מכרסם

הפעם הראשונה הייתה כשביקשתי לחתום שיחה עם אבי, שהתאלמן לפני חודשים אחדים, ולא עלה בידי להיזכר בכינוי "אבא". לרגע שקלתי לפנות אליו בשמו; אלא שהדבר לא היה נהוג בינינו, וחששתי שהוא עלול לפרש זאת כצורה של התנכרות. לרגע עמדה בינינו שתיקה, ומשום מה דימיתי לראותו במהלכה הקצר: עומד במטבח המושבת, ממצמץ כנגד בוהק התאורה הכירורגית שאמי התעקשה על התקנתה, מגביה את כתפיו אל צווארו במאמץ לכלוא את הרעד הבא ועולה מתוכו, מזעיף את גבותיו המגודלות כנגד היאלמי. חיפיתי על התאונה בעוד משפט או שניים, וכשהשיב לי — הוא היה מעט יותר מרוחק כעת, אך מאז ומעולם הייתה במילותיו האחרונות איזו התרוקנות נכזבת, כאילו העידה הפרידה על איזו רמייה שביסוד השיחה כולה — החלה דמותו מתפוגגת בלובן הפלורוצנטי ואני ניתקתי. לרגע הרגשתי שאני טועם את המחסור שהניחה המילה בפי, וטעמו כמכתש קטן של מלח; ובמשנהו חזרה אליי, ואני גלגלתי בה בחשדנות, דוחק אותה לקצה לשוני כאילו לא הייתה נקייה. "אבא": כיבסתי את המילה ברוק שהחריף פתאום בפי וזכרתי את הכלב שהיה לי בילדותי: איך נעלם לימים ארוכים, וחזר אחרי שהתפלש בנבלות בצו אבותיו הקדמונים; איך זעק בשעה שאמי גררה אותו למקלחת והכתה אותו בכל כוחה. זאת הייתה הפעם הראשונה; וכבר אז ידעתי: המילה שנעקרה מפי שימשה בלשונו של מישהו אחר. בשעה שכתפיו של אבי התגבננו מן המאמץ, כתפיו של איש אחר נשמטו ברווחה. בשעה ששתקתי, מישהו אמר "אבא". ומי שנעץ את שיניו במילה בשעה שלשוני גיששה לשווא עשה זאת — גם אם דמיוני הטעה אותי והוא לא פנה לאביו, גם אם לא היה בנו של איש מעולם — בתאווה גדולה משלי.

הפעמים הבאות שבהן פקדה אותי הרוח לא היו מקרים מובהקים של שכחה; עד כדי כך שבתחילה אף לא קישרתי בינן לבין האירוע הראשון. לרוב אירע הדבר דווקא במעמדים שבהם היה עליי להפיק קטעי שיחה כלליים ומנועים מכל התכוונות במגעיי הרגעיים עם זרים למחצה. והנה דווקא באותם גינוני לבביות אפסי דעת מעדתי. כך, למשל, כאשר בעלת הקונדיטוריה בירכה אותי בצאתי ב"שבוע טוב" ואני ביקשתי להטעים כנגדה "גם לך!" המילים — אף שהגיתי אותן — התאבכו בחלל הגולגולת כמו כאב עמום; תוכן נמוץ בשפתיים לא נראות ומתארי ניגונן המתחנחנן רחפו עוד רגע כמו שרטוטים גיאומטריים מגודלי קוצים ונמוגו באדמומית מודלקת, שבעדה ראיתי את פניה של האופה — שפתיה פשוקות קלות בציפייה נבוכה למענה, שכמו לא נשמע מעולם. בהזדמנות אחרת — בעליה של חנות לממכר ספרים משומשים חתם את מסכת התלונות שנשא באוזניי במילים "יהיה טוב!" ואני כיוונתי להחזיר לו ב"חייב להיות!" — היה זה כאילו המילים התפותתו על שפתיי כשיירי מזון שלא עלה בידי להיפטר מהם. במקרה אחר הן רחשו על ראשי כשערות קשויות מיובש שהזיעה מוליכה בהן דגדוג חולף או התקשרו בפי כטעם רפאים שלא זיהיתי את מקורו. יש שחשתי כי המילים דווקא בוקעות מפי, אך נפוצות לרוח בחולשתן הקהה, או לחלופין צונחות אל הארץ כגלמים שסדק מעורר רחמים ניבע בשריונם הפריך. בכל אותם מקרים לא היה לי ספק שהמילים אמנם נהגו; אך תהודתן המיוחלת נתחלפה באיזה רעש הקרוב לזמזום, עד כדי כך שלעתים דימיתי אותן בעיני רוחי — מצמחות פלומה דבורנית, מתחבטות עוד רגע אחר עקיצתן בכנפיהן הנרדמות. נדמה היה לי כי תחת לחולל את המילים בחכי אני משמש להן מאורה, שאליה הן זוחלות כדי להוציא בפרישותה המוגנת את נשימתן האחרונה. לא שכחתי את המילים; אדרבה, לעתים נדמה היה לי שאני זוכר יותר משהיה עליי לזכור — את חתימת השפתיים שמשמשו בהן בחטף, את עלבון שימושיהן הסוחרים. אך את לידתן ברגע הזה לא זכרתי עוד.

תחילה ייחסתי את התחושות הנשנות הללו לעייפות. ובאמת, בכל פעם שמילה כבתה על שפתיי הרגשתי שהתשישות מיתמרת מקרבי בעשן מדורה נרמצת; כאילו בפרפוריהן התגלגלו המילים באיזה לחש, תו ראשון ואחרון בלשון זרה שקראה לעייפות לבוא ממעמקים. תחילה הייתה עולה ומרווה את גופי כמים, ונקל היה לי להתמסר לה. אך ברבות הזמן נחרדו מימיה במהומת אדוות מפלחות, כאילו אך זה הושלך בהם איזה חפץ; ביקשתי לדמות תיבה מסוגרת שיני ברזל מחלידות, שקועה למחצה בקרקעית הבוצית; בכל פעם שאחת המילים נחטפה מפי בטרם תספיק להבשיל ניגחת אותה תיבה כבחרטום ספינה ממהרת ומגלה להרף עין את פאתה עכורת הפיתוחים. אלא שדימוי זה נסוג עד מהרה מפני הוודאות שהחפץ האמור, יהיה מה שיהיה, אינו כלי שאפשר לפתוח — או אמנם לייחס לו תוכן כלשהו. לו הייתה זו תיבה יכולתי לחלץ מריצודי האור על המים את רישומו הרקוע של גב מתרחק. אלא שהיה זה לכל היותר שריד עקור ומעוקם, שנסחף בגחמתם של זרמים מידלדלים. התיבה זוכרת את תקוותיה של הגבירה הגוססת שטמנה בה את מיטב מחלצותיה ועדייה ובילתה את מותה בציפייה ליום שבו בתה היתומה אשר הגיעה לפרקה תנתץ את המנעולים ותבור לה שמלת כלולות; היא זוכרת את הנחישות עצורת הבכי שבה נשא בעלה האלמן, מקץ שנים של דווי, את קבר הבדים המתולעים אל שפת המים. השריד, לעומת זאת, אינו זוכר דבר; הוא ננעץ בסלע בעקשנות סתומה ומנקב בו חור קטן של שכחה. המילים שנעקרו מפי, ידעתי אז, לא היו אלא חופן של אבק גירי לרגלי הסלע הזה.

נדודי השינה שפקדו אותי באותם ימים טשטשו את ייחודן של תחושות אלו. העייפות הייתה בכול, ודומה היה שאיבריי נחסרים מגופי בזה אחר זה, כמו המילים. אחרי כמה לילות חסוכי שינה אתה כבר לא יכול להעיד על עצמך "אני עייף": הפסוק הזה משמר את ההבחנה הנוסטלגית כמעט בין האני לבין העייפות; כאילו העייפות היא אורחת שנטתה ללון; כאילו אפשר לדמות את הבוקר שבו תקיץ ותגלה שהקדימה לעזוב. אבל אחרי כמה לילות שבהם אתה מקיץ כעבור שעתיים או שלוש ואינך נרדם עוד, העייפות היא אינה אורחת שאפשר להלין בשפל קול על שהותה המתמשכת; העייפות היא הבית. ובאמת, אני זוכר שפעם אחת ביקשתי לומר למישהו, מן הסתם בניסיון לשוות למצב המסתמן מין ארעיות עצלה — כביכול הלילות חשׂוּכי השינה הם בגדר דבר שאפשר לספר באור היום — "אני עייף", ומה שניגר משפתיי היה "עייפות אני"; או משהו בדומה לכך. באותם ימים כבר חדלתי להרגיש בעייפות; נדמה היה שהעייפות שכבשה אותי — החליפה אותי במובן מסוים — היא שהרגישה. ופחות מכול הרגישה את עצמה (עד כדי כך ששוב לא יכולתי להירדם כלל, מלבד זוטי שינה שטוחים, טרופי חלומות שווא, שפקדו אותי עם עלות השחר): שוב היו אלה מים — או לפחות מין מימיות שנמסכה במפרקי ידיי ורגליי, כך שעצמותיי התערסלו כה וכה באגניה הרדודים. לעתים קרובות חשתי כי משהו הולך לפניי — מעבה דבשי נצמג החובש את תנועותיי בנטפיו הדביקים או מסכת חמר המתייבשת לאטה על פניי בעודה מגניבה מבעד לסדקיה נשיקות אחרונות של רוח. אחר כך נעלמו גם התחושות האלה ולא היה אלא האוויר — סלע סבלני לאין קץ שקצב לי אלף שנים כדי להתאבן אל סתר נקרותיו. מה שלפנים הייתי מכנה חולשה לא היה אלא שארית הכוח שליטשה בזרמים מזדרזפים את האבנים המתרבות; אלא שאני נטשתי את המים ועברתי לצדן של האבנים. כשדיברתי, המילים התנודדו בין החלוקים כסירות נייר מושטות; לא אני נפחתי רוח במפרשיהן המתמוטטים, לא אני השקתי את מסעותיהן באצבעות חרדות. אני הייתי רצפת הסלע: שכבתי תחתן ועקבתי בלא עניין אחר צלליות גופיהן המאטים.

באותה תקופה עבדתי בחנות צעצועים קטנה. האירוניה שבדבר לא נעלמה ממני: אחרי שנכשלתי בניסיון להטליא שברירי משרה מן ההוראה במיני מכללות קיקיוניות מצאתי את עצמי בעבודה היחידה שאמי החזיקה בה יותר מחודש ימים. בעל החנות העסיק אותי בחלקי משמרות, בלי שיטה או סדר; לעתים היה מזעיק אותי לחנות ללא התרעה, יוצא לענייניו בבואי, חוזר כעבור שעתיים או שלוש ומשחרר אותי. סמכתי עליו בכל הנוגע לרישום השעות, מה עוד שתנאי ההעסקה הגחמניים הניבו לי מדי חודש אותו סכום כמעט. הכנסה צנועה זו, בצירוף השיעורים הפרטיים בתחום התמחותי הזנוח שנתתי לתלמידי תיכון מפהקים, הספיקה לי כדי לשלם את דמי השכירות. החנות עצמה הייתה גדושה כמחסן: המדפים נטו ליפול תחת רכסי הפריטים הנערמים שזלגו אל המעברים הצרים, חסמו את המבואות ונמחצו אל התקרה. פה ושם התקשרו הסחורות בקשתות ארעיות מעל ראשיהם של לקוחות נבוכים. לעתים קרובות לא היה איש מאחורי הדלפק — בעל החנות יצא לפוש בחנות הירקות הסמוכה או חצה את הכביש אל המכולת שמנגד — והקונים המעטים נדרשו למצוא את דרכם בין תלוליות הסדקית המשתפכות זו בזו בתפזורת אקראית; מקצת החפצים היו שבורים, אחרים התבלו ביד נעלמה; ופה ושם הציצו טביעותיו פזורות הדעת של המוכר הנעדר: חפיסת סיגריות שבצבצה מתחת לערמה של בובות שלודות, כוס קפה שמשקעה הבוצי התקשה תחת עיניו האטומות של פיל שמוט חדק. צריך היה לסייר בחנויות הצעצועים השכנות — מכאן סניף גדול של רשת, מלא צעצועי ענק שערטלו לראווה את סבך שכלוליהם, מכאן חנות קטנה ואפופת שקט שגאוותה על משחקי מחשבה אנינים, יצירי השראתם של ממציאים מרוששים — כדי לעמוד על ייחודה של החנות שעבדתי בה. אפילו בנידחים שבשווקים לא ניתן היה למצוא מפץ כזה של זוֹלוּת מנודה; התפרצות כזאת של עניות רוח, הכללה גסה כל כך של הילדות. לרגעים נדמה היה לי שהצעצועים המוטלים בחנות אגודים יחדיו בריר ורוד של בושה; שהם נידונו להינשא מן החנות ביד רפה, ואז להישמט בעין לא רואה אל מרבצם של ילדים לא שמחים, כבושים במשחקם השומם. ערכות האיפור ובהן נגיעות כחל קמצניות שנמוגו במשיחה ראשונה, הבובות חתומות המבע שמיני טלאים מנוצנצים לעייפה נתלים בגפיהן המידלדלים ופירורי פרווה נמריים מנקדים את צרות חלציהן, יצורים אסופיים הנסמכים זה על זה בבלילת רגליים גפרוריות, ראשי הכיפה שלהם מגוממים בשרידי מישושים חשדניים והמדבקות המורות בחסכנות על תווי פניהם מוטבעות לעתים קרובות במרחק מה מן השקערוריות שנועדו להן, חוברות הצביעה המתאבקות בזכרם הדוהה של גיבורים שעבר זמנם, חיילים שעיצובם כה גס עד כי הם נדמים כמסה מבעבעת של פלסטיק מותך שקנה רובה או ציצת קסדה מתבלטים מתוכה פה ושם, פאזלים שלא יושלמו לעולם, מודלים מקרטון המתבוססים בתחכומם בעזובת המדפים העליונים, קלידוסקופים שמכיתות כוכבים שבורים מעכירות את עדשותיהם, דובים גדולים מדי שצוהב מתייבש זורק בפרוותם, מדבקות מתפוררות למגע וקלפים עקורים, ספרונים נוקשי איברים ובהם ילדים אבוסי צבע, כלואים לעד בטינת מתאריהם המסורגלים, עיסות ג'לי שניתמצתו לרעילותו המקטירה של יסודם הכימי, מחקים שהתבצקו זה בזה מחמת שכנותם רבת השנים, קפיצים שהסתבכו בסליליהם המנוונים, משחקי קופסה ששמותיהם ליבו מלחמות אכזריות וכיבושים חמדניים, חרוזים וגולות שהוורידו בקטנותם הזדונית על גבי ציפה נקרמת של אור לבן, שעשן המכוניות החולפות התבחש לאטו בין קרישיה. פה ושם נקרו לבעל החנות הזדמנויות לרכוש סחורה משובחת יותר בעלות דומה, והוא דחה אותן. הוא נהג למכור את הצעצועים ללקוחותיו המזדמנים — לעולם היו מגניבים מבטים מודאגים אל הרחוב בעודם משיבים למוכר במילים קצוצות ונמנעים מלבוא בעומק החנות, כאילו חששו שהווייתה תדבק בהם — במחירים זולים במיוחד, תוך שהוא מרעיף עליהם את ברכותיו החנפות. מעולם לא התעניין בילדים שהמשחקים נרכשו עבורם; גם אם אלה התלוו להוריהם, התעלם מהם במפגיע. גם שיחתו עם הקונים לא העמיקה מעולם מעבר לאותם גינוני משרת מורגלים — אלא שאלה הצטיירו בעיניי כמעט תמיד ככנים להטריד, והבחנתי כי בשעה שדיבר עם הלקוחות גחלה בעיניו איזו חקרנות עמומה; באותם מעמדים עיניו החשיכו ונדלקו בעת ובעונה אחת, כאילו מישהו החל לגשש את דרכו מקצהָ המרוחק של מנהרה ובידו נר; אלא שמעולם לא ניתנה לו שהות להשלים את מהלכו אל פתח המנהרה. ממני חסך את ברכותיו ואת סקרנותו. כשבאתי התערפלו עיניו לקראת המקומות שלהם הועיד את עתותיו המתפנות, וכשחזר הוגפו מפני המקום שאליו בא. מעולם לא סיפר לי על מעשיו בשעות שבהן נקראתי לתפוס את מקומו.

באותו יום זימן אותי לחנות בשעות אחר הצהריים. הייתה זו ראשית הסתיו, והחושך הקדים לרדת כדרך שהחושך יורד על ערים, פורש את קרעיו הבלים לפתחן ומחכה בכניעות למנוד הראש שיתיר לו להיכנס. בשולי הערב ערך החורף את גייסותיו, אבל בטבורו בער הקיץ בעלבון לח. הירקן ברר בארגזים שהוצבו בקדמת החנות והשליך לרצפה פירות מרקיבים. שותפו החמיק תחתיו כצל, הגניב את המטאטא בין רגליו וגרף את הנפולת לפינה. מעסיקי חיכה לי בפתח החנות, תוחב את זרועותיו בשרווליה של חולצת פלנל ארוכה, שהייתה בעיניי חמה ביחס למזג האוויר. כמו תמיד, פניו השיבו לעצמם, משעה שהיו פטורים מן החיוך, איזו עגלגלות תינוקית שסימני השנים הוקרנו עליה כסרט ישן ופגום על מסך לבן. בוהק הלחיים התפוחות נמהל בחשרתו המעוננת של המצח, ששילח ממנו והלאה זוג גבות שחורות, קפואות בעצם הזינוק. העיניים, שכמעט נעלמו תחתן, נדמו כשני חריצים בפניה של בובה. הוא לא זז מן הפתח כשהגעתי, וכך עברתי בינו לבין משקוף הסף, מתכווץ מעט מפני אפשרות המגע, ולרגע עוד ראיתי אותו מגבו: מיטיב על כתפיו את החולצה שלא רכס את כפתוריה ומרעיד את ברכיו ללכת ולא הולך. אחר כך הלך, ולפני שנעלם עוד הספקתי לראות מבעד לחולצה המתבדרת את החגורה שפקעה מהיקף מכנסיו ולחצה אדמומית קלה בשיפולי גוו. התיישבתי מאחורי הדלפק העמוס מיני שאריות שנפלטו מן המדפים — בעל החנות נהג לרכז דווקא במקום זה פריטים שלא הייתה עוד כל תקווה למוכרם — וראשים מנותקים מגוף שטו על גבי המפל הוורוד, דחיפותם מתעדנת באטיות זרימתו. איש לא נכנס לחנות; פעם או פעמיים זיהיתי במבט שיידתה אם בחלון הראווה המוערם ובצעדיה המאיצים מיד לאחר מכן את הפצרותיו של פעוט לא נראה, אך כבר למדתי כי אין כל טעם לטרוח לקראת הבאים: הילדים כמעט לא זיהו את חנות הצעצועים בתור שכזאת; ומי שעמדו על טיבה — לרוב היו אלה זאטוטים רצוצי קומה ופזורי צעד, שעיניהם כבר מעולפות מעייפות — ויתרו עליה בלא בכי כשהוריהם גררו אותם הלאה ממנה. מעט מעט נתמעטו הראשים ואזלה דחיפותם; ואולי הייתה זו העייפות שציירה סביב עיניי מעגלים שקטים, מפקיעה אותן בעדינות מיתר הפנים כמתווה את רישומו של החתך עבור מנתח עתידי. עד מהרה לא ראיתי אלא את החושך ההולך ומעבה את קולו סביב לחנות. נוכח מועד הסגירה המתקרב, עמעמתי את התאורה בחנות והנחתי לאפלולית לרגל את חלליה. כמו בכל פעם, זריחתם הסתומה של הצעצועים הקלוקלים הזכירה לי את הרגע שבו יורד החושך על שדה: וביתר דיוק, את הרגע שבו העשבים הנרעדים בלא רוח מרגישים כי הוא קרב ובא, עולה ומטפס בשורשיהם, מוזרק בגבעוליהם; והם מפרישים כנגדו תמצית אחרונה של לובן וכבים כשהם מכותרים בעטרה מהלה, כחבצלות נישאות על מים. לרגע היה הוורוד השפוך בכול עז כל כך, עד שנדמה היה כי החושך נסוג לאחור — כחוקר הנרתע ביראה מפני ההודאה שחילץ סוף־סוף מן הנחקר. מבחוץ עלה צליל חבטת התריס בחנות הירקות הסמוכה; אחר כך גלשה על פני הפתח צלליתו של הירקן, אדישה למישושיהן הקבצניים של אצבעות ורודות. תהיתי אם שותפו פרש לפניו כשהטלפון צלצל. הקול מעברו השני של הקו ביקש לדבר עם בעל החנות. אמרתי לו שהוא איננו, והזמנתי אותו להשאיר הודעה. הקול התעקש לפנות אליי בשמו של בעל החנות — וכשעשה זאת, נשנק. תיקנתי אותו, והוא חזר על שמו של בעל החנות — כעת ביציבות, וכבר בשמץ תוקף. חזרתי ואמרתי שבעל החנות יצא, והזמנתי אותו להשאיר הודעה. הקול חזר ונקב בשמו של בעל החנות — כעת כבר לא היה צורך בתוקף — ומסר שאביו נפטר. הוא שב וקרא בשמו של בעל החנות — הפעם התפוגג השם באנחה — ואז הכתיב לי את פרטי הלוויה. רשמתי מפיו את הפרטים וביקשתי להשתתף בצערו. כרגיל בימים אלה של חוסר שינה, שפתיי הקדימו אותי. המילים "צער אני" כבר כמעט נחלצו מביניהן בתבנית השיבוש שהתרגלתי בה. הרגשתי בהן — ממהרות כחיה המצילה עצמה להפתעתה־היא מן הכיליון, מותירות על שפתיי את חתימת פרוותן המזוהמת. סגרתי עליהן את שיניי; כמובן, לא היה דבר בין שפתיי, ופי נחתם בחריקת שיניים. הקול שב והגה את שמו של בעל החנות, ואני חלצתי את שפתיי זו מזו והפכתי את לשוני מתרדמתה ושיננתי לקול ששב וקרא בשמו של בעל החנות: "אני מצטער." אחר כך הנחתי את ראשי על הדלפק.

כשהתעוררתי טבלו הצעצועים בשלוליות קטנות של זיעת לילה ורודה. החנות ישנה. משום מה נדחפתי לקרוא בפתק שעליו רשמתי את פרטי הלוויה. כתב ידי לא היה ברור, ותהיתי אם עליי להעתיק את הפרטים לפתק חדש; ואולי פשוט אקרא אותם באוזניו של בעל החנות, שמן הסתם ישוב עוד מעט כדי לנעול את החנות — מעולם לא הפקיד סמכות זו בידיי. האור בחנות צף על מקווה החשכה כשלולית של שמן, שרַצֵי ורוד עלוטי מקור השתבררו בה לנימי־נימים. מבעד לפתח ניבט אליי הרחוב — קרוע עיניים, הלום בסנוורי הלילה. תחילה לא היה הצל במעבר הסמוך לדלפק אלא הטעמה קלה של החושך — ממין אותה התרבדות מעשירה המתחוללת ברקמת גווניו של החושך ככל שהעיניים מסתגלות לממשלתו. אחר כך קלטתי בזווית העין את התנועה — חטופה, עוויתית, ערופה; ובכל זאת: הצל זחל. כשהישרתי בו את מבטי, דמם: ובכל זאת הרגשתי בהד של אותו פרכוס, מתפשט עוד רגע במדוריו הנסתרים של הגוש חסר הצורה ואובד בדומייתם הלא נענית. אחר כך נמוג הצל באפלה; אבל עיניי היו מרותקות בעל כורחן למרחק המזערי בין הקיר שבקצה המעבר לבין המקום שבו הסתמנו ירכתי המרבץ השחור ברגע היעלמו — המרחק שגמא הצל בזחילתו. באותו רגע חשתי בלשוני המוטלת בפי כפיסת בשר. ביקשתי להחרידה לחיים בצליפה — לאו דווקא לומר משהו — אלא שבעשותי כן שמעתי את עצמי אומר: "אני מצ'ער." אחר כך נדלקו האורות כולם, ובעל החנות ניצב בפתח. מיהרתי להרים את מכנסיי, כאילו הפשלתי אותם קודם לכן; ועוד בטרם נכנס יצאתי לקראתו ובידי הפתק. ליתר ביטחון, הקראתי באוזניו את פרטי הלוויה. אחר כך נזכרתי שמסרתי את הפרטים בלי להקדים ולבשר על עצם מותו של האיש; ואז הבנתי ששמו של האב המת, ואף שמו של הבן המתאבל עליו, לא נודעו לי מעולם. קיוויתי שבעל החנות יוכל להקיש פרטים אלה מן הנסיבות; וכיוון שהלוויה נקבעה למחר אחר הצהריים, הצעתי שאמלא את מקומו של מעסיקי מאחורי הדלפק בשעה היעודה. כל אותה עת נמנע בעל החנות מלדבר. הוא ניצב בפתח החנות, עיניו כבושות בפתק; בבהלת האור נסוגו הוורודים אל גופי החפצים, ולרגע נדמה כי המקום כולו התפשט מצבעיו. החנות כרעה למרגלות בעליה באוזלת עורמותיה הקטנות; ורק שתי עיניו הנתונות לפתק עוד נחרזו בבלי דעת במכתם ורוד.

בעל החנות לא נטה להכביר מילים, לפחות לא עמי, וכיוון שכך התנהגותו לא הטרידה אותי במיוחד. עקפתי את עמידתו ויצאתי אל הרחוב. הפירות הרקובים שהושלכו אל המדרכה בחזית חנות הירקות נחבטו ברגליי בצליל פקיעה לח. הלכתי הביתה. באותו לילה נרדמתי מיד; וכשהתעוררתי מקץ שעתיים לא הופתעתי. אלא שראשי היה שמוט על מסעד המיטה ועיניי היו קרועות אל אחת המרצפות, וביתר דיוק אל מחול הכתמים שעל פניה; אותו מחול האט בהדרגה, ורק כשקפא הבנתי מה הדבר שהכתמים הפכו בו בהמונם, מה הדבר שהכתמים התחבטו במידתו בהתכנסם ובהתפזרם; רק כשקפא מחול הכתמים הבנתי מה הדבר שאני רואה באלף גרסאות: מרחק הקיר מן הצל.

כשהגעתי לחנות למחרת, שעה קלה לפני מועד הלוויה, שאמורה הייתה להיערך בבית עלמין בפאתי העיר, מצאתי את בעל החנות שרוי בשיחה נלהבת עם קונה; כמנהגו תחב עוד פריט או שניים לשקית שבה צרר את הפריטים הקנויים בעודו הודף את תודותיו הכבויות של הלקוח בהשתחוויה רצופת ברכות. כרגיל במעמדים אלה, פניו קרנו; אך בה בעת התארכו וצרו, וככל שקרנו כך נדמה היה שהאור עוזב אותם. העיניים התמוססו בכניעה חולמת, אך בשורש מבטו יקד גם הפעם ריכוז קודח. צללים דמויי כנפיים התלכסנו ביעף על לחייו, כאילו נישא בטפריה של ציפור גדולה. הוא לא התייחס לבואי ובמחוותיו לא ניכרה שום דחיפות. כשהלקוח החיש את השיחה אל קִצה ויצא, התיישב מאחורי הדלפק. בחוץ הדפה רגל לא נראית ארגז ירקות ריק, שהתחבט ובא עד פתח חנות הצעצועים. משב קריר הסתנן פנימה וגווע מיד בחום חיכוכן החרישי של פיסות הפלסטיק. פניו של בעל החנות התרפדו פה ושם ברמזי מפולות בצקיות, ושיככו בקמטים מעמיקים את חמתן הכמוסה של העיניים. תהיתי אם עליי לנערו מן המנוחה ולהזכיר לו את מועד הלוויה. היות שאין זה ממנהגנו, ביכרתי שלא לעשות זאת. על משענת הכיסא שישב עליו הוטלה ברישול אימונית שחורה, ואני קיוויתי שברר את צבעה מתוך מחשבה על המעמד המזומן לו. ואמנם כעבור כמה רגעים הטיל על כתפיו את הבגד השחור ויצא לדרכו. הערכתי כי יגיע ללוויה באיחור קל בלבד.

הטלפון צלצל בשעה שהפכתי באפס דעת באריזת הפתעה ורודה. העייפות לחכה את קצותיי בגלים קטנים, חרישיים לפקוע, ואני העברתי את עיניי בהמון המשפטים שנכתבו בצפיפות על האריזה והכריזו מן הסתם על תכולתה בלשון שלא ידעתי לקרוא או אף לזהות, ולפיכך רק צדתי את המספרים שהבהבו מדי פעם בין המילים ונמצאתי מצרף אותם זה לזה כבניסיון לעמוד על היקפה הסופי של ההפתעה. בדיוק ברגע שבו הטלפון צלצל עלה ראשו של לקוח מציץ מן המפל הוורוד, אך משראה שאני מרים את השפופרת הפך את פניו וגלש הלאה משם, תנועתו הפתאומית משהו פורעת בזיווגם הניגר של הקרטון והפלסטיק אדוות מהירות לגווע. הקול קרא בשמו של בעל החנות. השבתי כי הוא יצא, והזמנתי את הקול להשאיר הודעה. הקול הוסיף לפנות אליי בשמו של בעל החנות. הוא אמר שכולם מחכים לי, וביקש לדעת אם אמנם אני בדרך ללוויה. חזרתי ואמרתי שבעל החנות יצא, והזמנתי את הקול להשאיר הודעה. הייתה שתיקה ארוכה, וכבר חשבתי שהשיחה נותקה כשהקול אמר שכולם מחכים לי, נקב בשמו של בעל החנות ושאל אם אני בדרך ללוויה, כשהפעם לא הייתה בדבריו נעימת שאלה והם היו פסוקים כמין חיווי, כאילו כבר השבתי על שאלתו. הקול אמר שכולם מחכים לי והגה את שמו של בעל החנות, אלא שהפעם הייתה נימתו מפויסת יותר, כמי שמוחל לי על מעשה קונדס שיש בו לוויית חן מסוימת. אמרתי שבעל החנות יצא, והקול אמר שכולם מחכים לי והבליע ברוך את שמו של בעל החנות, והפעם נשמע כמפליג בינו לבינו בזיכרון רחוק. העייפות התנפצה עליי אז בגל רם כל כך עד שננערתי משגרת שיחי עם הקול והתעוררתי להביע חרטה על אי־ההבנה שנפלה בינינו. וכבר הרגשתי את המילים "צער אני" מצטברות בגרוני כראשיתה של דלקת ובלעתי, ויותר משאמרתי העליתי מן הבליעה, "אני מצטער." הנחתי את הטלפון והתלבטתי אם עליי להתקשר עם בעל החנות ולוודא כי הוא אמנם בדרכו אל הלוויה. אך לא היה זה ממנהגנו, ולפיכך נמנעתי מן המעשה. תחת זאת גלגלתי לידי קופסה ורודה קטנה שצדה השקוף גילה ביצת חד־קרן ורודה. נטלתי מערכת כלי המטבח קערה ורודה ויצאתי אל הרחוב ופניתי במעבר שהוביל לירכתי הבניין. המרצפות השבורות התנודדו תחת רגליי בזוויות שהתחדדו עם רדת הערב והעשבים פרצו מבין הסדקים בפקעות של חושך, כאילו הלילה כולו עתיד היה להתפשט על העיר מאגודתם היבשה. עוזרו של הירקן חלף על פניי במצודד בדרכו חזרה לחנות: רגע עוד ראיתי אותו מתקפל כה וכה, כנד לגמישותם היתרה של אגפיו הסוררים, ובמשנהו לא היה אלא צל מטפס על קיר הבית הסמוך. נעצתי את המפתח במנעולה של דלת הפח הרעועה ונכנסתי לקיטון השירותים המשותף לחנות הצעצועים ולחנות הירקות. מילאתי את הקערה הוורודה במים; לרגע היו המים צלולים, ואחר כך הוורידו. נעלתי אחריי את הדלת וחזרתי לחנות. הנחתי את הקערה על הדלפק, שלפתי מן האריזה את הביצה הוורודה, הטלתי אותה אל המים והתקנתי עצמי לבהייה. ידעתי מן הניסיון שסבלנותי לא תעמוד לי לחכות עד לבקיעתו הטבעית של החד־קרן מן הביצה; לא נותר לי אלא לנחש כמה זמן יעבור בטרם אפצפץ את הקליפה ואחלץ מתוך הביצה חד־קרן רטוב ומצומק. בדל סיגריה הקשית מעל המפל הוורוד מכיוון חנות הירקות הסמוכה, גחל עוד רגע באוויר ונעלם. הביצה השקועה למחצה במים נדה קלות לכאן ולכאן, ומחשבה על מקור תנועתו של החפץ הדומם במים העומדים התאבכה בשיפולי מוחי ופקעה בטרם נשלמה. אוטובוס נעצר בפתח החנות: ראשי הנוסעים צפו מעל למפל הוורוד, קבועים במלבנים של אור מדוּנג, ולמרות טרטור המנוע ואולי כנגדו השקט בחנות נסוג פנימה ומתח את קפיציו ואני שמעתי את תקתוק מנועיהם הזעירים של צעצועים, שעגו במעגלים לא נראים בדחף סוללותיהם המתכלות. הצללים השתלשלו מטה במרחשת קפליהם, והאפלולית הייתה נקודה באניצי אור מעקצצים כאילו התפלש בה כלב. בקליפה הוורודה לא ניכר שום סדק מלבד שני החורים הזעירים שנועדו לכניסת המים. עיניי הצורבות זלגו בהדרגה אל המים; הן קפאו בכל פעם שמצמצתי כאילו נתפסו במבטן־הן ואז חידשו את מהלכן. אפשר שכבר נרדמתי כשהטלפון צלצל. הקול מעברו השני של הקו קרא בשמו של בעל החנות. הידקתי את אצבעותיי סביב הביצה הוורודה ואמרתי שבעל החנות עדיין לא חזר. הזמנתי את הקול להשאיר הודעה. הקול נקב בשמו של בעל החנות ואמר שכולם חיכו לי, ובסוף לא הייתה ברירה. חזרתי ואמרתי שבעל החנות יצא, והזמנתי את הקול להשאיר הודעה. הקול אמר שכולם חיכו לי, ובסוף לא הייתה ברירה, והפעם נמסכה בו נעימה מצטדקת, שהתבלטה בעיקר בהתנגנותן הנצרדת של המילים האחרונות. שליתי את הביצה הוורודה מן המים ולחצתי אותה בכפי אך היא לא נשברה. שפתיי כבר צרו בלא קול את המילה "צער", ואני פערתי ל"אני" ושפתיי נטרקו זו בזו ל"מ" שלא הצלחתי להפריד לשאר חלקי המילה. חששתי שאותו המהום, שלא היה אלא ראשיתה המעומעמת של התנצלות פורמלית, יהמה באוזני הקול בקרבה יתרה, ולכן מיהרתי לנתק את השיחה. העייפות ירדה בתוכי כפיר. דחקתי בקליפה ביתר כוח, אך זו החליקה מבין אצבעותיי. הביצה התנפצה והגירה שלולית קטנה של מים. גיששתי בין שברי הקליפה בעקבות החד־קרן — תחילה שחתי קצת לעומתה כשאני סומך את ידי על הדלפק, אז ירדתי לישיבה, אחר כך השתופפתי על ברכיי, ולבסוף השתרעתי תחתיי ובחשתי בשלולית הקטנה שספחה במהירות אבק ופירורים ישנים והפיקה מין אד קרטוני כלוא, הבל של קופסאות סגורות שהיה נשימתם הכבושה של כל הדברים בחנות הצעצועים. משלא מצאתי את החד־קרן עקפתי את הדלפק וזחלתי בכיוון המעבר הסמוך וניגפתי בקופסת פאזל גדולה שהייתה מוטלת על הרצפה — המספר שהורה בצרחה חנוקה על מניין החלקים שייט מאחורי מניפת קמטים מתפשטת, וברור היה שהמשחק אינו מוצע עוד למכירה — וזחתי מעט הצידה והצל היה מולי: אפשר שיכולתי לייחס את השינוי שחל בצורתו — מן הגוש חסר הצורה נחלצה בליטה דמוית ראש ומשהו מעין חטוטרת התגבע במקום שאפשר היה לתפוס כגבו של הדבר הסרוח — לתעתועי החשכה או לעייפותי, אלא שאי אפשר היה לטעות בכך שהצל הופיע בדיוק במקום שממנו גז בפעם הקודמת; כלומר, אפשר היה לטעות בכך לזמן מה, כי המרחק שבין ירכתי הצל — לרגע נדמה היה לי שהבחנתי פה ושם באניצי מרקם קשקשי, אך אפשר שהייתה זו חשרת צלליהם המסתכסכים של הצעצועים — לבין הקיר היה תחילה טרף למשחקם התוזז של הכתמים על המרצפות: הם התקשרו ונפרדו חליפות, רוחצים ברעננות משונה, מתמצים בנקודה לא נראית ואז נפוצים במפץ לא נשמע ומערבלים לעייפה את תצורותיהם, נחלקים במידתו של המרחק כאילו היה זה סיפור שגרסאותיו מתחלפות בבולמוס; אך לבסוף שבת מחולם ונחקקה צורתם; והמרחק נקבע לעיניי, אסור בין ירכתי הצל לבין הקיר, כאילו לא חלף ולו רגע בין תנועתו של הצל אתמול לבין חדלונו עכשיו; אלא שאז נתקלה כף ידי בחד־קרן הרטוב והמצומק ואני השפלתי להרף עין את מבטי והרגשתי יותר מכפי שראיתי את עווית התנועה — לא בדיוק פרכוס אלא מין התגנחות גמלונית של מי שמיטיב את משכבו על המיטה, הידחקות מתגוללת שמקורה בגישוש עיוור למחצה מצד הפלג העליון של המסה, והיא ספק גוררת אחריה את הפלג התחתון — כמי שזוחל ורגליו משותקות. נדמה היה לי שבליטת הראש שלוחה לפנים במאמץ גידי; כאב נמתח בשרירי צווארי, ולרגע היה זה כאילו כל אחד מאתנו עצר בנתיבו נוכח התקדמותו הפזיזה של האחר; אחר כך היטשטש אותו רושם, וגם חטוטרת הגב נשתטחה משהו; צורתו של הצל סרה בהדרגה, עוד רגע אי אפשר יהיה להבחין כי בשני פרפוריו עשה כבר מחצית הדרך מן הקיר אל הדלפק. בדחף רגעי יידיתי בו את החד־קרן; להרף עין דומה היה שהתמוססות מתאריו נבלמת, ואני קיוויתי שאפשר לזהות מעצור זה עם זן מסוים של כאב. אחר כך לא היה עוד אלא חושך — ככל הנראה כיביתי כמעט את כל האורות בחנות, אף שלא זכרתי כי עשיתי זאת — והעייפות פרטה את פניי איברים־איברים, כשוקלת אותם לממכר. ביקשתי לנער את לשוני מן המשקל יותר מכפי שכיוונתי להגיד משהו, ושמעתי את שאר חלקיה של המילה בוקעים מן ה־מ' שהידבקה בשפתיי בשיחתי עם הקול: "'צטער." קמתי וספגתי בסמרטוט את שארית המים. גרפתי לרחוב את שברי הקליפה והרקתי את הקערה הוורודה אל המדרכה. אורות הערב נתפסו בזיזי החושך וחיכו שיצא לדרך. חנות הירקות הייתה פתוחה עדיין, אבל הארגזים נאספו מחזיתה ונפולת הפירות המושלכים השיטה על המדרכה מלכות קטנה של מתק. הרחוב היה מוטל לפניי על גבו השבור, פורש בחשאי למנוחת ההתאחות מתחת לשיירי העסק של היום. מעברו האחר של הכביש, המכולת דעכה לאט. חזרתי לחנות והתיישבתי אל הדלפק. חשבתי שלא אספתי לאשפה את החד־קרן שיידיתי בצל, אך כעת שוב לא עלה בידי להתגייס לכך. חשבתי שכאשר ישוב בעל החנות מענייניו אשאל אותו אם הספיק להגיע ללוויה, ואולי אף אשתף אותו בטעותו הנמשכת של הקול. אבל כשחזר — הוא הדליק את האורות וטמן את כפות ידיו בכיסי האימונית השחורה והשתהה בפתח; לראשונה הבחנתי שלא התגלח זה כמה ימים, והופתעתי למראה גון השיבה בזיפיו המתארכים — נמנעתי מלעשות זאת כי לא היה זה ממנהגנו. העייפות כמעט השיאה אותי לעבור מבעד לרגליו הפשוקות של בעל החנות, מעשה ילד; רגע חשתי בהידרכותן המתגרה של חוליות גבי לקראת הקונדס, ובמשנהו נדחקתי ברווח שבין גופו של בעל החנות לבין משקוף הסף ויצאתי אל הרחוב. זרקתי מבט בחנות הירקות הסמוכה וראיתי את עוזרו של הירקן קפוא על כיסאו, ראשו כבוש בקרקע וידו תחובה בשערותיו כאילו נשכחה באמצע הגירוד. בוססתי במחית הפירות המושלכים עד שאבני המדרכה יבשו תחת רגליי וצליל נקישתם החלול של צעדיי ליווה אותי בדרכי הביתה.

באותו לילה התעוררתי משנתי כעבור שעה אחת בלבד, ובלבי תרעומת קשה על בעל חנות הצעצועים. בבת אחת קם ועמד לנגד עיניי יחסו המחפיר: בכל חודשי עבודתי לא החליף עמי יותר ממילים ספורות, הכרחיות. לעתים קרובות נדמה היה לי שהוא מביט דרכי כשהשלהבת המוזרה בעיניו נישאת אל מרחקים עשנים ברוח סמויה מעין. הוא לא טרח להרים אליי את מבטו כשנכנסתי והוא עמד בעיצומה של אחת מדרשותיו נוטפות הצוף כשם שלא זז מן הפתח כשבאה שעתי לצאת בסיומה של עוד משמרת משוממת לב ונפש. הוא לא שעה כמלוא הנימה להשכלתי או לכישוריי, כשם שלא היה טרוד במצבי רוחי או ברווחתי הכללית; מעולם לא גמל לי באות הערכה כלשהו ואף בנזיפה לא זיכה אותי; הוא לא שייר לי דבר מן המתיקות העממית המחושבת שהרעיף על הלקוחות, ובה בעת גם לא המר לי בשום צורה. ככל שהפכתי בדבר התקשיתי למצוא ראיות לכך שאמנם עבדתי בחנות הצעצועים — שהיתי בין כתליה, ביליתי איזה זמן בחללה, תפסתי מקום אצל הדלפק. העלבון הכה בי בעוצמה שלא שיערתי, וכבר דימיתי את השיחה שבה אני מטיח בו את כל אלה בחרון מתפרץ, ואף ממוטט באבחת זרועי, לנוכח פניו המחווירים, את התל הוורוד המתגבה על הדלפק. הוא נרתע בבהלה, אולי אפילו מניף את ידו עד חצי הדרך אל פניו לגונן עליהם, ואז פורש את זרועותיו בהכנעה להפיס את דעתי, עיניו אכולות ההבנה ניגרות אליי בתחינה ושפתיו רועדות קצת לפני שהוא מצליח לחלץ בקול מרוסק, "אני מבין שנפגעת ממני," ואני מניף את ידי על שרידי התל ובולם אותה באמצע המעוף והיא עוד מרטטת רגע באוויר בלחצם של השרירים הנועלים אותה כשאני אומר לו, "אני נפגעתי." ובאוזניי שמעתי, "פגיעה אני."

למחרת בא לחנות חבר מימיי באקדמיה. הוא זכה במשרה ועשה חיל במקום שאני נפלטתי ממנו ללא הישגים. הלילה האחרון היה עוד קצר מקודמיו, והעייפות הייתה ארץ גדולה ולא נושבת, שאני תרתי בהשתאות את מרחביה. חברי מימי האקדמיה הושיט לי בחגיגיות את גיליונו הראשון של כתב עת שהופקד על עריכתו. הודיתי לו ודחקתי את הגיליון כליל הלובן הנזירי (שעיצובו המחוכם התריע בכל זאת על מיני עונג אסורים שהוא צופן בין דפיו ליודעי הח"ן לבדם) אל ערמה של חוברות צביעה זהות. הוא הביט כה וכה בעצבנות והבזיק לעברי חיוך. תרנגול שדמם מזמן פצח פתאום בקרקור. ידעתי שאחרי הקרקור תבוא שירה, ואחריה תישמע נגינת תזמורת. קרוב לוודאי שסכום הזמנים של שלושת הפרקים הללו יעלה באורכו על זמן שיחתנו, כך שקולו של התרנגול בשלושת מופעיו עתיד לשמש רקע לשיחה כולה; אלא שלמרות המבוכה הכרוכה בדבר, וחרף עצבנותו הניכרת של חברי מימי האקדמיה שהזעים בלי משים את גביניו והפיק קורי צללים זעירים בזוויות עיניו, לא היה לי דבר לעשות בנוגע לכך: מכיוון שמתג ההפעלה של התרנגול נשבר, הדרך היחידה להשביתו — עתה, מששב במפתיע לחיים — הייתה להוציא מתוכו את הסוללות; אלא שפעולה זו הצריכה שימוש במברג זעיר, ואף על פי שאותו כלי הופיע מדי פעם בידו של בעל החנות, לא ידעתי היכן נהג לאחסן אותו. לפיכך לא נותר לי אלא להמשיך בשיחה בעודי נערך להתחלפותו של הקרקור בשירה. חברי מימי האקדמיה אמר שזה מקום מעניין. הפטרתי משהו בתשובה, והוא אמר שאין עבודה שאי אפשר ללמוד ממנה משהו על סדר הדברים בעולם; למעשה אין עמדה או מצב שאי אפשר ללמוד מהם משהו על סדר הדברים בעולם. הוא שאל מה אני לומד מעבודתי בחנות על סדר הדברים בעולם, והוסיף שבנו — ידעתי שנולד לו בן, אף שמעולם לא פגשתי בו — גזר תובנות מאלפות מן התפקיד שקיבל בהצגת בית הספר, הגם שלא היה זה התפקיד הראשי. שאלתי מה היה התפקיד שגילם, ועננה חלפה על פניו של חברי מימי האקדמיה כשהבליע בתשובה לשאלתי כי בנו קיבל את תפקיד הר סיני, שבמסגרתו, הוסיף חברי כאילו חזה את שאלתי הבאה, היה עליו לומר 'אני הר סיני'. שתיקה נעמדה בינינו, ולבסוף שאל חברי מימי האקדמיה לשלומו של אבי. מיד נזכרתי בשיחת הטלפון האחרונה שלנו, והצטערתי על כך שלא דיברתי עם אבי בימים שחלפו מאז; כך לפחות — על דרך ההיזכרות בשכחתי — נמנעה ממני שכחה נוספת וידעתי לנקוב, בתשובתי, בשם "אבא". אלא שהפעם נלוותה להגיית המילה אותה תחושה מרוששת וחסרת ממש שהתרגלתי בה בעת האחרונה וכבר הסכנתי לייחס אותה לחסכי השינה המצטברים: היה זה כאילו שיננתי את המילה בכובד שפתיים, בלשון צבה ומאולחשת, בזהירות גמלונית של תלמיד, מפי מישהו שהגה אותה ביתר חום ותוקף — מעין לחשן, ואז ראיתי את הצל מאחורי חברי מימי האקדמיה ותיקנתי מיד, אמרגן: כי הצל היה שם, משיחה עדינה מאוד על גבי תחרימיהם האבקיקיים של צללי הערב, מתאריו משתרגים לבלי התר במלאכת הסלסלה של האפלולית, לבד מן הבליטה דמוית הראש שנטתה הצידה בזווית קלה — דרוכה, מעריכה; ובאיזה אופן, אירונית, משועשעת. לא היה במופעו זה של הצל זכר לאומללות המרובצת של מזחלו בערבים הקודמים, ולמראהו לא יכולתי לגרש את המחשבה על מנהל קרקס האורב מאחורי הקלעים להופעתו של היצור הממצמץ באימה נוכח פגישתו הראשונה עם אורות הבמה, צד כל מעידה וכבר מעסה בידו את השוט. לרגע עוד נתליתי במחשבה כי הצל עוקב במבטו חסר התווים אחר מחוותיו של חברי מימי האקדמיה — שאת שאלתו הבאה כבר לא קלטתי מן הסתם — אך לנוכח התמימות המסורה שבה גלגל חברי תנועה בתנועה, לנוכח הנבערות קלת הלשון שבה חישל מילה במילה — ידעתי כי מעייניו של הצל נתונים אליי ורק אליי; כי ברצותו ישים את המילים בפי וברצותו ישכיח אותן ממנו; כאילו היו המילים משוכות אליו בחבלים בלתי נראים, כך שניתן לו לחלצן מתוך פי בכל פעם שאמרתי לסגור עליהן; ואם לא לחלצן ממש כי אז לפחות להטות את לבן — לשבש את הכוונה הטוענת בהן ערך, למוץ את המחשבה המפיחה בהן חיים. אפשר שהוא עושה זאת כי המילים הן קניינו, וזאת דרכו להזכיר לי, מדי שכחה, כי הוא שנתן והוא שעתיד לקחת; ואפשר שמניעיו אפלים יותר, והוא שב ומשבש את הופעתי — בפני מי? — מתוך ידיעה כי המעידות, פליטות הפה ושיבושי הסדר הם עיקרו של המופע. ואולי — ומחשבה זאת סתמה כליל את אוזניי בפני להגו של חברי מימי האקדמיה, אם אמנם הוסיף עוד לדבר — לא היה למופע היחיד שלי קהל מלבדו: לחשן, אמרגן וצופה שנתמצו בדמות נוראה אחת. כך או כך, ראיתי את הרוח, וידעתי שאני אסירה.

הטלפון צלצל זמן קצר אחרי שחברי מימי האקדמיה יצא מחנות הצעצועים — האמרגן נסוג, כמדומה, מפני צעדיו הנחרצים וחלחל באפלולית. הדלקתי את כל האורות והרמתי את הטלפון. הקול מן העבר השני אמר שכולם מחכים לי וביקש לדעת אם אני בדרך. המעבר הסמוך לדלפק היה ריק, מנוטף קשקשי צל. הקול מן העבר השני היה קול אבי. שכחתי את יום ההולדת שלו. כדרכו, ייחד לשיחותינו נימה אירונית: איש לא חיכה לי מלבדו. אמרתי לו שאני בדרך וניתקתי את השיחה. הבחנתי בחד־קרן שהיה מוטל במעבר הסמוך לדלפק, בערך בחצי הדרך. אישה שרבבה ראשה בעד הפתח בשאלה. אמרתי שאני מצטער. היה עליי להגיע לאבי בהקדם, והתקשרתי להזעיק את בעל החנות. הוא לא השיב. הטלפון צלצל שוב. הקול נקב בשמו של בעל החנות, ואמרתי שאני בדרך. אחר כך התעשתּי ואמרתי שאני מצטער. הקול שב וקרא בשמו של בעל החנות וביקש לדעת אם בכוונתי להגיע לשבעה. אמרתי שבעל החנות יצא והזמנתי את הקול להשאיר הודעה. הקול שב ופנה אליי בשמו של בעל החנות, וכשאמר שכולם מחכים לי נשבר — לא ידעתי אם ביפחה כבושה או בצחוק חנוק. אמרתי שאני מצטער, והעייפות התפשטה ממני כליל והייתה מערה שאני נדחק לעבור בקלות יחסית בפתחה הצר. רגע אחרי שניתקתי את השיחה הטלפון צלצל. מן העבר השני שמעתי את קולו של אבי, וזכרתי כי היה זה ממנהגו לתקן את רישומה של שיחה אחת באחרת. הוא נקב בשמי ואמר בבת צחוק נבוכה שאני לא צריך לבוא. כבר לא היה אפשר להבחין כמעט בחד־קרן המוטל במעבר הסמוך לדלפק, ואמרתי לאבי שאני בדרך. אבי השתהה רגע ואחר הגה את שמי; אבי דרש בשמי בהטעמה יתרה, ואמר שהוא מצטער. פניתי עורף למעבר הסמוך לדלפק, ובגבי הרגשתי את התחבטות הצל על מרבצו. האמרגן, ידעתי, רגליו שבורות, אך הוא משרך אותן לכל מקום. נזכרתי שכלל לא בירכתי את אבי ליום הולדתו, אך לפני כן התקשרתי לבעל החנות להזעיקו. הוא לא השיב. כשאבי צלצל בשלישית הקדמתי לו מזל טוב, אך הפעם היה זה הקול, ששב ונשבר באוזניי, וכעת ניכר בו בבירור שהתאמץ לכבוש את צחוקו. מישהו קבע את ראשו בפתח ואמרתי לו שאני מצטער, וניתקתי את השיחה. אמרתי להתקשר לאבי כדי לברכו, אך נמלכתי בדעתי: מוטב שאברכו פנים אל פנים, ומאחוריי שמעתי קול בקיעה לח וידעתי כי בליטת הראש החלה סודקת את קליפת הצל כחד־קרן המגיח מן הביצה הוורודה, ואת קול הרגליים הנגררות בחריקה לאורך הרצפה המאובקת לא רציתי לשמוע, כי האמרגן רגליו שבורות אך הוא משרך אותן לכל מקום. כבר עמדתי להתקשר לבעל החנות להזעיקו אבל הנחתי מידי את הטלפון באמצע המעשה כי היה עליי להגיע ליום הולדתו של אבי, והעייפות עמדה עליי כמשרתת מסורה, מיטיבה את מראי לקראת המסיבה במכות פטיש עדינות. יצאתי לרחוב ונעלתי אחריי את הדלת. חלפתי על פני חנות הירקות הסגורה בדרכי לתחנת האוטובוס. החשכה הקדימה לרדת, והערב נפח בלי חמדה בשלכת אורותיו התלושים. בתחנה חיכתה אישה אחת, שדיברה בכעס בטלפון. ההתרגשות נקעה מדי פעם את דבריה, חתחתה את שצפתם הרטובה במעצורים גרוניים, ואני הסבתי את פניי לאחת הסמטאות. פתאום עלה בדעתי שאין לי מתנה עבור אבי. כל החנויות שבהישג ראייתי היו סגורות, ונדמה היה שלא נותרה ברירה אלא לחזור לחנות הצעצועים ולבור לאבי מתנובת מדפיה. לא הייתה זאת מחשבה מתנשאת או מלעיגה; אבי היה אדם חמור סבר ואדוק הליכות, אבל תעלולים מכניים או תעתועי קוסמות היו הופכים אותו לילד מוכה תימהון, הנותר מרותק למושבו בסיום המופע מתוך ציפייה לא אמורה למאחז העיניים, שיֵרד מן הבמה ויישיר את צעדיו לקראתו וינחה אותו ברוב טקס אל מאחורי הקלעים כדי לערטל בפניו את תחבולותיו כולן. אביא לו אפוא ערכת קסמים מובחרת. או מוטב, חשבתי בשעה שצעדתי חזרה לחנות הצעצועים, אביא לו ביצת חד־קרן; אבליע התנצלות על כך שלא הייתה לי הזדמנות להשיג עבורו מתנה "אמיתית", ואחר כך אדריך אותו בלחישה צופנת סוד כיצד להניח את הביצה בקערת מים; כיצד לצפות בסבלנות בהתערסלותה השקטה של הביצה השקועה למחצה במים; כיצד לארוב להסתמנותם המבטיחה של הסדקים הראשונים; כיצד להימנע מכל התערבות במהלכה הטבעי של הבקיעה; כיצד לחכות — שעות? ימים? לא ידעתי כי סבלנותי מעולם לא עמדה לי, ובכל פעם פצפצתי את הקליפה באצבעותיי ועקרתי מתוכה את פג החד־קרן הרטוב והמצומק שלא יגדל עוד לעולם — להתרחבותם של הסדקים, לנשירתן של פיסות קליפה קטנות זעיר פה זעיר שם, עד להתהוותו של פתח שהעובר עצמו יציץ בעדו, מקופל באפלולית שנתו המחוללת; כיצד להימנע גם אז מכל התערבות במהלכם הטבעי של הדברים; כיצד להניח לוולד הצומח לדחוק מעליו פיסות גדלות והולכות של קליפה ורודה, עד שיהא צף־נתלה בשלד מנותץ של מה שהיה לפנים ביצה על פני אגן נעכר של שברים ורודים; כיצד להימנע גם אז מכל התערבות בסדר הדברים; עד שיום אחד — כעבור ימים? שבועות? לא ידעתי כי תמיד קרעתי מן הביצה המרוסקת את הפג המצומק והרטוב והשלכתי אותו מעליי במיאוס — יעלה החד־קרן מן המים בגאון קרנו הזקורה, גופו מפותח עד קצה יכולתו והוא מפליג כריבון שאנן על חורבות ילדותו. המפתח כבר נכון בידי כשנוכחתי כי דלת החנות פתוחה. דימיתי שבעל חנות הצעצועים מסב בדממה אל הדלפק ומחשב את גודל המעילה שמעלתי באמונו כשנטשתי את משמרתי ללא התרעה. מן הסתם כבר החליט לפטר אותי. שוב עלה בי אותו זעם; אדרבה, אשפוך עליו את מררתי, אטול את ביצת החד־קרן ואסתלק בלי לשלם עליה לפני שיספיק הוא לפצות את פיו. פרצתי אל החנות. תחילה חשבתי כי בעל החנות המסב אל הדלפק מסתודד עם האמרגן; כי דמות אפודת צל ומגודלת נטיפים הייתה מכונסת על ברכיו וטומנת את בליטת ראשה בחיקו. החנות הייתה חשוכה מלבד נוגה קלוש שעלה מירכתיה, ואף על פי שפניו של בעל החנות היו רכונים אל דמות הצללים ראיתי כי האור שהתגחל בעומק עיניו דלק עכשיו בחזיתן, כאילו השלים אי־מי את זחילתו בחושך, וקפא בפתח המחילה לנוכח סנוורי היום ופנסו עוד בוער בידו. אחר כך זיהיתי את עוזרו של הירקן — עיניו היו עצומות, פיו פעור למחצה בגרגור חולם; ומעילו הטלוא במיני כיסים ותפיחות משווה לו את המרקם הקשקשי — וחמתי בערה בי: הנה, מעסיקי שלא ראה לזכות אותי בניד ראש מעתיר כעת לזר גמור, שלא עשה עבורו דבר מעולם. התנפלתי עליו והוא הניף לעומתי את זרועו ופרש נגדי את כף ידו וקרא לי בקול נשבר, "בני."

אבי מת ימים אחדים לאחר מכן; עוד הספקתי לבקרו ולהביא לו את מתנתו. ראשו צנח אל השולחן שהסב אליו, ולידו נמצאה קערה מלאה במים ובתוכה צפה ביצה ורודה שסדקים החלו נבעים בקליפתה. הוצאתי את הביצה מן המים ומחצתי אותה בכף ידי עד שהרגשתי את מגע עורו החלקלק והרטוב של הוולד. בימי השבעה באו כמה אנשים שהכירו פעם את אבי. קצתם הקדימו והתקשרו להודיע על בואם, ואני עניתי לטלפון ואמרתי שמחכים להם. מאחר שחלקם היו כבר מבוגרים מאוד, והיה מקום להניח שיתקשו בנהיגה באזור בלתי מוכר, התקשרתי אליהם לקראת שעת בואם היעודה. הם ענו לטלפון בקול מבוהל, כאילו ציפו לבשורה רעה, ואני וידאתי שהם בדרך ואמרתי שמחכים להם.

וזה היה הסיפור שסיפר לי בעל חנות הצעצועים אחרי שעוזרו של הירקן נעתק מחזהו וזלג אל הרצפה ובקע כערפל מבעד לדלת הפתוחה. במשיכה אחת סיפר לי, כאילו יותר משהפר את שתיקתו ערם לפניה את מילותיו השוטפות כמשחד אותה בצעצועים. הוא היה בן יחיד לזוג הורים שהתענו בנפתולים קשים עד שעלה בידם להביאו לעולם. אביו היה פועל קשה יום; מדי ערב הייתה חתימת פניו הקודרים מעיבה מן הפתח על מבואת הבית הקטן, והוא היה משרך את צלו בלי דברים אל הכורסה ואינו מזכה את בנו גם בניד ראש. אמו, שעבדה במשרה חלקית בחנות צעצועים, הייתה אשה עליזה ותאבת חיים. קירות הבית מלאו ציורים מעשי ידיה, והמזנונים כרעו מחמודות שאספה בשווקים. צלמים הציצו מכל פינה ורקמות תחרים חיפו כל משטח. קופסאות צופנות סוד נערמו על השולחנות בפירמידות מתנודדות שלא קרסו מעולם, וצמחים מלאכותיים חסו על קודקודיהן בגדילי עליהם הבוהקים תמיד. מרבדים עבי פלומה נגסו זה בחלקתו של זה, ואפילו התקרה סורקה בדוגמת פיתוחים עטורה. ובין כל אלה הייתה תוזזת אמו, מטלית אבק בידה ושיר בפיה. לעתים קרובות נהגה לומר, על דרך הבדיחה, שלו היה הדבר בידה הייתה גודשת ממסד עד טפחות גם את דירת השכנים. כשהניחה מידה את המטלית התפנתה לשחק עם בנה היחיד ברוב תושייה וחום; אמנם, המצאה רדפה המצאה, והמשחקים נתחלפו זה בזה בסחרחרה שהלכה והאיצה; כל חוק היה מופר מיד עם הצגתו, וההפרה נעשתה מיניה וביה למסד המשחק הבא, וחוזר חלילה; עד שתכופות הבן, יותר משנטל חלק של ממש באותו משחק טְרוּף גבולות, צפה כמהופנט במופעה המלהטט של האם. בראותה זאת הייתה האם דוחקת בו לתרום את חלקו למשחק, ופה ושם אף אמרה לנערו מקיפאונו על ידי חיקויים מלעיגים קצת של הישמטותו הסבילה; כי אמנם, היא ציוותה לו במחול פניה המתחלפים חירות בלא חוק, ובלבד שינקוט מידה של זהירות בשעה שהוא נוהג את גופו הגמלוני בין הכדים שהד עמום דר בכרסם המצובעת והפסלונים שנטו זה לזה בסוד שיחם הפראי. כך עברו על הילד כמה שנים מאושרות ביחס. והנה יום אחד ראתה אותו אמו בשעה שיצא לעומתה מן הגן ופניה נתעננו. בכל אותו יום יחסה אליו לא היה כתמול שלשום, ובלילה שמע אותה ממשכבו משיחה בשפל קול עם אביו. בימים הבאים העמיק השינוי במנהגה של האם: היא השתקעה ביתר שאת בניקיון הבית, ומשחקה עמו היה מוסח ודל השראה; לעתים השגיח כי היא סוקרת את גופו בגנבה; אחר כך חלפה בעינה עווית דקה מדק, כאילו הורה לה מישהו על אופק רחוק; ואז הייתה נדה קלות בראשה, כמאשרת, ומחדשת במגושם את משחקם. לפרקים נהגה בו רכות מוגזמת, כמנחמת אותו על משהו; אך כשאחזה בזרועו הייתה לפיתתה חזקה כדי כך שהותירה סימנים כחולים על בשרו. באותו יום, כשאספה אותו מן הגן, הבחין מיד בשינוי שחל בה: שערה שנידבלל בימים האחרונים נאסף, וקומתה נתיישרה; פניה היו רעננים והיא לבשה שמלה שחורה שייחדה להזדמנויות חגיגיות. למראה זה ניעורה בילד תקווה שאמו שבה לקדמותה, והוא רץ לקראתה וטמן את פניו בחיקה. האם אימצה אותו בחום ובעשותה כן גילתה לו שפניהם אל הרופא. הילד שמח כל כך בנעימות הבשומה שנאצלה עליו מחזהּ של האם, עד שכבש בקלות את התמיהה שעוררו בו דבריה — הוא לבטח לא היה חולה, ומוזר היה בעיניו שהוא מוזמן ללוות את האם בענייני רפואתה שלה — והתלווה אליה ברצון. תחילה חשב שפניהם מועדות לקופת החולים שאליה הובא בכל פעם שנזקקו הוריו לעצתו של רופא המשפחה הזקן; אך להפתעתו המסוימת נסעו השניים אל אזור בעיר שלא היה בו לפנים — היו בו כבישים גדולים וארוכים ומפעלים שמבניהם מפולשים אל הרחוב בסבך ברזלים מתגוששים ובניינים אפורים וזעומי חלונות שמזנוני מזון רעועים היו דחוקים ביניהם — ונכנסו לבניין גדול שמבנים קטנים יותר הסתעפו ממנו לכל העברים, הלכו והזעירו במרחק עד שנמוגו בשמים הלבנים, והם חצו מסדרונות ארוכים ועלו במעליות דמומות וידה של אמו נחלצה מכף ידו וטיפסה כמו בלי משים במעלה אמתו ואחזה בה קצת יותר מדי, וכשהתיישבו בחדר הגדול מול הדלת הסגורה יחד עם עוד אנשים שישבו שם כמותם וכל אחד מהם אחוז בעצמו כאילו מי שצייר אותו לחץ על העיפרון קצת יותר מדי, משהו ניעור בבטנו שכן הרגיש כי המקום שאליו הגיע אינו זוכר את החיים שהניח מאחוריו בכניסתו. הרופא שקיבל אותם היה צעיר בהרבה מרופא המשפחה; האחרון היה מסוגר תמיד בחלוקו, ואילו הרופא החדש קיבל את פניהם בבגדים רגילים — הילד הבחין בחלוק התלוי על קולב בפינת החדר. רופא המשפחה נהג לקרוא לעברו בגערה ממקומו "קוֹם!",ואמו הייתה מתרגמת באוזנו ודוחקת בו לקרוב אל הרופא; ואילו הרופא החדש הקדים לו חיוך ושאל אם הוא מעדיף כדורגל או כדורסל. אלא שהחיוך פג מפניו של הרופא החדש בטרם השלים את התשובה, שאמנם נסתבכה קצת בפיו, והוא הורה לו ללכת מצד לצד. אחר כך אמר לו להוריד את מכנסיו. משעשה כן, כרע ומישש את קרסוליו, ירד אל כפות רגליו, ולבסוף חפן את עקביו. אחר כך התיישב הרופא, וכשהוא ממולל בעצבנות את רצועת שעון היד שענד, הורה לו להתלבש ולחכות במסדרון. הילד ביקש בעיניו את אישורה של האם, אך מבטה של זו היה מרותק אל הרופא, שהחל מתופף על הרצפה באחת מרגליו, כאילו ייחלה בכל מאודה למוצא פיו; אמנם, שפתיה הרטיטו בצל צלו של חיוך, כאילו נועזה כבר לנחש שהרופא נוצר עבורה בשורה טובה. כמה רגעים אחרי צאתו של הילד הופיעה האם בפתח לשכתו של הרופא, ופניה רעים. היא אחזה בידו בלי אומר ונשאה אותו משם בצעדים מהירים; עד כדי כך שלעתים אחז בו החשש שלא ידביק את קצב הליכתה, כי אחיזתה בזרועו הפעם הייתה חלושה ומרפרפת; פה ושם אף נשמט מידה, ודומה היה כי היא אינה משגיחה בזה. הילד עוד לא ידע זאת, אך באותו יום הושק עידן חדש בחייו; והוא, כדרכם של ילדים, הסתגל. מדי זמן מה — יש שחלפו שבועות מפקידה לפקידה ויש שלא היו בין העתים אלא ימים ספורים — הייתה אמו מופיעה בפתח הגן, לעתים בשעת הנעילה ולעתים בעיצומו של היום, ואוספת אותו אל אחד הרופאים. הרופאים דבקו על פי רוב בתבנית מנהגו של הראשון למניינם. בכל פעם שבה אמו ותלתה ברופא עיניים מייחלות (באותם רגעים ראה הילד כי פניה, שתששו מעט בעת האחרונה, קרנו באורה של אותה ציפייה, ורווח לו); בכל פעם לטש הוא את עיניו בחרדה בדלת הסגורה, ותקוותו המקלישה כי אולי הפעם לא יכזיב הרופא את אמונה התם של אמו מתפוגגת עם צאתה אל מבואת ההמתנה. כך עד ליום שבו נכנסו לבניין גדול שמבנים קטנים יותר הסתעפו ממנו למרחק ועברו מסדרונות ארוכים וכבשו את מבטיהם ברצפתן של מעליות דמומות ובילו שעה ארוכה במבואת ההמתנה יחד עם עוד אנשים שישבו שם אתם וכל אחד מהם דומה כאילו התנפל על המראה והתנגש עם דמותו שלו ולא זכר עוד מה עשה לפני אותה תאונה, ולבסוף התקבלו ללשכתו של הרופא, שכבר במבט ראשון הכיר בו הילד שהוא נפלה מכל קודמיו. אולי היה זה נוהגו החם בשעה שהכניס אותם למדורו — הוא לא ישב בכיסאו אלא חש לקדמם בפתח — ואולי הייתה זו נכונותו הסבלנית להפליג עם הילד בשיחה; אפשר שאותו רושם נבע דווקא מן החולצה שלבש הרופא — טי־שרט ועליה הדפס עז צבעים, שלא כמו חבריו שלבשו חולצות מכופתרות — ואפשר שנולד מן הניצוץ השובב בעיניו הצוחקות. ואולי הייתה אותה הכרה, שהציפה את הילד בוודאותה, מבוססת דווקא על האופן שבו הגיחה לשונו הקטנה והחיוורת של הרופא ולקלקה בחטף רעבתני את שפתו התחתונה, שסימני יובש קלים ניכרו עליה; מי יֵדע? כך או כך, הילד לא הופתע כלל כשאמו יצאה מלשכתו של הרופא ופניה אורות. לתמיהתו לא עלה בידו לחוש אותו פרץ אושר שהרגיש כל אימת שדימה מעמד זה בחלומותיו; אך הוא פטר מעליו טרדה זו, ונסמך בכל מאודו על שמחתה הגלויה של אמו; קשה לומר כי הילד ידע אל נכון מה פשרה ומה טעמה של אותה מסכת נמשכת, אך הוא בירך בלבו על חתימתה וידע כי ימים טובים יותר בפתח.

למחרת אספו אותו אביו ואמו מן הגן במכוניתם. הוא התיישב במושב האחורי; אך הוריו הורו לו משום מה לשכב, והוא מילא את רצונם. ברחבת הכניסה של בית החולים ניגשו אל המכונית שני אחים חתומי פנים וחבשו את הילד בכיסא גלגלים שהכינו מבעוד מועד. לפני שנישא משם הספיק הילד להבחין ברופא האחרון, כשהוא ניצב מאחורי האחים המתקינים אותו למושבו החדש — במרחק מה, כמפקח על המתרחש. בבית החולים הסביר לו הרופא האחרון כי מום ההליכה שלו נגרם עקב רפיון מסוים בקרסוליו. במקרים כאלה, אמר הרופא האחרון ולשונו הקטנה והחיוורת טיילה ביתר מתינות על שפתו היבשה, אין מנוס מניתוח לקיבוע הקרסוליים. בתום ההסבר הועבר הילד מן הבניין המרכזי לאחד מביתני המשנה של בית החולים. אמו לא משה ממיטתו כל שעות היום, ואביו הסב למראשותיו בכל ערב והקריא באוזניו דפים אחדים מספר הרפתקאות. כך עברו הימים עד שערב אחד אסרו עליו מאכל ומשקה ולמחרת העירו אותו עם שחר והסיעו אותו במיטתו לחדר הניתוח וחבשו את פניו במסכה שחורה וקיבעו את קרסוליו במסמרים ואת רגליו השבורות נתנו בגבס וגזרו עליו שנת מנוחה אחת. תחילה באו קרובי משפחה מעטים והניחו ליד מיטתו צעצועים וממתקים. אחר כך באו מקצת חבריו מגן הילדים וביקשו לעטר כהנה וכהנה את רגלו המגובסת, אלא שאמו מנעה זאת מהם משום החשש להיווצרותו של זיהום. אחר כך בא הרופא האחרון, הפך בו כהנה וכהנה ורשם בפנקסו מה שרשם. אחר כך לא בא עוד איש. הילד נותר בחדר החולים שבביתן מספר 17 ולצדו, במיטה הסמוכה, ילד אחר שאחז ביד רפה לסירוגין אוטובוס צעצוע כחול ואוטובוס צעצוע אדום. דומה שכל מעייניו של הילד החולה התמצו בחליפותיהם של שני האוטובוסים, והוריו העצובים היו מעבירים את שעותיהם ליד מיטתו כשהם מגלים לו פעם את זה ופעם את זה, תחילה בהינפי זרוע חגיגיים מעשה קוסם, אחר כך בתנועות ענייניות ומורגלות, אחר כך בחליפין מכניים מוסחי דעת ולבסוף בזיע גידים בלתי נראה כמעט על כפות ידיהם הדוממות, שהאוטובוס הכחול והאוטובוס האדום היו מוטלים הפוכים בצדן. מדי פעם סב הילד החולה אל חברו לבן הרגליים והציג לו את האוטובוס הכחול ואז את האוטובוס האדום, כמתגרה בו לבוא עמו במשחק. אלא ששני הילדים היו רתוקים למיטותיהם, וזה היה כל משחקם. לכל היותר היה הילד נד בעיניו לחברו במיטה הסמוכה — אחת לאוטובוס הכחול ואחת לאוטובוס האדום. איש לא השגיח בשיח הרפאים שקשרו ביניהם דרי שתי המיטות — איש מלבד אמו של הילד. קנאתה בערה בה, והיא גילתה לבנה כי חברו שבמיטה הסמוכה אינו עתיד להאריך ימים; מחלתו קשה וחשוכת מרפא, והוא צפוי למות בטרם יחבוש את ספסל בית הספר. ולמן אותו יום בכל פעם שהילד החולה סב אליו וגילה לו את האוטובוס הכחול ואז את האוטובוס האדום הפך הילד פניו ממנו, ובחלומותיו בא עליו הילד החולה כצל מחוק פנים והוא שוקל בידו האחת סכין לשחיטה ובידו האחרת אש לשרפה. יום אחד הקיץ בבוקר והנה המיטה הסמוכה למיטתו ריקה. יום אחר טלטלו אותו משנתו בטרם שחר שני אחים חתומי פנים והביאו אותו למקום שם הסירו את הגבס מרגליו וחבשו אותו בכיסא גלגלים. יום אחר באו למיטתו והעמידו אותו על קביים. יום אחר באו אביו ואמו עם שחר וצררו את חפציו והלבישו אותו בעודו שוכב והעמידו אותו על הקביים ודידו אותו אל משרדי הקבלה ודחקו בו אל המכונית. נסעו הביתה, והוא שוכב במושב האחורי.

החלמתו של הילד עלתה על המפליגות שבציפיות רופאיו. בתוך חודשים ספורים נתחדש כוח רגליו והוא שב והתערה בילדות שממנעמיה העצלים נעקר בחטף. דומה היה שהתקופה האומללה חלפה בלי שהותירה כל רישום בגופו או בנפשו — זולת הנקבים בקרסוליו, שגם הם ניטשטשו במרוצת השנים. מדי פעם, כשאמו הייתה מעלה את זכר הימים שעשו בביתן 17 ועיניה מצועפות דוק סתום, היה נוגס בילד איזה אי־שקט; אך עד מהרה נטתה השיחה לנושאים אחרים והרגע העכור נשכח. הילד בגר והיה לנער, ובקריה הטלולים של הילדות נתחלפו בדרך הטבע בלילותיה הדלוקים של הבחרות. ערב אחד הזדמן העלם עם רעיו לבית מרזח סואן. הסבו אל הבר ונתנו קולם ברעש: איש איש וטעמו. והנה הנער, שהילדות עוד שיירה בו חתימה של הססנות, לא ידע מה יבקש. בא המוזג וניצב מולו. הטה ראשו הצידה והשתהה עוד רגע, כאילו מדד אותו במבטו. אחר נפנה ממנו והלך אצל שורות הבקבוקים וחזר ובידיו אחוזים שניים, והוא מעלה אותם לפניו פעם זה ופעם זה, כאומר לו קח לך אחד מן השניים. בו ברגע התערפלו חושיו של הנער והוא צנח תחתיו מעולף. חבריו נשאו אותו משם והשיבו את רוחו, אך לשווא ניסו להציל מפיו איזה רמז למה שאירע לו. למחרת חזר הנער לאותו מקום לבדו. הסב אל הבר וחיכה שהמוזג יתייצב מולו. בא המוזג ושאל לשלומו ובעיניו בת צחוק. אחר כך נסוב אל שורות הבקבוקים וחזר ובידיו חפונים שניים, והוא מגלה אותם לעיניו פעם זה ופעם זה. אמר לו הנער את זה ואת זה ואז את זה ואת זה ושוב את זה ואת זה ואז את זה ואת זה ואת זה ואת זה אני רוצה, עד בלי סוף אני רוצה. וידעו שניהם. עוד באותו לילה חנן המוזג באצבעותיו את החורים בקרסולי הנער וסיפר לו על משכבם המשותף כי מלכתחילה נועד להחלמה, וביום שמצא את מיטתו ריקה הועבר עם שחר למקום שם עתיד היה להשלים את ההכנות לשחרורו. לילה שלם דבקו השניים זה בבשרו של זה, וכשעלה הבוקר הפכו לו את גבם. שבעה ימים ושבעה לילות בילו במיטה והיו לבשר אחד. הנערים לא שבו עוד לבתיהם, ואהבתם לא ידעה שובע. לילה לילה היו מקיצים בבהלה, ואף שישנו חבוקים באותה מיטה דומה היה בעיניהם כי הם פרושים למיטות נפרדות וגם מהלך חיים שלם לא יהיה בו די כדי להשלים את המסע מן המיטה האחת לאחרת; והיו מתנפלים זה על זה בעיניים דולקות ומתהפכים בחרון אהבתם עד אור הבוקר. יום אחד נצרך הנער — והוא כבר בחור בשנותיו הראשונות באוניברסיטה — לנסוע לכמה ימים לעיר רחוקה. הוא יצא לדרכו בלב כבד, כי היה זה להם הלילה הראשון שיעשו בנפרד. לעת ערב יצא לקנות לעצמו אילו מצרכים לארוחה קלה. והנה לפתע פתאום הועב אור הדמדומים באחת כאילו נאפדו השמים חופה שחורה. נשא הבחור את עיניו וראה במרחק מה ממנו מפלצת גדולה עשויה קשקשי צל חוצה את הכביש ועוברת בעד סיעת ילדים ונעלמת בעיקול אחד הרחובות; רגע שבתו הילדים מצהלתם ואחר נתחדש סאונם ביתר שאת ורעלת החושך סרה מפני הערב. פרש הבחור לאחת הפינות והתקשר לאהובו ושאל אותו בלי להקדים הקדמות אם ראה אותה. אמר לו כן. בפעם הבאה היה זה אהובו שהוזעק אל מיטת אמו החולה וראה את המפלצת בדרכו לבית המרקחת, מיתמרת כאד על צמרות העצים, להקת ציפורים עוברת בעדה ובמבנה החץ של מעופה מחלחל איזה רעד בטרם תצמח המפלצת זוג כנפיים כבדות ותעקור מן הצמרות במשק עלים נופלים ותעופף בעקבות הציפורים כמין עוף מאסף. תכף לאחר שהתבהרו השמים התקשר לאהובו ושאל אותו אם ראה, ואמר לו כן. וכך היה בכל פעם שנסיבות החיים גזרו לשניים את מיטת אהבתם: המפלצת באה והתגלתה לשניהם בעת ובעונה אחת והיו שתי מיטותיהם למיטה אחת. ולמדו: על כל אהבה ממונה מפלצת, והיא שמעניקה לה מילים כלחשן מיטיב והיא שמרקידה אותה למחולותיה המפרכים כאמרגן. ופעם אחת נסע הבחור לרגל לימודיו והמפלצת לא התגלתה לו בכל ימי מסעו וידע כי מיטת אהבתם נפרדה לשניים. חזר וראה בפני אהובו כי ידע גם הוא. לא יצאה שנה עד לאותו בוקר שבו ניעור הבחור משינה טרופת חלומות וגישש כה וכה בערפל היקיצה הרעה והנה המיטה ריקה. ידע כי הילד החולה עזב ולא ישוב עוד. שבעה ימים ושבעה לילות התהפך מצדה האחד של המיטה אל צדה האחר כמבקש לאחות את הקרע בין פלגיה בדבק דמעותיו הניגרות וזרעו השפוך. אחרי שבעה ימים ושבעה לילות קם והתחתן. ילד נולד לו, והילד מהלך בעננות חלומותיו האביכים, עורו רך כחלה שאפוה תינוקות ועיניו עצומות למחצה ועפעפיו מדובקים בשארית הדבש. ובכל פעם שתגרת העולם באה לאוזניו הוא מחפה עליהן בכפותיו, כי עדנה נפשו משמוע. באו חברים וחלק להם את כל מתנותיו; סאנו עליו ברגשת תודתם והוא מגיש אצבעו לשפתיו להסותם: תראו, צל שפירית על הקיר. בפארק היו מתקני השעשועים נוסכים בו שעמום: היה מרדף את אדוות הבריכה ומקפץ לצליפתם הכסופה של הדגים ודש את בשרו בעסיס עשבים קצורים. וכמעט מדי ערב תכף עליו אושר סתום, והוא היה מוליכו ברחבי הבית בקשתות גופו המתגלגל וקם ובשברי שפות משונות שהיו אחוזות בגרונו כמי שנכנס בו דיבוק; עד שהיה נופל על גבו תשוש והיו נושאים אותו אל המיטה. בוקר אחד ניגש בעל חנות הצעצועים כמנהגו בכל הבקרים להקים את יחידו לגן. הילד ישן ופניו אל המזרן והוא הפכו לפקוח את עיניו העצומות. אלא שעיני הילד לא היו עצומות כלל; העיניים שחסו מאז לידתו תחת עפעפיים סגורים למחצה, שריסיהם נתקשרו בתמצית של ערפל, היו עתה פקוחות לרווחה ובתוך כל אחת מהן שטה נוצה שחורה. כשאסף את כפו החמה והוליכו אל המטבח היו צעדיו של הילד נוקשים מעט. בעל חנות הצעצועים ראה בפניה השואלים של אשתו את בבואת טרדתו־הוא, אך משהחזיר את עיניו אל הילד ראה כי עפעפיו שבו וכבדו על עיניו ואותה משיחה עדינה של צל נסתלקה מהן. שכח — וכלום היה כאן מה לזכור? — ושב לעיסוקיו. והנה כעבור כמה ימים בא לחדרו של הילד להקימו אל הגן ומצאו ישוב במיטתו ועיניו פקוחות ולטושות ובקרקעית כל עין מתהפך מטיל של עופרת בתוך סופה קטנה של חול. קרא לו בשמו והילד לא זז. ניגש והכה באצבע צרדה מול עיניו והילד לא מצמץ. טפח על כתפו וידו נרתעה מאליה: ברזל. הרעים עליו בקולו, והילד עיווה לו בראשו ניד חטוף, כמי שדוחה בהיסח הדעת השתדלות שכבר שילח מעליו פעמים רבות. בעל חנות הצעצועים נרתע לפתח החדר וקרא לאשתו. כעבור כמה רגעים ראה את השניים בצאתם מן החדר, הילד מגשש בצעדים אטיים והיא משדלת אותו מן הגב. עפעפיו שבו וצנחו, אך הפעם דומה היה שנסתתמו בחמר; אלמלא ידע, עלול היה לחשוב שהילד עיוור. בעל חנות הצעצועים נפנה מן השניים וכבש מבטו ברצפה עד שיצאו מן הבית. הבקרים הבאים עברו כתיקונם; אלא שדווקא בערבים השגיח באיזה שינוי שהתקשה לעמוד על טיבו. כשפנה להשיח בדבר עם אשתו לא עמדו לו מילותיו, והיא פטרה בלא כלום את דאגנותו היתרה. ובכל זאת, נדמה היה בעיניו כי משהו בתזזית משחקו הלילי של הילד אינו כתמול שלשום: זרימת גלגוליו קשותי הגו נתחלפה במין טלטלה שהייתה קורעת אותו לכאן ולכאן בזוויות מתנפלות, אוספת ומטיחה חליפות, מדליקה אש אדומה ומכבה במים כחולים, מדגדגת לצחוק והולמת לדום, מנשאת על גליה ונוטשת על צוקיה, ושוב מזעיקה באדום ומרחיקה בכחול, מרופפת את מפרקי ידיו ורגליו ומסחררת את חזהו עקור הנשימה במערבולת גפיו הסתורים. אמנם למחול עדיין התלוו אותם שירים כלילי דמיון שהילד הפליא לאלתר באותם מעמדים, אך בעדם קלטה אוזנו של בעל חנות הצעצועים מין מסילה תחתית של אנקות שבורות ויפחות עצורות. פעם אחת קרס תחתיו בעיצומה של התזזית והוא קודח מחום; ובלילה אחר התפתל בעוויתות צחוק מעונות עד שהשתין במכנסיו. ברבות הימים תכפו הסימנים: הילד קידם בשוויון נפש מנותק את ביקוריהם של חבריו ודחה מעליו את הצלחות שנגדשו במאכלים האהובים עליו. לעתים צריך היה לפנות אליו כמה פעמים עד שהשיב — נישא ממרחקיו הערפיליים, ממצמץ כמו הוכה בסנוורים. כשהתיישב היה עד מהרה נסרח על צדו במין עקימת גו פשוטת גפיים, אזולה ונזלולית, כאילו אחזה בו רככת. עד שיום אחד באו להקימו אל הגן — דומה שבעת האחרונה נדברו בלי מילים לעשות זאת יחדיו — ועוד לפני שמשו בכפותיהם הנחרדות את גופו הדמום ראו: אבן. הפך להם את פניו וראו שני פנסים מתמעטים באפסי מערות שחורות.

בעל חנות הצעצועים ואשתו הזעיקו אל מיטתו של הילד רופאים ומומחי נפש. והילד במיטה, מאובן שצימח מסלע. לבסוף עקרו אותו בכוח, אך כעבור זמן קצר שמטו ממנו, כי היה מהלך כמי שרגליו שבורות והוא משרך אותן לכל מקום. בעל חנות הצעצועים הוסיף עוד לגולל את שארית העלילה, אך אני שוב לא נצרכתי לשמוע: מזימתו כבר נתחוורה לי בכל שטניותה.

המומחים הצליחו לבסוף לקומם את הילד מרבצו, אך לא היה זה אלא צלם רפאים של מי שהיה לפנים. הילד נשמט מן החיים. את ילדותו בילה בין קירות הבית, ללא רע. גופו המתנוון הסב לו כאבים שברגיל היו מנת חלקם של זקנים. חיות המחמד שהביאו לו הוריו לא העירו חמדה בלבו, כשם שהמורים הפרטיים לא השכילו לחיות את סקרנותו. כשלא עמדו עליו לקוממו רמש על הרצפות, זחל ממיטה למיטה ורגליו חורקות אחריו. לשון הפעוטות קפאה בפיו. עולמו נחתם בארגז הצעצועים של ילדותו. הושבו החיות ושולחו המורים והתרוקן הבית, והילד עובר כצל בין הוריו שדממו; מדי פעם קורע לעומתם את עיניו הכבושות כמצפה לתשובה, ואחר כך ניתק. ובכל זאת, ברבות השנים, ובזכות אילו טיפולים חדשניים, חל שיפור מה במצבו של הילד שהיה לנער; כדי כך שאפשר היה לייעדו לעבודת כפיים פשוטה, שלא תהא כרוכה במגע ומשא עם בני אדם — ברור היה שנגרע ממעגלים אלה ללא תקנה — ובכל זאת יהיה בה כדי לערות קצת שמש בדמו אט הזרימה ולפזר את הצללים שאיוו להם משכן בעיניו. כך בא הבחור לידי עבודה בחנות הירקות. וכך בא אביו לידי תוכניתו האיומה: ככלות הכול, מה היה הצל שנשתכן בנשמתו של בנו אם לא ילדות שבאה לבקש את ליטרת הבשר, כשהיא עומדת בקנאות על דקדוקיהן הנשכחים של שבועות שקר והבטחות שווא שמסכו באוזניה מלאכים חסרי לב; ילדות שארגז הצעצועים היה לה לקבר, והיא מחללת את דופנותיו בקללותיה בעודה מתגרמת לעצמות השלד של הזיכרון; ילדות שסירובה לטבע השכחה נתנהּ בקופסה חתומה, עד שנתפרדו יסודותיה וניתמצתה, כאותן עיסות ג'לי כלואות, לאד המרעיל שבו נבראה? הלך ושכר את החלל הסמוך לחנות הירקות שם בילה הנער את רוב שעותיו והתקין בו חנות צעצועים; והרי זה כאילו ניצב לפני הצל כל השעות, שוקל כה וכה בכפות ידיו ומענה אותו בחליפות מתנותיו: אוטובוס כחול ואוטובוס אדום וחוזר חלילה. חנות הצעצועים לא הייתה אלא פיתוי: מערת שלל שהאב קיווה כי תענה לצל כהד — תקרא לו בשמו העתיק עד שיקום מן הגוף שלקח במשיסה ויעקור אליה כדרך שעקר נרקיס אל בבואתו. או אז יסתום עליו האב את הגולל, וצלמיה הערלים של הילדות יהיו תשמישי קבורתו. אלא שהשבועות נתגלגלו בחודשים, ודבר לא קרה. הבן התמיד בעבודתו, אך הצל הוסיף לעלות בעיניו מדי בוקר. הנער נידף אל הזוויות וריצד על הכתלים, ואל חוגם של בני האדם לא שב. ימים רבים ניקרה ההבנה בשיפולי מוחו של האב והוא דחקהּ מעליו כמי שמנער אבן מחרטום נעלו; אך לבסוף הייתה הכרתו כולה ממוגלת בדלקת המחשבה הזרה, ולא היה לו אלא להיכנע לה: בחלל כשלעצמו אין די. הצל צריך צלם, גוף שיהא לו כחנות צעצועים שנתלבשה בבשר. בעל חנות הצעצועים יצא אפוא לבקש לו עוזר: אדם תלוש ומפלבל, שנשמתו תהא משולה למאורה דַלַת אוויר ואור, שאביזריה המסואבים של הילדות מוטלים למעצבה על מדפיה. מן הסתם ידע ברגע שהניח עליי את עיניו כי מצא את קורבנו. ומשעה שקיבל אותי לעבודה לא נותר לו הרבה לפעול. די היה להפקיר אותי על משמרתי הבודדה בנטות צללי הערב, כשנפשי המעורערת על ידי יחסו הרע — ולאחרונה גם בעקבות שיחות הטלפון המהתלות שערך עמי תוך עיוות קולו — פרוצה ממילא לכל רוח, ולהניח לצל לעשות את השאר. האם מדד, מדי שובו מעסקיו הדמיוניים, את מפלס החשכה בעיניי? האם ריחף אז מעליהן כירח צונן, המלבה בדומיית חיוורונו את גאותו של הצל? כך או כך, מזימתו של בעל חנות הצעצועים צלחה בידו. נפשו החולה של בנו כבר נשקפה מעיניי בצלילות כזאת, שהוא עצמו נתעה לראותני לרגע בדמות יוצא חלציו. הצל כבר אסר עליי את חזקתו, והוא עתיד לחלחל עוד ועוד בנשמתי ולאכל עוד ועוד את זיכרוני, עד שלבסוף יחליף אותי כליל — עד שאהיה לצל, בכל הווייתי אהיה לו; עד שיהיה זה כאילו הייתי הצל מאז ומעולם, ועברי האנושי יהיה לי כסיפור בדים, שאני מגלגל בו בשעה שאני משרך את רגליי השבורות אל אגם שחור של שכחה.

כבר עמדתי בפתח וגבי לחנות הצעצועים. הייתה עייפות בעולם, אבל היא לא הייתה שלי עוד. דבר לא היה שלי עוד. ובכל זאת היו רגליי מסומרות למקומן. ואז דיבר בעל החנות.

"מעולם לא העסקתי אותך בחנות. יום אחד באת. ואז חזרת ובאת גם ביום שלמחרת. כמובן, ידעתי מיד מי אתה. בכל פעם שבאת עזבתי את החנות בלי מילה ובלי מבט, והשתדלתי לחזור אחרי מועד סגירתה של חנות הירקות, בתקווה שכשילך הוא, תלך אתה בעקבותיו; ככלות הכול, את חייו אתה אוכל, ומעולם לא האמנתי שאני יכול או זכאי לעקור אותך מתוכם. מעולם לא הייתה לי כוונה להביא אותך, ואין לי שום רווח בבואך: ממילא אתה בא וחוזר, הולך ומתגלגל בין שתי החנויות כמי שעובר בין שתי מיטות לעשותן אחת. אמת, אתה בני — ילד אהבתי, מפלצת שבועתי שהופרה. אבל אני איני רוצה בך ואיני אוהב אותך. כשבאת, הסתלקתי בעיקר מן המבוכה: איני יודע מה לעשות בך. את החנות הקמתי בכוונה לבלות את שארית ימיי לצד בני האומלל. יותר מזה איני יודע. אינני יכול למנוע בעדך מלבוא ככל העולה על רוחך כשם שאיני יכול לעצור בעדך מלהישאר כאן עכשיו. אבל הגיע הזמן לסגור, ואני הולך." ובאומרו זאת נדחק לעבור ביני לבין משקוף הסף, נעל את החנות, עבר על פני חנות הירקות הסגורה, והרחיק בצעד מתון במורד הרחוב.

לא זזתי ממקומי כשבעל החנות נעל את הדלת ולכן נותרתי אחר לכתו מפולג לשניים — מחציתי בתוך החנות ומחציתי ברחוב. ככלות הכול, אני הצל; מתהפך בין חללים ונד בין זמנים, שוקל בהם בכפותיי כמאזניים, מחציתי כאן ומחציתי כאן ובתווך דלת נעולה; רדוף על ידי זיכרונות עברי הבדוי כשם שאני רדוף על ידי הזיכרונות הבדויים של עתידי — לא היה לי אלא לחשוב בעומדי בין המדורים על השיחות שהקדימו לבשר לי על מות אבי, ועל האופן שבו הסבתי את פנייתן לבעל חנות הצעצועים; לאו דווקא כדי להגן על עצמי מפני האבלות — כי הנה מחציתי האחת נקרעה מן האחרת ואני איני מרגיש דבר — אלא כדי לשמר את האשליה של הינשאותי על שטף הזמן; כדי להגן על עצמי מפני הידיעה כי עברי הבדוי ועתידי הבדוי ערוכים זה לצד זה כשתי מיטות שאני הולך ועובר ביניהן לעשותן מיטה אחת.

מה שהחשבתי שכחה לא היה אלא סדק בקליפת השכחה שעטיתי על עצמי על ידי הזיכרון. השכחה הייתה לי ראשיתה של ההיזכרות — ההיזכרות בשכחה שהיא כל הווייתי. אני רוח רפאים הרדופה על ידי רוח הרפאים של אנושיותה — בדיוֹן עברהּ החי. הלוואי שיכולתי לכלוא את הרוח המרגיזה הזאת בחנות הצעצועים העלובה שלי — בדפי הרשומות האלה. הלוואי שהיה בכוחי לחתום אותה במה שהייתה מאז ומעולם: סיפור שדימויים מאובקים מצטופפים על מדפיו. בני אדם נוטים לחשוב שהשכחה מכרסמת בזיכרון, אלא שההפך הוא הנכון: הזיכרון הוא שקוסס ביסודותיה הקדומים של השכחה. השכחה היא הוויה; הזיכרון הוא צלה הזומם. והנה אפשר שאפילו הסיפור שסיפר לי בעל חנות הצעצועים הוא ממין אותו צל; ואפילו נסיבות מסירתו של אותו סיפור — חנות הצעצועים, חנות הירקות הסמוכה, הרחוב, הלילה — אפשר שהן ממין אותו צל. האומנם אני ילוד אהבתו של מישהו? אם ידעתי אי־פעם איזה דבר על האהבה, הרי שכחתי אותו; ואם בדיתי לי אי־פעם עבר שבו היה לי דבר עם האהבה, הרי שכחתי את הבדיון ואת נסיבות בדיונו — שהיו גם הן בדויות מן הסתם. אני עובר וזוחל מכאן לכאן כי זה טבעי; טעמה של הזחילה נשכח כי הזחילה היא השכחה. גוללתי מסכת בדים, וסיפורי היה לי הבהוב חטוף של זיכרון בתהום נדודיי השחורים. לא רימיתי איש: לא חסכתי מראשית הסיפור את דעת אחריתו באשר אחריתו היא שכחה, ואת השכחה אי אפשר לדעת; הזיכרון, באשר הוא זוכר, אינו זוכר אותה. כבר איני זוכר מה סיפרתי בדפים אלה — לא כי שכחתי את מה שזכרתי לפנים, אלא כי הזיכרון נואש סוף־סוף מן הסיכוי לתת סימנים בשכחה, והוא נפנה ממנה והולך.

עוד רגע אעבור ביניכם ואני ריק מסיפורים, ואתם תתקשרו אט־אט בנימיי — צללים, לחשנים, אמרגנים. מדי פעם יחלוף בחשכה מין רעד, ואני אשוב ואזחל לאורך המעבר הסמוך לדלפק, אגמע בעוויתות אחרונות את שארית המרחק עד מושבו המרופט של אבי, אשא אליו את בליטת ראשי ואגיד: צער אני.