טויבע פעסיל פיינשטיין — קווים לדמותה
פיינשטיין פותחת את ספרה בתיאור שושלת היוחסין המכובדת שלה, שמגיעה עד גדולי תורה, ומצהירה שמטרתה לחבר את נמעניה, הילדים, אל אבותיהם ולהקים שם לאביה שנפטר בגיל צעיר:
אני טויבע-פעסיל בת מוה"ר אליהו בן הרב מוה"ר יהושע מגרובין בן הרב בן ציון משקוד ממשפחת גדולי גאוני ישראל עד משפחת בעל הלבוש.
בעזרת הקב"ה ובזכות הוריי האדוקים, ובזכות עיה"ק ירושלים ובזכות כל המקומות הקדושים שאליהם אני הולכת להתפלל, בזכות כל אלה אזכה למלא את המשימה שהצבתי לעצמי. וזאת לא ח"ו על מנת להראות לעולם כי אני מסוגלת לכתוב את הספר. לא כן, אלא למען אבי הצעיר זצ"ל מוה"ר הרב אליהו בן הרב ר' יהושע מגרובין בן הרב מוה"ר בן ציון משקוד זצ"ל ממשפחת גדולי ישראל עד משפחת בעל הלבוש.
אני פונה בבקשה להקב"ה, שעשה עמי חסד כה רב וזיכני להגיע לארץ הקודש ויתר על כן לעיר הקודש ירושלים ת"ו. אני מבקשת מן הקב"ה שימשיך לסייע בידי על מנת שאוכל למלא את המשימה שהצבתי לעצמי להשאיר מזכרת לילדיי הרחוקים ממני, שהם יקרים לי מחיי, כדי שידעו מי הם ומי היו אבותיהם ואבות אבותיהם (עמ' 107).
אביה, הרב אליהו הכהן מטֶלְז, נפטר בגיל תשע־עשרה. הוא היה מצאצאי הרב מרדכי יפה, 'בעל הלבושים'. שושלת היוחסין מגיעה גם לרב אליהו רגולר (1794–1851), ששימש כרבה של סלובודקה ונחשב למדן מופלג ולאחד מגדולי רבני ליטא. אמהּ, פריידע מרים בת ידידיה, הייתה נכדת הרב הגאון ר' אבאלה יפה, שהיה אביו של הרב שבתי יפה מווקשנה (עמ' 178), גם הוא מצאצאי בעל הלבושים.
הסופר ואיש היישוב הישן פנחס גרייבסקי הוציא לאור סדרה בת שמונה חוברות המתעדות פעולות צדקה וסעד של נשים עסקניות בירושלים. החוברות כונסו בספר 'בנות ציון וירושלים', ובו ככל הנראה מוזכרת לראשונה טויבע פיינשטיין, המתוארת כאישה עשירה, מלומדת ודעתנית. גרייבסקי מספר כי בהגיעה לירושלים, פרקה פיינשטיין מעליה את עדייה ותרמה אותם לעניי ירושלים. היא עצמה חייתה בצניעות שגבלה בספרטניות וישנה על ספסל עץ. מסגנון כתיבתו ניכר שגרייבסקי הכיר את פיינשטיין באופן אישי.
גם פיינשטיין מעידה על עצמה: "נולדתי אצילה, עשירה, וקיבלתי השכלה; הייתי גאה בכך שילדיי יהיו תמיד לנגד עיניי" (עמ' 175). היא התייתמה מאביה בילדותה ועל כן מסרה את חיבורו הגדול על הש"ס לבן דודו, הרב שלום אלחנן הלוי בעל 'פרי האשל', כדי שידפיס אותו ויקים שם לאביה (עמ' 108), אך זה נסע לאמריקה וחשש עלה בה, שמא הוא לא ידפיס את החיבור ושם אביה לא ייזכר. על כן בחרה לקרוא לספר שכתבה לילדיה הרחוקים 'ספר זכרון אליהו', כדי להקים יד ושם לאביה:
וברצוני לזכות ביד ושם את אבי הצעיר זצ"ל, שמת לא עלינו בדמי ימיו. הוא למד קבלה, חיבר חיבור על כל הש"ס וקרא לו בשם שושנת המקום וגם תכונה. אך מכיוון שמת צעיר לא עלינו בהיותו בן 19, ואני נותרתי ילדה קטנה, לא ידעתי מה לעשות בו. על כן נתתי אותו לבן-דודי הרב הגאון ר' שלום אלחנן הלוי, שכתב גם הוא חיבורים אחדים, וגם כתב את פרי אשל, וחשבתי שידפיס את החיבור של אבי. והנה שמעתי כי נסע לאמריקה, והוא הרי עלול לא להדפיס אותו, ואז יכול לקרות ח"ו ששם אבי לא ייזכר. אני חוששת שמא עברתי עברה גדולה כשמסרתי את חיבור אבי בלתי מודפס. ועל כן שמתי לפניי שבעזרת השם אכתוב ספר בשביל ילדיי הרחוקים ובשביל ידידיי ובשביל חבריי הוותיקים. על מנת ששם אבי לא יישכח (עמ' 108).
היא נישאה לר' צבי יהודה פיינשטיין, "מופלג בתורה וירא שמיים וחכם גדול" (עמ' 111), וילדה לו עשרה ילדים (עמ' 173), אך חמישה מתו ונותרו לה חמישה בלבד, ארבעה בנים ובת, אשר "פרחו להם כציפורים, ואפילו לא זכיתי להובילם לחופה" (עמ' 176). גם בעלה נפטר בגיל צעיר והותיר אותה אלמנה.
בחיבורה היא פונה שוב ושוב לילדיה: ידידיה, אברהם, יצחק־יעקב, קלמן־ראובן ושרה־מירקע, החיים בארצות הברית (עמ' 177). על המרחק שנפער ביניהם אפשר ללמוד משהו מדבריה אלה: "ילדיי האהובים, היקרים לי מחיי, הרי יכולה אני לומר לכם מעט דברי מוסר, אם כי אינני יודעת באיזה אופן להטיף לכם כי איני מכירה את דרכיכם. אך אם בדברים שאמכם העצובה כותבת לכם ישנו דבר מה שחסר לכם, יעמיקו דברי לתוך לבכם היהודי" (עמ' 111). ההנחה שלה היא שהם התרחקו מדרך התורה והמצוות במידה זו או אחרת: "ילדיי האהובים, אינני סבורה שאתם עושים עברות חמורות שכאלה, אלא שילדים צעירים עלולים לפעמים לחשוב שהעולם הוא הפקר" (עמ' 150).
כיצד העסיקה את עצמה פיינשטיין בהיותה בודדה בארץ? בפנקסו 'בנות ציון וירושלים' כותב עליה פנחס גרייבסקי בהערכה:
בעלת צדקה וחסד, עסקנית צנועית ורבת הפעלים, בייחוד הצטיינה בענייני: גמ"ח, עזר חולים והכנסת כלה, לשלוש אלה התמסרה בכל רגשי לבה, נפשה ומאודה, בבואה ירושלימה הסירה את עדיה מעליה, כליה וחפציה גם הכרים והכסתות שלה מסרה הכל לעניים צנועים, חולים-ביתיים, אלמנות ויתומים והכנסת כלה. וכל כספיה שהייתה מקבלת מחו"ל הקדישה לכל אלה ועוד כאלה וכאלה, היא בעצמה הסתפקה בחיטי טירס [=תירס], ישנה על קרשים וסבלה לפעמים קרובות רעב חשאי עד שסוף סוף מתה בו, וכל מעשיה ופעילותיה היו תמיד בהצנע ובכבוד. דעתנית הייתה ומלומדת, ותחבר ספר "זכרון אליהו".
בעיתון 'המליץ' מיום 10 ביולי 1895 מופיעה רשימת המתנות שניתנו לחתונת אלטע ליפשיץ עב"ג מרדכי גרייעמער, ובראשן מתנה יקרת ערך יחסית, 25 קאפ שנתנה טויבע פיינשטיין. אזכור זה יש בו כדי להעיד על נדיבות, ואולי גם על מצב כלכלי איתן.
משיחה שקיימתי עם אחד הצאצאים לבית פיינשטיין שחי בארץ, התבררו לי תשובות מרתקות לכמה שאלות שהטרידו אותי. לדבריו, באחד מלילות הסדר בנערותו, הוא זוכר שאביו הזכיר את טויבע פיינשטיין כאישה שחוותה חירות והגיעה לבדה לארץ ישראל, דבר שלא היה פשוט כלל ועיקר באותם ימים. שאלתי אותו על רמת הדתיות של צאצאיה — המניע המרכזי של פיינשטיין בכתיבת חיבורה, ותשובתו הייתה: "הם לא התפקרו, אבל 'הורידו טורים' בחרדיות, והיום הם דתיים לאומיים, כיפות סרוגות, ומפוזרים בארץ לאורכה ולרוחבה. רובם לא יודעים שהם צאצאים שלה. הם מפוזרים גם בחו"ל בכל היבשות הגדולות. הרוב לא יודעים על מורשתה כלל".
לשאלתי האם ילדיה קיבלו את האיגרת שהיא כתבה להם, הוא השיב: "חלקם ראו את האיגרת כשהיו בוגרים וחלקם מעולם לא ראו. אך ילדיהם ראו והאיגרת שלה השפיעה שונה על המשפחה, קרי ילדיה ונכדיה. חלק התעלמו וחלק רק הורידו הילוך בסגנון לבושם אך לא באמונתם, וממש בודדים, כאחוז בודד מהנינים, התפקר — אך לא בגלל האיגרת". בהודעה אחרת הוא הוסיף כי ילדיה היו "יהלומנים וסוחרים באבנים יפות. בדור הנכדים התחילו מקצועות חופשיים שלא התנגשו באמונתם". כמו כן ציין כי "חלק קטן עלה לארץ וחלק גדול הפכו לעמודי הקהילה בצפון ודרום אמריקה וגם בדרום אפריקה, במיוחד בג'אנה (יוהנסבורג)".
עוד הוא הוסיף כי להערכתו, כל מי שנושא את שם המשפחה פיינשטיין קשור למשפחה: "הרב משה פיינשטיין זצ"ל היה בן דודו של סבי, שאול יצחק פיינשטיין זצ"ל, ובן דוד אחר של סבי היה עקיבא פיינשטיין, שהקים את המחלקה הערבית בפלמ"ח, ובן דוד אחר היה מאיר פיינשטיין שפוצץ עצמו יחד עם ברזני ו'לקח' איתו שישה סמלים בריטים, ויש עוד רבים וטובים שלא מביישים כלל את המשפחה הלוחמת למען העם היהודי במשך השנים".
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.