מלאך ללא כנפיים

1

בלילה ההוא ובלילות שבאו לאחר מכן צצה ועלתה בו השאלה, למה דווקא הוא. והוא ישב שם על הארץ, מצונף ומכונס כמו אפרוח שנרמס. פלומתו הצהבהבה משוחה בדם כהה ועיניו ממצמצות בחוסר אונים, בבכי עד לבלי סוף. כי אין באמת סוף לדמעות שלו, של הילד הזה. ושני הטלפונים הכתומים, הציבוריים כל כך, שמעליו, הביטו בו בהשתאות ובתימהון גובר. כי השעה הייתה שלוש אחר חצות הלילה והוא היה צריך להיות במיטה שלו עכשיו ולא כאן, בתוך החדר של הטלפונים הציבוריים של הישיבה הגדולה שפעם, בעבר הרחוק, הוא למד בה.

הוא אחז עכשיו בסידור, הסידור הכבד עם הכריכה הלבנה, והרטיב את הדפים. קורא את המילים, השורות השחורות של תיקון חצות, הודף את נשמתו פנימה.

'על זה היה דווה ליבנו', הוא מלמל מתוך הספר, קטוע ואומלל, 'על אלה חשכו ענינו, על הר ציון ששמם, שועלים הילכו בו'. והוא דמיין את השועלים, עיניהם כבויות, עורם דבק לעצמותיהם, והם מסתובבים-כושלים בהילוכם. והוא ראה ברוחו את האש ואת השרפה ושטף דמעות שלא נקטע סחף שוב את עיניו הרטובות. כי אם בית המקדש היה עדיין עומד שם, נהדר על תילו באמת נצחית. אולי יוסי לא היה סובל כל כך.

'למה לנצח תשכחנו', בדמי חייו חש בזאת. סבל שלא נגמר, מתמשך.

'חדש ימינו כקדם', התקווה, השארית הקמוצה של הרצון להיות. כי אולי אי פעם יהיה עוד טוב, טוב גדול ומסתרך, כמו פעם.

ואחר כך הוא צחק וחייך, כמו מטורף. לחייו רטובות, מלוחות, פיו פעור, והוא, אך לפני רגע בוכה ועכשיו מעוות פנים בטוב. כמה טוב, 'בשוב ה' את שיבת ציון, אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה'.

והחיוך הזה היה לו כמו מים צוננים לנפש צמאה, כמו אבק פרחים לדבורה. וזה מה שנתן לו את הכוח להמשיך, בבדידות, בעצב ובעיקר בבדידות. והוא קרא את הפסוק, 'הזורעים בדמעה, ברינה יקצרו', מדמיין שיבוא יום מרוחק, כמעט בלתי אפשרי, ועל כל דמעה שורפת יגיע אושר גדול.

רק דמיין. כי הוא ידע שאף פעם זה לא יתגשם.

הרי חלומות לא מתגשמים.

לא החלומות שלו.

היה זה לילה ארוך של זיכרונות ודמעות. הוא ניסה לחשוב, להיזכר איך כל מסע חייו הארור התחיל. באותו יום מקולל עם נגן המוזיקה או כאשר הוא חזר מהבר מצווה של בן דוד שלו. מה זה משנה בעצם. כעת הוא כאן. בודד כשועל פצוע שהשבט זנח, כואב כאדמה צחיחה והאיש הרע ההוא שסילק אותו מהישיבה. שגרם לו לכל זה, ישן במיטה בתנוחה של שלווה.

יוסי חייך במרירות.

האיש ההוא לוודאי רובץ, עטוף בפוך נוצות פלומתי, לידו שרועה אשתו והמזגן דולק על עשרים ושמונה מעלות בדיוק. ואילו אני מוטל כאן, על הרצפה. רדוף ומנוכר.

'אבל אני אוהב אותך, למרות הכל', מבלי משים שב לדבר אל אלוקיו, המפלט שלו מכל הרוע שבעולם הזה, 'אוהב אותך כי אני יודע שאתה משגיח עלי תמיד, על אף כל המעשים שאתה אורג בחיי לטוב ובעיקר לרע, ולמרות כל מה שהכאבת לי, כאב פוצע, עד לעומקה של הנפש'.

זה התחיל אז, בישיבה הקטנה עם הנגן הזעיר. בצהרי היום.

המזרון היה הפוך, מושלך באי סדר.

וזה כבר סיפר לו את הכל.