1
"שיט, שיט, שיט..." אני צועדת סביב שולחן האוכל ומחבקת בזרועותיי את בטני, בניסיון להרגיע את הבחילה הנוראה שלי, בזמן שאני חושבת ללא הפסקה על התוכן של המיילים האלה.
המיילים החסויים שהנרי אמר לי לא לקרוא בשום פנים ואופן.
עכשיו אני יודעת למה.
הנרי הוא... מה, אנס? לזה התכוון עורך הדין דייסון כשכתב שקירה מגישה כתב אישום פלילי בגין יחסי מין בכפייה? מה, לעזאזל, עשה הנרי לעוזרת האחרונה שלו? העוזרת הנשואה שלו.
לא חשוב מה קרה, נראה שזה הספיק כדי שינסו לקנות את השתיקה שלה עם כמה מאות אלפי דולרים והסכם סודיות. הנרי ואביו דיברו על הנושא הזה אז, כששמעתי אותם משוחחים בטלפון. קירה היא ׳המצב המצער׳ שהנרי היה משוכנע שנפתר. כלומר, אביו של הנרי יודע.
זה נכון? יכול להיות שהגבר היפה והמורכב הזה, שדאג שלא אפול לקרקעית המפרץ בלילה הראשון, ואפילו לא נישק אותי בחזרה כשהשלכתי את עצמי עליו כשהייתי שיכורה, הוא מסוג הגברים שמסוגלים לכפות את עצמם על אישה?
אני חושבת שאני מכירה את הנרי, אבל כנראה שאני לא מכירה אותו כלל. אני יכולה להיאחז ברגעים האינטימיים ההם – כשהוא סחב את התחת השיכור שלי הביתה, כשעבדתי איתו ביער וזרועו המגוננת עטפה אותי כדי להרגיע את הפחד שלי מפני הדוב, וכשהוא נעץ בי מבט מודאג כשהייתה לי בחילה בסירה. אני יכולה גם לשכנע את עצמי שהוא לעולם לא יכפה את עצמו על אישה. אני יכולה אפילו לדמיין את פניו הנאות ואת גופו הגברי המושלם ולומר לעצמי שהוא לעולם לא יצטרך לכפות את עצמו על אף אחת, כי אף אישה לעולם לא תסרב לו, אבל למען האמת אני לא מכירה אותו. נפגשנו לא מזמן. אהיה מטומטמת אם אשכנע את עצמי אחרת. אהיה ילדת החווה הטיפשה שכולם מאמינים שאני.
אני נאנחת. הקיץ המרגש שהתחיל בבריחה שלי, ההזדמנות להשיל מעליי את הכאב שג'ד גרם לי, הוויתור על השליטה של אימא שלי והענן המשכר שאפף אותי מהרגע שפגשתי את הנרי – הכול נגמר. הכול השתנה בלחיצת מקש שנעשתה בשוגג.
למה קראתי את המייל הזה? למה לא יכולתי להישאר בּוּרה?
אם כי לפי דבריו של עורך הדין, כנראה אשמע על זה בקרוב מאוד בכל מקרה, עם כולם. וברגע שזה יצא החוצה, כל המבטים יופנו אליי, אל העוזרת החדשה שלו. כולם יתהו וישאלו את עצמם אם היורש המיליארדר של מלונות וולף כפה את עצמו גם על העוזרת הנוכחית שלו? האם אני אחת מאותם ׳מקרים דומים של חוסר שיקול דעת׳ שהנרי ועורך הדין שלו ירצו לדון בהם? כמה מקרים כאלה קיימים?
מה אם כולם יבינו ששכבנו?
מה אם יקראו לי להעיד במשפט של הנרי? אצטרך להעיד תחת שבועה. אצטרך להודות ששכבנו ולומר בפומבי שזה לא היה אונס, שהיחסים בינינו היו בהסכמה – מאוד בהסכמה – ולא יחלוף זמן רב עד שהתקשורת תשמע ותדווח על זה. הקשר בינינו יימרח על כל העיתונים, ואימא וכולם בגרינבנק ידברו על כך שניהלתי מערכת יחסים מינית בהסכמה עם הנרי וולף – האנס – והכומר אנדרבי יטיף בתפילת יום ראשון כיצד השטן פיתה אותי.
"שיט, שיט, שיט!" אני בקושי יכולה לנשום, בית החזה שלי מכווץ מרוב פאניקה.
אני לא מבינה מה קורה כאן. אומנם הנרי אגרסיבי והפכפך, והוא יכול להיות מניאק מוחלט בפומבי, אבל הוא מעולם לא עשה משהו שפגע בי או משהו שלא רציתי או לא נהניתי ממנו. אז מה בדיוק קרה בינו לבין הקירה הזו? הוא שוכב עם כל העוזרות שלו או שהיא סירבה לו, והוא לא קיבל את הסירוב?
צווחה נפלטת מפי כשהצלצול הצורמני של מכשיר הטלפון השייך לעבודה מפלח את הדממה של בקתה מספר אחת ומשתק אותי לרגע.
רק אדם אחד מתקשר למספר הזה.
אני נותנת לו לצלצל פעם... פעמיים... שלוש פעמים, וברור לי שאם לא אענה בקרוב, הוא יֵדע שקראתי את המייל שלא הייתי אמורה לקרוא. האם אכפת לי? האם יש לי זכות להזדעזע ממנו ולא להרגיש אשמה? לעזאזל, כן!
אלא אם כן הייתה כאן אי הבנה אחת גדולה. אלא אם כן הקול הקטן בראשי, זה שלא אפשרתי לו להשתלט על מחשבותיי, יצליח לשכנע אותי שהוא צודק, ושאין סיכוי שהוא עשה את זה.
כך או כך, אם אמשיך להתחמק משיחות הטלפון שלו, לא אגלה את האמת.
"תתעשתי, אבי," אני ממלמלת בזמן שאני מקיפה את השולחן וניגשת אל שולחן העבודה שעליו מונח הטלפון שלי. זהו אותו השולחן שעליו שכבתי אתמול עירומה, ברגליים מפושקות. אלוהים, זה היה רק אתמול! ואני עובדת אצלו בסך הכול שבוע! יחסית לכל הזמן שבילינו יחד, זה נראה כמו נצח. כאילו ברגע שהנרי נגע בי, נפלתי לתוך מאורת ארנב מוזרה, אל מציאות חלופית, שבה הזמן והאינטליגנציה לא חשובים.
כל מה שחשוב הוא סקס לוהט ובלתי הולם עם הבוס שלי.
ועכשיו, נשלפתי ממאורת הארנב לתוך מערבולת של בלבול, פאניקה ואכזבה מטלטלת.
"הלו? הַיי. הֵיי." אני מכווצת את השפתיים כדי למנוע מעצמי לומר שטויות, כפי שאני נוטה לעשות כשאני לחוצה.
״אני צריך שתבואי ללובי עכשיו.״ קולו העמוק והמלודי של הנרי ממלא את אוזני, אלא שזו הגרסה הנוקשה שאני מקבלת בכל פעם שאנחנו בפומבי, ולא הקול המחוספס שהוא משתמש בו כדי לגרום לי להצטמרר.
אני יודעת מה אני אמורה להשיב לו. כן, מר וולף, מייד אגיע. אני אמורה לאסוף את הדברים שלי ולרוץ אליו. אבל כשאני פותחת את פי, הדחף העז לדרוש את האמת מכה בי. אחרי הכול, אפשרתי לגבר הזה לחדור לתוכי. הענקתי לו משהו אישי, פרטי ויקר. נתתי לו אותי. זכותי לדעת אם חיי עומדים להתהפך ולהתרסק בגלל משהו נורא שהוא עשה.
"אָבּי!"
אני קופצת בתגובה לנביחה הנשמעת באוזני. "כן?"
"שמעת אותי?"
אני לא יכולה לנהל את השיחה הזו בטלפון. "אראה אותך בעוד כמה דקות."
"לא, אני לא אהיה שם. אני צריך שתקבלי את פניה של הכתבת ממגזין ׳מסעות יוקרה׳."
אני מזעיפה פנים. "רושאנה מאפי?" היפהפייה האקזוטית שמקבלת פרחים עם כרטיס ברכה אישי בכתב ידו של הנרי? הייתי בטוחה שהוא פוגש את כל אנשי התקשורת החשובים בעצמו.
"כן. בוודאי," הוא ממלמל. אני שומעת את הנעליים האלגנטיות שלו נוקשות ברצפה. סביר להניח שהוא נמצא באחד מאזורי הצוות בקומות הנמוכות יותר. בכל מקרה, הוא נמצא במקום שקט והוא צועד במהירות.
"באיזו שעה היא תהיה שם?"
"איך, לעזאזל, אני יכול לדעת?" הוא מתפרץ, ומייד לאחר מכן נאנח. "תשאלי את בלינדה. אני צריך לעשות כמה שיחות חשובות."
אני לא קבעתי את השיחות האלה, כי דאגתי להשאיר לו זמן פנוי שבו הוא יוכל לקבל את פניהם של האורחים החשובים. אני מנחשת שאחת מהשיחות האלה היא לעורך הדין שלו. הנרי לחוץ, אפשר לחוש את זה בבירור.
"שאבקש מבלינדה לפגוש אותה במקומך?"
"לא. הייתה ביניהן תקרית לפני כמה שנים. היא שונאת את בלינדה."
אני מגלגלת עיניים. אין לי כוונה לבקש פרטים. "אוקיי. יש משהו ספציפי שאתה רוצה שאגיד לה?"
"כן, שאבוא לפגוש אותה מאוחר יותר. את יודעת מה, תשלחי אליה את מייקל, שידאג לה לעיסוי. היא תאהב את זה, וזה גם יעסיק אותה."
"אוקיי." אני עוצרת את הנשימה ומחכה לשמוע את צליל הניתוק מעברו השני של הקו, כדי שאדע שגם אני יכולה לנתק, אבל אני לא שומעת דבר מלבד שתיקה ארוכה.
"למה לקח לך כל־כך הרבה זמן לענות?" הוא שואל בחשדנות.
"פיפי. זאת אומרת, הייתי בשירותים," אני מגמגמת, כי זה הדבר הראשון שעולה לי בראש. אני מתכווצת ומחכה שהוא יקרא לי שקרנית או שיתעמת איתי.
"תוודאי שהיא תתמקם כמו שצריך." צליל הניתוק המיוחל הגיע.
***
"עם מי הוא אמר שהוא נפגש?" עקביה השחורים והדקים של בלינדה נוקשים בחוסר סבלנות על רצפת השיש.
"יש לו כמה שיחות חשובות לעשות."
"יותר חשובות מזה? תראי לי את היומן שלו." ציפורני ארגמן מבריקות נשלחות לעבר האייפד שלי, אבל אני מחבקת אותו חזק אל החזה שלי וגורמת לה להיאנח בתסכול. "טוב, הוא עדיין לא הכשיר אותך כמו שצריך."
אני לא אומרת כלום ומתבוננת במים הכחולים והכהים ומעבר להם, בים האין־סופי של העצים הירוקים שמגיעים עד לרכס ההרים המכוסים בלבן, עדיין, באמצע חודש מאי.
אלסקה יפהפייה ועוצרת נשימה כמו בפעם הראשונה שראיתי אותה.
עם זאת, הקסם של 'מפרץ וולף' הוכתם.
"זה בגלל שאבא שלו מגיע? כי אני נשבעת שבכל פעם שוויליאם וולף נמצא ברדיוס של קילומטר, הנרי מתחיל להתנהג בפזיזות מוחלטת.״
"אולי. אני לא יודעת. הוא לא אמר." בהתחשב במייל ההוא מעורך הדין שלו, אני משערת שהשיחה בין הנרי לאביו על האישומים והתביעה העתידיים לא תהיה קלה. מעניין איך אבא שלו יגיב. יש לי הרושם שהמוניטין של מלונות וולף בעדיפות ראשונה אצלו.
המעבורת שמגיעה מסיחה את דעתה של בלינדה ומסיטה אותה מכוונתה לחקור אותי כדי לדלות מידע נוסף על מקום הימצאו של הנרי. "אוקיי, יש לנו עשר דקות בערך. הנה המפתח לחדר שלה," היא די מכריחה אותי לקחת אותו. "היא נמצאת בבקתה מספר שתיים."
"ליד הנר– זאת אומרת, ליד מר וולף?" הנרי התעקש בנחרצות שאקרא לו מר וולף מחוץ לקירות הבקתה שלו.
"כן, כפי שביקש מר וולף בעצמו. תקראי לצוות הניקיון ותבקשי מהם להביא את חבילת ׳ברוכים הבאים׳ שלה תוך חמש דקות בדיוק. אנחנו לא רוצות שדלי הקרח יימס. ותדאגי שיבדרו ויעסיקו אותה עד שמר וולף יתפנה ממה שהוא עושה."
"כבר טופל. מייקל יגיע בקרוב."
"עיסוי?"
אני מהנהנת. "כך מר וולף ביקש."
היא משיבה לי בהנהון קטן של סיפוק, מיישרת את משקפיה הכבדים בעלי המסגרת השחורה ומסדרת את השיער הגלי והבלונדיני שלה, הדומה לשערן של כוכבות קולנוע.
"אנחנו חייבות להרשים את רושאנה מאפי, כדי שהביקורת שלה תהיה יוצאת מן הכלל. את יכולה להתמודד עם כל זה?"
"כן."
"באמת? כי השדיים שלך כמעט נשפכים החוצה."
אני משפילה את עיניי בבהלה אל חולצתי הפתוחה. הכפתור העליון חמק שוב מבעד לחור הגדול מדי. זו לא החולצה הרגילה שלי, לבשתי אותה בלית ברירה משום שהנרי קרע את הכפתורים מהחולצה הקודמת. "הכפתור הזה תמיד נפתח," אני ממלמלת וממהרת לסגור אותו. הלחיים שלי מאדימות.
"למנקות צריכה להיות סיכת ביטחון שתוכלי להשתמש בה עד שנוכל להשיג לך חולצה אחרת. ותכפתרי את הבלייזר שלך. זה יכול לעזור."
לפחות בלינדה לא נשמעת כועסת. כמנהלת בית המלון, היא מספר שתיים בהנהלה, אחרי הנרי. גם היא לובשת חולצות עם מחשוף עמוק שמדגישות במכוון את השדיים שלה, היא לא יכולה לנזוף בי על משהו שהיא עושה בעצמה.
אני רוכסת את הכפתור הגדול של הבלייזר, למרות הספק אם זה אכן עוזר. לכפתור הזה יש תפקיד אופנתי, פחות פונקציונלי.
"אוקיי. את זוכרת את כל מה שאמרתי לך?" היא מעולם לא טרחה להסתיר את העובדה שהיא חושבת שאני מטומטמת.
אני מוודאת שראשי מופנה לכיוון אחר כשאני מגלגלת עיניים. "כן. אני אהיה בסדר." אם לומר את האמת, אני עסוקה כל־כך בפצצת המייל שפתחתי הבוקר, ובקושי הקשבתי למילה אחת שבלינדה אמרה. אבל אני לא מודאגת יותר מדי, כי אם מה שכתב עורך הדין של הנרי נכון, שום ביקורת, גם אם תהיה יוצאת מן הכלל, לא תציל את הנרי או את מלונות וולף מהסערה המתקרבת.
"אה ועוד משהו... רושאנה היא כמו נחש צפע. אל תיעלבי משום דבר שהיא אומרת. זה לא אישי."
אני נאנחת. נהדר. אני כבר לא יכולה לחכות.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.