מלחמה משלו

שש מדרגות הובילו מהרחבה שלפני בניין טייסת 201 בכנף 4 אל הכניסה למועדון. שורת מדרגות ירדה אל קומת המרתף. בסופן השתרע מסדרון שבקצהו חדר התדריכים ולאורכו כמה חדרים נוספים. חלון רחב השקיף מהמסדרון לתוך הבולט שבהם — חדר המבצעים של הטייסת.

בבוקר יום ראשון 7 באוקטובר 1973, רכן עדי בניה, טייס קורנס (פנטום) ותיק, אל הלוח הלבן הגדול שבחדר המבצעים מול החלון. על הלוח היו רשומים בכתב ידה העגול והמסודר של סימה שביט, סמלת המבצעים של הטייסת שישבה ליד השולחן, פרטי מבצע "דוגמן", שעמד להתחיל ב־11:30: שם המבנה, האיוש, המשימה והוראות לביצוע. חולדאי וברק, שעני ולב ארי — תקיפת מכ"ם בשייח' מסכין; פלטר ולזר, אילת וטמיר — תקיפת סוללת ס"א־6 שסימונה סד־6. וכך הלאה לפי סדר, לוי ודוד, חיון ושמיר, שלו וערד ועוד 20 שמות שהוטבעו על פלטות מגנט קטנות שהוצמדו ללוח. כולם מצוותים למבצע שיכריע את מערך הטילים הסורי וישנה את מהלך המלחמה. השעון בפינה הימנית העליונה של החדר הראה את השעה 10:11.

בניה היה מתוסכל. שעה וחצי קודם לכן חזר מתקיפת תותחי נ"מ בגזרת פורט סעיד כחלק ממטס ההכנה למבצע "תגר", שנועד לחסל את מערך הטילים המצרי. כמו כולם, גם הוא נחת מוכן לצאת מיד למטס העיקרי של אותו מבצע. גם הוא הופתע מהשינוי המוזר והפתאומי במשימה, מתקיפת ענק בדרום לתקיפה דומה בצפון. ולכך נוסף גם תסכול אישי: רוני חולדאי, ממלא מקום מפקד הטייסת, הודיע לבניה שהוא לא יצא למבצע אלא ישמש כמנהל לחימה. כל תחנוניו לשנות את רוע הגזרה לא הועילו. הדבר החמור ביותר בעיני בניה משלמד את הפרטים היה העובדה שנתיבי הטיסה למטרות עברו מעל צומת רפיד, שם, על פי המפות המעודכנות, כבר היו ערוכים כוחות סוריים גדולים. הסכנה הגדולה ביותר עתה הייתה מאות ואלפי חיילי אויב שירימו את קני הרובים והמקלעים ולא יתקשו לפגוע במטוסים הטסים 100 רגל מעליהם.

מול חדר המבצעים, בחדר הניווט, ישב יאיר דוד וניסה להתמודד עם הבעיה הזו. הוא היה בכיר הנווטים בטייסת, היחיד שהספיק להיות במשלחת הישראלית שיצאה לארצות הברית ב־1969 כדי לקלוט את מטוסי הקורנס. במלחמת ההתשה הופל מטוסו של דוד. הטייס נפל בשבי ואילו את דוד הצליחו לחלץ באמצעות מסוק מעומק השטח. בתוך שבוע הוא יחולץ שוב, יחד עם עדי בניה, הפעם מול החוף בצידון. עתה בחן מול המפות נתיבים חלופיים לאלה ששורטטו כחודשיים קודם לכן, כאשר איש לא העלה על דעתו שהגנת דרום רמת הגולן תקרוס בתוך שעות מפתיחת המלחמה. מאחוריו שמע את המולת אנשי הצוות, שהבינו גם הם את הצורך הדחוף בשינוי נתיבים. מי שחסם את כניסתם לחדר היה מפקד הבסיס, עמוס לפידות, שעמד עם שתי ידיים על המשקוף בפתח החדר, כדי לאפשר לדוד להתרכז בביצוע המשימה.

המאמץ לשנות את הנתיבים שינוי מהותי, שלו היו שותפים גם חולדאי ואחרים בטייסת, עלה בתוהו. זאת בגלל החשש ששינוי של הרגע האחרון יפגע במבצע המורכב והמתואם כל כך שבו כולם טסים יחד ומתרוממים יחד. לטייסים הותר רק לסטות קלות מנתיבם ולא לטוס כברווזים בשורה. חולדאי, דוד, בניה וחבריהם ידעו כי משמעות הדבר היא אובדן מטוסים, אבל בהמולת המסדרון, בחדרי התדריכים, המבצעים והניווט לא הורגשה חרדה ולא הייתה תחושה שמדובר בסיכון יוצא דופן. היה מתח, כי היה ברור שהמבצע שלקראתו התכוננו זה זמן רב, עומד לצאת לדרך. והייתה גם תחושת ביטחון, שחרף הקשיים "אנחנו נעשה את זה".

אבל מבצע "דוגמן 5ב" נכשל כישלון חרוץ. כל מה שהיה יכול להשתבש בו השתבש. צילומי האוויר שהציגו את מיקום הסוללות הסוריות לא היו מעודכנים והסוללות לא היו במקום שבו נפלו הפצצות, מבצעי ההונאה והחסימה לא פעלו בזמן, והחיילים הסורים ירו אש תופת. שישה מתוך 62 המטוסים שתקפו את הסוללות הופלו ורוב אנשי הצוות שלהם נפלו בשבי או נהרגו, עשרה מטוסים נוספים נפגעו, ורק אחת מתוך 25 הסוללות שהותקפו הושמדה. טייסת 201 איבדה בתוך דקות ארבעה מטוסים. סמלת המבצעים הורידה מהלוח שמונה מגנטים והניחה אותם במגירה. אז היא הבינה שיש מלחמה.1

צה"ל שיצא למלחמת יום הכיפורים היה הצבא הטוב ביותר שישראל העמידה אי פעם בשדה הקרב. זה היה צבא מאומן, מיומן, מחושל ומנוסה, בעל שורת מפקדים מצוינת לאורך רוב שדרת הפיקוד. הוא היה בעל ניסיון מבצעי טוב בהרבה מזה של הצבא שיצא למלחמה ב־1967 ואיכות לוחמיו ומפקדיו עלתה משמעותית על זו של צה"ל שיצא למלחמת לבנון ב־1982. רק יכולותיו יוצאות הדופן מסבירות כיצד הצליח להתאושש בתוך יומיים ממתקפת פתע שעשתה בו שמות, לצאת למתקפות נגד בשתי החזיתות ולהגיע בתוך שבועיים נוספים למצב של עליונות צבאית ברמת הגולן ולכיתור קרוב למחצית מהצבא המצרי בחזית התעלה.

חיל האוויר שיצא למלחמת יום הכיפורים היה חיל אוויר מצוין. הוא הוכיח את יכולותיו בשורה של עימותים מוגבלים מאמצע שנות השישים, הגיע לשיא כושר ההכרעה שלו במבצע "מוקד", המבצע להשמדת חילות האוויר הערביים ב־5 ביוני 1967 שסלל את הדרך לניצחון הצבאי המזהיר במלחמת ששת הימים, והוכיח את עליונותו גם לאורך רוב מלחמת ההתשה. "הטובים לטיס", הסיסמה שטבע עזר ויצמן כמפקד חיל האוויר, לא הייתה סיסמה ריקה. טייסי החיל היו מהמנוסים ומהטובים בעולם. יחס ההפלות שלהם בקרבות אוויר במלחמת ההתשה היה 10:1 בעוד טייסי הצי האמריקאי, הנחשבים לטובים ביותר בצבא ארצות הברית, השיגו באותן שנים בווייטנאם, במטוסים דומים ומול אויב דומה, יחס הפלות של 1:2.2 נוסף על איכויותיו המקצועיות, חיל האוויר היה מצויד היטב. בין 1967 ל־1973 הוא עבר מהפכה חסרת תקדים שבמסגרתה הוצאו משירות כמעט כל המטוסים המיושנים שסייעו לניצחון במלחמת ששת הימים ונקלטו כ־350 מטוסי קרב חדישים, כמעט כולם אמריקאיים. ביצועי חלק מהם, בראש ובראשונה הקורנס, עלו בהרבה על אלה של כל מטוס שהיה בשירות חילות האוויר הערביים.

למרות איכויותיו יוצאות הדופן, ובניגוד לכוחות היבשה, חיל האוויר התקשה להתאושש מכישלונותיו בתחילת מלחמת יום הכיפורים ולא הצליח כמעט עד סופה למצות את היכולות האצורות בו ולסייע באופן משמעותי למאמץ העיקרי של צה"ל בשתי החזיתות. ספר זה מנסה לתאר ולהסביר מה קרה לחיל המפואר הזה במלחמת יום הכיפורים ולהאיר את חלקו בהקשר הרחב יותר של ההיסטוריה של אותה מלחמה.

העשור האחרון היה טוב יחסית להיסטוריוגרפיה של מלחמת יום הכיפורים. מחלקת ההיסטוריה של צה"ל הוציאה לאור כמה מחקרים כמו ספרו של שמעון גולן על קבלת ההחלטות בפיקוד העליון במלחמה וספרו של אלחנן אורן על תולדותיה, המציגים את ההיסטוריה המוסמכת שלה. חוקרים אחרים כמו עמירם אזוב, עודד מגידו, מנחם בן שלום ומשה גבעתי פרסמו מחקרים מתועדים היטב של אירועים ספציפיים בחזית הדרום והצפון, ופסח מלובני, השוקד על סדרת מחקרים על צבאות ערב, הציג, אף כי עדיין לא בצורה מלאה, את התמונה מהצד השני של הגבעה.3 כמה מפקדים מאותה מלחמה פרסמו את גרסתם לאשר אירע וספרו של ישראל טל, שיצא שנים לאחר מותו, הוסיף נדבך חשוב להיסטוריוגרפיה של הפיקוד העליון במלחמה.4 ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון פרסם, תחת מגבלות מסוימות, את כל העדויות שניתנו בפני ועדת אגרנט ותיעוד נוסף, וארכיון המדינה פרסם פרוטוקולים מפורטים של הדיונים לפני המלחמה ובמהלכה (אך לא הורשה לפרסם מסמכים אחרים, אף שכבר שוחררו לפרסום על ידי כל גורמי הביטחון הרלוונטיים).

על רקע זה בולט במיוחד החור השחור בהיסטוריוגרפיה של חיל האוויר במלחמה. אמנם ענף תולדות חיל האוויר הוציא בשנות השבעים לא מעט כרכים על הפעילות האווירית במלחמה, אך הם נותרו סגורים היטב במרתפי החיל, אף שאין כל צידוק ביטחוני לכך.5 כמה מהטייסים הבולטים סיפרו את סיפוריהם וכללו בהם פרקים נכבדים על המלחמה, אך אלה זיכרונות אישיים וסובייקטיביים, שאינם מתיימרים להחליף היסטוריה מתועדת.6 אף שבחיל האוויר נשמעו קריאות למחקר מקצועי של החיל במלחמה,7 רק ספרו של שמואל גורדון, שיצא ב־2008, ניסה לעשות זאת.8 למחקר של גורדון לא היה המשך.

החור השחור בהיסטוריוגרפיה של חיל האוויר במלחמה בולט עוד יותר כאשר מביאים בחשבון שההשקעה בו בשנים 1973-1967 הייתה כמחצית מתקציב הביטחון, קפיצה של למעלה מפי שניים מחלקו בתקציב הביטחון עד 1967.9 כאן גלום פרדוקס מכיוון שעד מלחמת ששת הימים ההצדקה המרכזית להשקעה הגדולה בחיל האוויר הייתה משימת היסוד שלו: הגנת שמי המדינה, בעיקר מפני איומי הפצצה מצריים. כיבוש חצי האי סיני עיקר כמעט לחלוטין את האיום הזה, כיוון שלמטוסי התקיפה המצריים כבר לא היה טווח טיסה שאפשר להם לתקוף בפרופיל מבצעי מטרות בישראל. חולשה בסיסית זו הייתה ידועה היטב והפכה לאבן היסוד של הקונספציה המודיעינית המפורסמת שגרסה כי מצרים לא תצא למלחמה כל עוד חיל האוויר שלה לא ישיג יכולת תקיפה משמעותית בישראל.

ההשקעה המסיבית דווקא אחרי 1967 הוצדקה בשני שיקולים אחרים. השיקול הראשון היה שמכיוון שחיל האוויר בעיקרו חיל סדיר הוא יוכל להגיב במהירות למצב שבו ישראל תופתע ממתקפה ערבית ולכסות על פער הזמנים שייווצר עד שיגויסו המילואים ותושלם היערכות מלאה בקווי החזית. הרמטכ"ל דוד אלעזר ביטא את התפיסה הזו באופן ברור בעת הצגת תוכניות המלחמה לראש הממשלה גולדה מאיר ב־9 במאי 1973: "אנו רואים את חיל האוויר כגורם ראשון, גם בהגנה וגם בהתקפה, או במילים אחרות, אם נכנסים למלחמה זה הזמן שחיל האוויר צריך לשלם את הדיווידנדות ואת העובדה שמושקעים בו האמצעים הגדולים, זה למעלה מ־50 אחוז מתקציב הביטחון. הם במצב הזה משלמים. כלומר העובדה שיחסי הכוחות הם כפי שהראיתי והעובדה שאנחנו מעיזים לא לגייס מילואים מוקדמים, נובעת מזה שאנחנו מאמינים ביכולתו של חיל האוויר לעצור בלימה אם תהיה מתקפה באחת משתי החזיתות".10

השיקול השני היה יכולות התקיפה המרשימות שצבר החיל. לפני מלחמת ששת הימים הורכב חוט השדרה ממטוסי יירוט שהותאמו לשאת גם מטען פצצות קטן. אחרי המלחמה הושם דגש על רכש מטוסי תקיפה במטרה להפוך את החיל לשותף משמעותי הרבה יותר בקרב היבשה ולצמצם את אבדות צה"ל במלחמה הבאה, כפי שתיאר הרמטכ"ל חמישה חודשים לפני שפרצה: "איך אני רואה את הקרב? אני לא רואה אותו כקרב הבקעה מראש לראש שבו צריך ללכת עם שלוש דיוויזיות צעד אחר צעד ולעסוק בהשמדת מערכים. אני רואה כאן בעיקר את התפקיד של חיל האוויר בחיסול טילים, בחריש עמוק על הצבא כדי שנמצא כאן צבא לא מאורגן, ללא הגנה אווירית וללא מטוסים משלו ושלא יוכל לנסוע בשיירות. אם לכוחות שלנו יש קרב, [זה] לא [יהיה] קרב רדיפה אבל [גם] לא קרב הבקעה".11 במילים אחרות, בניגוד לקרבות במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים שחטיבות צה"ל הסתערו בהם על מתחמי האויב ללא ריכוך אווירי משמעותי ושילמו על כך מחיר יקר, הציפייה בצה"ל הייתה שבמלחמה הבאה חיל האוויר יתקוף באופן מסיבי את מתחמי האויב קודם להסתערות כוחות היבשה, יחליש משמעותית את כושר ההתנגדות שלו ויביא לכך שמחיר מתקפות היבשה יהיה יקר פחות.

חיל האוויר לא עמד בציפיות האלה. הוא מילא היטב את תפקידו בהגנת שמי המדינה, הגן בצורה מרשימה על כוחות צה"ל בקווי החזית, הפיל מאות מטוסי אויב, הרתיע את טייסי האויב מיציאה לתקיפת כוחותינו וביצע משימות נוספות, אבל מלחמת יום הכיפורים לא הייתה הקרב על בריטניה ולהתמודדות בין חיל האוויר ליריביו הערביים לא היו השלכות משמעותיות על מהלכה. זו הייתה מלחמה יבשתית, וכאן הציפייה לסיוע אווירי משמעותי לכוחות היבשה נכזבה.12

התשובה המקובלת לשאלה מדוע חיל האוויר לא ענה על ציפיות אלה היא שסירוב הדרג המדיני לאשר לו להכות מכה מקדימה ב־6 באוקטובר והפקודות שקיבל מפקד החיל משר הביטחון והרמטכ"ל להפסיק את מבצע "תגר" להשמדת מערך טילי הקרקע־אוויר בדרום ולבצע בטרם עת את מבצע "דוגמן" לחיסול מערך הטק"א בצפון, הביאו לאי־מימוש תוכניות המלחמה של חיל האוויר. בשל כך הוא נאלץ לפעול לאורך כל המלחמה באזור מוכה טילים והיה יכול לסייע ללוחמת היבשה רק באופן מוגבל מאוד.13 כפי שאראה כאן, טענות אלה, השגורות היטב בגרסת חיל האוויר על המלחמה, אינן נכונות.

מעבר לכך, ספר זה מציג פרספקטיבה רחבה יותר. התזה המרכזית שלו היא זו: ההתפתחויות בין 1967 ל־1973 הפכו את חיל האוויר מחיל שתפקידו העיקרי להגן על שמי המדינה לחיל שתפקידו העיקרי הוא להפוך את משימת השגת הניצחון במלחמה הבאה לקלה יותר ועם פחות אבדות. כדי להשיג יעד זה, הוא היה חייב להשמיד את מערכי הטילים שאיימו על יכולת הפעולה שלו מעל שמי החזית. בגלל הטראומה של כישלון מבצע "דוגמן 5ב" ביום השני של המלחמה, חיל האוויר נמנע כמעט עד סופה מהתמודדות עם מערכי הטק"א בתעלה וויתר על השמדת מערך הטק"א בגולן. לכן, כמעט עד סוף המלחמה, הוא לא היה יכול לסייע ביעילות לכוחות צה"ל. תחת זאת הוא מיקד את מיטב משאביו במשימה הסיזיפית של שיתוק שדות התעופה של האויב והשמדתם, משימה שאמנם התכונן לקראתה, אבל גם כאן הוא לא זכה להצלחה גדולה. לכך יש להוסיף את העובדה שמסיבות לא ברורות החיל נמנע כמעט כליל מביצוע אמנעה — תקיפת כוחות שנעו אל קו החזית — ואפשר לכוחות האויב חופש תנועה חסר תקדים. גם לכשל זה היו השלכות קשות על מהלך המלחמה.

הספר בנוי משלושה חלקים. החלק הראשון מתאר את הדרך אל מלחמת יום הכיפורים בדגש על תהליך ההתעצמות המרשים של חיל האוויר, על בניין כוחו של צה"ל ותוכניות הפריסה שלו לקראת מלחמה ועל מסכת האירועים שהובילה את מדינת ישראל והצבא למצב שאליו התייחס הרמטכ"ל לפני המלחמה כמצב "קטסטרופה", קרי מתקפה ערבית בעת שרוב כוחות הסדיר עדיין אינם ערוכים בעמדותיהם. בנסיבות אלה, חיל האוויר היה החיל היחיד שהיה יכול למנוע את ה"קטסטרופה" עם תחילת המלחמה, אבל כאשר היא פרצה, גם הוא נתפס לא מוכן ולא מאורגן לקראתה.

מדוע זה קרה וכיצד התעצבה דוקטרינת הפעולה של חיל האוויר במהלך המלחמה — הוא נושא חלקו השני של הספר, המתמקד בארבעת ימי הלחימה הראשונים. אלה הם הימים שחיל האוויר הכין בהם מכה מקדימה ולא הוציא אותה לפועל, כשל במבצעים הגדולים לחיסול מערכי הטילים במצרים ובסוריה, החל לסייע לכוחות הקרקע באזורים מוכי טילים, פתח בסדרת מבצעים לשיתוק ולהשמדה של שדות תעופה וביצע, לראשונה מאז 1948, מבצעי תקיפה נגד יעדים מרכזיים בלב בירה ערבית. חלק זה מסתיים בפרק ביניים המתמקד בשתי החמצות גדולות, אשר לא זכו עד כה לתשומת הלב הראויה להן, ובתיאור מניפולציה שעשה מפקד חיל האוויר בנוגע לכוחו של החיל; מניפולציה שהייתה עלולה לקבוע את גורל המלחמה.

היום החמישי למלחמה, 10 באוקטובר, פתח את הפתח לימי פעילות שגרתית יותר של חיל האוויר, עד 24 באוקטובר. בימים אלה עוסק חלקו האחרון של הספר. הם היו לחוצים פחות, בוודאי בהשוואה לימי המלחמה הראשונים. נראו בהם פחות שינויים תזזיתיים במשימות החיל, אבדותיו קטנו ופעילותו הפכה למסודרת ומאורגנת יותר. עם זאת, גם ימים אלה היו רצופי משברים, ורק לקראת סופם, לאחר הידלדלות וחיסול מערך הטק"א המצרי בתעלה, חיל האוויר חזר לעצמו באופן מלא והחל לתת סיוע יעיל לכוחות הקרקע.

הספר מציג רק חלק מסיפור חיל האוויר במלחמה. הוא לא עוסק בטייסות המסוקים, שביצעו משימות בעורף האויב ופינו פצועים משדה הקרב, בטייסות התובלה, שמילאו מאות משימות לוגיסטיות והעבירו אלפי פצועים משדות תעופה בקרבת החזית למרכז הארץ ובטייסות הקלות שתרמו אף הן למאמץ. לכל אלה שמור מקום בהיסטוריה של המלחמה וראוי שהוא יתמלא במהרה. ואף שספר זה עוסק בטייסות הקרב, הוא אינו עוסק בטייסים ובטיסות, בחמיקה מטילים, בקרבות אוויר ובמעללי הגבורה הרבים של חיל האוויר במלחמה. מסיבה זו, ולאור זה שלמרות ערכם הרב של זיכרונות המלחמה אמינותם לאחר קרוב ל־50 שנה אינה גבוהה, כמעט לא קיימתי ראיונות לצורך כתיבת הספר. הוא מבוסס בעיקרו על חומרים מתועדים היטב, אם כחומרים ראשוניים, קרי מסמכים בלתי מעובדים, ואם כחומרים מעובדים המוצגים במסגרת היסטוריה מוסמכת. כאן מדובר, בראש ובראשונה, בספרו של ד"ר שמעון גולן על קבלת ההחלטות בפיקוד העליון במלחמה, בספרו של אלחנן אורן על התנהלות המלחמה ובארבעה מתוך שמונת הכרכים שכתב ענף ההיסטוריה של חיל האוויר המציגים את הנתונים המוסמכים ביותר על פעילות החיל במלחמה.14

מכיוון שספר זה הוא ניסיון ראשון מסוגו לתאר ולנתח את התרומה של חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים לכל אורכה, חשוב להדגיש כבר כאן מה אין בו ומהם הפערים שהוא מותיר. ראשית, מכיוון שעמדו לרשותי (בדרך לא דרך) רק ארבעה כרכים מתוך המכלול שחיבר ענף ההיסטוריה של חיל האוויר, החומר הזמין קיבל כנראה משקל עודף על זה החסר. דבר זה בולט במיוחד בתיאור חלקו של חיל האוויר בהשתתפות בלוחמת היבשה בחזית התעלה. בניגוד לסיוע בצפון, הכרך העוסק בכך לא עמד לרשותי. ניסיתי להשלים את החסר בצורות שונות, אך ההצלחה, לכל היותר, חלקית. חיסרון משמעותי עוד יותר נוגע לתהליכי קבלת ההחלטות בתוך חיל האוויר. הדיונים בתא ראש מרכז השליטה של חיל האוויר (רמשל"ט) הוקלטו ושוקלטו וגם דיוני המפקדים היומיים הועלו על הכתב וזמינים בכרכים האצורים בחיל האוויר. כיוון שהם לא עמדו לרשותי, יכולתי להשתמש רק בכמה קטעים שהתפרסמו, בעיקר לגבי "תגר" ו"דוגמן" ב־7 באוקטובר. עם זאת, ספר זה מתמקד בפער שנוצר בין מה שדרש הרמטכ"ל מחיל האוויר לעשות לבין מה שחיל האוויר עשה בפועל. לכן תיעוד הדיונים היומיים בין הרמטכ"ל או סגנו לבין מפקד החיל או ראש מחלקת האוויר לצד הנתונים היומיים על המשימות שביצע חיל האוויר, עונים על השאלה כיצד נוצר הפער. ולמרות זאת, ברור ששימוש בחומר הרלוונטי של חיל האוויר היה מאפשר לתת תשובה טובה יותר לשאלה הזו.

בכל מקרה, ברור שספר זה מהווה רק חתך ראשון בנושא רחב יריעה שלא קיבל עד היום את תשומת הלב המחקרית הראויה. כולי תקווה שבעתיד ישוחררו הכרכים העוסקים בחיל האוויר במלחמה וניתן יהיה לכתוב היסטוריה מדויקת ואמינה יותר. עם זאת, אני מניח שגם כאשר ייחשף התיעוד המלא הוא לא ישנה מהותית את מה שמוצג כאן.