מכתבי האהבה של מונמארטר

1. העולם בלעדייך

התיישבתי לשולחן כדי למלא באיחור רב את הַבטחתי ולכתוב סוף־סוף לאֶלֶן, אך מיד נשמע צלצול בדלת. החלטתי להתעלם. הסרתי בתשומת לב את מכסה העט הנובע, ויישרתי את דף הנייר הלבן. כתבתי "אלן יקָרה", ובהיתי חסר אונים בשתי המילים המונחות שם, אבודות בדיוק כפי שהרגשתי אני בשבועות ובחודשים האחרונים.

איך כותבים לאדם שאוהבים יותר מכול, אבל שלמרבה האסון אינו קיים עוד? כבר בזמן אמת חשדתי שזאת הבטחה מטורפת. אבל אלן התעקשה, וכמו תמיד כשנכנס לאשתי רעיון לראש, קשה להתווכח. היא תמיד יצאה כשידה על העליונה. לאלן היה רצון ברזל. רק את המוות עצמו לא הצליחה לנצח. כוח הרצון שלו היה חזק אפילו מזה שלה.

שוב צילצל הפעמון, אבל אני כבר הייתי רחוק משם. חייכתי חיוך מריר. עדיין יכולתי לראות מולי את פניה החיוורים ועיניה הירוקות, שמיום ליום נראו גדולות יותר מעל לחייה השקועות.

"אחרי שאמות, אני רוצה שתכתוב לי שלושים ושלושה מכתבים," אמרה, עיניה נוקבות את עיניי. "מכתב אחד לכל שנת חיים שלי. תבטיח לי, ז'וליאן."

"אבל מה זה יועיל?" עניתי. "הרי זה לא יחזיר אותך לחיים."

באותו שלב לא ידעתי את נפשי מרוב פחד וכאב. ישבתי ליד מיטתה של אלן יום ולילה ואחזתי בידה, נטול כל רצון או יכולת לדמיין חיים בלעדיה.

"למה שאכתוב כשממילא לא אקבל תשובה? הרי אין בזה שום תועלת," המשכתי בשקט.

היא העמידה פנים שלא שמעה את התנגדותי. "פשוט תכתוב לי. תכתוב לי איך העולם בלעדיי. תכתוב על עצמך ועל ארתור." היא חייכה, ודמעות נקוו בעיניי.

"זה יועיל, סמוך עליי. ואני בטוחה שבסופו של דבר תקבל תשובה. היכן שלא אהיה, אני אקרא את המכתבים ואשגיח על שניכם."

נדתי בראשי ופרצתי בבכי.

"אני לא יכול, אלן, פשוט לא יכול!"

לא התכוונתי למכתבים, אלא לחיים באופן כללי. לכל החיים שלי בלעדיה. בלי אלן.

היא צפתה בי ברכּוּת, והרחמים שנשקפו מעיניה שברו את לבי.

"אהוב מסכן שלי," אמרה, והרגשתי כמה מאמץ נדרש ממנה כדי לתת ליָדי לחיצה מעודדת. "אתה חייב להיות חזק כדי לשמור על ארתור. הוא כל כך זקוק לך."

ואז אמרה את מה שכבר אמרה אינספור פעמים בשבועות האחרונים, מאז האבחנה המחרידה. נראה שהיא, בניגוד אליי, מקבלת מההצהרה הזאת כוח לעמוד בשלווה לנוכח הסוף.

"כולנו צריכים למות, ז'וליאן. זה נורמלי לגמרי, וזה חלק מהחיים עצמם. פשוט הגעתי לשלב הזה קצת מוקדם מהצפוי. תאמין לי שאני לא מאושרת מזה, אבל ככה זה." היא משכה בכתפיה בחוסר אונים. "בוא, תן לי נשיקה."

הברשתי ממצחה תלתל נחושת והצמדתי בעדינות את שפתיי לשפתיה. היא נעשתה שברירית נורא בחודשים האחרונים של חייה הקצרים כל כך. עם כל חיבוק זהיר פחדתי שאשבור משהו, אף על פי שהכול בגופה כבר היה הרוס ממילא. רק אומץ לבה נשאר שלם, והוא היה הרבה יותר חזק משלי.

"תבטיח," פקדה שוב, וניצוץ קל חלף בעיניה. "אני מתערבת איתך שעד שתכתוב את המכתב האחרון, כבר יתחולל בחייך שינוי לטובה."

"אני חושש שבהתערבות הזאת את תפסידי."

"אני מקווה שלא." חיוך ידעני חלף על פניה, ועפעפיה ריפרפו. "וכשזה יקרה, אני רוצה ממך זר ענק של שושנים — אבי כל הזֵרים בבית הקברות במונמארטר."

זה היה לגמרי טיפוסי לאלן. אפילו ברגעי השפל הגדולים היא הצליחה לגרום לך לחייך. בכיתי וצחקתי בו־זמנית, והיא הושיטה לי יד דקיקה. לחצתי את ידה והבטחתי.

הבטחות של סופרים. וממילא היא לא ציינה מתי אני אמור לכתוב לה. וכך הפך אוקטובר לנובמבר, שגלש לו לתוך דצמבר. חודש עצוב אחד רדף את משנהו. העונות החליפו את פלומתן, אבל בשבילי לא השתנה דבר. מבחינתי, השמש צנחה מהמרום. חייתי בבור אפל נטול מילים. בינתיים כבר הגיע חודש מרץ, ולא כתבתי מכתב. אף לא אחד.

אין זה שלא ניסיתי. דווקא רציתי לקיים את הַבטחתי. הרי זו הייתה משאלתה האחרונה של אלן. סל הניירות שלי עלה על גדותיו מרוב דפים מקומטים ובהם תפזורת משפטים שאיכשהו לא הצלחתי להשלים. משפטים כמו:

אלן שלי האהובה מאוד. מאז שאת אינך, אין לי...

יקירה, עייפתי כל כך מהכאב. יותר ויותר אני מוצא את עצמי שואל אם החיים האלה...

יקרה לי מכול, אתמול מצאתי כדור זכוכית קטן עם פתיתי שלג, מזכרת מוונציה. הוא הסתתר בצד האחורי של ארונית הלילה שלך, ובעל כורחי נזכרתי איך שנינו...

יקרָה לי ביותר בכל העולם, אני מתגעגע אלייך כל יום, בכל שעה, בכל דקה. האם יש לך מושג...

אלן יקרה, אתמול הכריז ארתור שלא טוב לו שיש לו אבא כזה עצוב, ושאת נהנית עם המלאכים...

אלן, הצילו, הצילו! זוהי קריאת אס־או־אס מאדם טובע. חזרי אליי, אני לא מסוגל...

מלאך שלי, חלמתי עלייך אתמול, ובבוקר התפלאתי שאת לא לידי...

אהובתי החסרה לי מאוד, אנא אל תניחי ששכחתי את הַבטחתי, אבל אני...

לא הצלחתי להעלות על הכתב אלא גמגומים חסרי טעם. הייתי יושב לי, טובע בייאוש, חש איך המילים חומקות ממני. לא כתבתי גם שום דבר אחר — בכל אופן, לא משהו שמן הראוי לסוֹפר להודות בו — וזו כנראה גם הסיבה לסערה שהתחוללה כעת בחוץ.

באנחה הנחתי את העט על השולחן, קמתי וניגשתי לחלון. למטה, ברחוב ז'קובּ, עמד אדון קטן־גוף בחליפה אלגנטית ובמעיל גשם כחול כהה. ניכר שאין לו שום כוונה לנתק את אצבעו מהפעמון שלי בזמן הקרוב. אשר יגורתי בא לי.

האיש הרים לרגע מבט אל שמי האביב הלחים, אל העננים שהרוח העֵרה הריצה לפניה. החזרתי בזריזות את ראשי פנימה.

היה זה ז'אן־פּייר פַאבְר, המו"ל שלי.

מאז שאני זוכר את עצמי, נעתי תמיד בעולם של מילים יפות. בתחילה עבדתי כעיתונאי, אחר כך כתסריטאי. בסופו של דבר כתבתי את הרומן הראשון שלי, קומדיה רומנטית שמצאה הד אצל הקוראים, ולהפתעת כולנו הפכה לרב־מכר. אומרים שפריז היא עיר האהבה, אבל זה לא בהכרח מה שמעניין את המו"לים הפריזאים. בזמנו קיבלתי דחייה אחר דחייה, אם בכלל זכיתי לתגובה. אבל יום אחד פנתה אליי הוצאה־לאור קטנה ששכנה ברחוב סיין. לעומת עמיתיו שהתמקדו בספרות יפה ובסיפורת אינטלקטואלית, ז'אן־פּייר מ"גרמונד מוציאים לאור" דווקא התעניין בסיפור האהבה הקטן והמשעשע שלי, העמוס תסבוכות טרגי־קומיות למיניהן.

"אני בן שישים ושלוש, ובשלב זה כבר קשה להצחיק אותי," הסביר לי בפגישתנו הראשונה בקפה דה פלוֹר. "מסייה אזולאי, הספר שלך הצליח להצחיק אותי, וזה משהו שכבר אי־אפשר לומר על רוב הספרים. ככל שמזדקנים ממילא צוחקים פחות ופחות, תאמין לי." באנחה כבדה הוא נשען אל מסעד מושב העור שמול החלון בקומה השנייה של בית הקפה, שם מצאנו שולחן שקט. הוא הרים את ידיו בייאוש מדומה. "לא פעם אני שואל את עצמי, לאן נעלמו כל הסופרים שידעו לכתוב קומדיות משובחות? יצירות שיש בהן לב ושנינוּת. אבל לא! כולם רוצים לכתוב על חוסר תקווה, על ניוון, על הדרמה הגדולה. דרמה, דרמה, דרמה." הוא חבט בידו על מצחו, שם שערו האפור כבר החל להקליש, והקווצות היו מסורקים באלגנטיות אחורה. "דיכאון אורבני, מטפלות רצחניות, תרחישי אימה בהשראת אל־קאעידה ושות'." הוא הבריש כמה פירורי לחם מהשולחן. "לכל דבר יש מקום, אבל..." הוא נרכן קדימה ונעץ בי את עיניו החיוורות. "אני רוצה לומר לך משהו, בחור צעיר. לכתוב קומדיה טובה — זה הרבה יותר קשה ממה שנדמה. היכולת לרקום מאֶפס משהו קליל להפליא אבל לא נדוש, משהו שמשאיר אותנו בהרגשה שכדאי לחיות את החיים למרות הכול — זאת אומנות אמיתית! אני, לפחות, זקן מדי לסיפורים שאחריהם הקורא מבקש למצוא את גורד השחקים הכי קרוב ולקפוץ ממנו." הוא קרע בקוצר רוח שלוש שקיות סוכר, שפך אותן לתוך מיץ התפוזים הטרי שלו, וחולל מערבולת קטנה בעזרת הכפית. אחר כך העביר הילוך מחשבתי.

"וסרטים! שלא אתחיל בכלל לדבר על סרטים!"

הוא השתתק לרגע להעצמת האפקט, ואני חיכיתי בנשימה עצורה לבאות. האיש היה נואם מחונן, את זה כבר הבנתי.

"הכול שם מלא יגון ונפתולים שאפתניים. היום כל אחד שואף רק לדבר אחד, להיות ייחודי. אבל אני רוצה לצחוק, זה נשמע לא הגיוני? אני רוצה משהו שיגרום ללבי לפעום." הוא תפס בבד הוֶוסט התכול שלבש תחת המקטורן, וגמע גמיעה גדולה מכוס המיץ שלו. חיוך רחב וילדותי התגנב אל פניו.

"ראית את הסרט על הקַצב היפני שמתאהב בחזירה שלו? ובסוף הם מתאבדים יחד בחרקירי? מי יכול להמציא דברים כאלה?" הוא נד בראשו. "אנשים יצאו מדעתם. אני ממש מתגעגע לבמאים כמו בילי ויילדר ופיטר בוגדנוביץ'. אלה הבינו עניין." הוא ציקצק בלשונו לאישור. "אפשר רק לקוות שוודי אלן יחזיק מעמד עוד קצת. 'חצות בפריז' היה ממש מופלא, נכון? סרט כובש, דיאלוגים אינטליגנטיים. אי־אפשר היה שלא לחייך. אשתי ואני יצאנו מהקולנוע ממש בריחוף."

הינהנתי בהסכמה, שכן גם אני ראיתי את הסרט.

"תאמין לי, מר אזולאי, החיים זה לא פיקניק, וזאת הסיבה שצריך עוד ספרים כמו שלך." הוא סיים את נאומו חוצב הלהבות והושיט לי את עט המונבלאן שלו כדי שאחתום על החוזה. "אני מאמין בך."

זה היה לפני שש שנים. הרומן שלי הפך לרב־מכר, ובגרמונד הציעו לי חוזה לשלושה ספרים, מה שהעניק לי ביטחון כלכלי למשך כמה שנים, ואת המותרות שבלהקדיש את עצמי לכתיבה. פגשתי את אלן בעלת שֹער הנחושת, שאהבה את היינריך היינה ושרה במקלחת שירים של סשה דיסטל. היא החלה לעבוד בהוראה, נכנסה להיריון, ונישאה לי. נולד לנו ילד שיָרש — למזלו, התעקשה אלן — את השיער הבלונדי הכהה שלי ולא הג'ינג'י שלה.

החיים היו בהירים ומוארים כמו יום קיץ. נראה שאנחנו מצליחים בכל מה שאנחנו נוגעים בו. עד שהמזל הזעיף פנים.

"דם בזמן הלא נכון," אמרה אלן בוקר אחד כשיצאה מהאמבטיה. "לא חשוב, זה בטח לא רציני."

אבל זה היה רציני. גרוע יותר מרציני. אני עסקתי בכתיבת קומדיות רומנטיות שזכו להצלחה מדהימה. זאת הייתה הפרנסה שלי. ופתאום, בבת אחת, אוצר המילים שלי נשזר במילים מבהילות כמו "קרצינומה של המעי הגס", "סַמנֵי גידול", "ציספלטין", "גרורות", "משאבת מורפיום", "הוספּיס".

עכשיו למדתי על בשרי שהחיים הם לא פיקניק, למרות האומץ שהפגינה אלן והתחזית הראשונית והאופטימית מאוד של הרופאים. אחרי שנה נראה שהמחלה הובסה. היה קיץ, ולקחנו את ארתור לטיול אל חוף בריטאני. החיים היו יקרים מתמיד, מתנה אמיתית. שוב הצלחנו לחמוק מיד הגורל.

אבל אז התלוננה אלן על כאבים בגב.

"אני הולכת ומזדקנת," התגרתה בי וקשרה סביבה את צעיף החוף הצבעוני.

אבל הגרורות כבר התפשטו בכל גופה, נאחזו בו כסרטנים קטנים וסירבו להרפות. עד אמצע אוקטובר כבר הכול נגמר. הגרורות השתלטו, ומצבה של אלן החמיר. אלן שלי, השמֵחה והאופטימית תמיד, שאהבה כל כך לצחוק. כל חלומותינו גוועו איתה.

נשארתי אחריה עם בננו הקטן, עם לב במשקל טון, הבטחה לא ממומשת, ועם חשבון בנק הולך ומצטמק. כבר היה חודש מרץ, ובמשך יותר משנה לא כתבתי ולו שורה אחת. הרומן החדש שלי הכיל חמישים עמודים, וכעת עמד בדלת המו"ל שלי בניסיון לברר איך מתקדם הספר. אפשר להבין למה.

הצלצול פסק.

מסייה פאבר היה איש עדין ומנומס. לכל אורך החודשים האחרונים גילה הבנה מרשימה, ולא לחץ עליי ולו פעם אחת. הוא נתן לי זמן להתאושש — להתעשת, כמו שאנשים אוהבים לומר. הוא לא הזכיר את הרומן אפילו במילה, אף שהתכנון המקורי היה להוציא אותו לאור השנה, אלא רק דחה בשקט את המועד לאביב הבא.

הניסיון הראשון שלו ליצור קשר היה לפני שבועיים. מתברר שתקופת החסד הגיעה לקִצה. שאלות גששניות שהושארו במשיבון שלי, שפעל יום ולילה. מכתב שופע אהדה שהסתיים בשאלה. שיחות חוזרות ונשנות מהמִספר שלו על מסך הסלולרי שלי.

אני העמדתי פני מת, ובמובן מסוים זה היה נכון. היצירתיות שלי כבתה. השנינות שלי הפכה לציניות. הצלחתי איכשהו לשרוד מיום ליום, אך מילים לא היו לי. מה כבר יכולתי לומר? שלעולם לא אוכל להעלות עוד על הכתב שום דבר שמיש? שלא נותרו בי עוד מילים? אדם אומלל עד עמקי נשמתו מתבקש לייצר קומדיות קלילות — זהו צחוק הגורל. מי יכול להמציא מצב חולני כזה? היה ברור שלאלוהים יש חוש הומור סדיסטי, ואני הייתי אבוד ללא תקנה.

"דרמה, דרמה, דרמה," מילמלתי בחיוך מר והצצתי שוב מהחלון.

מסייה פאבר כבר לא היה שם, ואני נשמתי לרווחה. הוא בבירור התייאש.

הדלקתי סיגריה והעפתי מבט בשעון. עוד שלוש שעות אצטרך לאסוף את ארתור מהגן. ארתור היה הסיבה היחידה לכך שנשארתי בחיים. שעדיין קמתי בבוקר, התלבשתי, הלכתי למכולת לקנות מצרכים. דיברתי.

הבן שלי פשוט לא הסכים לוותר. את התכונה הזאת הוא ירש מאמו. הוא היה משלב את אצבעותיו הקטנות באצבעותיי וסוחב אותי להתפעל מיצירות הלגו שלו. הוא היה מזדחל למיטתי בלילה ומצטנף אליי, מלא אמון. הוא היה מפתח איתי שיחה, שואל אלפי שאלות ומתכנן תוכניות. הוא אמר דברים כמו: "אני רוצה ללכת לגן חיות לראות את הג'ירפות"... "אבא, אתה דוקר"... "הבטחת שתקריא לי"... "עכשיו אמא יותר קלה מהאוויר?"

מחצתי את הסיגריה במאפרה והתיישבתי שוב לשולחן הכתיבה. ידעתי שאני מעשן יותר מדי, שותה יותר מדי. ניזונתי בעיקר מתרופות נגד צרבת. שלפתי עוד סיגריה מחפיסה שעליה התנוססה תמונה של רֵיאת מעשֵן. נו, באמת! ככה אני אגמור, אבל קודם אסיים לפחות את המכתב האחד הזה — הראשון מבין שלושים ושלושה מכתבים, שנראו לי מיותרים מאין כמוהם. מכתבים לאדם מֵת. העברתי אצבעות בשערי.

"אלן, למה, למה?" לחשתי, עיניי נעוצות בתמונה הממוסגרת שעמדה לפניי על משטח העור הירוק שכיסה את השולחן.

ניתרתי ממקומי כשפעמון הדירה צילצל. בתנועה מהירה משכתי בשרשרת הקצרה של מנורת הבנקאים הירוקה המיושנת וכיביתי את האור, שדלק ללא צורך מאז שעות הבוקר המוקדמות. מי זה יכול להיות? כעבור רגע החל מישהו להלום במרץ על הדלת.

"אזולאי? אזולאי, תפתח. אני יודע שאתה שם!"

ואכן הייתי שם, אסיר מרצוני בבית הכלא הזה שבקומה הרביעית. נזכרתי פתאום איך לפני כמה שנים נפגשנו אלן ואני עם מתווך נדל"ן בחדרים הריקים של הדירה הישנה הזאת, שלמרבה הפלא היה לנו כסף לקנות בזכות תשלום התמלוגים הראשון שלי. המתווך תיאר אותה כ"דירת חלומות": מוארת, ממוקמת כמה צעדים משדירות סן ז'רמן ובכל זאת שקטה. אבל בלי מעלית, מחתה אלן. כשנהיה זקנים כבר נטפס לכאן מתנשמים ומתנשפים. שנינו צחקנו — "כשנהיה זקנים" נשמע אז רחוק כל כך.

מוזר איך אנשים מדמיינים לפעמים את הדברים לעצמם, ובמציאות קורה דבר אחר לגמרי.

מכל מקום, ז'אן־פּייר פאבר הצליח להיכנס לבניין, וגם התמודד בזריזות עם המדרגות.

יש להניח שהוא צילצל אצל השכנים. קיוויתי שלא אצל קתרין באלאן, שהחזיקה מפתח חירום לדירה שלנו.

קתרין הייתה חברתה הטובה ביותר של אשתי. היא גרה לבד עם החתולה שלה, זאזי, קומה מתחתינו, והשתדלה לתמוך בי כמיטב יכולתה. עד חמישה ימים לפני מותה של אלן היא המשיכה להאמין שהכול עוד יסתדר. מדי פעם שמרה על ארתור ושיחקה איתו במשך שעות ב"אונו" — משחק קלפים שמעולם לא הבנתי מה מושך בו. היא באמת אישה נחמדה להדהים, אבל היא מתגעגעת כל כך אל אלן, שהיא אינה יכולה לשמש לי מקור נחמה של ממש. להפך, לפעמים לא הצלחתי לסבול את נוכחותה. "הוי, ז'וליאן..." ואז המבט הנוּגה ורב־ההבעה מעיניה דמויות הסהרונים, שהזכירו את עיניה של ז'ולי דלפּי.

עד עכשיו הצלחתי שלא לפרוץ ביבבות בנוכחותה. תודה לאל.

"אזולאי? אזולאי, די עם השטויות. ראיתי אותך בחלון. פתח את הדלת! זה אני, ז'אן־פייר פאבר. המו"ל שלך, זוכר אותי? אל תיתן לי לעמוד כאן כמו אידיוט. אני רק רוצה לדבר. תפתח כבר!" המהלומות התחדשו.

נשארתי בכיסאי בלי להניע אף שריר. איך ייתכן שלאיש קטן עם ציפורניים כל כך מטופחות יש סיבולת וכוח שכאלה?

"אתה לא יכול להסתתר שם לנצח," שאג מבעד לדלת.

בטח שכּן, חשבתי לי בהתרסה.

התגנבתי אל הכניסה בתקווה לשמוע את צעדיו מתרחקים במורד מדרגות העץ, אבל לא שמעתי כלום. תהיתי אם אנחנו עומדים שם שנינו — אני בפנים והוא בחוץ — עוצרים את נשימתנו ומתאמצים להקשיב.

ואז נשמע צליל קריעה, כאילו מישהו תולש דף ממחברת. כעבור כמה שניות החליק תחת הדלת דף נייר לבן.

אזולאי? אתה בסדר? בבקשה ממך, תגיד לי לפחות שהכול בסדר. אתה לא חייב לפתוח לי, אבל אני לא אניח לך עד שתראה סימן חיים. אני דואג לך.

הוא בבירור הניח שאני עומד כרגע על כיסא עם חבל סביב צווארי, כמו הגיבור המדוכא ב"לחם וצבעונים", אחד הסרטים האהובים עליו.

חייכתי בעל כורחי ופסעתי חרישית לשולחן.

הכול בסדר, כתבתי על הדף באותיות דפוס מסודרות ותחבתי אותו בחזרה תחת הדלת.

למה אתה לא פותח לי?

הירהרתי לרגע.

לא יכול.

התשובה הגיעה מיד.

מה זאת אומרת? אתה לא לבוש? או שיכור? יש אצלך אורחת?

כיסיתי את פי, הידקתי את שפתיי ונדתי בראשי. אורחת — רק פאבר עדיין מתבטא בצורה מיושנת כזאת.

לא, שום אורחת. אני כותב.

דחפתי את הדף בחזרה תחת הדלת והמתנתי.

אני כל כך שמח לשמוע, אזולאי. טוב שחזרת לכתוב. זה יסיח את דעתך, אתה תראה. לא אטריד אותך עוד. כתוב, ידידי! וספר לי מה קורה איתך. להשתמע!

כן. בקרוב! אהיה בקשר, השבתי.

ז'אן־פייר פאבר היסס לרגע, אבל אז שמעתי את צעדיו במדרגות. מיהרתי אל החלון וראיתי אותו יוצא מהבניין, צווארון מעילו זקוף. בצעדים קטנים ונמרצים הוא התקדם לאורך רחוב ז'קוב לעבר שדירות סן ז'רמן.

חזרתי לשולחן והתחלתי לכתוב.