מי האויב שלך

קֶווין מוּר נשען על הדלפק בסוּשי טאקָה. הוא ספר את הטבעות בספייסי טונה רוֹל שלו — אחת, שתיים, שלוש — וחשב על אדריכלות. ואז הוא ניגש לטקס: הפרדת מקלות האכילה, הוספת הג'ינג'ר, מידה מדויקת של וסאבי. הטעם היה מוצלח, אם כי לא יוצא דופן, לא בעיניו בכל אופן. אבל הוא אכל כל כך הרבה פעמים את האוכל הזה מאז שעבר לחוף המערבי לפני שנה, שהטקס היה לו לטבע שני. ההנאה שלו מסושי באה מהצורה, לא מהתוכן. זו היתה תובנה חשובה בעיניו.

הוא העביר את מבטו אל החלון שמולו — וצפה, כתמיד. לפני דקות ספורות ראה הומלס משתין על קיר בניין המשרדים הסתמי שמעבר לכביש, עומד בפניו אל הקיר, כאילו אם יפגין צניעות, אף אחד לא ישים לב מה הוא עושה. אבל תושבי סן פרנסיסקו כבר ראו דברים גרועים בהרבה — כמו כולם, לא? — כך שאיש לא הפריע לו. כאשר הטלפון של קווין רטט לצד המגש, מספר לא מזוהה, ההומלס כבר נעלם מזמן, ודבר לא קטע את טפטוף יום ראשון המתמשך של תיירים, עוברים ושבים וזונות.

"הלו?" הוא ענה לטלפון.

"צריך לזוז, ג'ורג'," אמר קול גברי.

בניין המשרדים היטשטש. "באמת?"

"עכשיו," אמר המטלפן וניתק.

קווין מצמץ עד שראייתו התבהרה, והמראה המטושטש התמקד מחדש. הוא לא פחד, לא ממש, מפני שציפה שבועות לרגע הזה. בכל בוקר בדרכו לאופיס דיפו במרכז פּוֹטרֶרוֹ, שם הוא חידש מלאי במדפים והשתדל להיות סבלני ללקוחות, הוא נשא בקרבו את נטל הידיעה שזה יכול לקרות היום. אבל דבר לא קרה, והוא כבר התחיל לתהות אם היום הזה יגיע אי פעם. אולי ג'זמין ואֶרוֹן סתם דיברו שטויות, מתחזים בעיר של מתחזים, ובסוף עוד יתברר שהוא בזבז כאן את הזמן. ועכשיו...

לא, שום פחד. מתח, כן, אבל לא פחד.

הוא לקח שוב את הטלפון וגולל את אנשי הקשר: אמא. הוא הקליד, בטיול עם חברים, אודיע לך כשאחזור. נשיקות. שְלח. ואז הוא הוציא את הארנק שלו ושלף את המאסטר קארד, את רישיון הנהיגה מווירג'יניה שלא הזדמן לו להחליף, ואפילו את כרטיס הספרייה שלו, אבל שמר את הדֶבּיט קארד. הוא לקח הכול לפח האשפה וזרק את המגש המלוכלך, הספל הריק ממרק מיסו, הכרטיסים והטלפון שלו. בעודם נמוגים באפלה, אנחה בלתי רצונית נפלטה מפיו. הוא אמנם התכחש לכך, אבל הוא היה די קשור לטלפון שהורכב באיזו סדנת יזע סינית. האמת היא שקווין מור אהב את העולם המודרני ובד בבד תיעב אותו.

מכסה הפח נסגר בחבטה. תם ונשלם.

הוא יצא בנחת אל רחוב מונטוגמרי הפקוק ודרומה לעבר רחוב מרקט, חלף על פני העמודים המרשימים של בנק אוֹף אמריקה, ובבנקומט רוקן את חשבונו מ־580 הדולר שהיו בו. הוא הכניס את הכסף לכיסו ואז מצא פח אשפה בפינת רחוב פַּיין. הֱיֵה שלום, עולם אכזר — והדביט קארד נבלע בפנים. הוא הסתכל סביבו כדי לראות אם מישהו שם לב למעשה הלא שפוי שלו, אבל איש לא הסתכל. כמו הגבר שהשתין על קיר, אנשים מן הסתם כבר ראו דברים כאלה. ואף גרועים יותר.

עם זאת, תחושת קלילות בלתי צפויה אפפה אותו. המתח התפוגג ככל שהתקדם אל תוך יומו. טלפון וכמה כרטיסים. כל כך פשוט. הנה, בכמה מהלכים מיומנים הוא נעשה בן חורין, אדם אחר. מי יוכל עכשיו לומר ששמו אינו ג'ורג'? מי יוכל לומר אם הוא עשיר או עני? מי בכלל יוכל לומר מה הוא? אני מדען בנאס"א, הוא יכול להגיד. או: אני שוטר. הדבר היחיד שאסור לו לומר זה אני מהפכן ששואף לקבור את כל הנשגבוּת המודרנית הזאת.

ברחוב מרקט הוא הצטרף להמון שפנה לעבר תחנת בּארט כדי לתפוס את הרכבת של 14:14 לפיטסבורג/בֵּיי פוינט. בדיוק כשהגיע לרציף פגע בו פֶּרץ רוח מכיוון הרכבת האפורה שהגיחה מולו מן החשכה. על אף המשבים, הוא הזיע בזמן שאנשים סביבו בהו במסכים הקטנים שבידיהם. בכל יום אחר הוא היה נוהג כמותם. אחד מתוך מסה שטופת מוח. הסחרחורת חזרה אליו. זו סחרחורת של שחרור מוחלט, הוא הבין עכשיו. אין הרבה אוויר כאן למעלה.

הוא חיפש מושב, אבל לא היה אף מקום פנוי עד אוֹרינדה, ושם הוא התיישב ליד אישה זקנה שקראה בתנ"ך. הוא הציץ מעבר לכתפה — היא היתה איפשהו בספר ויקרא — וכשהבחינה בו הוא התנצל. "אתה נוהג לקרוא?" היא שאלה.

"פעם קראתי, איזה זמן," אמר, מה שהיה נכון למדי.

היא חייכה חיוך יפה והושיטה לו את התנ"ך. "יש לי הרבה כאלה."

הוא ניסה לסרב, אבל היא התעקשה בנדיבות כנה. הוא נכנע ולקח את הספר, שהפך למטען היחיד שהיה ברשותו כשירד בווֹלנאט קריק. הוא חיכה עד שהרכבת נסעה, ואז השליך גם את הספר לפח אשפה וטופף במורד המדרגות אל המעבר התת־קרקעי. הוא נשען על קיר, התיר את השרוך בנעל הספורט השמאלית שלו, וחלץ אותה. כשהנעל בידו הוא יצא אל אור השמש, צולע קלות בשל חוסר האיזון בין הרגליים, אבל כמעט לא הרגיש מגוחך. הוא חיכה בפינה וצפה. מכוניות עברו לידו, אך הוא ניסה לא להיראות להוט. הוא התבונן בהיחבא, בדק שמשות קדמיות, השקיף הלאה אל מגרש החניה הרחב של תחנת בּארט.

אמרו לו כה מעט. תחלוץ את הנעל השמאלית ותחכה. אולי אֶרון יצוץ. או ש"אמא" תגיע ותגיד לו שהכול נגמר. כל דבר נראה אפשרי.

עברה כרבע שעה להערכתו, עד שפונטיאק GTO ישנה — כנראה מאמצע שנות השישים — עצרה לידו. גבר לבן, אֶרֶך איברים ובן גיל לא ברור, רכן מעל מושב הנוסע ופתח את החלון בעזרת הידית.

קווין אמר, "זה אתה, ג'ורג'?"

קול מחוספס: "תיכנס."

קווין פתח את הדלת והתיישב בתוך סירחון של סיגריות ואוכל מטוגן. ג'ורג' העביר להילוך נסיעה, והם התקדמו לאִטם. כשיצאו ממגרש החניה והמשיכו בשדרות אוקלנד, קווין נעל בחזרה את הנעל שלו וקשר את השרוכים. "אז מה," הוא אמר, "לאן?"

"רחוק."

"כמה רחוק?"

"אולי תיתן לי לדאוג לזה?"