מכשפה וקוסם 1: מכשפה וקוסם

לא ייאמן. עיר שלמה של פנים כועסות שמביטות בי כאילו הייתי פושעת מסוכנת - ואני מבטיחה לכם, אני לא כזו. האצטדיון מלא עד קצה הקיבולת שלו - ויותר מכך. אנשים עומדים במעברים, על המדרגות, על סוללות הבטון, וכמה אלפים נוספים מתגודדים על המגרש. אין כאן קבוצות פוטבול היום. הן לא היו מצליחות להגיע מחדרי ההלבשה דרך המעברים גם אילו ניסו.

מעשה התועבה הזה משודר בטלוויזיה וגם באינטרנט. כל כתבי העת חסרי התועלת נמצאים כאן, וגם העיתונים חסרי התועלת. כן, אני רואה צלמים בתאים מוגבהים במרווחים קבועים באצטדיון.

יש כאן אפילו אחת מאותן מצלמות נשלטות מרחוק שנוסעות על כבלים מעל המגרש. הנה היא - מרחפת ממש מול הבמה, מיטלטלת קלות ברוח.

כך שאין ספק, עוד מיליוני עיניים צופות בנו מלבד אלה שאני רואה. אך העיניים שנמצאות כאן באצטדיון הן אלה ששוברות את ליבי. להיות מוקפת בעשרות, אולי אפילו במאות אלפים של פרצופים סקרניים, חסרי לב או לפחות אדישים... ממש מפחיד.

ואין עיניים לחות, שלא לדבר על דמעות.

אין מילות מחאה.

אין רקיעות רגליים.

אין אגרופים מונפים בסולידריות.

אין כל רמז לכך שמישהו בכלל שוקל לפרוץ קדימה, לקרוע את סרט הביטחון ולקחת את המשפחה שלי למקום בטוח.

אין ספק, זה לא יום טוב למשפחת אוֹלגוּד.

למעשה, שעון הספירה לאחור מהבהב על מסכי הווידיאו הענקיים בשני צידי האצטדיון, ונראה שזה עומד להיות יומנו האחרון.

כפי שמבהיר היטב האיש הקירח והגבוה מאוד בראש המגדל שהם הקימו באמצע המגרש - הוא נראה כמו הכלאה בין נשיא בית־המשפט העליון ומינג האכזר מ'פלאש גורדון'. אני יודעת מי האיש הזה. למעשה כבר פגשתי אותו. הוא מכונה האחד־שהוא־האחד.

מאחורי הוד אחדותו תלויה כרזה גדולה של סח - הסדר־החדש.

ואז הקהל מתחיל לקרוא בקצב, כמעט לשיר, "האחד־שהוא־האחד! האחד־שהוא־האחד!"

האחד מרים את ידו בסמכותיות, ועושי דברו חבושי הברדסים שניצבים על הבמה, דוחפים אותנו קדימה, לפחות ככל שהחבלים הכרוכים על צווארינו מאפשרים.

אני רואה את אחי, ויט, נאה ואמיץ, מביט למטה במנגנון הבמה. תוהה אם יש דרך לתקוע אותו, אמצעי כלשהו שימנע ממנו להשתחרר ולהפיל אותנו אל מותנו שובר המפרקת. תוהה אם יש מוצא של הרגע האחרון.

אני רואה את אמי בוכה בשקט. לא על עצמה, כמובן, אלא עלי ועל ויט.

אני רואה את אבי, קומתו הגבוהה כפופה בכניעה, מחייך אלי ואל אחי - מנסה לעודד את רוחנו ולהזכיר לנו שאין טעם שנהיה אומללים ברגעינו האחרונים בעולם הזה.

אבל אני מקדימה את המאוחר. זאת אמורה להיות ההקדמה, ולא התיאור של הוצאתנו להורג בפומבי.

אז בואו נחזור קצת אחורנית...