מכתב שנשכח

 1

מרס 1973

הפעם לא היה לה ספק שהיא עומדת למות. היא ידעה כי נותרו לה מן הסתם רק שניות אחדות והתפללה בשקט שסופה ימהר לבוא. את הדם הדביק והחמים שזלג מעורפה הרגישה היטב. גם את הקול המחליא של גולגולתה הנסדקת שמעה כשבעלה הטיח את ראשה בקיר. בפיה היה משהו שדמה לאבן קטנה. היא ידעה שזו שן וניסתה נואשות לירוק אותה. ידיו שהתהדקו בכוח סביב צווארה לא אפשרו לה לנשום או להשמיע קול. ריאותיה שיוועו לחמצן, והלחץ על עפעפיה היה כה עז, שהיה לה ברור כי עיניה עומדות לצאת מחוריהן. ראשה החל לרחף, ואז, לרווחתה, הכול החשיך סביבה.

היא שמעה קול נשכח של פעמון בית ספר, ופתאום הייתה שוב ילדה בת חמש. פטפוט הילדים האחרים כמעט נבלע בצלצול הבלתי פוסק. כשצעקה עליהם שיחדלו, הבינה שבכל זאת יש לה קול.

היא הביטה לרגע על תקרת חדר השינה והעיפה מבט בשעון המעורר שהעיר אותה משנתה. זיעה קרה נטפה לאורך עמוד השדרה שלה, והיא משכה אליה את הסדינים, עד הצוואר, כדי ליהנות מחומם עוד שניות ספורות. ליבה עדיין פעם במרץ אחרי הסיוט שחוותה, והיא נשפה אוויר בעדינות דרך פיה. הבל פיה החמים נשאר תלוי באוויר הקר של חדר השינה. במאמץ אדיר היא התרוממה מהמיטה והתכווצה ממגע כפות רגליה החשופות על רצפת העץ הגסה והקרה. היא הסתכלה על ריק אשר, תודה לאל, עדיין ישן שינה עמוקה מלווה בנחירות אחרי בקבוק הוויסקי ששתה בערב הקודם. היא בדקה שהסיגריות שלו עדיין על ארונית הלילה לצידו, במקום שהניחה אותן. אם לא מצא אותן בבוקר היה תמיד יוצא מדעתו.

היא נכנסה בשקט לחדר האמבטיה וסגרה אחריה את הדלת. היה ברור לה שכדי להעירו יידרש פיצוץ עז שכמוהו לא נראה מאז הירושימה, אבל טינה לא הייתה מוכנה להסתכן. היא סובבה את הברז כדי להתרחץ, והמים היו קפואים כרגיל. לפעמים היה עליהם לבחור אם להוציא את הכסף על מזון או על חימום. ריק פוטר מעבודתו כנהג אוטובוס, ולכן לא נשאר להם כסף לגז. אבל לאלכוהול, לעישון ולהימורים יש מספיק כסף, היא ציינה לעצמה בדממת מוחה.

אחרי שירדה לקומת הקרקע מילאה את הקומקום והציבה אותו על הכיריים. מחלק העיתונים כבר עבר אצלם, והיא הוציאה בהיסח הדעת את העיתונים מתיבת הדואר: את ה'סאן' בשבילה ואת ה'ספורטינג לַייף' בשביל ריק. הכותרת משכה את תשומת ליבה. היום יתקיים מרוץ הסוסים הגדול, הגרנד נשיונל. כתפיה שחו וגופה רעד מעצם המחשבה על כל הכסף שישקיע ריק בהימורים. היא הייתה כמעט בטוחה שהוא לא יתעורר משכרותו עד הצוהריים, לא יגיע אל סוכן ההימורים, ולכן יהיה עליה להמר במקומו. תחנת ההימורים הייתה סמוכה לחנות הבגדים לנזקקים שטינה נהגה לעזור בה בשבתות, והסוכן גרהם נעשה חבר קרוב שלה במשך השנים. אף על פי שעבדה כל השבוע כקצרנית בחברת ביטוח חיכתה טינה בקוצר רוח ליום שלה בחנות הצדקה. ריק אמר לה שזה מגוחך לבזבז את היום על מיון - בהתנדבות - של בגדי אנשים שמתו, כשהיא יכולה לעבוד בחנות רגילה ולתרום עוד כסף להכנסת המשפחה. בשביל טינה זה היה תירוץ להתרחק מריק באותו יום, והיא נהנתה מהשיחה עם הלקוחות ומהדיבורים הרגילים שלא דרשו ממנה לשקול כל מילה שיוצאת מפיה.

היא הדליקה את הרדיו והנמיכה מעט את עוצמת הקול. טוני בלקברן הצליח תמיד להעלות חיוך על שפתיה בבדיחותיו הנדושות. הוא הציג זה עתה את הסינגל החדש של דוני אוסמונד, ’The Twelfth of Never’ כשהקומקום החל לשרוק. היא כיבתה את הגז בחטף לפני שהרעש ייעשה צורמני מדי, והכניסה שתי כפות מלאות עלי תה לתוך קומקום התה הישן והמוכתם. אחר כך התיישבה אל שולחן המטבח, לחכות שהתה יהיה מוכן, ופתחה את העיתון שלה. נשימתה נעצרה כשנשמע מלמעלה קול של מים נשטפים באסלה. היא שמעה את חריקת קרשי הרצפה כשריק חזר למיטה ונשמה לרווחה, אך מייד קפאה במקומה כשהוא קרא:

"טינה! איפה הסיגריות שלי?"

אלוהים אדירים. הוא מעשן בלי סוף.

היא זינקה ממקומה ועלתה במהירות במדרגות, שתיים בכל צעד.

"על ארונית הלילה שלך, שמתי אותן שם אתמול בלילה," אמרה כשהגיעה אליו, קצרת נשימה.

היא העבירה את ידה על הארונית באפלולית החדר, אבל לא הצליחה למצוא אותן. בהלה מילאה את ליבה.

"אני אצטרך לפתוח קצת את הווילון. אי אפשר לראות כלום."

"בשם אלוהים, אישה! זה מוגזם מדי לבקש שתהיה לי סיגריה לידי כשאני מתעורר? אני נחנק פה."

הבל פיו החמוץ הסריח מוויסקי ומשינה.

לבסוף היא מצאה את הסיגריות על הרצפה, בין המיטה לארונית הלילה.

"הנה הן. כנראה הפלת אותן מתוך שינה."

ריק נעץ בה מבט לרגע, ואז הרים את ידו וחטף ממנה את החפיסה. היא התכווצה ואינסטינקטיבית כיסתה את פניה בידיה. הוא אחז במפרק ידה ועיניהם נפגשו לרגע לפני שטינה עצמה את עיניה וניסתה לעצור את הדמעות.

את הפעם הראשונה שריק הכה אותה היא זכרה כאילו קרתה רק אתמול. מהזיכרון עצמו החלה לֶחייה לבעור. זה לא היה רק הכאב הפיזי, אלא המציאות הקשה, הפתאומית, שהבהירה לה כי הדברים לעולם לא ישובו להיות כפי שהיו בעבר. העובדה שזה היה גם ליל הכלולות שלהם הקשתה עליה להשלים עם המצב. עד אותו רגע, היום ההוא היה מושלם. ריק נראה כל כך נאה בחליפתו החומה החדשה, בחולצתו בצבע השמנת ובעניבת המשי שלו. פרח הציפורן הלבן בדש מקטורנו הכריז עליו כחתן, וטינה חשבה שלעולם לא תוכל לאהוב מישהו יותר מכפי שהיא אוהבת אותו. כולם אמרו לה שהיא נראית נהדר. שערה הארוך והכהה נאסף לפקעת ונשזרו בו פרחים זעירים. עיניה הכחולות הבהירות זהרו מתחת לריסים המלאכותיים העבים, ועורה קרן בטבעיות, בלי שום צורך במוצרים קוסמטיים. המסיבה שלאחר החתונה הייתה תוססת ונערכה במלון מקומי זול, והזוג המאושר רקד עם אורחיו עד שעה מאוחרת בלילה.

כשהתכוננו באותו ערב לשינה בחדרם במלון ראתה טינה שריק שקט שלא כדרכו.

"אתה בסדר, מותק?" שאלה וכרכה את זרועותיה סביב צווארו. "זה היה יום נפלא, נכון? אני לא מאמינה שסוף־סוף אני גברת קרייג." היא התרחקה ממנו פתאום. "היי, אני אצטרך להתאמן על החתימה החדשה שלי." היא לקחה עט ונייר מארונית הלילה וכתבה בביטחון גברת טינה קרייג.

ריק עדיין לא אמר מילה ורק הסתכל עליה. הוא הצית סיגריה ומזג לעצמו כוסית שמפניה זולה. לאחר שרוקן את הכוסית בבת אחת, ניגש אל טינה שישבה על המיטה.

"קומי," הוא הורה לה.

טינה נדהמה מטון הדיבור שלו, אבל עשתה כפי שהתבקשה.

ריק הרים יד והטיח אותה בפניה.

"שלא תעזי עוד פעם לצחוק עליי," אמר ויצא בסערה מהחדר.

הוא בילה את הלילה בלובי של המלון, מוקף כוסות ריקות, ויום שלם חלף עד שאמר לטינה מה בדיוק הייתה הטעות שלה. הוא לא אהב את הריקוד שלה עם אחד מעמיתיו לעבודה. היא הסתכלה עליו במבט פרובוקטיבי מדי ופלרטטה איתו לעיני אורחיהם. טינה אפילו לא זכרה את הבחור, ובוודאי שלא את התקרית, אבל זו הייתה תחילתו של הקיבעון הפרנואידי של ריק, שעל פיו היא ניסתה לפתות כל גבר שפגשה. לעיתים קרובות שאלה את עצמה אם לא היה עליה לעזוב אותו כבר למוחרת אותו יום, אבל היא הייתה רומנטית מטבעה ורצתה לתת לנישואיה סיכוי להצליח. היא הייתה בטוחה שהתקרית הייתה אירוע חד־פעמי, וריק הצליח לסלק כל ספק מליבה כשהגיש לה זר פרחים כהתנצלות. הוא כל כך התחרט והתנצל, שטינה מיהרה לסלוח לו. רק כעבור ימים אחדים הבחינה בכרטיס שהיה טמון בין הפרחים. היא חייכה לעצמה כששלפה אותו משם. לזִכרה של נֶן האהובה שלנו, היא קראה. המנוול גנב את הפרחים מאחת המצבות בבית הקברות!

***

עכשיו, כעבור ארבע שנים, הם הביטו זה בזה שנייה אחת נוספת לפני שריק שחרר את אחיזתו.

"תודה, מותק." הוא חייך. "עכשיו תהיי ילדה טובה ותביאי לי תה."

טינה נשפה בהקלה ושפשפה את מפרק ידה המאדים. מאז התקרית בליל הכלולות היא נדרה בליבה שלא תהיה קורבן. בשום אופן לא הייתה מוכנה להיות אחת מאותן נשים מוכות שתירצו את התנהגותן האלימה של בעליהן. פעמים רבות היא איימה להסתלק, אבל תמיד חזרה בה ברגע האחרון. ריק כל כך התחרט והצטער, וכמובן הבטיח שלעולם לא ישוב להכות אותה. אלא שבימים אלה הוא הרבה לשתות, והתפרצויותיו נהיו תכופות יותר. סוף־סוף הגיע הרגע שהיא כבר לא יכלה לסבול את התנהגותו.

אך הייתה בעיה: לא היה לה לאן ללכת. לא הייתה לה משפחה, ואף שהיו לה כמה חברות טובות, היא לא יכלה לכפות את עצמה עליהן ולבקש שיארחו אותה. את שכר הדירה שילמה היא, ממשכורתה, אבל היה ברור לה שריק לעולם לא יעזוב את הבית מרצונו. לכן היא פתחה לעצמה קרן בריחה. כשתחסוך די כסף לתשלום שכר דירה לחודש במקום חדש, היא תהיה חופשייה. זה היה קשה יותר מכפי שזה נשמע. רק לעיתים נדירות נשאר לה כסף לחיסכון, אבל היא החליטה לעזוב את הבית, בלי קשר למשך הזמן שיידרש לה לשם כך. צנצנת הקפה הישנה שהשאירה במקום נסתר בחלקו האחורי של ארון המטבח התמלאה יפה, ועכשיו היו לה שם קצת יותר מחמישים לירות שטרלינג. אך לשכר דירה, אפילו במקום הזול ביותר, נדרשו לפחות שמונה לירות לשבוע, בתוספת עירבון של שלושים לפחות, והיא ידעה שיהיה עליה לחסוך עוד הרבה כסף עד שתוכל להסתלק. לפי שעה גמלה בליבה החלטה להפיק את המיטב ממצבה, להתרחק מריק ככל האפשר ולנסות לא להרגיז אותו.

היא העלתה את התה של ריק לקומה השנייה כשה'ספורטינג לייף' תקוע תחת זרועה.

"הבאתי לך," אמרה וניסתה להישמע קלילה.

לא הייתה תשובה. הוא כבר שקע שוב בשינה כשגופו נשען על הכר, פיו פתוח וסיגריה תלויה על שפתו התחתונה היבשה והסדוקה. טינה לקחה אותה וכיבתה אותה.

"בשם אלוהים! אתה תהרוג את שנינו," מלמלה.

היא הניחה את הספל ותהתה בליבה מה לעשות. להעיר אותו ולעורר את זעמו, או להשאיר את התה על ארונית הלילה? כשיתעורר ודאי יהיה התה קר כקרח, וזה ללא ספק יצית את זעמו, אלא שאז היא כבר תהיה בחנות, כך קיוותה, הרחק מהישג ידו. ההחלטה ניטלה מידיה כשהוא נע ואילץ את עיניו להיפקח.

"התה שלך שם," היא אמרה. "אני הולכת עכשיו לחנות. אתה תהיה בסדר?"

ריק התרומם ונשען על מרפקיו.

"הפה שלי יבש כמו פה של גמל," הוא אמר. "תודה על התה, מותק."

הוא טפח על השמיכה וסימן לה לשבת.

"בואי הנה."

כאלה היו החיים עם ריק. רגע אחד הוא היה בריון נקמני ורשע, וברגע הבא נער מקהלה מלאכי.

"תסלחי לי על קודם. את יודעת, בקשר לסיגריות? לא הייתי פוגע בך, טינה, את יודעת את זה."

טינה התקשתה להאמין למשמע אוזניה, אבל לחלוק על דבריו של ריק אף פעם לא היה כדאי, ולכן היא הסתפקה בהנהון.

"תגידי," הוא המשיך. "את יכולה לעשות לי טובה?"

היא פלטה אנחה קטנה, בלתי נשמעת, והרימה את מבטה אל התקרה. הנה זה בא.

"את יכולה ללכת להמר בשבילי?"

היא כבר לא יכלה להמשיך לשתוק.

"אתה חושב שזה רעיון טוב, ריק? אתה יודע מה המצב. כשרק אני עובדת, לא נשאר לנו די כסף בשביל דברים כמו הימורים."

"כשרק אני עובדת," חיקה אותה ריק. "את לא תחמיצי אף הזדמנות לחזור על זה, נכון, פרה צדקנית שכמוך?" טינה הייתה המומה לרגע מתגובתו המרושעת, אבל הוא עדיין לא סיים. "זה הגרנד־נשיונל, בשם אלוהים! כולם מהמרים היום."

הוא שלח יד אל הרצפה, הרים את מכנסיו מהמקום שבו השאיר אותם בערב הקודם, והוציא מתוכם גליל של שטרות.

"יש כאן חמישים לירות." הוא תלש את המכסה מחפיסת הסיגריות שלו וכתב עליו את שמו של הסוס. "תשימי עליו חמישים לירות."

הוא נתן לה את הכסף ואת פיסת הקרטון. טינה הייתה המומה.

"איפה השגת את זה?" היא הרימה את גליל השטרות.

"זה ממש לא עניינך, אבל אם כבר שאלת, זכיתי בכסף בהימורים על סוסים. זהו, את רואה, מי אומר שזה לא עיסוק מועיל?"

שקרן.

ראשה הסתחרר והיא הרגישה שצווארה מתחיל להאדים.

"זה יותר ממה שאני מקבלת בשבוע, ריק."

"אני יודע. נכון שאני חכם?" הוא השיב בשביעות רצון.

כפות ידיה נצמדו זו לזו כמו בתפילה והתקרבו אל שפתיה. היא נשפה אוויר על אצבעותיה וניסתה להישאר רגועה. "בכסף הזה יכולנו לשלם את חשבון החשמל או לקנות מזון לחודש שלם."

"בשם אלוהים, טינה. את כזאת משעממת."

היא פרשה את השטרות בידיה הרועדות. היה ברור לה באותו רגע שהיא אינה מסוגלת, פיזית, לתת סכום כזה לסוכן הימורים.

"אתה לא יכול לעשות את זה בעצמך?" היא התחננה.

"את הרי עובדת ליד סוכנות ההימורים. זאת בכלל לא טרחה בשבילך."

טינה חשה בדמעות שהתחילו לצרוב, אבל לא הייתה מוכנה לוותר. היא חשבה לקחת את הכסף ולהתייעץ עם גרהם מה לעשות. היא כבר לקחה בעבר כסף מריק ולא הפקידה אותו. הסוס הפסיד, והוא לא למד מזה. אבל טינה הרגישה שהיא הזדקנה בעשר שנים בשעה שנערך המרוץ, והפעם זה היה שונה. ההימור היה הרבה יותר גבוה. חמישים לירות, בשם אלוהים.

פתאום, ללא הסבר, מצאה את עצמה בהתקף חרדה. היא הרגישה איך החום עולה מבהונותיה אל עורפה והיא התקשתה לנשום. היא יצאה מחדר השינה בהליכה לאחור, מלמלה תירוצים על כך שהשאירה את הטוסטר פועל, ומיהרה לרוץ אל המטבח. היא נעמדה על כיסא, הושיטה יד אל חלקו האחורי של הארון וחיפשה באצבעותיה את צנצנת הקפה שהכילה את חסכונותיה. אצבעותיה מצאו את הכלי המוכר, והיא הוציאה את הצנצנת ועמדה לפתוח את המכסה. כפותיה המזיעות לא עמדו במשימה, והיא חיפשה סביבה את מגבת המטבח. לבסוף נכנע המכסה והיא הציצה פנימה. היו שם רק מטבעות אחדים. היא ניערה את הצנצנת ושוב הסתכלה, כאילו רימו אותה עיניה בפעם הראשונה.

"מנוול!" היא צעקה. "מנוול, מנוול, מנוול!"

היא פרצה בבכי, וכתפיה עלו וירדו מעוצמת יפחותיה.

"חשבת שתצליחי לרמות אותי, מה?"

כשירדה מהכיסא והסתובבה ראתה את ריק נשען בפתח, עוד סיגריה תלויה משפתיו, ולגופו רק האפודה המאפירה, המוכתמת בתה, ותחתוניו המלוכלכים.

"אתה לקחת את זה! איך יכולת? עבדתי חודשים כדי לחסוך את הכסף הזה."

היא צנחה ארצה והיטלטלה קדימה ואחורה כשצנצנת הקפה הכמעט ריקה עדיין בידיה. ריק ניגש אליה והרים אותה בגסות על רגליה.

"תשלטי בעצמך. למה את מצפה כשאת מסתירה כסף מבעלך? לְמה את חוסכת אותו בכלל?"

בשביל לעזוב אותך, שיכור עלוב ושתלטן שכמוך.

"זה היה אמור להיות... הפתעה, אתה יודע, איזו חופשה קטנה בשביל שנינו. חשבתי שזה יעשה לנו טוב."

ריק חשב לרגע על דבריה ואחר כך הרפה את אחיזתו בזרועה של טינה. הוא קימט את מצחו בספקנות.

"רעיון יפה. אני אגיד לך מה נעשה. כשהסוס הזה ינצח, נצא לנו לחופשה, אולי אפילו מחוץ למדינה."

טינה הנהנה בעצב וניגבה את עיניה.

"לכי תתרחצי. את מאחרת לעבודה. אני חוזר למיטה. אני הרוס."

הוא נשק לה בקצה ראשה ועלה לקומה השנייה.

טינה עמדה לבדה במרכז המטבח. היא מעולם לא הרגישה כל כך אומללה ונואשת, אבל עדיין הייתה נחושה בדעתה לא להמר בכסף הזה. חמישים הלירות האלה היו שלה, והיא בשום אופן לא הייתה מוכנה לבזבז אותן על מרוץ סוסים, חשוב ככל שיהיה. היא לקחה את הכסף, הכניסה אותו לארנקה, והעיפה מבט בשם שריק כתב על מכסה חפיסת הסיגריות.

רֶד רָאם.

ממש לא כדאי לך לנצח, בטלן שכמוך.

טינה הגיעה לחנות וחיפשה בתיקה את המפתחות. למרות ההודעה על דלת החנות, שלא להשאיר חבילות בגדים בפתח, מישהו השאיר שם שק מלא בגדים משומשים. לא נראה לטינה הגיוני שמישהו יגנוב בגדים שנתרמו לצדקה, אבל זה כבר קרה פעמים אחדות. אפילו בזמנים הקשים האלה של שביתות וקיצוצים בכוח אדם עדיין היה מפתיע לגלות כמה נמוך מסוגלים אנשים לרדת. היא העמיסה את השק על כתפה, פתחה את הדלת ונכנסה. אחרי שנתיים של עבודה במקום, היא עדיין קימטה את אפה בגלל ריחו. לבגדים משומשים יש ריח משלהם, ריח שעומד בכל חנות מסוג זה. תערובת של נפטלין, זיעה עבשה ועוגיות.

טינה שפתה את הקומקום, בפעם השנייה באותו בוקר, ופתחה את השק. היא שלפה מתוכו חליפה ישנה והרימה אותה כדי להעריכה. זו הייתה חליפה ישנה מאוד אך מחויטת למופת ובאיכות שטרם נתקלה במשהו דומה לה. צבעה היה ירקרק, בשילוב פס זהוב עדין, והיא הייתה עשויה צמר.

פעמון הדלת צלצל ואילץ אותה להפסיק את הבדיקה.

"חליפה יפה... צבע מקסים. לא פלא שהם רצו להיפטר ממנה!"

זה היה גרהם מסוכנות ההימורים הסמוכה.

"בוקר טוב. אני מופתעת לראות שיש לך זמן לפטפוטים היום," קנטרה אותו טינה.

"נכון, זה היום הכי עמוס בשנה אצלי, אבל אני לא מתלונן," הוא השיב וחיכך את ידיו זו בזו. "נייג'ל פותח, כך שיש לי כמה דקות."

טינה חיבקה אותו בחום.

"טוב לראות אותך."

"אז מה שלומך היום?"

זאת הייתה שאלה טעונה. גרהם ידע היטב על המצב בביתה. הוא העיר על החבורות או על שפה פצועה יותר מפעם אחת. הוא תמיד היה חביב מאוד, וטינה הרגישה שהיא מתחילה להתנודד. גרהם אחז במרפקה והושיב אותה על כיסא.

"מה הוא עשה הפעם?" שאל אחרי שהטה אליו את סנטרה ובחן את פניה.

"לפעמים אני ממש שונאת אותו, גרהם, ממש שונאת."

הוא משך אותה לזרועותיו וידו החליקה על שערה. "מגיע לך הרבה יותר, טינה. את בת עשרים ושמונה. היו צריכים להיות לך נישואים מאושרים ואולי כמה ילדים..."

היא התרחקה ממנו, ועיניה המוכתמות במסקרה חיפשו אותו. "לא באת הנה לעזור, אם כך."

"אני מצטער." גרהם שוב חיבק את ראשה. "תספרי לי מה קרה."

"אין לך זמן בשביל זה, בטח לא היום."

אלא שטינה ידעה שלגרהם תמיד יהיה זמן בשבילה. הוא היה מאוהב בה נואשות מיום שנפגשו. גם טינה אהבה אותו, אבל רק כחבר יקר וכדמות אב. הוא היה מבוגר ממנה בעשרים שנה, ומלבד זה כבר הייתה לו אישה, וטינה פשוט לא יכלה לגנוב גבר מאשתו.

"הוא רוצה שאני אהמר במקומו." היא משכה באפה, וגרהם הוציא מכיסו ממחטה מעומלנת ונתן לה אותה.

"בזה אין שום חדש," הוא אמר. "הוא אחד הלקוחות הטובים שלי, והיום מתקיים הגרנד־נשיונל."

"זה מה שהוא אמר, אבל הפעם זה שונה, גרהם. הוא מדבר על חמישים לירות!"

אפילו גרהם נדהם מהסכום.

"איפה הוא מצא כל כך הרבה כסף?"

"הוא גנב אותו ממני," אמרה טינה והתייפחה.

גרהם נראה נבוך ונסער. "ממך?" הוא שאל. "אני לא מבין."

"התחלתי לחסוך מזמן, גרהם. בשביל הב..." היא השתתקה בבת אחת, מכיוון שלא הייתה מוכנה לשתף את גרהם בכול. הוא הציע לה כסף בעבר, אבל היא סירבה לקבלו. עדיין נותרו לה קצת גאווה והערכה עצמית. "לא משנה בשביל מה חסכתי. העובדה היא שזה הכסף שלי, והוא רוצה שאני אהמר בו על סוס בגרנד־נשיונל." קולה גבר מעצם האבסורד שבמצב.

גרהם לא ידע איך להגיב, אבל סוכן ההימורים שבו הגיב ראשון.

"על איזה סוס?"

טינה לטשה בו את עיניה בתדהמה.

"מה זה משנה? אני לא מוכנה להמר בשום אופן."

"מצטער, טינה. אני סתם סקרן, זה הכול." הוא היסס. "ואם הוא ינצח?"

"זה לא יקרה."

"מה שמו?" התעקש גרהם.

טינה נאנחה, חיפשה בתיקה את חפיסת הסיגריות ונתנה אותה לגרהם. הוא קרא את השם ונשף בעדינות.

"רֶד רָאם!" הוא הנהן לאט. "יש לו סיכוי, טינה. אני חייב להודות. זאת הפעם הראשונה שהוא מתחרה בנשיונל, אבל בכל זאת ייתכן שהוא יצליח. יש גם סוס אוסטרלי גדול בשם קְריספּ. אני חושב שגם לו יש סיכוי טוב." הוא כרך את זרועו סביב כתפיה ואמר, "יש לו סיכוי, טינה, אבל בנשיונל שום דבר לא בטוח."

היא רכנה לעומתו, כמקבלת בברכה את הנחמה בזרועותיו.

"אני לא עושה את זה, גרהם," היא אמרה בשקט.

הנחישות בקולה הבהירה לגרהם שאין טעם להתווכח.

"זאת ההחלטה שלך, טינה. אני אהיה כאן בכל מקרה."

היא חייכה ונשקה ללחיו.

"אתה חבר טוב, גרהם. תודה."

גרהם הסיט את מבטו במבוכה קלה.

"בכל אופן," אמר במאור פנים, "אף פעם אי אפשר לדעת, יכול להיות שתמצאי שטר של חמישים לירות בכיס החליפה הישנה הזאת."

טינה נשפה בבוז. "יש בכלל שטרות של חמישים לירות? אני אף פעם לא ראיתי."

גרהם הצליח להשמיע צחוק. "אני צריך ללכת," הוא אמר. "נייג'ל יתחיל לתהות לאן נעלמתי."

"כמובן. אני לא אעכב אותך יותר. באיזו שעה המרוץ?"

"שלוש ורבע."

טינה הציצה בשעונה. רק עוד שש שעות.

"תודיעי לי אם תשני את דעתך בקשר להימור."

"זה לא יקרה, אבל תודה."

אחרי שגרהם הלך חזרה טינה להתעסק בשק הבגדים שהושאר מחוץ לחנות. היא הרימה שוב את מקטורן החליפה, וכשנזכרה בדבריו של גרהם, הכניסה יד לכיס הפנימי שלה. פתאום הרגישה קצת מטופשת, אלא שאז נגעה ידה במשהו שנדמה לה כנייר, וליבה החסיר פעימה. היא שלפה אותו מהכיס והפכה אותו. זה לא היה שטר של חמישים לירות שטרלינג, אלא מעטפה ישנה ומצהיבה.