלי להשגת מטרות. בהמשך, פגשתי שחקנית אחרת. חזרתי מניו יורק מחופשה והרגשתי שמצאתי את אהבת חיי. שחקני טלנובלה ישראלית ידועה עם רייטינג גבוה פגשו אותי לארוחת ערב במסגרת העבודה. הם היו צריכים לענות על שאלות המעריצים שלהם ואני תיעדתי הכל לכתבה שכתבתי בנושא. היא היתה אחת השחקניות בסדרה. עד לאותו רגע לא צפיתי בכלל בסדרה, אך שמעתי עליה רבות. יום ההולדת שלה התקרב והיא הזמינה אותי למסיבה שערכה לחגוג איתה את האירוע החשוב. היא בין הבודדים שהתקשרו אליי אחרי שעזבתי את העבודה בעיתון. היא ביררה היכן אני ולאן נעלמתי. הגעתי למסיבת יום ההולדת שלה וככה התחלנו לצאת. ארוחות צהריים חטופות באמצע היום. ארוחות ערב בין שיעורי המשחק שלה. הרגשתי שזו אהבה ממבט ראשון, אך בלי להיות מודע לכך נתתי לה טיפים לגבי החבר שלה לשעבר עד שהיא חזרה אליו! זה שבר את לבי. אמרתי לה שאני אוהב אותה. יש בה הרבה ממה שאני חושב שצריך להיות באישה האידיאלית בעיני. אנשים מסביב התחילו להבין מה מתחולל בינינו. אנחנו לא מיהרנו לספר. יום אחד היא הופיעה על שער מגזין נפוץ ולפני שהתראיינה לאותו עיתון היא פגשה אותי וסיפרה לי שהיא רוצה לדבר עלינו. ביקשתי ממנה שלא. וזה מאוד הפריע לה כנראה. כי שם נגמרה החברות שלנו. היתה ביננו כימיה נדירה. מעטות הבחורות שאני יכול למצוא בהן את כל התכונות שאני אוהב. היא אחת מהמעטות שאי פעם ממש אהבתי. היא ידעה לשים דברים במקומם ובעיקר להפריד בין הקריירה לחברות. החברות ביננו נגמרה והיא זו שהחליטה לשים לרומן הזה סוף. עם הזמן, צברתי רשימה ארוכה של אומנים וכוכבי בידור שאותם ראיינתי. שחקנית ידועה אחרת פגשתי לראשונה בהשקה של מסעדת סושי חדשה בתל אביב, שהגעתי אליה בשישי אחר הצהריים, ביום הפתיחה. את הבת שלה הכרתי עוד קודם, במסגרת ראיון שערכתי עם ילדים של אנשים מפורסמים. מאוחר יותר היא השתתפה בפרויקט צילומים שהפקתי עבור העיתון לצעירים בו עבדתי, 12 תצלומי צבע שמתעדים היכן נמצא את אמני הבידור המובילים של מדינת ישראל בעוד 50 שנה מהיום, אם אשת עסקים מצליחה תמציא נוסחה שתשאיר אותך צעיר לנצח. אלבום צילומים בדיוני וצבעוני. כשיצאתי להפוגה מכתיבה בעיתון, היא היתה לי ידידה טלפונית וייעצה לי רבות לגבי ספר הבכורה שלי. שוחחנו המון בטלפון, עד שיום אחד היא חשפה באוזניי סוד. יום אחד צלצלתי אל השחקנית, הידידה הטלפונית שלי, והיתה לנו שיחה ארוכה ומשמעותית. היא הרגישה משהו. "אתה מתקשר איתם?" שאלה אותי פתאום באמצע השיחה. אמרתי לה, "כמובן. תמיד.“ באותו רגע לא ידעתי למה התכוונה, אבל אחרי הסבר קצר שנינו הבנו. ההתגלות הראשונה שלי היתה בגיל 7. הלכתי לחוף הים בשעת ערב כדי להרהר, כהרגלי. בשעה שמונה, כמה רגעים אחרי שהתיישבתי על החוף, הסב את תשומת ליבי אור בוהק שהגיח מהשמיים. משמאל לחוף הים ריחפו מעל ראשי 7 עצמים בלתי מזוהים. הם נצנצו, מרשימים ומדהימים, ושטו באיטיות מעל ראשי. לא ייחסתי לכך חשיבות מיוחדת, אבל כשהשחקנית סיפרה כי היא מתקשרת עם יישויות או יצורים מעולם אחר, אמרתי לה שגם לי יש קשר לזה. נחטפתי על ידי חוצנים. כך לפחות מגדירים מפגש מהסוג הרביעי אותו חוויתי. יש לי זכרונות מהמפגש הזה. ואני לא יכול להסביר את הזכרונות הללו. זה קרה כשנה לאחר שעזבתי את העבודה בעיתון. זכור לי ששכבתי במקום בלתי מוכר. הכול היה מואר ובוהק. שכבתי על מיטה במרכזו של חדר גדול והכול מסביב היה לבן. דמויות בחלוקים לבנים ריחפו סביבי. הם שוחחו עמי בטלפתיה. אינני זוכר את פרטי השיחה, אך אני זוכר שהיא התנהלה ללא קול וללא הנעת השפתיים, אף שהיו להם כאלה. השפתיים שלהם היו כה דקות ואני זוכר שחלל שחור מילא אותן. אחרי שהחזירו אותי למקום ממנו נחטפתי הופיע על גופי סימן, כאילו ניקבו לי את הבטן ויצרו שם בליטה מוזרה ואדומה. הבליטה נעלמה אחרי כמה שבועות. מפחיד אותי לכתוב על זה. מעולם לא סיפרתי על כך לאיש, חוץ מפעם אחת, ופעם נוספת סיפרתי על התגלות העצמים המרחפים בחוף הים לעיתונאי שעסק בכתיבה על מקרים מהסוג הזה. הוא הציע לי לכתוב על זה לעיתון בו הוא כותב. הסכמתי ומה שכתבתי פורסם כעבור שבוע. השחקנית סיפרה לי באותה שיחה מוזרה שהם מתקשרים איתה בלילות והיא מחכה שהם יעבירו דרכה מסר לכדור הארץ, כי היא מאוד רוצה להיות שליחה של מסר שכזה. את החוויה בנושא הזה החלפנו בטלפון רק פעם אחת, ומאז לא דיברנו על כך יותר. במהלך תקופת הנעורים שלי הסתכלתי אל השמיים לעתים קרובות. הבטתי הרבה בכוכבים ואהבתי להתבונן בהם. אנשים רבים חווים מדי יום חוויות מהסוג הזה, כמו מפגשים וחטיפות, או אפילו קולטים בזווית העין עצם בלתי מזוהה מרחף בשמיים. אף אחד לא יכול להסביר את זה. רוב האנשים מדחיקים את הנושא ומתביישים בו. מפנימים אותו. ואני קורא לכל אלה "לצאת מהארון" ולספר על כך. לא להסתיר. אנחנו כבר חברה מספיק פתוחה לסיפורים ולחוויות הללו. ולא צריך להסתכל על אנשים כאלה כשונים או משונים. להיפך, אפשר לראות את הייחוד שבכך. אני יודע שיש קבוצות הסברה שתומכות באנשים שחוו את זה ושיש ארגונים שמתעדים כל פרט אודותיהם. אבל אני לא מבקש שתהיו מעריצי היצורים מהחלל החיצון וכל מה שכרוך בכך, אלא שפשוט תכירו באירועים הללו שקורים מדי יום ותעבירו הלאה את הסיפור שלכם. חשוב שבתודעה הכללית תירשם העובדה שהם קיימים, וחשוב שהרבה מפקפקים יכירו גם באמת הזו, שמתרחשת בעולם שלנו כל יום. אני קורא לכל החטופים לצאת עם הסיפור שלהם. לדבר על כך. כשסיפרתי למוציא לאור של ספר הבכורה שלי את הסיפור שלי, הוא המליץ לי להניח לנושא הזה, כי העיתונות תעשה מזה מטעמים ותראה את הנושא באור שלילי. הוא פחד שיקראו לי משוגע, או שיחשבו שיצאתי מדעתי. אבל כעת לא אכפת לי איך יגדירו אותי, כל עוד אני מכיר את עצמי מספיק טוב והחברים והמשפחה שלי יודעים מי אני, לא משנה לי מה יגידו עלי ואיזו כותרת יתנו לזה, אני בטוח שברגע שיזדמן לי לשאת איזשהו דגל, ארצה לשאת את דגל הקשר בין ישויות מכוכבים אחרים לכדור הארץ. הנושא נראה לי מעניין. אחרי שדיברתי על החוויות שלי עם השחקנית, הרגשתי חרטה גדולה שסיפרתי לה הכול. הצטערתי על זה והדבר הוביל אותי לחשוב המון על הנושא. פתחתי תיבה מאוד סגורה אצלי, ואפילו נעולה. אמנם סופסוף מצאתי מישהי שאני יכול לשוחח איתה על הכול, ובכלל להרחיב בנושא הזה היה בשבילי שחרור עצום וקרבה אליה שלא היתה לי כמותה עם מישהי אחרת במובן האישי, אך נגעתי בנושא שהפחד העיקרי שלי היה שעוד מוקדם לי לדבר עליו. מה שמסתורי בעניין, הוא שהנושא בא לי במפתיע ולא אני פתחתי את התיבה הסגורה ראשון, אלא היא זו שהעלתה אותו. אני רק הרמתי את הכפפה. אתה יוצא מנקודת הנחה שחלקת סוד עם מישהי שמצד אחד אתה מרגיש מאוד קרוב אליה, אך מצד שני, האם אתה מכיר מספיק? האם אתה בוטח בה? הרי חיינו הם כמו ספר פתוח, בנויים פרקים פרקים שלא אנו כותבים ויש ביכולתנו לכוון אותם לפי רצונותינו, שמקורם בכוח העליון. פעם פגשתי בחור שגר באחד הקיבוצים בארץ. הוא תיעד במצלמת וידיאו עצם מרחף באוויר מעל ביתו, והיה נחוש בדעתו לספר על כך לעיתונאים. הוא התראיין בכל מקום שרק יכל. כנראה הבין את המסר שאני הבנתי שעליו להפיץ את הסיפור שלו והוא האמין כמוני שעל כולם לדעת. יש החושבים שזה מוזר, אחרים חושבים שזה מעניין. הרוב, אני מניח, אוהבים לשמוע סיפורים מהסוג הזה, כי הם לא קורים לכל אחד. בגיל 15 חשתי כל הזמן שמישהו צופה בי, בוחן אותי. כאילו משהו בלתי נראה צופה בי מהצד ומחכה לרגע המתאים להתגלות. באותו זמן לא ממש הבנתי את זה ולא התעניינתי בעצמים בלתי מזוהים ובחוצנים. אבל שנה לאחר מכן הופיע עצם בלתי מזוהה מעל שמי העיר ערד ובמוקדים אחרים ברחבי מדינת ישראל. החוצנים עלו אל הכותרות ואני כתבתי מוסף שלם בעיתון נוער שעסק בנושא. הוא כלל יומן היסטוריה של נחיתות עצמים בלתי מזוהים על כדור הארץ כולו והיו בו עדויות מחמישים השנים האחרונות שאספתי מארכיון העיתון בו כתבתי. היו במוסף גם כתבות שונות שהביאו ראיונות עם בני אדם שפגשו וצפו בעצמים בלתי מזוהים וחוצנים במדינת ישראל. את החומר למוסף כתבתי שבוע לפני שהתגלו לעיני 9 עצמים בלתי מזוהים בחוף אשדוד. מדהים להסתכל על כך במבט לאחור ולראות את רצף האירועים המקרי הזה, כאילו הכינו אותי לזה. כדי שלא אהיה מבוהל ולא אפחד. כעת, במחשבה על זה, אני ממש מתרגש. מרגשת אותי העובדה הלא מוכחת הזו שקיימות עוד צורות חיים נוספות חוץ מאיתנו על פני הגלקסיה. בתקופה בה כתבתי לעיתון, הייתי הראשון שכתב על סדרת הטלוויזיה "תיקים באפלה", שאהבתי מאוד, ושחשפה מקרים של מפגשים ויצירת קשר עם חוצנים שביקרו בכדור הארץ. לא מעט מספרים שהם מרפאים באמצעות אותו קשר עם חוצנים ומעבירים כל מיני כאבים גופניים באמצעותם. יש החושבים שאלה שטויות. עבורי זו היתה חוויה מתקנת לדבר על כך בטלפון עם השחקנית. אני יודע שהייתי חייב לדבר על כך עם מישהו. היום טוב לי שהיא העלתה את הנושא באותה שיחת טלפון, משום שאחרת מי יודע אם פרק חיי זה היה נכתב. אם ניקח אותי אחורה בזמן, כמעט שנה מהרגע שהחלטתי לעזוב הכול כדי לכתוב ספר בכורה, נמצא אותי יושב על כיסא ים, תחת השמש. התארחתי על סט צילומים של הטלנובלה הראשונה בישראל מבית היוצר של משפחה שכל אחד שמע עליה. אני כאן כדי ללוות שחקנית מתחילה שהפכה לידידה שלי ובימים אלה גרה בניו יורק. הרשו לי לקפוץ רגע אל סיפור מרגש אך עצוב שקשור אליה. ארבעה חודשים אחרי שעזבתי הכול, עדיין שמרתי איתה על קשר ויום אחד הוזמנתי למסיבת יום הולדת של שחקנית אחרת. קבעתי עם השחקנית הראשונה שתגיע איתי כידידה ליום ההולדת. זה היה חצי שנה לאחר שלא פגשתי את כל החברים והמכרים מתל אביב, ועולם הבידור נראה לי קצת רחוק באותו רגע. כל כך בכיתי באותו לילה. לא הלכתי למסיבת יום ההולדת. למרות שהכנתי מתנה מקורית לכלת השמחה. ציירתי לה ציור שבעצם מורכב מסיפור קצר. את הציור היא לא קיבלה מעולם. הרגשתי מתוסכל. הסיפור האישי שלי דקר אותי כמו חרב בלב. נכנסתי למקלחת, הסתכלתי בראי ובכיתי. עיניי כבר נעשו כל כך אדומות מבכי עד שלא הייתי מסוגל לצאת ככה במצב כזה מהבית. נשארתי לישון אחרי שהרמתי טלפון לידידתי השחקנית וסיפרתי לה שלא אגיע. לפעמים צריך לקבל את העבר שלך ולהתמודד עם סיפור החיים שלך גם אם הוא כואב. ממש טלנובלה. ונחזור לסט של הטלנובלה. הייתי אחרי שנתיים של עבודה אינטנסיבית בעיתון, שליחות אחת ללונדון וקיץ משעמם ויבש. ישבתי באתר הצילומים, כולם שם היו ערים משש וחצי בבוקר. הייתי שם מאמצע היום כשלפתע מכשיר הטלפון הסלולארי שלי צלצל. על הקו היתה העורכת של העיתון בו עבדתי, שהודיעה לי על מבצע של חברת משקאות גדולה. הזוכים במבצע יטוסו אל אי מסוים לפרויקט ענק ומרגש, והוחלט שאני אשלח ללוות את הטיסה ולסקר את החופשה. מיד מזגן טבעי מילא את האזור בו ישבתי והחום שאפיין את העונה הקייצית התחלף בבריזה נעימה, משב רוח שהפך בוקר יבש למעניין יותר. חיוך מאוזן לאוזן נמרח על פניי ואין ספק שהתרעננתי משיחת הטלפון הזו. שבועיים לאחר מכן קיבלתי צלצול אל אותו המכשיר, על ביטול העניין כיוון שהסיקור הובטח למישהו אחר ממערכת העיתון, עוד לפני שפנתה אליי העורכת כשהציעה לי את החופשה. היא פשוט לא ידעה שאותו עיתונאי כבר סגר את הסיקור של המבצע. כתחליף הובטח לי שאקבל טיסה לכל מקום אחר שאבחר במסגרת האפשרויות הקיימות. באותה נשימה שאלה אותי העורכת אם אני רוצה לטוס לראות מופע של הזמרת וויטני יוסטון בלונדון, ואולי אפילו גם לראיין אותה. האים חשתי אכזבה לעומת הטיסה לאי של חברת המשקאות? מובן שלא! זה אפילו עדיף. לונדון, וויטני וכל העניין, כל זה נשמע לי מוכר מהפעם הקודמת, כשטסתי לסקר את המופע של הזמרת ז'אנט ג'קסון. אך הפעם, הכי קרוב שהגעתי אל הזמרת היה אל הלימוזינה שלה מחוץ לאולם המופע, ואל ספר הטלפונים האישי שלה. איך? "היא תתקשר אליך," הובטח לי מחברת התקליטים שלה. במסגרת מסע יחסי הציבור למופע, היתה אמורה הזמרת לחייג למספר מצומצם של עיתונאים כדי להתראיין ואני ביניהם. אך "בשל הלחץ הנפשי שהיא נתונה בו," הודיעו לי מאוחר יותר, "היא מבטלת את כל הראיונות." אפשר להבין את זה: הוסיפו לה מופע לזה הקיים. כך עברה יומיים של הופעות ברצף, והמופעים היו סולד אאוט והתקיימו באצטדיון וומבלי בלונדון. כשחזרתי, הודיעו לי ממשרד הפרסום בו עבדתי על טיסה נוספת. נבחרתי לייצג את ישראל במשלחת שתצא למשחק בית של קבוצת כדורגל במנצ'סטר שבאנגליה. ארבעה ימים באנגליה וכרטיס אורח כבוד במשחק הכדורגל. היה לי מכשיר טלפון סלולארי כדי לתפקד כראש המשלחת ולקחתי איתי את מספר הטלפון של מנכ"ל החברה באנגליה, נותנת החסות של קבוצת הכדורגל, שארגנה את הכול, כדי לתאם את כל המסע. ממש שבועיים וחצי לפני הנסיעה צולמתי לתוכנית טלוויזיה שסיקרה יום בחיי. כתבה ששודרה בטלוויזיה, שסקרה את עולם הבידור המקומי מאחורי הקלעים ומזווית עיינו של עיתונאי בידור. הקטע שצולם שודר ביום בו הוטסנו, חברי המשלחת ואני, למנצ'סטר. קיבלתי תגובות על כך בשדה התעופה. זו היתה תקופה של הצלחה מסחררת עבורי. הפכתי לעיתונאי מבוקש ועסקתי במה שתמיד רציתי לעסוק בו: כתיבה. ההצלחה באה אל מי שמוכן לקבל אותה. אם אתה עושה הכול כדי שהיא תבוא, היא לא מהססת מלדפוק על דלתך, והכי חשוב להתמיד. הנוסחה להשגת מטרות בחיים קיימת. יש דרך להגיע למה שאתם רוצים להגיע אליו, ועל כך בהמשך. ארצות הברית. חורף שנת הסיום למילניום הקודם, כחודש לפני הטיסה למנצ'סטר, אנגליה. אתה מוצא את עצמך בביתו של חבר בארץ זרה, מתארח במקום שאינך מכיר. המבטא האמריקאי קל יותר לביטוי מהמבטא הבריטי. הלונדוני דורש הרבה יותר מאמץ. החלטתי לקחת חופשה קצרה. הנה קטע מהיומן האישי של אותה תקופה: ״אוקטובר שנת 1999. שלוש שעות מפרידות ביני לבין סן פרנסיסקו. השארתי לחברים שאצלם אני מתארח הודעה בבית והם כנראה יקבלו אותה בעוד כשעה, כשישובו מהעבודה. אין לי מילים לתאר את התחושה המוזרה שאפפה אותי. מעניינת, מהולה בהתרגשות כזאת שטרם חוויתי. חלק מהאווירה הלחוצה בישראל עדיין ליוותה אותי. אבל לא דאגתי. כשאגיע, החופש יתחיל״. לידי במטוס ישבה גברת שיצאה לבקר את בנה. היא סיפרה לי שהוא בגיל שלי בערך ופיתחנו שיחה. סיפרתי לה על ספר הבכורה שאני כותב בימים אלה ותרגמתי לה תוך כדי הטיסה לאנגלית את החלק הראשון. היא חייבת לקבל עותק מהספר המלא, אמרה לי, אפילו שהוא בעברית, והשאירה כתובת. "אפשר לראות את זה בעיניים שלך," הבטיחה לי, "אתה תצליח! אם תתמיד במה שאתה עושה, תזכה להצלחה. אפשר לומר זאת לפי הלהט שלך," הוסיפה. רק המחשבה על קליפורניה עשתה אותי מרוגש, ולחשוב עוד שבשבת הקרובה אחצה חזרה את ארצות הברית לנקודה שממנה אני יוצא כרגע. וואו. כשקיבל לידיו את הספר "זכרונות ממחוז מדיסון", בעת שמסר את כתב היד לספר הבכורה שלו למוציא לאור, הוא ידע שלא במקרה הוא מקבל עותק מהספר המתורגם. המחברת שכתבה את "זכרונות ממחוז מדיסון" קיבלה לידה עותק מספר שאמור היה להתפרסם בעוד זמן מה. היא קיבלה אותו קודם לכן, משום שהוא מתאר את סיפור אהבתה למחבר הספר. כעבור זמן מה ישבה בארוחת ערב עם אנשים נוספים, שהזכירו בשיחתם את אותו סופר שכתב את רב המכר ההוא. "מעניין מי היתה גיבורת הסיפור," עלתה השאלה לאוויר. באותו רגע החליטה לכתוב את "זכרונות ממחוז מדיסון", שמגולל את הסיפור האמיתי שמסתתר מאחורי הספר שהיה לרב מכר. הוא לא רצה לחכות לרגע אחר מאותו הרגע כדי לגולל את הסיפור האמיתי שמאחורי הספר "7", ספר הבכורה שלו. והרי סיפור חייו, כך חשב, יכול למלא עמודי עיתון שלמים. הוא בחר לעשות זאת כדי להעביר את המסר. כדי להיפטר מהסיפור שהוא נושא בליבו כבר כמה שנים טובות, ובעיקר כדי להמשיך הלאה. להגשים את חלומו הענק ביותר להיות שחקן מצליח. "כדי להיות שחקן טוב אתה צריך להכיר את כל הצדדים והרבדים שבך," הוא מסביר, "להכיר בעברך ולהיפטר מהעכבות ומהסינונים של רמת הביטוי שלך.“ "אתה חייב להתמודד עם העבר שלך," שרה ז'אנט ג'קסון באחד משיריה שהוא כל כך אוהב מהאלבום 'חבל קטיפה'. אין ספק שכדי ליצור עתיד מושלם אתה חייב להבין את העבר שלך, בתקווה להווה מושלם. אז הנה המשך הסיפור שלו. הייתי שם. פשוט הייתי. המכונית פגעה בי בכל העוצמה ונשארתי בריא ושלם. מה היה שם בדיוק? את הסיפור הזה לא תשמעו אף פעם ואולי אפילו לעולם. באמצע חורף 1998, ביום קיצי במיוחד, החלטתי ללכת לים ולא תיארתי לעצמי שהמים יהיו כה שקטים. בחוף פגשתי זוג זקנים וביקשתי מהם לשמור לי על החפצים, כדי שאוכל לשחות קצת. הם לא היו דוברי עברית, אבל הבינו אותי. נכנסתי למים והתחלתי לשחות. בתוך המים פגשתי מישהי ושאלתי אותה עד כמה בטוח להגיע לקטע הכהה שראיתי מהחוף. רציתי לשחות עד אליו ולחזור חזרה. "אני חושבת שהכול בסדר כאן," אמרה לי הבחורה שפגשתי, "אבל אני לא אחראית למה שיקרה לך," הוסיפה בלי לדעת את שיתרחש. בחורף אין מצילים, ובכל זאת נכנסתי למים והחלטתי לשחות לכיוון המים העמוקים יותר. הגעתי לאזור הכהה שאותו ראיתי מהחוף, ורגע לפני שהתכוונתי לחזור גיליתי שזהו סלע ענקי. היתה שעת אחר צהריים והשמש נטתה לשקוע. עליתי על הסלע ונעמדתי. הלכתי עליו כמה צעדים ומיד החלקתי לתוך בור שהיתה בו מערבולת חזקה. מים נכנסו אלי מכל כיוון ולא יכולתי לנשום. לבי כבר החל לומר את התפילה "שמע ישראל" וקיוויתי שמה שהכניס אותי עמוק פנימה, גם יוצא אותי משם. ניסיתי לשחות, אך לשווא. כל שיכולתי באותו רגע היה להיאבק במים. כמה רגעים לאחר מכן התמסרתי למערבולת, כשפתאום סחפו אותי המים שוב אל החוף. חזרתי לדירתי ובאותו ערב קבעתי עם ידידה להחזיר לה מכשיר טלוויזיה קטן ששאלתי ממנה. למרות שלא ידעתי איך מגיעים אליה באוטובוס, החלטתי לעמוד לצד תחנת אוטובוס שנוסע אל הכיוון אליו הייתי צריך להגיע. האוטובוס עצר סמוך לתחנה ולא הבחנתי שהוא מאפשר לנתיב שלם לנסוע בינו לבין המדרכה. עוד לא הספקתי לשאול את הנהג אם הוא מגיע למחוז חפצי. ברגע שהנחתי רגל אחת על הכביש, מכונית לבנה פגעה בי והעיפה אותי כמה מטרים לכיוון הנסיעה. נפלתי על הקרקע ונחתי על שתי ידי. לא עיכלתי שאני בריא ושלם. כעבור כמה שניות קמתי על רגלי והמשכתי לתוך האוטובוס. "לאן אתה צריך להגיע?" שאל אותי הנהג ההמום. "אני אביא אותך בדיוק לאן שאתה צריך," הוסיף והציע לקחת אותי אל המקום המדויק שבו גרה החברה אליה הייתי צריך להגיע. האוטובוס היה ריק. חיתוך הדיבור שלי החל להעשות מהיר במיוחד ודפיקות הלב שלי הפכו למואצות יותר. "אתה בסדר?" שאל נהג המכונית שפגעה בי, "האם אתה צריך משהו?" המשיך לשאול וציין שהוא היה חובש בצבא. החלפנו מספרי טלפון ואף רשמתי את מספר הרכב של המכונית הלבנה על היד שלי עם עט שקיבלתי מנהג האוטובוס. המשכנו לנסוע. בדרך החלטתי שלידידה שאליה הייתי צריך להגיע כבר לא אלך, ונהג האוטובוס הוריד אותי בקרבת מקום. החלטתי שאני רוצה לעבור בדיקה רפואית כללית כדי לדעת שהכול בסדר, למרות שאני מרגיש טוב. ניגשתי לאחד הטלפונים הציבוריים והחלטתי לדווח על התאונה למשטרה. הם שלחו אמבולנס למקום בו נמצאתי ונסענו לבית החולים הסמוך. כשהגענו הגישו לי קבלה על האמבולנס. סירבתי בתוקף לשלם, כי לא אני הזמנתי את האמבולנס ובית החולים היה במרחק הליכה מהמקום בו נאספתי. אם כך, יכולתי ללכת ברגל. לכן קמתי והלכתי, מבטיח לעצמי שהדבר הראשון שאעשה למחרת בבוקר הוא לגשת לרופא המשפחה שלי. התקשרתי הביתה כדי לדבר עם הוריי, לספר להם את אשר אירע ולומר להם שהכול בסדר איתי. למחרת, במקום ללכת לרופא הגעתי לעבודה וביקשתי את היום שלאחר מכן כיום חופש. באותו יום נכנס בי מרץ וניקיתי את הבית. ביום הבא החלטתי שלפני שאסע לרופא אבקר חבר שהכרתי במסגרת העבודה. בדרך פגשתי כנר רחוב והחלטתי לתת לו כמה מטבעות. אותו אחד שעמד שם מדי יום לאסוף את המטבעות מעוברים ושבים כי לא היה לו איפה להיות, המשיך לעמוד שם גם כשהמשכתי ללכת. אספתי את החיוכים סביבי במבט אחד שנמשך לאורך השדרה. יכולתי לשוב ולמהר באותו זמן, אך רציתי ליהנות מכל רגע. אחרי שביקרתי את החבר החלטתי להמשיך לקניון הסמוך לפנק את עצמי בממתקים, כפי שנהגתי לעשות באותה תקופה. בדרך לקניון עשיתי קיצור דרך בו החלטתי לקפוץ מעל חומה שאת גובהה לא הערכתי נכון. שיערתי שהיא נמוכה, ורק אחרי שקפצתי גיליתי שהיא מאוד גבוהה. כשהגעתי לקרקע התעקמה רגלי הימנית והקרסול התרסק. לא ידעתי זאת מיד והמשכתי בדרכי. היתה לי תחושה שמשהו לא בסדר עם הרגל, סוג של אי נוחות, אך כדי להיות בטוח חלצתי את הנעל והורדתי את הגרב של אותה רגל. נבהלתי כשגיליתי את הרגל הנפוחה שקיבלה גוון אדום וסגול. חזרתי במהירות אל החבר והתמוטטתי בפתח ביתו. מספר שעות מאוחר יותר התעוררתי בבית חולים, בחדר מיון. כל המשפחה שלי היתה שם, ההורים, בני דודים וחברים שהגיעו קצת אחריהם. כולם שאלו אותי שוב ושוב ושוב ודרשו לדעת מה קרה. כולם דאגו, אך אני לא סיפרתי את הסיפור המלא אשר אני מגולל בפניכם כעת. מאיפה אתחיל? לא היה לי כיוון ורציתי לשכוח מהכל. החזירו אותי הביתה ואחרי כמה ימים התעלפתי פעמיים. בפעם השנייה כבר הובהלתי שוב אל בית החולים. נעלמתי לכל חבריי ומכריי. בחדר המיון עברתי בדיקות וצילומים בכל גופי. אף רופא לא מצא הסבר למה שעבר עליי. בסופו של דבר, בתום הבדיקות היה חשש שאזדקק לניתוח ברגל הימנית, לצורך סידור הקרסול שהתרסק כמה ימים לפני כן. אני התחלתי להתפלל וליצור את המציאות של עצמי, בעיניי רוחי ראיתי את הרגל כבסדר וכבאורח נס כעבור כמה שעות אחרי התייעצות ממושכת בינם לבין עצמם החליטו הרופאים רק לגבס את הרגל ולהשאיר אותי במעקב. אבל הם נתנו לי הוראה ברורה אחת. לא לדרוך על הרגל למשך כמה חודשים. לכן בבית החולים נתנו לי כיסא גלגלים ובעזרתו התניידתי בתקופה הקרובה. נזקקתי לטיפול פסיכולוגי של שלושה חודשים. טופלתי אצל פסיכולוג שמאוד הערכתי. היחסים בינינו הפכו כה קרובים עד שהפסיכולוג החל מספר לי על בעיותיו וחוויותיו בבית. הוא שמע ממני עצות וחוות דעת אובייקטיבית על המרחש אצלו ואני רכשתי כלים להמשך החיים. כאן הסתיים הטיפול. עניין הגבס ברגל נתן לי מנוחה מעבודה אינטנסיבית. אמנם המשכתי לכתוב מעט לעיתון בו עבדתי, אבל החלטתי לכתוב ספר בכורה על משמעות החיים. מסע שכזה אל האני הפנימי האלוהי שירגש כל אחד מאיתנו. חברים החלו להתקשר אליי, וקיבלתי מכתבים מעודדים וציורים וברכות מחבריי לעבודה, עד הרגע שהורידו לי את הגבס. כשסיימתי לכתוב את הספר, ישבתי עם כל המשפחה והזמנתי את כל מבקריי בחדר המיון שבאו באותו יום לשם, כדי לספר להם את הסיפור המלא שאותו אני מגולל בפניכם כעת. בבית החולים הציעו לי לעבור היפנוזה כדי לקבל תמונה מלאה יותר מהאירוע שעברתי. סרבתי. פחדתי מההיפנוזה. האמנתי שעם הזמן אדע מה קרה, ואכן קפצו לי פלאשבקים מדי פעם בהמשך, שהאירו לי פרטים ממה שאירע לי. יום אחד ישבתי לשיחה עם מי שהיתה שותפתי לדירה באותה תקופה בה קרה הכול. "אתה חייב לברר את מה שקרה לך," היא גערה בי. לא היה לי מושג עד כמה צדקה. לקח לי זמן להבין ולחבר את הכול לתוך רצף של שלושה ימים. אני יושב כעת ב'הייד פארק' בלונדון ונזכר ברצף האירועים שחוויתי, כותב לכם את הסיפור שלי, כדי להעביר אותו הלאה. כדי להבין אותו בעצמי. כדי להבין את עצמי. זה חשוב להבין את עצמך כי כך אתה יכול להצליח בחיים, כשאתה ברור ויודע מה אתה רוצה. אני מעביר לכם את הסיפור שלי, הפעם עם מסר. לי זה הסיפור שלא יסופר, כי לא תיארתי לעצמי שאי פעם אספר אותו. יש כאלה שיודעים פרטים מסוימים ממנו ואחרים יודעים חלקים אחרים. לא כולם יודעים הכול ובטח שלא את האמת. כדי להמשיך הלאה לשאר המטרות של החיים צריך להבין ולהתמודד עם העבר שלך. להשלים איתו, ללמוד אותו וללמוד ממנו, אך בעיקר להכיר בו כעבר. פעמים רבות שאלתי את עצמי, מדוע דווקא אני? והתעוררה אצלי הסוגייה האם הייתי משנה משהו בכל הסיפור הזה לו היתה לי אפשרות להיות הכותב שלו? חשבתי על כך המון, ימים ולילות והגעתי למסקנה שהתשובה היא לחלוטין שלילית. אני מאמין שהכול קרה כפי שהיה צריך לקרות בשלמות. הייקום הוא דבר מדויק ומושלם ומופלא שגורם לכל דבר לקרות עם סיבה מאוד מסוימת. וכדי להעביר את המסר שאני רוצה להעביר צריך לעבור לא מעט דברים. החוויות שחוויתי אמנם לא רגילות, אבל אני בחור רגיל לגמרי. אדם פשוט, אבל מאוד מודע ליכולתו. מעבר לכך, הסיפור שלא יסופר הוא מתנה עבורי כי הוא הפך לספר שאתם קוראים כעת, ולכן היה שווה כל רגע לחוות את החוויות הקיצוניות שלא ברור לי אם הייתה לי שליטה עליהן, או לא. בנוסף, אני מאמין שאין בעולם שאלות שלא ניתן לענות עליהן. גם אם זה עניין של זמן. לכל דבר יש פיתרון ולכל שאלה תשובה. אני לא מאמין שקיימות בעיות בעולם ואני אסביר את עצמי בקשר לזה. הכול מורכב משאלות ותשובות. בעייה היא בעצם שאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו ולמצוא לה את התשובה או את הפיתרון. תקראו לכך פילוסופיית חיים, אבל ככה גדלתי. אחת המסקנות שהגעתי אליהן כתוצאה מהאירועים שעברתי, היא שהחיים יקרים ואנחנו לא לוקחים אחריות על עצמנו ועל מה שאנחנו באמת רוצים. אנחנו עוטים מסיכות ומעמידים פנים שאיננו מה שאנחנו. אנחנו לא מגשימים את החלומות שלנו. לא כל אחד עובר אחרי הצבא את המסלול הזה של נסיעה להודו וחיפוש עצמי. גם אני לא עברתי את השלב הזה בחיים. הרבה מאיתנו מוצאים את עצמם נסחפים בזרם החברתי שהופך אותם ללא אינדיבידואלים. מה שמאיים על החברה יותר מכול הוא ייחוד. כשאנחנו פוגשים מישהו מיוחד, יש בנו הערכה כלפיו על מה שהוא, אבל מצד שני אנחנו נרתעים. החברה לא יוכלה לקבל אותנו אלא אם נהיה מקוטלגים, וזה מה שמוביל את העולם למקום חסר יצירה. עלינו לשוב להיות יצירתיים בחיינו היומיומיים, ויותר מכך להימנע מלהיות מוכתבים על ידי החברה וללכת אחרי החלומות שלנו. בחזרה לחורף שנת 1998. מספר חודשים לפני כן ישבתי באותו הפארק בו אני נמצא כעת, בבירת אנגליה, לונדון. הפארק היה אז עמוס באנשים ולא נתן לי ולו סימן אחד למה שעתיד להתרחש. הכול קרה במפתיע. יש המון רגעים בחיים בהם אתה מוצא את עצמך לבד. אין אף אחד שממש מכיר אותך היטב מספיק כדי שתוכל לבוא אליו ולפתוח את הלב אצלו. חוץ מההורים שלך, שתמיד יהיו שם בשבילך, אבל לא תמיד בא לך לשבת מולם ולשוחח. לכן אני מציע לכתוב. גם אם אין לכם כשרון כתיבה קולח במיוחד, או אם אתם חושבים שאתם לא יודעים את הדרך למלא עמודים שלמים במילים, קחו דף ועט ותכתבו. כמה שיותר, הכל, את כל מה שעולה לכם לראש. ככה תשחררו את החלומות את המחשבות ואת הרגשות שלכם החוצה. ללא סינונים, של אגו, מחסומים מהעבר, ומגבלות. כתבתי המון לאלוהים. מילאתי מחברות שלמות במכתבים כאלה. נהגתי לשבת לילות וימים שלמים כדי לכתוב לאלוהים. הפסקתי רק כשאלוהים התחיל להגיב, לעזור ולהקשיב למשאלות לבי שמומשו. לאחרונה חזרתי לכתוב לו שוב. ברגע שהתחלתי לקבל תגובות ממשיות לבקשותיי, כבר לא מצאתי על מה לכתוב לו. אלא לאחרונה גיליתי עוד על עצמי והצבתי לעצמי מטרות גדולות יותר מאלה שכבר השגתי. תפילה היא דבר מאוד מומלץ. פשוט להמציא תפילות שמשקפות את מאוויינו ולחזור עליהן במהלך היום. התפילות שלנו מתגשמות. זו עובדה בייקום - מה שאנחנו חושבים אנחנו מושכים אלינו. ויותר מכך, מה שאנחנו מבקשים מאלוהים, קורה. ואם לא מה שביקשנו, קורה משהו יותר טוב, או משהו בדרך למה שביקשנו. ביום בו החוזה בייני לבין ההוצאה לאור של ספר הבכורה שלי נכנס לתוקף, קיבלתי ספר תהילים במתנה. פתחתי את הספר הקטן באקראי ומשך את תשומת לבי הפרק שבו פתחתי ממש במקרה. פרק פ"ב. מה שמעיד על כך שאין מקריות בעולם, כי מקריאה מעמיקה יותר של הפרק בתהילים גיליתי שמה שכתוב שם הנו חלק מהמסר וממהותו של הספר הראשון שלי, מה שלא ידעתי קודם לכן כי לא הכרתי את הפרק הזה בתהילים. אכן צירוף מקרי מדהים. "מעבר לכך שאין מקריות בעולם, אם יש משהו אחר שאנחנו צריכים להאמין בו הוא מה שאמא שלנו אומרת לנו במהלך החיים," הוא טוען. "צריך להתייחס לדבריה כאל קדושים. אמא היא אדם קדוש שאלוהים לא שלח אלינו סתם. לרוב היא יודעת דברים מעבר למה שבאמת קורה ושאנחנו איננו יודעים. לכבד את ההורים זה דבר טוב. אלא שלהקשיב לנשים בכלל זה דבר חשוב. הן אינטואיטיביות וכל הזמן יודעות. לפעמים אנחנו מבינים את מה שאמא שלנו אמרה לנו רק לאחר מעשה.“הדבר הראשון שהחליט באותו קיץ של שנת 1998 בלונדון, היה שכאשר ישוב לישראל יעסוק במשהו מסוים, בנושא שהכי משך אותו ושבו הוא רצה להשקיע את מרב זמנו ומרצו. וכך היה. כששב לישראל, הרגיש שהוא לא במקום הנכון. בגיל 19 וחצי הוא עזב את הבית של ההורים שלו ושכר דירה עם שדרנית רדיו מוכרת. בהתחלה הכול הלך לו מצויין. הוא התפרנס מכתיבה ושמו החל להתפרסם. הוא לא ידע אם בבית של המשפחה שלו עוקבים אחרי מעשיו בעיר הגדולה, לכן מדי פעם שלח אל בית הוריו בדואר חבילות עם עיתונים בהם הוזכר שמו. כשרגלו היתה מגובסת הוא ניצל את הזמן לכתיבת ספר הבכורה שלו. הרופאים כאמור הורו לו שלא לדרוך עליה ולכן הוא הגיע ממקום למקום עם כיסא גלגלים, הוא ראה בכך מתנה. ברכה שאפשרה לו לשהות יותר בבית וכך החל לחבר עלילה למשפטים החכמים אותם אסף במהלך כל חייו. תחילה לא היה לו מובן מדוע אנשים מרותקים לקטעים שכתב. הוא אמנם רצה להעביר סיפור שיהיה דומה למה שעבר עליו. "אבל לא כתבתי את הספר הראשון שלי על עצמי," הוא אומר ומוסיף בהתרגשות, "יש בספר הראשון שכתבתי '7' הרבה המצאות, הגזמה של המציאות והמון דמיון. הדמיון שלי תמיד עובד, והפעם, במהלך הכתיבה פעל עשרים וארבע שעות ביממה. לפעמים כשאני נוסע באוטובוס אני מדמיין איך הוא מרחף באוויר ועושה פעלולים אקרובטים תוך כדי תעופה, וככה אני מעביר לעצמי את הנסיעה, יש לי דימיון מטורף.“ במקביל לכתיבת ספר הבכורה שלו, כשרגלו היתה מגובסת, כתב לעצמו מטרות: מה היה רוצה מהחיים. "רציתי דברים וקיבלתי אותם תוך מספר חודשים," הוא מתרגש לספר. "כשאתה רוצה משהו וזה בא מתוך תשוקה אמיתית לעשייה ולהגשמה, אף אחד לא יגיד לך 'לא'. גם אם זה יקח זמן, הסבלנות משתלמת. עליך להמתין לתורך, ולכל אחד יש תור. לכולנו יש מקום בעולם," הוא אומר. "עם זאת, חלומי הגדול ביותר הוא להקים בית ומשפחה, לגדל ילדים ולהמשיך את הדור. נכון שעוד מוקדם לחשוב על זה, משום שבגיל 17 בדיוק התחתנתי עם הקריירה, מה שלא איפשר לי לקיים מערכת יחסים ארוכת טווח. היו תקופות שהייתי בין הקרקע לשמיים וטסתי כל כמה חודשים. כעת אני עוד מעט בן 25 ותמיד אמרתי לעצמי שעד גיל 25 אכתוב את כל האמת בספר אחד וארצה להמשיך עם החיים האמיתיים. אין כמו האמת. באשר היא, אנחנו חייבים לקבל אותה, להשלים איתה. להיות מציאותיים. גם אם נדמה שאי אפשר. זה חוק בלהיות אדם לומר את האמת ולהמשיך לדבוק בה. האמת תמיד מנצחת. אפשר לשמוע שקר בקולו של אדם. אני לא מסוגל לומר דברי שקר, אם כי אני שחקן מלידה. קשה לי לזייף בחיי הפרטיים. אני אדם שקוף מאוד, ואפילו יותר מדי. כל מה שאני מרגיש או חושב, רואים עליי מייד. אי אפשר שלא להבחין כשאני כועס, עצוב, שמח או מהורהר. אפשר לראות אמת בעיניים של האדם כמו שאפשר להבחין שמשהו מפריע לו, גם אם הוא מנסה להסתיר את זה. בכל מקום ובכל זמן האמת עדיפה על פני כל דבר אחר. במהלך החיים אנחנו חולמים גם כשאנחנו ערים. לפעמים אנחנו חולמים תוך כדי שינה, חלומות שאנחנו זוכרים בבוקר, ועל חלק מאיתנו זה משפיע במהלך היום," הוא טוען. פעם אחת השאיל למכרה שלו חפץ, והוא שכח למי. כעבור זמן רב רצה אותו חזרה, אבל עדיין לא זכר למי נתן אותו. במשך שבועות ניקרה במוחו השאלה היכן החפץ ולא עזבה את מנוחתו. יום אחד הוא חלם על מכרה שלו שמבקשת ממנו את החפץ, ואותה מישהי מסוימת קיבלה ממנו אותו בחלום. כשהתעורר חשב עליה והתקשר אליה. החפץ אכן היה אצלה. מוזר, אך אמיתי. פעם אחרת חלם שמכר שלו חותם על חוזה עם חברה מאוד מסוימת ששניהם מכירים. כשהתעורר התקשר אל אותו מכר והם נפגשו. הוא לא סיפר למכר על החלום, מפני שהניח כי מדובר בעוד חלום. אלא שזה לא היה סתם חלום. כעבור כמה דקות של שיחה המכר התחיל לספר לו על חברה שהוא בקשר איתה. מיד הוא עצר אותו מלהמשיך וסיפר לו באיזו חברה מדובר ועל החלום אותו חלם עוד באותו בוקר. המכר נדהם והתקשר למכרים משותפים כדי לשאול אותם אם הם העבירו את המידע, כי סיפר על כך בסך הכול לשלושה אנשים ולא האמין שאיש מהם לא סיפר לו על כך דבר. במשך זמן רב ניסה להסביר לעצמו מדוע כל זה קורה לו. החלומות, התחושות והמצבים הבלתי אפשריים בהם הוא נמצא במהלך החיים. "אני מניח שיש עוד אנשים בעולם שחולמים דברים שמתגשמים," כך הסביר לעצמו את אשר מתרחש בחייו. יום אחד, למשל, בשעת אחר צהריים, החליט ללכת לים למדיטציה ולקח איתו את הטלפון הסלולארי. בדרך לחוף הים עבר דרך גן ציבורי כלשהו ושם נזכר במישהי שהוא מכיר. כעבור כמה רגעים חלפה בראשו המחשבה, "כשהשמש תשקע הבחורה שחשבתי עליה תתקשר." הוא התיישב על החול מול הים והשמש החלה לשקוע. לא עברו חמש דקות ואותה בחורה עליה חשב אכן צלצלה אליו. מקרה דומה נוסף שלבטח קורה לכולנו, התרחש יום אחד כשהלך עם חבר ברחוב. כששאל את אותו חבר מה קורה עם מכר משותף של שניהם, אחד שהמון זמן הם לא ראו, אמר החבר, "לא יודע איפה הוא היום", ובדיוק אז חלף על פניהם והופיע הבחור עליו הוא שאל. "קורה לי המון שאני חושב על אנשים שאני מכיר ורוצה לפגוש אותם, ואז פתאום הם מופיעים לי באקראי ברחוב, מתקשרים אליי או שואלים עליי באמצעות חברים.“ יום אחד הוא הגיע למערכת העיתון שבו עבד, והיה צריך מספריים. זה היה ממש מזמן. הוא ניגש למזכירת העיתון, ששולחנה היה מכוסה בעיתוני הבוקר. סביר להניח שהמספריים המבוקשים נמצאים באחת המגירות שמימין למזכירה. הוא התכוון לשאול אותה אם אפשר לקבל את המספריים השחורים שנמצאים מתחת לעיתון שעל השולחן, למרות שלא הייתה שום סיבה שיידע מהו צבעם והיכן בדיוק הם מונחים. במקום זה יצאו מפיו רק המילים, "אפשר לקבל את המספריים בבקשה?" היא הסירה את העיתון מהשולחן לאחר חיפוש קצר והושיטה לו את המספריים השחורים שהיו מונחים מתחת לעיתון הבוקר על השולחן. חוויות מסוג אחר הוא חווה בגיל מוקדם יותר, כאשר יחד עם בן הדוד שלו וחברים בגיל העשרה ישב לתקשר באמצעות לוח סיאנס עם רוחות מעולם אחר. "הייתי סקפטי מאוד לגביי העניין הזה והטלתי ספק בכל הסיפורים ששמעתי על הנושא," הוא נזכר. "עד שבפעם הראשונה שהשתתפתי בסוג כזה של תקשור, שאלתי על ציון שקיבלתי במבחן באחד המקצועות מבית הספר, והייתי היחידי בכל החדר שידע מהו הציון, מבין חמש האנשים שנכחו במקום," הוא מספר. הציון היה 98 והרוח עימה הם תקשרו ידעה זאת מיד. יום אחד, לפני מבחן שכבתי גדול שהיה לו בבית הספר בגיאוגרפיה, החליט לערוך ניסיון קטן: לתקשר באמצעות סיאנס ולנסות לברר אילו נושאים יופיעו בבחינה. הוא הכין את החדר לסיאנס והתרכז היטב. הודגשו לו באמצעות תקשור נושאים מאוד ספציפיים, והישות עימה תקשר לא חסכה בפרטים. במהלך הערב הוא שם דגש על לימוד הנושאים שנמסרו לו, ולמחרת בבוקר ניגש לבחינה. למרבה הפתעתו, אותם נושאים שהודגשו לו באמצעות ההתקשרות עם אותה ישות מעולם אחר שהופיעה בחדרו בערב הקודם, אכן הופיעו בבחינה בגיאוגרפיה. מאוחר יותר, כשהתבגר, התרחק מאוד מהנושא של עולם הנסתר וממיסטיקה, אך בימי שישי נהג להדליק נר כדי לחזק את הצד הרוחני שבו. "אני אדם מאוד מאמין," אמר תמיד בנוגע לקיומו של אלוהים והבין שהנר שנהג להדליק בימי שישי נותן כוח. אך כעת הוא אינו קרוב כלל לעולם הזה של הנסתר. אלא רק לחיבור עם האלוהות. “הכול קשור בכול, ולא במקרה הדברים קורים בדרך שבה הם קורים. יש סיבה לכל דבר," הוא טוען. לפני כמה ימים הוא נפגש עם מכר ותיק באחד מבתי הקפה בלונדון. מכר זה לומד קבלה ועוסק בפרוייקטים של המרכז לקבלה בלונדון. השאלה הראשונה שאיש הקבלה שאל אותו הייתה, "למה באת ללונדון?“ "מאיפה נובעת השאלה שלך?" ביקש מהמכר להבהיר את עצמו. "מה אתה רוצה ממני?" שאל המכר, התכוון לכל מילה וסיפר לו על המחשבה שלו לפיה אנשים לא נפגשים במקרה וכל אחד פוגש את האחר כדי לתת ולקבל ממנו משהו, לא דווקא חומרי. בתמימותו רצה רק לפגוש בו כדי להישאר בקשר, בלי כל סיבה מיוחדת. הם קבעו להיפגש לפני כשנה באותו מקום, אך לא יצא להם. "לא ראיתי אותו כבר תקופה ארוכה והשאלה הזו שלו קצת הפתיעה אותי," הוא מגלה. "אני חושב שלא צריך לדחוק בזה, כי לא תמיד אנחנו יודעים את הסיבה לכל דבר מיד, ולפעמים מבינים את הדברים רק כשאנחנו חושבים עליהם אחורנית בזמן. אכן היתה תקופה שבה נהגתי, אולי באופן קצת מוגזם, לחפש משמעות לכל דבר קטן, לכל פגישה אקראית ברחוב, לכל שיחה. לרוב הצלחתי." זה היה בדיוק כמו שהמכר ההוא תיאר בפניו. "מה יש לך לתת לי ומה אני מוסר לך?" הסביר לו. בשלב כלשהו הוא הפסיק לחלום והרגיש שמאותה נקודה הוא חי כדי לחיות את החלומות שצבר עד אותו יום. "יש לי המון תוכניות, רק העתיד יספר מה ייצא אל הפועל, כי דבר לא מובטח חוץ מהחיים עצמם. אבל כל עוד זה תלוי בי ברגע שדברים יקרו הם יבואו מעומק הנפש האינסופית שבי," הוא אומר ומוסיף, "יש לי כבר רעיונות לספר הבא, סקיצות לשירים שכתבתי ושאני רוצה להלחין ולהקליט ועוד כמה רעיונות לתחום בו אני עוסק. מעבר לכך, מה שיבוא בדרך וההשלכות של הכול כבר יביאו עמם דברים נוספים. כעת אני מרוכז בעשייה. בלהציב לעצמי מטרות ולהשיג אותן. החלטתי שאין לי זמן לבזבז. כל דקה מנוצלת לכתיבה והמוח שלי עובד גם כשאני ישן.“ כתבו עליו פעם בעיתון ש"הוא מין מכונה רוחנית שניזונה עשרים וארבע שעות ביממה ממה שקורה סביבה.“ "אני בסך הכול בנאדם," הוא מסביר את מה שנכתב ומוסיף. "נושם את אותו האוויר שכולנו נושמים. כך גם אלברט איינשטיין, המוכר בחנות המכולת ושאר גדולי האנושות. הכול מתחיל ממחשבה. הרי סופו של כל מעשה במחשבה תחילה, כך אומרים. הרבה פעמים הנחתי שאני לא מסוגל להגיע לדברים מסוימים, והוכחתי לעצמי אחרת. המציאות הוכיחה אחרת. האתגר הוא שהוביל אותי לנסות. לו את כל הדברים שאנחנו רוצים בעולם היינו מקבלים בהינף יד, האם עדיין היינו רוצים בהם?" הוא שואל ומוסיף, "אנחנו מוכשרים מלידה, עלינו פשוט למצוא את הכישרון החבוי בנו וללכת אחריו.“ יום אחד קיבל מכתב בדואר מקרוב משפחה שהיה עבורו גם חבר קרוב. החבר ידע שהוא בשלב של התלבטויות, והמכתב מופנה כעת לכל אחד מכם: ”לפעמים, כשאתה פשוט מאבד את הדרך, לא מוצא מה שבאמת חיפשת, חלום, יעד, מטרה, או סתם חצי שקל שנפל בדרך הביתה, זה מעצבן. זכור שרק מי שיעזור לך באמת למצוא את מה שחיפשת באמת ולא דברים אחרים חבר אמיתי הוא, נאמן ואוהב באמת. למה? כי הוא נותן לך את החלומות האמיתיים שלך. זכור ואל תשכח לעולם! חבר אמיתי ומאמין בחלומותיך הוא לא רק מי שמראה לך את הדרך, אלא גם עוזר לך להגיע אל המטרה, ליעד, לחלום ולדבש. החיים המתוקים בצל החלומות המתוקים והחלום הכי גדול שלך יתגשם באמת באמת, אם תלך אחרי עצמך ולא אחרי מישהו אחר. לך עם מי שנראה לך ועם מה שנראה לך שיגשים את החלומות הכי גדולים שלך ואל תשכח לעולם, שהכול אפשרי. תמיד ותמיד, כולם נולדו עם עור ועצמות וכולם יתפוררו לעפר ואדמה בדיוק כמוך וכמו כל הגדולים. לך אחריו! אחרי החלום.“ "יש דברים שאנחנו חולמים במהלך היום. אלה הם המטרות שהן הרצונות שלנו," הוא אומר. "חלק מאיתנו יכולים ממש להרגיש ולחזות את החלום שלהם. אחרים פשוט יודעים שזה מה שהם רוצים. אף פעם לא ניתן לנו החלום בלי שיהיו לנו הכישורים והיכולת להגשים אותו. יש כאלה שמתאמצים יותר ויש שפחות, כדי להשיג את מבוקשם. כולם רוצים שחלומם יוגשם.“ החלום שלו, קרי השאיפה הגדולה ביותר שלו, היא לזכות בפסלון אוסקר אמריקאי. כלומר, לשחק בסרט קולנוע בתפקיד מרכזי ולא רק להיות מועמד לאוסקר, אלא ממש לזכות בפסל הנחשק. בדרך הוא מקווה להשיג עוד דברים, כמו לכתוב ספרים נוספים, ולהקליט שירים פרי עטו. כמה חודשים לפני שיצא ספר הבכורה שלו, הוא נפגש עם עיתונאי לצורך ראיון. בשיחה ביניהם הוא סיפר איך ואיפה הוא רואה את עצמו בקרוב. באותו רגע הכול נראה ממש דמיוני, אפילו דמיוני מדי, והכתבה לא פורסמה. כעבור חודשיים וחצי בערך פורסמה כתבה אחרת בעיתון אחר אליו התראיין, והרבה מהנושאים שהעלה בפני העיתונאי הראשון כשאיפות שלו, פורסמו בכתבה החדשה כהישגיו. "לפעמים אנשים מפקפקים באחרים כאשר אלה חולמים חלומות גדולים מדי, אבל אין חלום שהוא גדול מדי," הוא אומר, ומספר על מישהי שפגש באקראי באוטובוס. היא אמרה לו: "האוסקר, זה כל כך רחוק מפה…" הוא ענה לה: "לא נכון. זה בדיוק במרחק טיסה והליכה מפה.“ ”למה הליכה?" שאלה. והוא ענה: "טיסה למדינה אחרת והליכה על השטיח האדום עד לכיסא שלך. בכל מקרה, עם אמונה אפשר להשיג הכול.“ בנסיעתו למנצ'סטר שבאנגליה הוא רכש פנקס קטן בגיחה שעשה ללונדון. אחרי שעה וחצי ברכבת ממנצ'סטר הוא מצא עצמו באחד הרחובות הראשיים של עיר הבירה. שם החליט לקנות את הפנקס שישמש אותו בחודשים הקרובים לכתיבת שירים שכעת סגורים במעטפה ועליה חתימת שעווה של עורך דין לשמירת זכויות יוצרים בכל העולם. לפני כארבע שנים הוא נכנס לאולפן הקלטות אחרי שבמשך חודשים התנגן לו בראש מקצב לשיר שלא עזב אותו. אחרי שסיפר על כך לחבר מהצבא שעסק במוסיקה, האחרון הכניסו מיד לאולפן ההקלטות שברשותו כדי להקליט את הלחן. מספר שעות מאוחר יותר השיר הוקלט כסקיצה ראשונית והוא קרא לקטע "אל תפסיק", ובגרסה האנגלית של השיר: דונט ספיק. שנתיים לאחר מכן, הוא שוב נכנס לאולפן ההקלטות, כדי לערוך את הקטע ולעבד אותו מחדש, אך כעת הופק הקטע באולפן ההקלטות של חברו הטוב, זמר שחקן מגיש וראפר מפורסם. חברו זה, בעל חברת הפקות, הכיר לו מפיקים והם התחילו לעבוד יחד. "יש לי תשוקה עצומה לעשיית מוסיקה ואני מקווה שיזדמן לי בעתיד לעסוק בזה," הוא מודה, ומספר שבעבר, בגיל 18, כתב שירים שהולחנו ויצאו על באלבום מוסיקלי של קרוב משפחה שלו. השבוע הוא ערך ביקור באחד מבתי הספר למשחק ולדרמה בלונדון. הוא ממש רצה להישאר שם ולהתחיל בלימודים. "יום אחד אעסוק בזה ואלמד את הנושא כדי לפתח את כישורי המשחק שבי ולהגשים את החלום הכי גדול שלי להיות שחקן," חשב לעצמו. "לכל אחד מאיתנו ניתנת בכל יום ההזדמנות להתחיל, ליצור או לצאת לדרך חדשה", הוא אומר. "חלומות ניטעים בנו עם ערכה לשימוש עצמי ואף אחד לא מקבל את 'המדריך להגשמת החלומת שלך' אף פעם. זה אנחנו שצריכים ללכת אחרי הדרך להגשמת החלומות שלנו. אם נדע להקשיב לנפש שלנו ולסובבים אותנו, למורים האמיתיים שלנו, נוכל בקלות להגיע להיכן שחפץ לבנו. גם אם לפעמים זה קשה ויש ימים שנדמה לנו בהם ששום דבר לא זז, האמינו שהייקום מגשים את חלומות שלנו, כי נסתרות דרכי האל. כך אומרים. הניחו לדברים לקרות מעצמם. תנשמו עמוק ושחררו.“ היתה תקופה בה השתמש באנשים סביבו כדי להיות מודרך, להבין מה עליו לעשות ולאן כדאי לו להמשיך. זו שיטה טובה למי שסומך על האנשים סביבו. ישנם מצבים שמאוד אכפת לו מה יגידו או איך יגיבו לגבי החלטות שהוא נחוש בהן. "אבל לרוב חשוב להתייעץ עם בעלי ניסיון ועם אנשים מבוגרים יותר שאנו רוכשים להם כבוד," הוא אומר ומוסיף, "במהלך הקריירה שלי רבים הרגישו שהם מגשימים באמצעותי את השאיפות שהיו להם כשהיו בני גילי ואז לא הזדמן להם לעשות את מה שהדריכו אותי לעשות. הם מסבירים לי אילו טעויות עשו ומה לא כדאי שאעשה. אבל נקודת מבט זו לא לגמרי נכונה. כי אנחנו חסרי גיל. הגיל הוא רק מספר חסר משמעות ואנחנו יכולים להגשים כל חלום בכול גיל. "לפעמים פחות כדאי לדבר על דברים שאנחנו חולמים לעשות או על רצונות," הוא מוסיף. "ומוטב להשקיע את הכוח בעשייתם. מדי פעם גם כדאי לתת לזמן לעשות את שלו. עניין נוסף בהגשמת שאיפות והבאת חלומות למציאות, כרוך בהשאה פנימית," הוא חושף את הדרך הפרטית שלו להשגת מטרות בחיים. "יש המון מומחים לדברים מהסוג הזה. השאה פנימית היא משפט או כמה משפטים שאנחנו אומרים אותם לעצמנו שוב ושוב בלב ובראש, לפני השינה ובמהלך היום. זוהי בעצם תפילה לאלוהים, בקשה שאנחנו משדרים החוצה אל האלוהות שמסייעת לנו להגשים אותה.״ יום אחד הוא נסע, במסגרת עבודתו בעיתון, עם פסיכולוג שהצליח להעלות את ציוניהם של תלמידים במבחנים של בית הספר ולשפר את יכולת הלמידה שלהם באמצעות מדיטציה. בדרך מירושלים לתל אביב, נסעו השניים יחד ברכב של הפסיכולוג, שהסביר לו כי "השאה פנימית היא כמו זרע שאנחנו שותלים בשטח אדמה פורייה, וככל שאנחנו חוזרים שוב ושוב על אותה השאה אנחנו בעצם משקים את הזרע ששטלנו ומעודדים את צמיחתו. המטרה צריכה להיות ידועה ומוגדרת וההשאה חייבת להוביל אליה ולהיות קצרה ומתומצתת.“ דוגמא מוחשית מחיי היום יום להשאה שהביאה אותו להגשמה, היתה אוליי שולית, אבל בעבר היו לו פצעונים אקנה על הפנים שמאוד הפריעו לו. אולי זה נשמע מוזר או לא אמיתי, אבל הפצעונים בלטו מאוד לדעתו וזה הציק לו. הוא התחיל לבצע שטיפות של הפנים במים, תוך שהוא חוזר על ההשאה, "פני נעשות חלקות יותר מיום ליום.“ ואכן עור פניו החל להיעשות נקי יותר מאותו רגע. כעבור חודש וחצי היה שיפור מדהים. כל התכשירים שניסה והמשחות שמרח לא עבדו ולא הועילו כמו הסוגסטייה העצמית. בהגיעו לעבודה אנשים שאלו אותו אם עשה ניתוח פלסטי בפנים מרוב שהמראה של העור שלו היה כל כך נקי וזוהר. הבוסית שלו באותה תקופה הביכה אותו בשאלה, "מה קרה? התחלת להגיע עם מייק אפ על הפנים?“ "מדהים הסיפור הזה של השאה פנימית, ואפשר להשיג איתה בכוח המוח המון ובעצם כל דבר," הוא מספר על האמת הפנימית שלו. "עם סבלנות מגיעות תוצאות. אני מאוד מאמין במיצוי יכולת המוח שלנו להשיג מטרות ולהביא דברים מהדמיון למציאות. אנחנו אוקיינוס של אפשרויות שפשוט צריך לדעת להשתמש בהן. כולנו מורכבים מאינסוף תכונות שרובן לא באות לידי שימוש בחיי היומיום, ולגבי חלקן אנחנו לא יודעים כלל שהן קיימות בנו. אנחנו לא מודעים ליכולת שלנו להשתמש בהן.“ דוגמה נוספת מהחיים אפשר למצוא בעברו, כשרק החל את דרכו כעיתונאי ונדרש להיות אסרטיבי, דרישה בסיסית בעבודה העיתונאית. הוא החליט לומר לעצמו לפני השינה את הדבר הבא, "אני נעשה אסרטיבי יותר ויותר מרגע לרגע." ובאמת כעבור זמן מה הביא לידי ביטוי מה שלא ידע שקיים בו קודם. אסרטיביות. "במקום כלשהו אנחנו הכול, וכל מה שנרצה להיות, אם רק נרצה בכך," הוא טוען. יש רבים שיחלקו על כך, אבל אחדים שגילו את הסוד מסכימים עם זה. כל שצריך הוא להיות ממוקדים במה שאנחנו רוצים ולהניח שזה יבוא מעצמו אל ההווה שלנו. לצפות, ואז זה קורה. אין קיצורי דרך בעניינים האלה ולא צריך למהר. "הדרך לפעמים חשובה יותר מהמעשה עצמו," הוא מבהיר את פילוסופיית חייו, "ויותר מכך, לעתים הדרך הארוכה ביותר היא המהירה מכולן.“ המטוס משייט בקו ישר עם האופק, עוד שעה לנחיתה. לונדון כנראה לא השתנתה מן השנה שעברה. אולי משהו קרה בה בארבע וחצי השנים האחרונות, אז ביקרתי שם לראשונה. התאהבתי מיד. לא רציתי לחזור, אך היה לי בשביל מה. בטלפון משם למערכת העיתון בו עבדתי, סיפרו לי שרוצים אותי במוסף היומי. התחלתי לכתוב בו בגיל 19 וחצי. כלומר, מיד כשחזרתי מאנגליה. עבור ילד בגילי אז, היה זה די פשוט להתחיל לכתוב בתפוצה גדולה יותר. אמנם אז לא הבנתי מהי משמעות העניין, אולם מילאתי את המשימה לשביעות רצונם של העורכים. מספר חודשים מאוחר יותר התקשר אליי אחד מעובדיה לשעבר של המחלקה המסחרית בעיתון וביקש ממני להצטרף אליו למשרד הפרסום שפתח, כקופירייטר. הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא שלא למדתי את המקצוע, הרי אין לי אף תואר רשמי ביד. אבל כמו כל דבר שעשיתי בחיי, גם את זה ביצעתי בלי ללמוד באופן מקצועי. בחזרה ללונדון. כלומר, בדרך אליה בפעם השביעית. מישהי אמרה לי לפני כמה שבועות שאצא למסע אל העבר. לא תיארתי לעצמי באותו רגע שזה יהיה נכון ושאגולל בפניכם את הסיפור שלא יסופר. כמה כבר יכול אדם לחטט בעבר שלו? מסתבר שהרבה. משום מה נראה לי מאוד טוב הרעיון של להיפטר מכל סיפור החיים הכבד הזה שנמצא אצלי בלב ומכביד עליי שם. לעשות את זה אחת ולתמיד, לכתוב אותו ולפתוח דף חדש. הרי עכשיו אני מבין שאנחנו יוצרים את עתידנו. אם מישהו יאמר לכם כי אתם יכולים לקבוע עבור עצמכם איך ייראו חייכם ותפקפקו בו, נסו את הדבר הבא; אצלי הוא תמיד עובד - קחו מחברת והקדישו מחשבה במשך שבוע למאוויים העמוקים ביותר שלכם. שימו את המחברת על מדף בחדר השינה שלכם ולפני השינה בקשו לדעת מהם רצונותיכם ובמה הייתם רוצים לעבוד או היכן הייתם רוצים להיות. השלב הבא, למי שיודע בוודאות את אשר תמיד רצה, ולזה שאינו יודע מה הוא רוצה, אחרי שהחליט מהן תשוקותיו, כתבו על פני שלוש שורות בתחילת המחברת את הדברים החשובים לכם ביותר, החסרים לכם ביותר ושאותם הייתם הכי רוצים לקבל או להשיג בטווח הקרוב. אפשר להמשיך ולשוט עם המחשבות, העט או העיפרון והדף, אל עבר העתיד הרחוק ולציין בתחתית הדף את מה שהייתם רוצים שיבוא אל חייכם עד עשר שנים קדימה. ויותר מכך. לשלב הבא יתכן תת שלב מקדים שאינו חובה על כולכם, רק למי שמרגיש צורך. לפני השינה, שזהו רגע מאוד חשוב וקריטי בחייו של האדם, דמיינו עצמכם שוהים במציאות שאותה אתם רוצים. אפשר במקום זה פשוט לבקש את המטרה שלכם שוב ושוב עד שאתם נרדמים כי הרגע הזה של לפני השינה הוא רגע שבו אנחנו מתחברים לייקום וקל יותר להשפיע על תת המודע שלנו שבכוחו לשנות את המציאות שלנו. אגב, התחומים שאותם אתם יכולים להעלות על הכתב במחברת שלכם יכולים לבוא מכל כיוון בחיים. אהבה, משפחה, קריירה, חברים, לימודים, כסף, זוגיות ותבחרו איזה נושא שעולה לכם. בעודכם מדמיינים את עצמכם שוהים בסביבה אותה ביקשתם, אנו עוברים אל השלב האחרון. כתבו על אותו דף, מצד אחד את האמצעים העומדים לרשותכם כדי להשיג את רצונותיכם, ומצד שני את האמצעים שאין בהישג ידכם, שיכולים לעזור לכם לקדם מטרות אלו בחייכם. אט אט תבינו שכל מה שאתם רוצים יכול להתגשם ותתחילו להאמין בהשגת המטרות שלכם. תדעו שהכול בר השגה ואנו יכולים להגיע לאן שחפץ לבנו, אם רק נרצה בכך. אם יש משהו שלמדתי לא מזמן הוא שתמיד כששואלים אתכם האם אתם יכולים לעשות משהו וכאן בא הדבר שאותו אתם מתבקשים לדעת הגידו כן. מיד. האמינו שאתם יכולים וכך יהיה. אחר כך כשתצטרכו לבצע את אותו דבר תמיד תוכלו ללמוד אותו לפני כן או להרחיב את הידע ולמקצע את הכישורים שלכם בתחום. אם כך, יום אחד הגעתי לסוכנות חדשה לייצוג אמנים ולסוכן שלימים יהפוך לסוכן האישי שלי לתקופה קצרה. נדרשו לו כמה פגישות כדי להגדיר אותי. במהלך חיי נמנעתי מלהימצא בסביבת אנשים שלא רוצים בהצלחתי וכמעט לא ידעתי איך מרגישים כשדלת נסגרת ואין לי כיוון. אבל תמיד האמנתי שכאשר דלת אחת נסגרת, אחרת גדולה יותר ממתינה להיפתח ברגע המתאים. עוד הבנתי כמה כללים בסיסיים ואולי אפילו שוליים בקשר לאודישנים. לדעתי אסור בהחלט להסתכל בראי כמה רגעים לפני האודישן. לטענתי אתם לא נראים שונה מאתמול בבוקר ומשלשום או מלפני שבוע. אתם תמיד צריכים לבוא טבעיים. משהו נוסף שלמדתי בתקופת התיכון, לעולם אל תבחנו את התסרוקת מהצל שלכם שמוטל על המדרכה בהלככם בדרך. אין זו אינדיקציה נאמנה למראה שלכם, ואם אתם חושבים ששיערכם נראה טוב יותר במדינה אחרת, סעו לשם. כנראה יש סיבות אחרות שמביאות אתכם למקום ההוא דווקא. הדימוי העצמי עולה פלאים אם לא מסתכלים בראי יותר משבוע. עדיין לא קראתי את זה באף מדריך לחיים טובים, ואף אחד לא ממש אמר לי את זה באופן גלוי. למדתי את זה מעצמי ומניסיון, אם יש שיטה שלפיה אפשר להעלות את הדימוי העצמי בקשר למראה החיצוני, היא להימנע מלהסתכל בראי לאורך תקופה. במשך אותה תקופה יש לטפח את הפנימיות שלנו ולעשות דברים שגורמים לנו להרגיש טוב. עצה נוספת היא לשטוף את הפנים במים קרים לפני השינה עשר פעמים כל יום, מתוך מודעות ושימת לב לפעולת השטיפה. את הטיפ האחרון לא אני המצאתי. אני רק שליח בעניין הזה. מעביר הלאה את עצתו של שון חבר טוב מישראל שגר בראשון לציון. מה שרציתי מאוד השגתי. התמדה. זה שם המשחק. כל יום, פעמיים בשבוע וכמה פעמים בחודש, צריך להרים טלפונים, לשלוח אימיילים ולנדנד לאנשים בעלי מקצוע שיעזרו לך להשיג את מטרתך. להפגין נוכחות, לקבוע פגישות ולעשות, לעשות ולעשות. קשה לאנשים להתמודד עם אמביציה. כשמישהו עומד מולך ורואה את המבט הזה בעיניים, הוא לא יכול לסרב למבוקשך. קשה לי להגדיר את זה כ"רעב תמידי". אני חושב שמדובר יותר ברוח. משב רוח שאתה מביא עמך לכל מקום ומשאיר אחריך. אנרגיה. מדובר בנוכחות שלך. ועם המשב רוח הזה לא נולדים. אלא רוכשים אותו. אני יודע את זה כאחד שנולד עם חוסר ביטחון, ועם הדימוי העצמי הנמוך ביותר שקיים, וחזות שלא היה נראה לי שאוכל להשתמש בה כדי להשיג דברים. אני מניח שאנחנו נשמות יודעות כול. כולנו. אנחנו מכירים זה את זה גם בלי להכיר, ויודעים מה האחר רוצה גם בלי לשאול. אם מישהו יבוא וירצה משהו והוא נראה לכם מוכר, זכרו שכאן קראתם שאנחנו נשמות יודעות כול. אני דוגל באמת הזו. יש ימים שאני קם בשעה מוקדמת מאוד בבוקר ואין משהו בכל העולם שיעצור אותי. לפעמים, וזה קרה לי בשבועות האחרונים, אני נכנס לישון בציפייה למחר. מה המחר יביא? אינסוף מחשבות מציפות אותי עם המון כייף למה שאני עושה. אני חושב שלהודות לאנשים שאתה נמצא איתם, ללא מילים, זו הדרך הטובה ביותר להרגיש מסופק. פשוט להודות בלב לכל אדם שאתה פוגש או מדבר איתו. לפני מספר ימים חבר ילדות קרוב מאוד שאל אותי, "למה אתה לא אומר תודה?" היו אלף ואחת סיבות לכך שאני לא מבטא בקול רם את המילה החשובה הזאת, ויום אחד גם אתם תדעו למה. גם בספר הראשון שלי אנשים חיפשו את המילה הזאת בחלק בו נוהגים להודות לאנשים שתמכו בך לאורך הדרך, ואילו אני מעדיף להשתמש בתחליפים כמו "אני מאוד מעריך את" או "אני שמח ש" ומשפטים נוספים שמחליפים את המילה תודה ושגורמים לי להרגיש טוב כשאני מבטא אותם. אבל מהו ההווה המושלם בכל הסיפור הזה? האם הוא כל מה שאנחנו רוצים ואיך שאנחנו רוצים שהחיים שלנו ייראו? התמונה שאנחנו מציירים עבור עצמנו כאידיאלית, ניתנת להשגה תמיד. יש דברים שלוקחים יותר או פחות זמן, אבל אין דבר בעולם הזה שאיננו יכולים להשיג. יש ביטוי בסלנג העברי - "סוף הדרך", אבל אני שואל מה עם ההתחלה? הרי תמיד נהגו לומר שסוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר ועל כך בנוי העיקרון של דלתות שנפתחות ונסגרות לנו בחיים. אפשרויות שנפתחות בתודעתנו ודבר אחד שאנחנו עושים שמוביל אותנו לדבר נוסף שמוביל אותנו להגשמה עצמית ולהשגת מטרותינו. מה גם שלפעמים אנחנו חייבים לדבר על ההווה המושלם שלנו. למצוא חבר או קרוב משפחה ולספר לו הכול על החלום שלנו. לפעמים כשאנחנו מדברים על רצונותינו, אנחנו מבינים את הדברים יותר לעומק ומבינים איך עלינו לנהוג. לא משנה מה אעשה, איפה אהיה, באיזו תכנית טלוויזיה אופיע ולאיזה עיתון אתראיין, תמיד המשחק יהיה עבורי הכשרון המולד שלי שאיתו אני הכי רוצה להצליח. זוהי תשוקתי האמיתית. כעת, ההווה המושלם שלי בנוי מפסיפס של דברים שתמיד רציתי, אך זה לא הסוף. זהו. המטוס נחת. הנוסעים מסביב אורזים את חפציהם וממשיכים את החיים. לונדון אולי לא מחכה לי, אבל כל מה שקראתם עד כה היה אמיתי וקרה באמת. מהפרק הראשון ועד למילה זו. זוהי האוטוביוגרפיה שלי, מטובלת בתובנות לחיים טובים יותר. נמסרה לכם באמצעותה הדרך הפרטית שלי להשגת מטרות בחיים. אם תשתמשו בה כעת ואם אחר כך זה תלוי בכם. אך תמיד דעו, שאני פה כדי להגיד לכם שהכול אפשרי. תודה. ועכשיו ל״מדיטציית ההווה המושלם 2000״, מהות המדיטציה - השגת מטרות בחיים. סוד ההצלחה טמון בך. השגת מטרות בחיים והגשמת שאיפות, תלויות לרוב בנו. לפעמים הדרך להשיג את שאיפתנו, קלה משחשבנו. על כן, באה מדיטציה זו כהשלמה לעשייה הגשמית היומיומית שלנו, בדרך להשיג את מטרתנו. שלב ראשון: שבו בתנוחת עובר, על הברכיים ברגליים שלובות ורפויות כאשר ראשכם מונח בין הברכיים. נשמו נשימות עמוקות ועם כל נשימה בקשו את אשר חפץ לבכם להשיג. על הניסוח להיות קצר ותמציתי. לדוגמה, אם ברצונכם למצוא עבודה חדשה, אמרו לעצמכם בלב שוב ושוב "העבודה המתאימה לי ביותר קיימת אי שם. אני מזמן אותה אל חיי." כך אתם יכולים לבקש מאלוהים פשוט הכול. חזרו על הבקשה שלכם בלופ של כחמש דקות ולאחר מכן המשיכו לשלב הבא. שלב שני - שבו ישיבה מזרחית. הניחו ידיים רפויות בצידי הגוף או על הברכיים כאשר כפות ידיכם פונות לשמיים. נשמו נשימות עמוקות בקצב איטי ואמרו בלב, "אני חי בהרמוניה, עם עצמי ועם הסביבה שלי." זאת למשך גם כחמש דקות. חזרו על השלב הראשון והשני בלופ של כשעה לפני השינה או ברגע טהור במהלך היום. אני נהגתי לעשות זאת בזמן שקיעה על המיטה בבית הוריי. עשו את המדיטציה יום כן ויום לא כשלוש פעמים בשבוע, עד שמה שביקשתם יתגשם. במקום למדוד חמש דקות לכל שלב אפשר לשים ברקע שירים אהובים, כאשר סיום כל שיר יהיה סימן מעבר לשלב הבא. עמוס סגר אחריו את הדלת, סובב את המפתח פעמיים כדי לוודא שהדלת נעולה והפעיל את המחשב. הוא היה בטוח שבשעה כזאת הבוס שלו כבר לא יחזור. אף אחד - לא בסביבה, והקומה כולה שוממת וריקה מעובדים. הוא שם את הטלפון הנייד לידו כדי להיות זמין לקבלת שיחה נכנסת ונכנס לצ'ט הווירטואלי בשם בדוי. דני25. שקר ראשון. הכינוי שלו מעיד על גיל שונה מהגיל האמיתי. זה זמן מה שעמוס נכנס לצ'ט כדי להתבונן במתרחש אבל אף פעם לא שיקר בקשר לגיל שלו. הוא יודע שעוד שבוע נגמרים המשחקים, הוא מתחתן עם נטלי. הוא היה חייב להריח את הריח המתוק של השקר בפעם האחרונה.