מלחמות הצללים המוסד וקהילת המודיעין

כשמקישים את המילה Mossad ב"גוגל" מגלים כי תחת שם זה יש יותר משנים-עשר מיליון מופעים. מילה זו היא אחת מחמש המילים המזוהות ביותר עם ישראל (לצד "כיבוש ישראלי", "צה"ל", "בנימין נתניהו" ו"דוד בן-גוריון"). במונחים הלקוחים מתרבות עולם הפרסום, הצלחתו של המוסד למתג את עצמו היתה מעניקה למי שעומד מאחוריה את פרס "איש השנה" או אולי אף "איש העשור" בשיווק. ההצלחה הזאת הושגה בלי שבכלל התכוונו אליה. הזיהוי שנעשה ברחבי העולם בין ארגון ביון החוץ של ישראל ובין מדינת ישראל הושג ללא דובר, ללא יחסי ציבור ובלי תוכנית שיווק. זו תוצאה של שישים שנות פעילות של הארגון.

שמו המלא של הארגון הוא "המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים". מועסקים בו כמה אלפי עובדים (הצנזורה הצבאית אוסרת לפרסם את המספר המדויק), והוא מפעיל עוד כמה אלפי סוכנים, סייענים, מקורות ומבועים. לאחר חמישים שנות פעילות חשאית באפֵלה מוחלטת הוחלט במוסד להתאים את הארגון לרוח התקופה ולהקים אתר רשמי. כתובתו היא: www.mossad.gov.il.

המועד הרשמי של הקמת המוסד הוא 13 בדצמבר 1949, אף שבפועל הוא החל לפעול כארגון רק במארס 1951. את הרעיון להקים לישראל ארגון מסודר שירכז את כל פעילות הביון של ישראל מחוץ לגבולותיה הגה ראובן שילוח, יועצם המיוחד של ראש הממשלה דוד בן-גוריון ושר החוץ משה שרת. ביולי 1949 הציע שילוח לראש הממשלה להקים "מוסד מרכזי לריכוז ולתיאום שירותי המודיעין והביטחון". המטרה היתה לייעל ולשפר את התיאום וההכוונה של הפעילות המודיעינית. כחמישה חודשים לאחר מכן, בדצמבר 1949, אישר בן-גוריון את ההצעה. כך נוסד "המוסד לתיאום", שלכאורה היה אחראי על תיאום הפעולות של גופי הביון השונים שפעלו בחוץ לארץ: "המחלקה המדינית" של משרד החוץ ו"מחלקת המודיעין" (לימים אגף המודיעין) באגף המבצעים של צה"ל.

המוסד לתיאום בראשותו של שילוח פעל במסגרת משרד החוץ, אך נכשל במשימתו והתיאום המיוחל לא הושג. מאבקי הכוח על נכסים, משאבים, כוח אדם, סוכנים ושטחי פעולה בין המחלקה המדינית, מחלקת המודיעין ושירות הביטחון הכללי, גרמו לתקלות, לנפילת רשתות ואף למותם של סוכנים, ופגעו ביכולת של הביון הישראלי לבצע כראוי את תפקידו. על רקע זה הורה בן-גוריון לשילוח לבצע מהלך ארגוני נוסף. במארס 1951 פורקה, למורת רוחם של אנשיה, המחלקה המדינית. במקומה הוקמה רשות מרכזית, שתפקידה היה לטפל בכל פעולות האיסוף המודיעיני בחוץ לארץ. שמה היה בתחילה "הרשות", ובהמשך "המוסד". באותו מהלך הועברה האכסנייה שבמסגרתה פעלה הרשות כארגון, ממשרד החוץ למשרד ראש הממשלה.

סמלו של הארגון הוא מנורה בת שבעה קנים, מבית המקדש, כפי שהיא מופיעה על שער טיטוס ברומא, שהוא גם סמלה של מדינת ישראל. הסמל מעוטר בפסוק, "באין תחבולות יפול העם ותשועה ברוב יועץ" (משלי יא, יד), אך המוטו של המוסד מזוהה יותר עם פסוק אחר: "בתחבולות תעשה לך מלחמה" (משלי כד, ו). תחבולות, במובן של "הונאה", "עורמה", "מזימה", "טריקים". אפרים הלוי, מי שהיה ראש המוסד, אמר כי הסיסמה שהולמת יותר מכול את הארגון ומבטאת את רוחו היא: "כל דבר הוא בר-ביצוע (אפשרי)."

הדימוי שיצר לעצמו המוסד, או שמא מוטב לומר - נוצר למוסד, צמח לממדים מיתיים. מיתוס במקורו היווני הוא נרטיב קדוש המסביר איך נוצרו העולם והמין האנושי. במובן הרחב יותר והמקובל בעידן המודרני, המילה מתייחסת לכל סיפור מסורתי או אגדה על גיבור או על אירוע. המיתוס של המוסד קשור לרוב לנועזות, לאכזריות, לתחכום, לתככים ומזימות, לעוצמה, לכוח ובעיקר להצלחה.

אך כמו בכל מיתוס, המציאות וההיסטוריה שעל פיהן הוא עוצב הן מורכבות יותר. המיתוס יוצר פולקלור בינלאומי שמייחס למוסד פעולות ומבצעים שלא היו ולא נבראו, חלקם דמיוניים לחלוטין. איראן טענה ב-2007 כי חשפה רשת ריגול של המוסד שהורכבה מסנאים. עיתונאי חוקר אמריקני טען כי המוסד חיסל ב-1991 את איל העיתונות היהודי-בריטי רוברט מקסוול, שטבע לאחר שנפל מהיאכטה שלו. עיתונאי אחר, גורדון תומאס, כתב טענה מופרכת עוד יותר, ולפיה המוסד חיסל את הנסיכה דיאנה, שמתה בתאונת דרכים בפריז ב-1997. טענה נוספת שהועלתה בהקשר למבצעי המוסד היתה שהוא שהפעיל את מוניקה לווינסקי ושלח אותה אל הנשיא ביל קלינטון, כדי שפרשת האהבהבים שלהם תגרום להדחתו לכשתיחשף.

אך תיאוריית הקשר הגרועה מכולן המיוחסת למוסד, הגיעה לשיאה כשבעולם המוסלמי, אך לא רק בו, נפוצו השמועות והטענות שהמוסד הוא שעומד מאחורי אירועי ה-11 בספטמבר. לפי אותה תיאוריה, המוסד שלח את הטרוריסטים האסלאמיסטים שחטפו את המטוסים והתרסקו על מגדלי התאומים ובניין הפנטגון ב-2001.

המוסד ודוברי הממשלה אינם מגיבים. לא על טענות הבל מופרכות, לא על ידיעות שיש בהן גרעין של אמת ובוודאי לא על עובדות נכונות. מדיניות השתיקה הרועמת מעצימה את המיתוס ומעמיקה את פחדם של האויבים. המוסד ומדינת ישראל לא יצרו את הדימוי הזה במכוון, אך הם נהנים ממנו.

עם זאת, במרוצת השנים, ובמיוחד בחוץ לארץ, התפתחה טעות נפוצה - זיהויו הבלעדי של המוסד כאילו הוא המודיעין הישראלי כולו. האמת היא שהמוסד הוא רק גוף אחד מתוך כמה המרכיבים את קהילת המודיעין של ישראל. שני גופים נוספים, שחשיבותם אינה נופלת מזו של המוסד, הם שירות הביטחון הכללי (השב"כ, שעד שנות השבעים נודע בציבור בכינוי שי"ן בי"ת) ואגף המודיעין (אמ"ן), שהוא הגוף הגדול והעשיר ביותר בקהילה במשאבים אנושיים, כספיים וטכנולוגיים.

הספר שלפנינו יספר גם את סיפורם של שני הגופים האלה וגם של יחידות נוספות, קטנות יותר, שהיו בעבר חלק מקהילת המודיעין. "נתיב" (לשכת הקשר) עסקה מאז היווסדה ב-1953 במה שאפשר לכנות "מודיעין יהודי", ותפקידה היה להקים קשר עם יהודי ברית המועצות ועם היהודים במדינות מזרח אירופה על מנת להגביר בקרבם את התודעה היהודית, לחזק את הקשר שלהם למדינת ישראל ובסופו של דבר לגרום להם לעלות לישראל. לצד נתיב פעלה יחידה נוספת והיא "ביצור", שהיתה חלק מהמוסד. תחום אחריותה היה ארגון הגנה עצמית של הקהילות היהודיות ברחבי העולם וארגון עלייתם של יהודים ממדינות ערביות ומאיראן, שבהן הם היו במצוקה.

גוף חשוב נוסף שהוקם בשנות החמישים במשרד הביטחון היה "הלשכה לקשרי מדע" (לק"ם), שפורקה לאחר שג'ונתן פולארד נתפס כמרגל בארצות הברית ב-1985. יחידה זו היתה אחראית לבנייתה ולשימורה של יכולת ההרתעה החשובה ביותר של ישראל: הנשק הגרעיני, שישראל מעולם לא הודתה כי הוא ברשותה.

בספר יהיו גם אזכורים ליחידה נוספת בשם "הממונה על הביטחון במערכת הביטחון" (המלמ"ב), שאינה משתייכת רשמית לקהילת המודיעין, אך מתוקף אחריותה לביטחון השדה ולאבטחת המידע במשרד הביטחון, בתעשיות הביטחוניות ובמוסדות מדעיים-טכנולוגיים של משרד הביטחון, היא התחככה בה ופעלה איתה במבצעים משותפים או מקבילים.

לא ניתן לספר את סיפור המודיעין הישראלי בלי להבין גם את הקשר המיוחד שיש לו עם היחידות המיוחדות של צה"ל, המופעלות בעזרת מחלקת "מבצעים מיוחדים" (מ"מ), ואת השימוש שהוא עושה באמצעים הטכנולוגיים השונים: מזל"טים, מטוסים, מסוקים ולווייני צילום.

הספר שלפנינו מנסה לבור את הבר מן התבן; להפריד בין המיתוסים והאגדות המיוחסים לקהילת המודיעין של ישראל לפעולותיה האמיתיות. הוא מנסה לשפוך אור על ההיגיון המפעיל אותה, על תולדותיה ועל האישים המרכזיים שעיצבו את דרכה מאז 1948. הוא מספר את סיפורם של הארגונים ושל חלק מהיחידות המרכיבות את קהילת המודיעין, ולא מדובר בסיפור של הצלחה בלבד.

בצד ההישגים מעוררי ההשראה ולוכדי הדמיון - חטיפת אייכמן, הבאת מטוס המיג העיראקי לישראל, מבצע ההטעיה המודיעיני שקדם למלחמת ששת הימים, איסוף המידע שהוביל להפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה ופעולות הביון השונות לשיבוש, לסיכול ולעיכוב תוכנית הגרעין של איראן - היה המודיעין הישראלי מעורב בכישלונות מביכים ובפעולות שהמיטו אסון ופגעו בשמה של ישראל ובערכיה הדמוקרטיים.

גם כאן הרשימה ארוכה: השלכת גופתו של חשוד בריגול ממטוס, שקרים ומעשי טשטוש של כישלונות כמו נפילת רשת הריגול במצרים, מעורבות בעסקי סמים, עדויות שקר בבתי משפט, פרשת קו 300, חיסול כושל בירדן, קשר אינטימי מדי בלבנון, כישלון ההתרעה מפני תסיסת הפלסטינים הנאנקים תחת הכיבוש הישראלי בשטחים, חשיפת שמו של סוכן מצרי של המוסד ועוד.

קהילת המודיעין של ישראל משקפת את "המצב הישראלי": מדינה קטנה החיה בלב מרחב מוסלמי גדול, שרובו מסרב להשלים עם קיומה, ואלה שהשלימו מסרבים להיכנע לתכתיביה. בתנאים כאלה היא חייבת להיות יצירתית, נועזת וכוחנית. עליה לפצות על היעדר הכמות בחתירה לאיכות ולמצוינות. אך היא חייבת להפעיל שיקול דעת ולפעול בזהירות ובתבונה.

המודיעין נהנה מהרבגוניות התרבותית והאתנית שמאפיינת את החברה הישראלית, שהיא חברה של מהגרים שהגיעו מכמאה מדינות. אך הוא גם חשוף לחולשותיה וסובל מהן. עליו ללמוד את מגבלות הכוח ולרסן את השימוש בו.

"הגורם האנושי - האיכות האנושית - הוא החשוב ביותר לישראל כחברה ולמודיעין הישראלי בפרט," אמר מאיר עמית, היחיד שנשא בשני התפקידים הבכירים בקהילה: ראש אמ"ן וראש המוסד. האבחנה שלו היתה נכונה כשנאמרו הדברים, בשנות השישים, והיא נכונה ביתר שׂאת בימינו אלה. היא בוטאה גם בדבריו של ראש המוסד הנוכחי תמיר פרדו, המתפרסמים באתר המוסד: "הצלחתו של הארגון וביצוע משימותיו המורכבות מותנים באיכות האנשים המשרתים בו, ומהווים את לבו של המוסד ואת הכח המניע אותו."

במשך שנים מנסה קהילת המודיעין להתמודד עם ניגודים סותרים שלכאורה לא ניתן לגשר עליהם ועם דילמה מובנית וייחודית למצבה. הווה אומר, ישראל היא מדינה המנסה לקיים משטר דמוקרטי, בין מלחמות, תוך כדי מלחמות, להתנהל על הרצף שבין היותה קורבן למעשי טרור לבין תוקפנות והפעלת כוח עודף, וכל זאת תוך כדי קיום שלטון כיבוש על עם אחר. מכאן גם עולות השאלות הנוקבות כיצד לאזן בין ערכים דמוקרטיים לבין ביטחון לאומי; כיצד לשמר את זכות הציבור לדעת וגם להפעיל צנזורה; כיצד לסכל פעולות טרור ולחקור חשודים מבלי לפגוע בזכויות אדם ומבלי לאבד צלם אנוש.

"המצב הישראלי" הוגדר גם כ"דמוקרטיה מתגוננת". בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר, "המצב הישראלי" היה לנחלת כל הדמוקרטיות המערביות. רובן נקלעו ללבטים שמאפיינים את השיח הציבורי הישראלי כמעט מאז היווסדה של מדינת ישראל, וגילו כי עליהן להתמודד עם הסוגיה כיצד ליישב ולאפשר דו-קיום בשלום של ערכים דמוקרטיים ושל ביטחון לאומי ושימוש בכוח להגנה עצמית לשם הדיפת איומים.

לאמיתו של דבר, קהילות מודיעין במדינות דמוקרטיות מצויות במצב מסובך, כך שידם לא תהיה על העליונה לעולם. "הטובים" חייבים לכבד את החוק, לפחות בגבולות המדינות שלהם. "הרעים", הטרוריסטים, לעומת זאת, מנצלים עד תום את הזכויות שמקנות להן החברות הדמוקרטיות שאותן הם מתעבים ומבקשים להפיל.

לפני עשרים ושתיים שנים פרסמנו את הספר מרגלים לא מושלמים. הספר תיאר את תולדות קהילת המודיעין של ישראל ועסק בנושאים המופיעים גם בספר זה. אך מאז השתנו דברים רבים. בנקוף השנים, זכינו להיכרות מעמיקה יותר עם הנושא כשחומר רב וחדש נחשף. הנגישות למסמכים נעשתה קלה יותר. אנשים רבים הסכימו לדבר איתנו.

במרבית הארגונים הנדונים בספר זה נכתבות במחשכים היסטוריות רשמיות שמיועדות רק לקומץ של יודעי ח"ן ושותפי סוד. ספרים אלה מיועדים למטרות אימון והכשרה של דורות חדשים של עובדים ולמורשת הארגון. הנכתב בהם לא מגיע לידיעת הציבור.

אולם ספר זה אינו ספר רשמי וגם אינו ספר "מטעם". ניסינו לכתוב את ההיסטוריה של קהילת המודיעין מבלי לייפות את המציאות, בלי כחל ושרק; לשבח היכן שראוי לעשות זאת ולבקר את מה שראוי לביקורת.