מכשירי התופת 2: נסיך מכני

הערפל היה סמיך ועמעם צלילים ומראות. היכן שהתפוגג, ראה וויל הרונדייל את הרחוב נפרש לפניו, חלקלק ורטוב ושחור מגשם, ושמע את קולות המתים.

לא כל ציידי הצללים שמעו את הרוחות, אלא אם כן הן בחרו להישמע, אבל וויל היה מאלה שניחנו ביכולת לשמוע. הוא קרב אל בית הקברות העתיק, וקולותיהן הדהדו במקהלה צורמנית – צרודים, מתחננים, זועקים ונוהמים. זה לא היה מקום שלֵו למנוחת עולמים, אך וויל הרי ידע זאת; לא היה זה ביקורו הראשון בבית הקברות “עצמות צלובות״ שליד גשר לונדון. הוא השתדל לאטום את אוזניו לרעש, קימר את כתפיו ושמט את ראשו כך שצווארון מעילו כיסה את אוזניו, ושכבה דקיקה של גשם הרטיבה את שערו השחור.

הכניסה לבית הקברות ניצבה בהמשך הרחוב: צמד שערים מברזל יצוק שהיו מקובעים בחומת אבן גבוהה, אף שכל סתמי שהיה עובר בסביבה היה מבחין רק בחצר שעשבים שוטים גדלים בה פרא, חלקת אדמה של קבלן אלמוני. וויל קרב לשער, ומתוך הערפל צץ והופיע עצם נוסף שהיה נעלם מעיני הסתמי: מקוש גדול מארד, צורתו כצורת יד שלא נותרו ממנה אלא עצמות. וויל עיקם את אפו כשהושיט יד עטויה כפפה, הרים את המקוש, ואז הניח לו ליפול פעם אחת, פעמיים, שלוש, והצליל החלול הדהד באוויר הלילה.

מצדו האחר של השער התרומם הערפל מהקרקע כמו קיטור והסתיר עצמות שנצצו על רקע האדמה הסלעית. אט־אט התמצק הערפל ועטה גוון מוזר, זוהר ותכלכל. וויל הניח את ידיו על סורגי השער; קור המתכת חלחל מבעד לכפפות אל עצמותיו, והוא נרעד. זה לא היה קור רגיל. כשהרוחות עולות מקבריהן, הן שואבות אנרגיה ויונקות את כל החום מסביבתן. השערות סמרו על עורפו של וויל כשהערפל התכלכל התגבש לאטו לצורתה של אישה זקנה בשמלה מרופטת ובסינר לבן, ראשה מורכן.

“שלום, מוֹל,״ אמר לה וויל. “הערב את יפה במיוחד, אם יורשה לי לומר.״

רוח הרפאים הרימה את ראשה. מוֹלי הזקנה היתה רוח חזקה במיוחד, אחת החזקות ביותר שוויל פגש מעודו. למרות אור הירח שפילח את העננים והאיר את סביבתם, היא כמעט לא נראתה שקופה. גופה היה מוצק, שערה הקלוע לצמה עבה וזהובה־אפורה נח על כתפה, וידיה המחוספסות האדמדמות ניטעו על מותניה. רק עיניה היו חלולות, כמו צמד להבות כחולות שריצדו במעמקים.

“וויליאם הֵרוֹנדֵייל,״ אמרה האישה. “כל כך מהר חזרת?״

היא נעה אל השער באותה תנועת ריחוף האופיינית לרוחות רפאים. כפות רגליה היחפות היו מלוכלכות, אף שלא נגעו בקרקע.

וויל נשען על השער. “את יודעת שהתגעגעתי לפנייך היפות.״

עיניה ריצדו כשחייכה, ולרגע הבחין בגולגולת מתחת לעורה השקוף־למחצה. מעל לראשיהם שוב נצמדו זה לזה העננים וחסמו את אור הירח. בינו לבין עצמו תהה וויל מה עשתה מוֹלי הזקנה שקברו אותה דווקא כאן, הרחק מאדמה מקודשת. רוב הקולות המייללים היו של זונות, של מתאבדים, של תינוקות שמתו בלידתם – כל אותם מתים מנודים שלא זכו להיקבר בחצר כנסייה. אבל מולי מצאה דרך להרוויח ממצבה, אז אולי זה לא הפריע לה.

היא צחקקה. “אז מה ‘תָה רוצה, צייד צללים צעיר שכמוך? ארס של מַלפאס? יש לי טופר של שד מוראקס, משויף היטב, והרעל שבקצה הציפורן בלתי־נראה לחלוטין –“

“לא,״ ענה לה וויל. “זה לא מה שאני צריך. אני זקוק לאבקה של שד פוֹראי טחון דק.״

מולי הפנתה את ראשה הצדה וירקה זרזיף של אש כחולה. “בשביל מה בחור צעיר ונחמד כמוך זקוק לדברים שכאלה?״

וויל נאנח בתוך תוכו; מחאותיה של מולי היו רק חלק מהמיקח וממכר. מגנוּס כבר שלח את וויל אל הזקנה כמה פעמים, פעם כדי להשיג נרות שחורים ומצחינים שדבקו לעורו כמו זפת, פעם כדי להזמין עצמות של תינוק שטרם נולד, ופעם כדי לקנות שקיק של עיני פֵיות, שנטף דם על החולצה שלו. אבקה של שד פוֹראי נשמעה משימה נעימה יחסית.

“מה, אני נראית לך טיפשה?״ שאלה מולי. “זו מלכודת, נכון? אם אתם, הנפילים, תתפסו אותי על חם מוכרת כזאת סחורה, זה יהיה הסוף של מוֹלי הזקנה.״

“את גם ככה מתה.״ וויל השתדל בכל מאודו שלא לחשוף את קוצר־רוחו. “אין לי מושג מה המסדר כבר יכול לעשות לך...״

“פחחח.״ עיניה החלולות להטו. “הבתי־כלא של האחים השתקנים, מתחת לאדמה, מכילים את החיים וגם את המתים; אתה יודע את זה טוב מאוד, צייד צללים.״

וויל הרים את ידיו לאות כניעה. “זה לא תכסיס, זקנה. בוודאי שמעת את השמועות שמתרוצצות בתחתיות. למסדר יש צרות אחרות על הראש, פרט למרדף אחרי רוחות רפאים שסוחרות באבקות ובדם של פיות.״ הוא רכן קדימה. “אתן לך מחיר טוב.״ הוא שלף מכיסו שקיק כותנה ונופף בו באוויר. מתוכו עלה קרקוש שנשמע כמו מטבעות. “כולן מתאימות לתיאור שלך, מול.״

מבט של להיטות עלה בפניה המתות, וגופה התמצק די הצורך כדי לחטוף ממנו את השקיק. היא תחבה את ידה פנימה ושלפה טבעות מלוא החופן – טבעות נישואים מזהב, כל אחת מהן עם קשר אוהבים בחלקן העליון. מול הזקנה, כמו רוב רוחות הרפאים, חיפשה תמיד את אותו קמע מיוחד, את אותה פיסה מעברה שתאפשר לה למות סוף־סוף, את אותו עוגן שכפת אותה אל העולם הזה. במקרה שלה זו היתה טבעת הנישואים שלה. הטבעת כנראה נעלמה מזמן, הסביר מגנוּס לוויל, מן הסתם, נקברה אי־שם בקרקעית הבוצית של נהר התמזה, אבל בינתיים היא תסכים לקבל כל שקיק של טבעות שאבדו ונמצאו, בתקווה שאחת מהן שלה.

היא שמטה את הטבעות בחזרה לתוך השקיק, תחבה אותו אי־שם בגופתה המתה ומסרה לו בתמורה שקיק של אבקה. הוא החליק אותו לכיס מעילו, ובדיוק אז החלה הרוח להבליח ולהתפוגג. “חכי רגע, מול. זו לא הסיבה היחידה שבאתי לכאן הערב.״

הרוח הבהבה, וחמדנותה נאבקה בקוצר־רוחה ובמאמץ הניכר להישאר נראית. לבסוף נאנחה. “טוב, בסדר. אז מה ‘תָה רוצה?״

וויל היסס. כעת כבר לא פעל בשירותו של מגנוּס; את זה הוא רצה לדעת בשביל עצמו. “שיקויי אהבה –“

מול הזקנה געתה בצחוק צווחני. “שיקויי אהבה? בשביל וויל הֵרוֹנדֵייל? אנְ׳לא כזאת שתסרב להצעה עסקית, אבל גבר שנירֶ׳ה כמוך לא צריך שיקויי אהבה, וזאת עובדה.״

“לא,״ ענה לה וויל, ובקולו ייאוש. “האמת היא שאני זקוק לשיקוי ההפוך – משהו שישים קץ לאהבה.״

“מה, כאילו שיקוי שנאה?״ מול עדיין נשמעה משועשעת.

“אולי משהו שדומה יותר לאדישות? לשוויון נפש?״

היא נחרה בבוז שנשמע אנושי להחריד יחסית לרוח. “אנְ׳לא צריכה להסביר לך, נפילים, למה שיש הרבה דרכים לגרום לבחורה לשנוא אותך. בשביל זה ‘תָה לא צריך תָ׳עזרה שלי.״

ופתאום התפוגגה והתאבכה לה אל תוך הערפילים שבין הקברים. וויל עקב אחריה במבטו ונאנח. “זה לא בשבילה,״ לחש, אף שאיש כבר לא שמע אותו, “זה בשבילי...״ והוא השעין את ראשו על שער הברזל הקר.