מלאכיות בלבן

1

התיק החדש שקניתי התאים בול לנעליים, הוא גם היה נוח מאוד, ישב טוב על הגב, בדיוק במקום שמרכז הכובד צריך להיות. קיוויתי שהחולצה לא שקופה מדי. רק שהאטיקט לא בצבץ מהחולצה. לעזאזל, מה חשבתי לעצמי כשלבשתי את החולצה בלי לבדוק? אחרי השופינג המטורף שעשיתי אתמול לכבוד שנת הלימודים החדשה, זה המינימום שהייתי צריכה לעשות — לבדוק אטיקט בעורף. באלגנטיות הרמתי את היד למעלה דרך השֵׂער ועשיתי בדיקה קטנה. נהדר, אין אטיקט. אפשר להמשיך לצעוד. איזה מקום ענקי, מרשים ביותר. ארבע שנים שהתחילו מהיום ההוא למעשה. קיוויתי שבחרתי במקצוע הנכון, אחרי הכול, להיות חובשת קרבית בצבא זה לא משהו פשוט בכלל, וגם קורס החובשות היה לא פשוט. אבל הנה הצלחתי, עברתי, נהניתי. אפילו את הקצונה עברתי בהצטיינות. השירות היה מושלם. מובן שעופר המ"פ הוסיף עניין, ואפילו הרבה, לסופי השבוע הגשומים שתפרתי בבסיס. כל טפטוף קטן מהשמים גרם לטפטוף גדול בין הרגליים. אוי, איזו תקופה נהדרת זו היתה. אין סיבה לא לנצל כמו שצריך את ארבע השנים הטובות של חיי, ללמידה ולרכישת מקצוע לחיים, כמובן. אבל זה לא עצר אותי מלהפוך אותן לארבע שנים נהדרות. כמו שהכרתי את עצמי, הן עמדו להיות השנים הטובות של חיי. עצם העובדה שלא הייתי בבית, כבר היה נהדר. פחות כאב ראש ויותר שלווה.

הדף שנשלח מהאוניברסיטה הפנה אותי לבניין 1204, אולם 34. נשמע כמו עיר שלמה. לא היה דבר שעמד בפני הרצון לצעוד קדימה. לפי המפה זה היה ממש לא רחוק, עוד כמה צעדים, והבניין קפץ לו מול עיניי. קצת התנשפתי, אבל צעדתי על עקבים כמו לביאה לוחמת. מה זה לעומת הליכה בשטח עם ציוד על הגב ששקל כמו כל המשקל של גופי בזמנו. עליתי עליות וירדתי ירידות. לא עצרתי עד שהמטרה לא קפצה מול עיניי. והנה הבניין נגלה לו, ועל יד הבניין שאטל שהוריד את כל הסטודנטים. שאטל? לעזאזל! ואני צעדתי את כל הדרך הזאת! טוב, זה משהו שכבר צריך לשפר. לא נורא. איך אמא שלי תמיד אומרת? "הכול לטובה", אף על פי שהמשפט הזה מעצבן לעתים.

התחברתי עם ההמון, ניסיתי לקלוט כמה שיותר אינפורמציה, בחנתי את קהל הסטודנטים. בסקירה ראשונית — היו יותר נשים מגברים. טוב, תמיד החשיבו את הסיעוד למקצוע נשי, ואם זה גבר אז או שהוא הומו או ערבי, בכל אופן זה מה שהשמועות אומרות. כמו סרדינים הובלנו לאודיטוריום שבו שורות-שורות של כיסאות. היו שהגיעו בחבורות, היו כמוני, תלושים, שהגיעו לבד וחיפשו כיסא צדדי לשבת עליו. תמיד אומרים שהתת מודע מכוון אותך לבחור מקום. המוח סורק את המקום ואת האנשים ומכוון אותך למקום שיהיה לך הכי נוח בו. השתעשעתי במחשבה והתיישבתי על כיסא רנדומלי באמצע השורה, בדיוק מול הלוח. בחנתי את גורלי, הנחתי את התיק על ברכיי, הוצאתי את הטלפון ובדקתי הודעות, בדיוק כמו שעשו כל הסטודנטים התלושים. השאר פטפטו ביניהם בהתלהבות. בעודי בודקת את ההודעות המשעממות של מיליון החברים שלי, הופיעה בזווית עיני בחורה שנראתה כבת 22. היא אחזה בתיקה המצועצע קרוב ללבה, נדחפה בין אנשים תוך כדי התנצלויות: "סליחה... סליחה..."

היא תרה אחרי מקום ישיבה. שערה היה ארוך, שחור ומבריק, עקף את הטוסיק. נראה שהשקיעה בו לכבוד יום הלימודים הראשון, כאילו רצתה לבלוט דרכו. התיק נתקע בשערה, והיא ניסתה לשחרר אותו כל רגע בהינף ראשה לאחור, מה שהעיף אותו על פניהם של היושבים. משתמו כוחותיה מחיפוש אחר מקום ישיבה, היא שמטה את גופה על הכיסא. ברגע אחד ראשה עף לאחור וקצוות שערה נכלאו מתחת לישבניה, תיקה התגלגל מידיה וכל חפציה התפזרו להם על הרצפה. תוכן התיק נחשף. כמה מהחפצים נחתו עליי. באינסטינקט חד ניסיתי לתפוס כמה מהם שהתעופפו להם בחופשיות באוויר. הצלחתי לתפוס את מוצרי ההיגיינה שלה, וכשהבנתי במה אוחזות ידיי, הסתרתי אותם מיד. היא נאלמה דום, פניה התחילו להחליף צבעים, ובמהרה אספה את חפציה והכניסה אותם לתיק בלי בקרה. נתתי לה את הפדים בדיסקרטיות.

"נראה לי זה שייך לך," חייכתי אליה.

היא חטפה את הפדים, וידאה שאף אחד לא ראה ותחבה אותם לתוך התיק המבולגן שלה. מיד היא החלה להתנצל:

"אוי, אני מצטערת. התיק הזה, הריצ'רץ' שלו נקרע לי בדיוק עכשיו. כל התיקים האלה שקונים מהשוק לא שווים שקל, אני אומרת לך, את חוסכת בכמה שקלים ומשלמת במבוכה כל החיים."

כמו אוטוסטרדה היא לא הפסיקה לירות משפטים. ואז היא לקחה נשימה ולחשה לי:

"וואיי, תודה לך על הצלת הפדים שלי," וגיחכה.

"העונג כולו שלי."

צחקתי לעצמי, הנה, זה מה שהתת מודע מזמן לי? טוב, נראה לי שאוכל לחיות עם זה.

"נעים מאוד," השטתי את ידי לעברה, "קארין אביטן."

היא לחצה את ידי, היססה מעט והשיבה:

"רינה וייס, נעים מאוד גם."

"יהיה לנו שמח היום, אני רואה."

"כן, שמח מאוד יהיה."

לאט-לאט התיישבו שאר הסטודנטים בכיסאותיהם, האורות התעממו קלות, קולות הדיבורים התמעטו והמקום השתתק לפתע. כל הסטודנטים נשאו עיניהם לעבר הקיר שהוצגה עליו אמרה באותיות קידוש לבנה — "החיים הם לא סרט". גיחכתי לעצמי וחשבתי שהם עוד לא מכירים את החיים שלי, סרט לא רע בכלל. הכול יש בו: דרמת מתח, רומנטיקה, אקשן, אימה, אהבה, הרפתקנות, הומור, הוא בדיוני לעתים ויש בו המון ארוטיקה לא רעה בכלל. סרט כזה אפילו צריך לזכות באוסקר!

המרצה, שנראה שלא טרחה להציץ במראה לפני שיצאה מהבית, התחילה לדבר. לפי האינטונציה של דבריה אפשר היה להבין מה המסר שהיא רצתה להעביר, המסר שלשמו באנו ללמוד "סיעוד, הדור הבא". המילים שיצאו מפיה העצימו את רוב הסטודנטים. ברוח ההתלהבות שיפרו את ישיבתם, הזדקפו בכיסאותיהם ועיניהם צמאו לעוד אינפורמציה. המרצה הרימה את קולה והפנתה את מבטה לעבר הקהל צמא הדם:

"אתם תעשו את השינוי! אתם תתנו למושג סיעוד את המשמעות הראויה לו. לא עוד הסיעוד של שנות השבעים! האקדמיזציה והפרופסורה נושפות בעורפנו, — אנחנו הדור הבא של הסיעוד! זה מקצוע שיכבד אתכם כבני אדם וגם יפרנס אתכם כבעלי משפחות. לא כל אחד מסוגל לתת בלי לרצות לקבל, להיות שם בשביל האחר, לקדם ולשפר את חייו של מטופל. הנתינה האין סופית שבאה מתוככם היא מה שמייחד אתכם מאחרים, מעורכי דין או ממהנדסים. המקצוע שלנו הוא לא נחות עוד, הוא בין המקצועות המובילים בארץ..."

המילים המשיכו לרוץ מפיה, וכל כמה דקות נשמעו מחיאות כפיים סוערות. גם רינה בלעה בשקיקה כל מילה שיצאה מפיה של המרצה. חיכיתי שייגמר כבר, הרעב לסיגריה הכה בי קשות והחלטתי לסלול את דרכי החוצה לנשום אוויר צח. בעודי מחלצת את עצמי מהאולם עברו על פניי שני גברים שחזותם המזרחית הסגירה אותם כבני דודים, נראה שיש משהו בשמועות. לידם ישבה אישה שנראתה לי מעט מבוגרת מכל היושבים בכיתה, אבל חשבתי לעצמי שאין גיל ללמידה כל עוד זה בא מהנשמה. ליד האישה ישבו בנות בחצאיות ארוכות עד הרצפה, מבני עקיבא כנראה, ובסוף השורה ראיתי סטודנטית שנלחמת בעיניה שייפתחו, נראה שהנאום הזה שעמם לא רק אותי, רק שלה לא היה אומץ לצאת.

אף פעם לא הייתי בחורה של סלוגנים וכל מיני משפטי מפתח מפוצצים שאינם משקפים את החיים. רגליי תמיד היו על הקרקע, גם אם זה לא היה נראה כך. ראשי צלול ומכוון מטרה, האמנתי בעבודת כפיים, האמנתי בעבודה קשה. אני משערת שהמרצה הנאורה הזאת כבר עשרים שנה לא פגשה מטופל על ערש דווי, ובטח לא החליפה לו טיטול מלא בחרא. ומה עם משפחות זועמות שממתינות שעות על גבי שעות במיון הומה אדם, מתי היא התמודדה עם כל הסיטואציות האלה? לפי אורך הציפורניים שלה נראה ששנים לא. לכן המילים שלה לא ממש דיברו אליי. לעומת זאת, הסיגריה — כמה שהיא באה לי טוב עכשיו. חדורת מטרה חלפתי לאט ובזהירות על פניה של הסטודנטית שנמנמה לה ויצאתי לאוויר העולם. סגרתי את הדלת בעדינות ולקחתי נשימה עמוקה, בדיוק כמו זו שעושים ביוגה לפני שיורדים לתנוחת השמש. הדלקתי את הסיגריה ועם השאיפה פנימה הגיע הרוגע שייחלתי לו. הוצאת העשן תמיד היתה הפעולה הנעימה ביותר, במיוחד אחרי ציפייה ארוכה כל כך. בעודי מעשנת עברה מולי כהרף עין בחורה, ובידה אחזה מזוודה שחורה ענקית, על גבה תיק לימודים ובידה השנייה שקית ובה בייגלה ירושלמי, סגור בפנים. הבייגלה התנדנד לו עם כל צעד שעשתה והפיץ ריח של מאפייה. תמיד הייתי רגישה למאפים, הריח היה משכר אותי ולא הייתי מצליחה לעמוד בפיתוי אף פעם. את הביס הייתי חייבת לקחת, ואחר כך הייתי מתחשבנת על הקלוריות. אמא שלי תמיד היתה אומרת שלפעמים זה הרצון של הנפש ואסור להילחם בזה. ביס קטן לא יזיק, העיקר שהנפש תהיה שלווה. מזל שאמא שלי היא לא שרת הבריאות. מדינת ישראל היתה קורסת, וההשמנה היתה הופכת לאפידמיה. אבל הניחוח משך את תשומת לבי, והמזוודה הענקית שסחבה גרמה לי להרים גבה. היה נראה שהיא לא תצליח לצלוח את שלוש המדרגות שאִתן היא כבר התחילה להתמודד. חזיתי את הסצנה שהולכת להתרחש, וממש לא התחשק לי לראות עוד פדים נזרקים לכל עבר.

"חכי, אעזור לך," הצעתי לה בנימוס.

"אוי, תודה רבה לך. מצטערת, אני מגיעה מרחוק בתחבורה ציבורית. לא ידעתי מה לקחת ומה לא, אז העדפתי לקחת יותר. אי אפשר לדעת מה יקרה, נכון?"

הנהנתי בראשי בזמן שהרמתי את התיק. לאחר שהגענו למדרגה השלישית הנחתי בעדינות את המזוודה הענקית.

"בבקשה."

"אוי, תודה לך. נעים מאוד, קוראים לי אסתר ישראלוף, או שבעצם אתי."

היא היתה מרוגשת והתנשפה מאוד לאחר הסחיבה הארוכה. היא הושיטה את היד לעברי, ואני שלחתי את היד בזהירות רבה לעברה. הדבר האחרון שהתחשק לי לעשות היה ללחוץ יד מזיעה, אבל המבט שלה היה מרוגש כל כך שלא יכולתי לעשות משהו אחר, לחצתי את ידה.

"קארין אביטן."

חייכתי אליה ותהיתי אם גם זו עבודה של התת מודע. אם כן, הולך להיות ממש מעניין.

"התחילו כבר את המליאה?"

הנהנתי בראשי.

"כן. אבל לא הפסדת כלום, תכף מסיימים והפסקה ראשונה יוצאת לדרך."

"איפה המעונות כאן?" היא שאלה.

הסתכלתי עליה במבט תמה.

"האמת, גם אני צריכה את המעונות. רוצה שנחפש יחד?"

היא קפצה על ההצעה ומיד התחילה לצעוד בעקבותיי ולשתף אותי בתלאות דרכה מחיפה עד לַמרכז בתחבורה הציבורית. היה נראה לי כאילו היא מדברת סינית, אני לא זוכרת את עצמי בלי רכב. לא שגילי הוא מופלג, אבל כבר מגיל ארבע עשרה עבדתי וחסכתי כסף לרישיון נהיגה ולרכב, לא מפואר — כזה שייקח ויחזיר אותי בלי שאצטרך טובות מאנשים. אמנון, המכונאי, היה כמו אבא בשבילי, דאג ובדק שלא עובדים עליי, ואפילו עזר בכמה שקלים, העיקר שאני אהיה עצמאית. קשה למצוא אנשים כמו אמנון. ממנו למדתי שיש אנשים טובים באמצע הדרך, אלה לא סתם מילות שיר של נעמי שמר.

מאז החלפתי שלושה כלי רכב, והנוכחי הוא זכייה לפני בערך שלוש שנים בהתערבות קטנה בבר של מלון יוקרתי בתל אביב, שבו האלפיון העליון נוהג לשבת וליהנות מסיגר טוב ומכוסית שיבס במאה ועשרים שקלים. אני זוכרת שעניין אותי לדעת במה הם שונים כל כך ממני. בכל פעם שהגעתי לשם והתבוננתי בהם התמלאתי ברצון להבין זאת. הצחוק המתגלגל שלהם עם הסיגר ביד, עבי כרס, רובם דוחים במראם. נגעלתי מהמחשבה שייגעו בי במקרה, אבל לא בחלתי במיניות השופעת שלי ונעזרתי בה בכל פעם שרציתי משהו. תמיד השגתי את מבוקשי.

באחת הפעמים הסטתי את מבטי לעבר בחור בשנות החמישים לחייו, שנראה כטרף קל ובודד. יצרתי אתו קשר עין בחיוך קל, והשאר כבר היה פשוט. ניגשתי אליו והזמנתי את עצמי לשבת לידו. הוא כמובן שמח. בחורה כמוני לצדו משפרת משמעותית את הסטטוס החברתי שלו. הוא הציע לי לשתות ואני הסכמתי. המלצרית הגישה לנו את השתייה.

"לחיים," אמרתי.

השקנו כוסיות ובלגימה אחת נשפך הוויסקי לגרוני, עבר כאילו היה מים. הנחתי את הכוסית הריקה על השולחן.

"לאן זה ירד מהר כל כך?"

הוא ניסה לפענח את התעלומה. הסתכלתי לו בעיניים ומשכתי סיגריה מהחפיסה שלו. הוא הדליק לי אותה. בלי להסס לקחתי נשיפה עמוקה והוצאתי סילון של עשן ישר על פניו, הוא התרווח בכורסה, ולפי פניו ידעתי שהוא נהנה מהשליטה שלי.

"דברים איכותיים עוברים מהר לאן שצריך," חייכתי אליו קלות.

הוא חייך אליי בחזרה ואתגר אותי:

"מה עוד את מסוגלת לעשות?" צלל לתוך עיניי וחיכה לתגובה שלי.

צליל התחרותיות גרם לי לוויברציה קלה וחום התפזר בכל גופי, לא פסח על שום איבר. אין תחרותית ממני, רק ההגייה של האות הראשונה של המילה מכניסה אותי למצב של כוננות על של ריגוש, בדיוק כמו אותן שניות שלפני האורגזמה, אושר עילאי צרוף ורצון לטרוף את העולם.

"אני מסוגלת להרבה יותר, השאלה היא כמה אתה יכול להכיל."

הוא החל לנוע באי-שקט. קלטתי שמה שנמצא בין רגליו הפך להיות קשה יותר ויותר. הוא הבין לאן אני חותרת וחיכה שזה יבוא ממני. הסיטואציה גרמה לי להתחרמן, השליטה המהירה עליו, התגובה המהירה שלו — ככל שהם מתבגרים כך הם מתרגשים יותר. זה נתן לי את הדרייב להמשיך ולבדוק את הגבולות שלו. עיניו תפסו את הקעקוע שעל זרועי.

"את לא אישה, את נחש..."

"אהבת?" ליטפתי את זרועי המקועקעת בעדינות והבטתי בעיניו החרמניות.

"הוא מכיש, הנחש הזה?"

"הוא מכיש את מי שמנסה לפגוע בי, אז תיזהר," חייכתי אליו בערמומיות.

"מתי פעם אחרונה גמרת במכנסיים בבר בתל אביב?" לחשתי באוזנו.

הוא נאלם דום, היה המום מעצם השאלה הישירה ומהפתיחות שלי. חייך בביישנות וניסה לגנוב כמה שניות בהדלקת סיגריה.

"אף פעם," השיב, בלע את הרוק וניסה לזוז פחות בכיסא.

"רוצה?" אתגרתי אותו בחזרה.

הוא בלע את הרוק בשנית והרים את עיניו אליי בביישנות.

"לא אתנגד לנסות אפילו שקשה לי להאמין שאצליח."

חייכתי אליו.

"וכדי שזה יהיה מעניין, מה אתה מוכן לשים עבור זה?"

הורדתי את המבט לכיוון מפתחות האוטו שהונחו על השולחן צמוד לסיגריות ולכוס הוויסקי, גם הוא הוריד מבט לעבר המפתחות.

"קטן עליך, לא?" אמרתי.

הוא הישיר אליי את מבטו, שבוי בהרפתקה שעמד להיכנס אליה.

"או קי."

הוא לקח את צרור המפתחות ושם אותם באמצע השולחן. לא האמנתי שזה יהיה פשוט וקל כל כך. מסכן הטיפש, על טיפשות משלמים! אמא שלי תמיד היתה אומרת, "כשהזין עומד, הראש בתחת". בזה היא לגמרי צדקה.

הרמתי את צרור המפתחות והכנסתי לכיסי, הצעד הזה גרם לו להתקשח יותר. הנחתי את ידיי על רגליו, עיניי התמקדו בעיניו. רגליו היו דרוכות כמו אבן, הוא נצמד לכיסא, התאבן. העברתי יד לעבר מפשעותיו, מכנסי האלגנט שלו החלו לזוז עם ידי.

"אז מה יש לנו פה?" הסתכלתי בעיניו תוך כדי ליטוף מפשעותיו.

"יש לך זין גדול ויפה, מאמי. אני מרגישה שהוא רוצה לצאת מהמכנסיים," לחשתי לו באוזן, ווידאתי שכל מילה נכנסה ברור פנימה.

הוא הנהן בראשו. התיישבתי על ברכיו, ליטפתי את שערו, נתתי לזין שלו לגעת לי בירך. עיניו נעצמו קלות והוא נתן לגופו להתמסר למגע ידיי.

"אתה רוצה לזיין אותי?" לחשתי לו באוזן.

הוא הנהן קלות וכרך את ידיו סביב מותני. נתתי לידו ללטף את ישבני.

"אתה ילד רע מאוד, אתה יודע?"

הוא הצמיד את ראשו לחזה שלי.

"למה אני ילד רע, מתוקה שלי?" הוא ענה בזמן שהסניף את צווארי.

"כי אני יודעת שאתה רוצה לקחת אותי לחדר שלך למעלה ולזיין אותי חזק, ואני חצי מהגיל שלך, אולי אפילו יכולתי להיות הילדה שלך," לחשתי באוזנו והצמדתי את שפתיי לשפתיו.

הוא פתח את פיו לקראתי, התרחקתי ממנו מעט כדי לגרום לו לרצות אותי עוד יותר.

"אל תשכח שאנחנו בבר, בייבי, אתה לא יכול לזיין אותי פה. רק אם נעלה למעלה, אז תוכל לדחוף את כולך בתוכי."

זזתי על ירכו לאט-לאט ונתתי לו לגעת בגופי עוד קצת.

"את מטריפה אותי עם הגוף שלך והדיבור שלך... בא לי עלייך... בא לי להרגיש כל סנטימטר בגוף שלך... הריח שיוצא ממך מעמיד לי את הזין, אני לא אוכל להחזיק מעמד... אני חייב לחדור לתוכך," הוא התלהב ואחז בי בחוזקה.

בזהירות פילסתי את דרכי לעבר מכנסיו, פתחתי את הריץ' רץ' לאט-לאט, בלי לגרום לאנשים לשים לב אלינו, הבטתי לצדדים לבדוק אם מישהו קלט את המצב. הזין שלו היה מתוח כל כך ולרגע התחשק לי לדחוף אותו לתוכי, הכוס שלי הגיב.

"אני כועסת עלייך," לחשתי לו לתוך האוזן, עיביתי את קולי וגרמתי לו לזוז באי-שקט.

"למה את כועסת עליי?" הוא לחש בקול מתרצה.

"אני כועסת עלייך כי הכוס שלי רטוב בגללך, ואם אני רטובה בגללך, אתה תהיה רטוב בגללי."

החזקתי לו את הזין והעברתי את ידי לכל אורכו. הטיפות הראשונות פרצו החוצה ועזרו לי לסכך את הזין שלו.

"וואו, את מגרה אותי בטירוף. הרבה זמן שלא הרגשתי כוס רטוב, בא לי נורא להרגיש אותך, אני יכול?"

"אם תהיה ילד טוב, אז אולי אתן לך לגמור אותי. אבל רוצה שתתרכז בזין שלך, כיף לך איך שאני נוגעת בו ?" לחשתי לו באוזן.

הוא הנהן במהירות, אישר את רגעי ההנאה שלו.

"אתה הולך להתפוצץ לי ביד, בייבי."

נישקתי לו את האוזן והמשכתי לשפשף בעדינות את הזין, הוצאתי ממנו עוד טיפות. הוא החל להשמיע קולות, ושמתי את שפתיי על שפתיו כדי להשתיק אותו.

"אתה רוצה שכולם ישמעו איך אתה גומר?" לחשתי לו בעדינות.

הוא הניד ראשו לשלילה מרוכז בעצמו.

"אז תסתום את הפה," עניתי לו באוזן, נשכתי לו קלות את התנוך.

היד שלי המשיכה לעלות ולרדת על הזין שלו. הביצים שלו החלו להתכווץ, הנשימה שלו הפכה להיות כבדה יותר והרגשתי שהגמירה שלו עומדת לצאת.

"אוח, כמה שאתה הולך להשפריץ," דובבתי אותו.

הוא התנשם מהר יותר וחזק יותר.

"תתפוצץ לי ביד, חזק, תוציא הכול, תמלא לי את היד בשפיך שלך. קדימה, אני רוצה לטעום אותך."

המשפט הזה שבר אותו, הוא התחיל להשפיך פעם אחר פעם, ממלא לי את היד בנוזל החם והדביק שלו. הפנים שלו הסגירו את האורגזמה החזקה שלו. הגוף שלו קפא במקומו, הוא לא היה מסוגל להזיז את עצמו. משכתי את ידי החוצה, וניגבתי אותה במפית נייר שהיתה מונחת על השולחן. האורות העמומים עזרו בטשטוש הסיטואציה. הזין שלו החל להתכווץ חזרה לתוך מכנסיו.

"כדאי שתסגור את הריץ' רץ," קרצתי אליו בחיוך שובב ומשכתי סיגריה, הדלקתי גם לו אחת.

הוא החל לסגור את מכנסיו בעדינות, שיפר את הופעתו, החזיר את נשימתו לקצב רגיל, נשען לאחור, התרווח בכורסתו ונשף את העשן החוצה. עיניו נצצו, הוא הסתכל עליי בהערצה.

"מחר בעשר בבוקר תחכי לי עם המפתחות בבנק הדואר כאן, צמוד למלון. מגיע לך יותר. נעים מאוד, גרי," הוא הושיט את ידו לעברי, "ואת, האישה עם הנחש, מה שמך?"

"קארין, נעים מאוד," לחצתי את ידו בעדינות

וכך היה. בעשר בבוקר למחרת הפכה המיני קופר האדומה לרכוש של לגברת אביטן קארין. מאז עברו שלוש שנים, ואני לא זזה בלעדיה. קיבלתי אותה ביושר, כמו שאומרים.

אחרי הליכה של עשר דקות בערך, בעזרת הכוונה בדרך של סטודנטים מנוסים, הגענו למחוז חפצנו. שלט ענקי וצבעוני התנוסס לו: "מעונות סטודנטים". הסתכלנו זו על זו ופלטנו אנחת רווחה.

"סוף כל סוף," אמרה אסתר.

היא היתה מיוזעת מסחיבת המטען הכבד. בזמן שחיפשנו את אם הבית שמעתי לפתע צעקה מתלהבת מרחוק:

"קארין ... קארין... קארין..."

סובבתי את ראשי לחפש מאיפה מגיע הקול הזה. מי פה לעזאזל מכיר אותי? בריצה קלילה התקרבה אלינו רינה, על גבה תיק גדול ושערה התבדר לו ברוח.

"חכו לי, חכו לי," קראה לעברנו.

עצרתי לרגע.

"אוי, רינה השלומפרית," מלמלתי בשקט.

"את מכירה אותה?" שאלה אסתר.

"לא הייתי משתמשת במילה 'מכירה', אבל אני בהחלט מזהה אותה," עניתי לאסתר.

נראה שהיא התרשמה מהמהירות שיצרתי בה חברויות.

"אל תרוצי, אנחנו מחכות לך," צעקתי לעברה של רינה.

רק שהריצה הזאת לא תעלה לנו ביוקר, קיוויתי. רינה המשיכה לרוץ, נראה שהקול נבלע ברוח. צעקתי בקול חזק יותר:

"אל תרוצי, אנחנו מחכות לך."

לפתע איבדה רינה שליטה על רגליה שהיו נעולות בעקבים גבוהים, ונפלה על הרצפה עם כל הציוד שהיה אִתה.

"אוי אוי אוי, לא שוב!" קראתי.

רצנו לעברה. הנפילה נראתה חזקה מרחוק, אך היא נעמדה במהירות על רגליה, סידרה את שערה, הרימה את תיקה ואת שאר החפצים שהתפזרו שוב — הפעם לא זיהיתי פדים, ברוך השם — והסתכלה לצדדים לראות מי נהנה ממראה הנפילה שלה.

מתנשפות מהריצה הגענו אליה.

"הכול בסדר, רינה? קיבלת מכה? נפצעת?"

החזקתי בידה ובחנתי את גופה לראות שהכול בסדר, כנראה האינסטינקט של החובשת הקרבית עדיין שמור אצלי. היא הסתכלה עליי ואמרה:

"וואו, איזה יופי, זכרת את שמי."

"תגידי, איך אפשר לשכוח בחורה כמוך?"

היא נראתה מרוצה מהתשובה. התחלנו לצעוד יחד שלושתנו. תוך כדי הליכה הכרתי ביניהן:

"אסתר, תכירי, זו רינה. רינה, תכירי, זו אסתר. ואני, כמו ששתיכן כבר יודעות, אני קארין."

הן לחצו ידיים וחייכו זו לזו בנימוס.

"טוב, קדימה, בננות, בסוף לא יהיה לנו איפה לישון היום."

נכנסנו לחדר הרישום ואם הבית קיבלה את פנינו.

"ברוכות הבאות, בנות, אני רחל."

היא הסתכלה בדפים שלפניה ואחר כך הסתכלה בנו בהתלהבות כאילו מצאה אוצר.

"נהדר, יש לי חדר לשלוש. כמה כיף שאתן מגיעות כבר כשלישיית חברות. אתן לא מבינות איזה סיוט זה להרכיב חדר, ועוד לשלוש בנות. בנים, לא אכפת להם עם מי אני שמה אותם. בנות הן קשות. זאת לא רוצה להיות עם זאת, ההיא ערבייה, ההיא נוצרייה, זאת מזרחית, זאת שמאלנית. אוף, הן מתישות אותי לפעמים."

היא עצרה את שצף הדיבור, לקחה נשימה עמוקה, הרימה מפתח מהדלפק ואמרה:

"לכו לקומה שלישית, חדר מספר 69."

שלושתנו היינו קצת בהלם מההתרחשות המהירה. לא באנו כשלישייה. בכלל עוד לא ידענו מי זאת הרחל הזאת, והיא כבר ענתה לנו על שאלה שטרם שאלנו. הסתכלנו זו על זו, ונראה שיש הסכמה לגבי השילוש הקדוש.

היא חזרה שוב על דבריה:

"אתן בחדר 69, זה כאן למעלה."

הרמתי גבה למשמע מספר החדר.

"מספר מעולה!" הוספתי בגיחוך.

ציפיתי לתגובה מינימלית של גיחוך חזרה, אך לא גיחוך ולא נעליים. חשבתי לעצמי שהן תמימות או שהן לא שמעו אותי. זה חייב להצחיק, אפילו את אמא שלי זה היה מצחיק. בחרתי בעדיפות השנייה והגברתי את קולי.

"69 זה מספר המזל שלי," והוספתי קריצה לבנות, כאילו ניסיתי לרמוז על משהו.

"שלי 35 מאז שהייתי ילדה," אמרה אסתר.

"ושלי 34," הוסיפה בגיחוך קל רינה, "לא יודעת למה, אבל זה מספר המזל שלי," וגיחכה לעצמה שוב.

הרמתי את עיניי לשמים. לא ייאמן כמה הן תמימות!

אם הבית לא ייחסה חשיבות כלל לשיחה השטחית שהתקיימה מולה ומיהרה ליחצ"ן את החדר.

"יש לכן חדר סוויטה משגע. כשתיכנסו תיראו. כמה כיף שבאתן כקבוצה מוכנה. הלוואי שכולן היו מתארגנות כמותכן."

ההתרגשות של אם הבית גרמה לנו להרגיש שיש בינינו חברות מיוחדת של שנים, אולי באמת היה זה תת המודע שהשפיע. הודינו לה והלכנו לחפש את החדר.

לפי הנחייתה של אם הבית איתרנו את החדר. לא עשו לנו חיים קלים עם כל המדרגות האלה והפרוזדורים הסבוכים. וכמובן, רק אחרי שעלינו ברגל שלוש קומות עם המזוודות של הבנות, הבנו שהתחבאה לה מעלית בקצה הפרוזדור.

"למה השילוט פה גרוע?" הערתי בקול כועס.

הבנות שהרימו וגררו את מזוודותיהן השמיעו קול נהימה, ופירשתי אותו כהסכמה למה שאמרתי. לפחות כשאלך אני להביא את המזוודות שלי מהאוטו לא אצטרך לגרור אותן במדרגות. לומדים מטעויות של אחרים, חייכתי לעצמי והמשכתי ללכת לעבר ה"סוויטה".

חדר 69 התגלה לעינינו בסוף הפרוזדור. המפתח הסתובב בקלות במנעול והדלת נפתחה. בסקרנות נדחפנו שלושתנו פנימה, והשארנו את המזוודות בחוץ לעת עתה. אסתר ורינה ישר הגיבו בפליאה ובהתרגשות:

"וואו, איזה חדר."

הן החלו לחקור כל פינה, פתחו את דלתות השירותים והמקלחת, פתחו את המקרר ואת הטוסטר אובן שהיה מונח לצד הכיריים שעל השיש, חזרו שוב לחדר הגדול, ופתאום הבחינו שיש רק שתי מיטות.

"מה זה, רק שתי מיטות?" הפנו אליי מבט משתאה.

החזרתי להן חיוך רחב והראיתי להן חדר צדדי נוסף.

"הנה המיטה השלישית," צעקתי בשובבות, "והיא שלי!"

צחקתי צחוק מתגלגל למראה פניהן ההמומות וקפצתי מהר על המיטה. חדר משלי בתוך מגדל בבל. הבנות הצטרפו לצרחותיי, שמחו בשמחתי והחלו קופצות יחד אתי על המיטה, הן התפלאו על החדר שהיה מוסתר בתוך חדר גדול. לאחר שנרגעה התלהבותנו נשארנו שרועות על המיטה באותה תנוחה שנפלנו בה, ולרגע שררה דממה. זה היה רגע שקישר בינינו, כאילו לקחו חוט ומחט ותפרו אותנו זו לזו.

"ארבע שנים! ארבע פאקינג שנים!" מלמלתי.

בן רגע פרצנו שלושתנו בצחוק כאילו היינו שתויות. זה היה צחוק משחרר אחרי היום העמוס הזה. קפצתי על רגליי בשניות והכרזתי:

"היום אנחנו חוגגות! אני יוצאת לקנות לנו יין ולהביא את המזוודה מהאוטו שלי. קדימה, תתאפסו על עצמכן ותתחילו לפרוק. היום הולך להיות שמח!"

לקחתי את מפתחות הרכב ויצאתי מהחדר כרוח סערה. בדרך למטה כבר התחלתי להרגיש שייכת למקום, ולפתע היה נדמה לי כאילו גרתי בו שנים. הכול היה מוכר ופשוט פתאום. רק לפני כמה שעות המקום נראה סבוך, ופתאום הציפה את גופי בעונג הרגשת שייכות. לא אופייני לי להרגיש שייכת למשהו.

"אני אקח את המיטה הזאת, בסדר?" הצביעה אסתר על המיטה הקרובה לדלת.

"אין בעיה," ענתה רינה, "לא משנה לי. כל חיי גרתי לבדי בחדר, ולשלושת האחים שלי היה חדר משותף אחד. הם שנאו את זה, ואני תמיד קינאתי בהם. כיף שיש עם מי לחלוק דברים, לדבר בלילה, להרגיש שאתה לא לבד. לא אכפת לי על איזה מיטה אישן, העיקר שלשם שינוי לא אהיה לבד," חייכה לאסתר.

"אני לא מכירה משהו אחר," השיבה אסתר, "כל חיי חלקתי עם אחרים. אנחנו שלוש אחיות ושלושה אחים. היו לנו שני חדרים גדולים, חדר בנים וחדר בנות. לפעמים זה כיף. הבעיה היא שאי אפשר להזמין חברות לבית, הכול נורא צפוף ואין פרטיות. הייתי מתלבשת ומתארגנת במקלחת כי תמיד המראה בחדר היתה תפוסה בידי אחות אחרת, ובגלל שהן היו גדולות יותר, תמיד להן היתה זכות להתארגן לפניי. למדתי להתאפר בלי ראי, ודווקא יוצא לי לא רע," גיחכה אסתר.

"כאן לא תהיה לך בעיה," חייכה לעברה רינה, "יש מקום לכולנו."

"חזרתי!"

פתחתי את הדלת בדרמטיות המתאימה לי, ובקבוק יין בידי. נפנפתי בו לעבר הבנות.

"איפה המזוודה שלך?" התעניינה אסתר.

"זה בטיפול," קרצתי לעברה ושמתי את היין במקרר.

לא עברו שלוש שניות ונשמעה נקישה על הדלת. קפצתי ופתחתי אותה. על הסף עמד גבר בשנות השלושים המוקדמות שלו, גבוה, שערו שחור קצר, עיניו שקד ובידיו מזוודה ורודה עם לבבות אדומים. דחקתי את עצמי החוצה ולקחתי את המזוודה מידיו.

"תודה, בייבי."

"בכיף," ענה הגברבר בחיוך, "מתי שתרצי. את יודעת איפה למצוא אותי," קרץ לעברי.

"תיזהר, אני עלולה להתפתות," עניתי לו בממזריות ונכנסתי לחדר.

לפני שסגרתי את הדלת הוא עוד הספיק להשחיל: "מחכה לך."

אסתר ורינה עמדו קפואות על מקומן, מהופנטות מהסיטואציה.

"מה?" הסתכלתי עליהן בפליאה.

לנוכח תגובתי הן ניעורו מקיפאונן והתחילו לזוז באי-נוחות בחדר, הן לא ידעו בדיוק מה הן עושות, העיקר שהיו בתנועה. נכנסתי לחדרי, טרקתי את הדלת ולאחר כמה שניות יצאתי, מגבת סביב גופי, לכיוון המקלחת.

"נכנסתי להתקלח," הודעתי בקול ואצתי.

אסתר ורינה שוב קפאו על מקומן. נראה שהן גדלו בעולם שהמציאות בו שונה מהעולם שבו חייתי אני בשנים האחרונות. הן הסתכלו זו על זו, פקחו עיניים לרווחה, גיחכו מעט והמשיכו לסדר את חפציהן. אחרי כמה דקות יצאתי מהמקלחת עטופה בחלוק סטן לבן, וריח אנג'ל עטף את גופי והתפזר בכל החדר. היה קשה לא להגיב לריח רב העוצמה שמילא את החדר בשניות. רינה היתה הראשונה להתפעם מעוצמת הריח. בזמן שלקחה שאיפה עמוקה והשמיעה קול מתענג אמרה:

"מה זה הריח הזה?" הפנתה מבטה לעברי, "מעולם לא הרחתי ריח משכר כזה," המשיכה להתלהב ועקבה אחריי, ניסתה לאתר את מקורו.

צחקתי ונידבתי מידע:

"אנג'ל, אני משתמשת בו שנים."

"בתרגום ספונטני זה אומר מלאך?" התלוצצה רינה למשמע שם הבושם, "אם זה הריח שיש למלאכים, אני מוכנה למות עכשיו."

הערב ירד על המעונות, קולות של מוזיקה ושל דיבורים נשמעו מהחדרים הסמוכים. רינה ואסתר ישבו במיטותיהן לבושות בפיג'מה מסורתית שהביאו מהבית, הסילבוס של הקורסים פרוש על מיטותיהן.

"מבוא לסיעוד. מה זה מבוא לסיעוד? ולמה זה קורס שנתי אם זה רק מבוא?" תהתה אסתר בקול והפנתה מבט שואל לרינה. שתיהן הרימו גבה.

"תבדקי מה דרישות הקורס, זה יותר חשוב," אמרה רינה. אסתר הסתכלה בדף.

"הנה, רשום פה: הגשת עבודה ומבחן, גם וגם? חוצפנים! ויש ארבעה עשר קורסים בסמסטר הראשון. וואו, מתי יהיה זמן ללמוד את כל הקורסים האלה? ואם יש להם עוד מטלות, כמו במבוא לסיעוד, אנחנו מתות. זה אומר שלא רואים אור יום ולא אור לילה."

"זהו, כדאי שניפרד מהחיים הנורמליים," הוסיפה רינה בנימה עצובה ומיואשת, "זהו, הלכו הבילויים, הלכו החברים. ממש תענוג, הגענו לכלא. צריך להמציא שם למתקן העינויים הזה, נקרא לו כלא המלאכיות בלבן או THE WHITE ANGEL JAIL, מצלצל טוב, לא?" שאלה רינה והמתינה לקבל פידבק משתינו.

אנחנו לא ממש שמנו לב לדבריה.

"לא ממש מעניין אתכן, הא? לא הבנתן את משחקי המילים, הא? כאילו תרגמתי, ויצא לי אנג'ל... הבנתן? יענו כלא של בושם, נו, מה לא הבנתן?" חזרה רינה על דבריה.

"תירגעו, יש לי את כל מה שאנחנו צריכות כדי לסיים את הלימודים האלה בהצטיינות," אמרתי בזמן שחילצתי את הפקק מבקבוק היין.

"לא הבנתי, מה יש לך?" שאלה אסתר.

"עזבי, לא משנה, אסביר לך בהזדמנות. עכשיו זה זמן לחגוג! יש לנו היום חנוכת בית, לא?" מזגתי לכל אחת מאתנו כוסית יין. המשפט שזרקתי טרם חלחל למוחן.

"לא, לא, אל תסבירי לי בהזדמנות, תסבירי לי עכשיו, אני סקרנית," התעקשה אסתר.

"אני אסביר, אבל עזבו אתכן עכשיו. הכי חשוב זה: אתן סומכות עליי?"

תשובותיהן של רינה ואסתר לא בוששו לבוא.

"ברור, כן, כן, בהחלט, סומכות בעיניים עצומות."

"יופי. אם כן, זה כל מה שחשוב עכשיו. שנרים כוסית לחיי המלאכיות בלבן?"

הרמתי את הכוס וקרצתי להן. הקשנו את הכוסות זו בזו.

"לחיים," אמרה אסתר, "לחיי המלאכיות בלבן!"

מהר מאוד מילאנו את הכוסית שוב, והעייפות ירדה על שלושתנו. חנוכת הבית שלנו עברה בשלום. כל אחת נכנסה למיטתה. לילה ראשון בלי אמא, כמו שאומרים. לקח לנו זמן להירדם. כל אחת היתה צריכה להסתגל למקומה החדש. אחרי לא מעט תזוזות, בסוף העייפות הפילה אותנו ונרדמנו כמו תינוקות.