מלאך 2: הדילר

1. חום

מיליארד חרקים התעופפו וזימזמו לאור השמש השוקעת. בתחילה עוד ניסו ג’יימס וברוס להרחיק אותם מעליהם, אך לבסוף נואשו. הבנים רצו עשרה קילומטר לאורכו של שביל חצץ שהתפתל במעלה הגבעה, לעבר הווילה ששני ילדים בני שמונה הוחזקו בה כבני ערובה. “תן לי רגע לנשום”, ג’יימס התנשף, רכן קדימה והניח את ידיו על ברכיו. “אני גמור”. אילו היה ג’יימס סוחט את החולצה שלו, היה יכול למלא ספל שלם בזיעה. “אני צעיר ממך בשנה”, אמר ברוס בקוצר רוח. “אתה זה שאמור לדחוף אותי קדימה. הכול בגלל הכרס שאתה סוחב”. ג’יימס הביט בעצמו. “מה פתאום, אני בכלל לא שמן”.

“וגם לא ממש רזה. אתה תיכשל בבדיקה הרפואית הבאה שלך. יכריחו אותך לעשות דיאטה ולרוץ עד שכל השומן הזה ירד”.

ג’יימס הזדקף ולגם מעט מים מהמימייה שלו. “זאת לא אשמתי, ברוס. זה גנטי. היית צריך לראות את הגודל של אמא שלי לפני שהיא מתה”. ברוס צחק. “אתמול בלילה היו בפח שלנו שלוש עטיפות של מארס ואחת של סניקרס. זה לא גנטי, אתה סתם חזיר”.

“לא כולנו יכולים להיות מקל כמוך”, אמר ג’יימס במרירות.

“אתה מוכן”? “אם כבר עצרנו, עדיף שנסתכל במפה”, אמר ברוס. “נראה כמה הווילה עוד רחוקה”. ג’יימס שלף מפה מהתרמיל שלו. על המכנסיים הקצרים של ברוס נתלה מכשיר ג’י־פי־אס — התקן ניווט לווייני. ההתקן הזעיר יכול לומר להם מה מיקומם על פני כדור הארץ בדיוק של מטרים ספורים. ברוס בדק את קווי הרוחב והאורך על המפה והעביר עליה את אצבעו כדי לאתר את השביל המתפתל אל הווילה. “הגיע הזמן לרדת מהשביל”, אמר ברוס. “הווילה פחות מחצי קילומטר מכאן”. “העלייה ממש תלולה”, אמר ג’יימס, “והאדמה מתפוררת. זה יהיה סיוט”. “טוב”, אמר ברוס, “אבל אלא אם כן אתה מתכנן להיכנס בשער הקדמי, לצלצל בפעמון ולומר, סלח לי, ידידי, אנחנו יכולים בבקשה לקבל את החטופים שלנו? נראה לי שעדיף שנחתוך דרך השיחים”. ברוס צדק. ג’יימס ניסה לקפל את המפה כמו שצריך, אך לבסוף נואש ודחף אותה לתרמיל שלו. ברוס הוביל אותם אל הסבך והזרדים היבשים התפצחו מתחת לנעלי הספורט שלו. באי לא ירד גשם כבר חודשיים. במזרח פרצו שריפות צמחייה. כשהשמים היו בהירים אפשר היה לראות תימרות עשן. עורו הלח של ג’יימס התכסה עד מהרה שכבת חול. הוא נאחז בצמחים ונעזר בהם כדי למשוך את עצמו במעלה הגבעה. הוא היה חייב להיזהר: על כמה מהצמחים היו קוצים, ואילו אחרים נשלפו מהאדמה היבשה ברגע שמשך בהם והוא נותר אוחז בצרור שורשים ומנופף בידיים בניסיון נואש להיאחז במשהו לפני שייפול לאחור. הם הגיעו לגדר המתכת שהקיפה את הווילה, נסוגו כמה מטרים לאחור, נשכבו על הבטן וניסו לחשוב על העניין באופן מסודר.

ברוס נאנק מעל היד המקופלת שלו.

“על מה אתה מיילל”? שאל ג’יימס. ברוס הראה לג’יימס את כף ידו. אפילו באור העמום ג’יימס ראה את הדם נוזל על זרועו של ברוס. “איך הצלחת לעשות את זה”?

ברוס משך בכתפיים. “כשטיפסנו בגבעה. לא שמתי לב עד שעצרנו”. “כדאי שאני אנקה לך אותה”.

ג’יימס שטף את רוב הדם במעט מים מהמימייה שלו. הוא הוציא את ערכת העזרה הראשונה מהתרמיל, הדליק פנס קטן ואחז בו בין שיניו, כך שיוכל לראות מה הוא עושה ועדיין להשתמש בשתי הידיים. קוץ ננעץ בעור שבין האצבע של ברוס לבין האמה.

“נראה רע”, אמר ג’יימס. “זה כואב”? “שאלה מטומטמת”, התפרץ ברוס. “ברור שזה כואב”.

“אני אמור לשלוף אותו”? שאל ג’יימס. “כן”, אמר ברוס בלאות. “הקשבת פעם בכיתה? קוצים ושבבים חייבים לשלוף, אלא אם יש דימום חמור או אם אתם חושדים שיש פגיעה בווריד או בעורק. אחר כך יש לחטא את המקום ולכסות בתחבושת או בפלסטר נקיים”.

“נשמע כאילו בלעת ספר לימוד”, אמר ג’יימס. “הייתי איתך באותו קורס עזרה ראשונה, ג’יימס. רק שאני לא ביזבזתי את כל שלושת הימים האלה בניסיון להתחיל עם סוזן קפלן”. “חבל שיש לה חבר”.

“לסוזן אין חבר”, אמר ברוס. “היא רק ניסתה להיפטר ממך”. “אה”, אמר ג’יימס, שבור לב. “חשבתי שהיא מחבבת אותי”. ברוס לא ענה. הוא נשך את רצועת התרמיל שלו. הוא לא רצה שאיש בווילה ישמע אותו אם יצרח מכאב. ג’יימס הרים את הפינצטה שלו. “מוכן”?

ברוס הינהן. הקוץ נשלף בקלות יחסית. ברוס נאנק כשפרץ דם טרי זלג על ידו. ג’יימס ניגב אותו, מרח קרם מחטא והידק פלסטר בין האצבעות של ברוס. “זהו”, אמר ג’יימס. “אתה מוכן להמשיך”?

“לחזור אנחנו כבר לא יכולים אם הגענו עד הנה”. “תנוח דקה”, אמר ג’יימס. “אני אתגנב לגדר ואבדוק את האבטחה”. “חפש מצלמות”, אמר ברוס. “הם בטח מצפים לנו”.

ג’יימס כיבה את הפנס, כך שנותר להם רק אור הירח. הוא זחל אל הגדר על בטנו. הווילה נראתה מרשימה: שתי קומות, חניה מקורה לארבע מכוניות ובחוץ בריכה בצורת כליה. הממטרות בדשא טירטרו בשקט והמנורות שבמרפסת האירו את נתזי המים. לא נראה כל סימן למצלמות או לציוד אבטחה מתקדם כלשהו; רק הסירנה החיצונית הצהובה של מערכת אזעקה זולה שבוודאי תהיה כבויה אם יש מישהו בבית. ג’יימס הסתובב אל ברוס. “בוא. זה לא נראה רציני מדי”.

ג’יימס הוציא את הקאטר שלו וחתך את חוליות הגדר עד שנוצר חור שהיה גדול מספיק כדי להידחק דרכו פנימה. הוא נכנס אל המדשאה בעקבות ברוס ושניהם זחלו במהירות לעבר הבית. ג’יימס הרגיש משהו נמעך מתחת לרגלו.

“נו... באמת”, אמר ג’יימס, ונשמע מזועזע עד עמקי נשמתו.

“אלוהים אדירים”. ברוס היסה אותו. “תהיה בשקט. מה קרה”?

“הכנסתי את הברך שלי לערימה ענקית של חרא של כלבים”. ברוס לא הצליח שלא לחייך. ג’יימס נראה כאילו הוא עומד להקיא.

“זה רע”, אמר ברוס. “מה אתה אומר. כבר יצא לי לדרוך על חרא עם הנעל, אבל הפעם זה על העור שלי”. “אתה יודע מה זה אומר, ערימה ענקית של חרא של כלבים”?

“כן”, אמר ג’יימס. “כן, שאני עצבני בטירוף”.

“וגם שיש באזור כלב גדול”.

המחשבה הזאת סייעה לג’יימס למקד את מחשבותיו ודחקה בו לזחול שוב במלוא המרץ. הם עצרו כשהגיעו לקיר הבית, סמוך לדלתות הזכוכית. ברוס נשען בגבו על הקיר וסקר את החדר. האורות בפנים דלקו. הוא ראה ספות עור ושולחן ביליארד. הם ניסו לפתוח את הדלתות, אבל הן היו נעולות. המפתח היה תקוע בפנים, אז הם לא היו יכולים להשתמש באקדחי המנעולים שלהם.

ווף. הבנים הסתובבו כאיש אחד. האמא של כל הרוטוויילרים בעולם עמדה במרחק חמישה מטרים מהם. לחיה העצומה היו שרירים מנופחים מתחת לפרווה שחורה מבריקה וחוטים של ריר נתלו מלסתה.

“כלבה טובה”, אמר ברוס, שניסה להישאר רגוע.

הכלבה הנוהמת התקרבה. עיניה השחורות קדחו בהן.

“מי כלבונת חמודה”? שאל ברוס. “ברוס, אני לא חושב שהיא מתכוונת להתגלגל על הגב ולתת לך לדגדג לה את הבטן”. “טוב, אז מה התוכנית שלך”?

“אל תפגין פחד”, אמר ג’יימס בקול רועד. “אנחנו ננצח אותה בתחרות מבטים. היא בטח פוחדת מאיתנו בדיוק כמו שאנחנו פוחדים ממנה”. “כן”, אמר ברוס. “רואים. המסכנה עושה במכנסיים”.

ג’יימס התחיל לזחול לאחור. הכלבה השמיעה עוד צרור נביחות מתפרצות. גלגל מתכת ועליו צינור השקיה קירקש כשג’יימס נתקל בו. הוא הביט בו לרגע ואז רכן עליו ושיחרר כמה מטרים של צינור.

הכלבה היתה במרחק צעדים ספורים.

“ברוס, אתה תרוץ ותנסה לפתוח את הדלת”, התנשם ג’יימס.

“אני אנסה להדוף אותה עם הצינור הזה”. ג’יימס קצת קיווה שהכלבה תרדוף אחרי ברוס, אבל היא לא הורידה את עיניה מג’יימס והתקרבה אליו עד שהרגיש את הנשימה הלחה שלה על רגליו.

“כלבה טובה”, אמר ג’יימס. הרוטוויילרית קפצה על רגליה האחוריות וניסתה להפיל את ג’יימס. ג’יימס הסתובב וחמק ממנה, וכפותיה שרטו את דלת הזכוכית בקול חריקה צווחני. ג’יימס תקף עם הצינור. הוא פגע בצלעות של הכלבה. החיה השמיעה יללה חדה ונסוגה מעט לאחור. ג’יימס חבט בצינור על אריחי המרפסת, בתקווה שהרעש יפחיד את הכלבה ויסלק אותה, אבל נראה שההצלפות רק משגעות אותה יותר. הבטן של ג’יימס התהפכה כשדמיין באיזו קלות תוכל החיה העצומה לקרוע את גופו. ג’יימס כמעט טבע פעם בבריכה. הוא חשב ששום דבר לא יכול להפחיד אותו יותר, אבל התחושה הפעם לא היתה שונה בהרבה. קול נקישת בריח נשמע מאחורי ג’יימס ואחת הדלתות נפתחה לרווחה.

“האם אדוני ירצה להיכנס פנימה”? שאל ברוס. ג’יימס השליך את הצינור וזינק דרך הדלת. ברוס סגר אותה לפני שהרוטוויילרית הספיקה לזוז. “למה לקח לך כל כך הרבה זמן”? שאל ג’יימס בלחץ, וניסה לעצור את הרעד בידיו. “איפה כולם”? “אין סימן”, אמר ברוס. “ממש מוזר. הם צריכים להיות חירשים כדי לא לשמוע את הכלבה הפסיכית שנבחה עלינו”. ג’יימס תפס באחד הווילונות וניגב את חרא הכלבים מהרגל שלו. “איזה גועל”, אמר ברוס. “לפחות זה לא על הבגדים שלך”.

“בדקת את כל החדרים”?

ברוס נד בראשו. “חשבתי לוודא קודם שלא טורפים אותך, אפילו אם יתפסו אותנו”.

“זה הגיוני”, אמר ג’יימס. הם החלו לחצות את קומת הקרקע, התקרבו בזהירות לכל דלת ובדקו את החדרים. הווילה נראתה כאילו גרים בה. בדלי סיגריה נחו במאפרות, וסביבן ספלים מלוכלכלים. מכונית מרצדס חנתה בחניה. ברוס הכניס את המפתחות לכיסו.

“הנה מכונית המילוט שלנו”, אמר. לא היה כל סימן חיים בקומת הקרקע, מה שעורר את החשד שגרם המדרגות הוא למעשה מלכודת. הם טיפסו בזהירות, מצפים שמישהו יגיח פתאום למעלה ויכוון אליהם אקדח. בקומה השנייה היו שלושה חדרי שינה וחדר אמבטיה. שני החטופים היו בחדר השינה הראשי. ג’ייק ולורה בני השמונה היו קשורים לעמוד המיטה ופיותיהם חסומים. הם לבשו חולצות טריקו ומכנסיים מטונפים. ג’יימס וברוס שלפו את סכיני הציד מחגורותיהם ושיחררו את הילדים. לא היה זמן לשיחת חולין.

“לורה”, נבח ג’יימס, “מתי בפעם האחרונה ראיתם את החוטפים?

יש לכם מושג איפה הם יכולים להיות”?

פניה של לורה היו אדומות והיא נראתה תשושה. “לא יודעת”, היא משכה בכתפיים. “אבל אני מתה להשתין”.

לורה וג’ייק לא ידעו כלום על כלום. ברוס וג’יימס ציפו לקרב.

זה היה קל מדי. “אנחנו לוקחים אתכם למכונית”.

לורה התחילה לצלוע לעבר השירותים. הקרסול שלה היה חבוש. “אין לנו זמן להפסקת פיפי”, התנשם ג’יימס. “יש להם כלי נשק ולנו אין”. “אני תכף משתינה במכנסיים”, אמרה לורה וזינקה אל חדר השירותים הצמוד. ג’יימס רתח מזעם. “טוב, תעשי את זה מהר”.

“גם אני צריך”, אמר ג’ייק. ברוס נד בראשו. “אני לא רוצה שתיעלם לי. תוכל להשתין בפינה של החניה בזמן שאני אתניע את הרכב”. הוא הוביל את ג’ייק למטה. ג’יימס חיכה חצי דקה לפני שהלם על דלת השירותים.

“לורה, קדימה. למה את מתעכבת”? “אני רוחצת ידיים”, אמרה לורה. “לא מצאתי סבון”.

ג’יימס לא האמין למשמע אוזניו. “נו, בחייך”, הוא צעק ודפק באגרופו על הדלת הנעולה. “אנחנו חייבים לעוף מכאן”. לבסוף דישדשה לורה החוצה מן השירותים. ג’יימס העמיס אותה על כתפו ורץ איתה במורד המדרגות אל החניה. ברוס ישב מול ההגה. לורה התיישבה במושב האחורי ליד ג’ייק. “היא לא עובדת”, צעק ברוס, שיצא מהמכונית ובעט בכנף הקדמית. “המפתח נכנס, אבל היא לא מתניעה. מכל הדלק מלא.

אני לא יודע מה לא בסדר”. “מישהו חיבל בה”, צעק ג’יימס. “אני מתערב איתך שזאת מלכודת”.

ברוס נראה מעט המום לנוכח ההבנה הפתאומית.

“אתה צודק. בואו נעוף מפה”.

ג’יימס רכן לתוך המרצדס. “מצטער”, אמר והביט בג’ייק ובלורה. “נראה שנצטרך לברוח ברגל”. אבל כבר היה מאוחר מדי. ג’יימס שמע את הרעש והסתובב בדיוק בזמן לראות את הרובה מכוון אליו. ברוס צרח. ג’יימס הרגיש שני קליעים פוגעים בחזהו. הכאב הוציא את כל האוויר מריאותיו. הוא מעד לאחור וראה כתמים אדומים בוהקים מטפטפים על חולצתו.