מלח בחומות

פרולוג שלהי קיץ 2006 החלון של וורדה

יום אחד הוא תקף אותי. אותו ריח של כמון, פפריקה ובהרט שעלה מקול שלא שמעתי זה חמישים שנה. החלטתי לשוב אל העיר ואל הבית, אל השווקים ואל כיכר עבודי, ובעיקר אל וורדה, כדי לחפש שם את שאבד לי ויצר בי רעד ונשימה לא סדורה של געגוע.

בבית של וורדה הכול סדור לקראתי. בפטיו פרחו באדום לוהב פרחי הגרניום שמעליהם הארומטיים היא מכינה לי תה של פעם. לוורדה פתרון לכל בעיה וגם לגעגוע שהתקבע בי.

אני נכנסת לכיכר עבודי ועוקפת את כנסיית הסרג'נטים שמאחוריה מתפתלת סמטה צרה. בקצה החסום אני רואה שער ברזל שנצבע במשך דורות עד שיצר מערבולת אמנותית של שכבות מרובדות. מאחוריו אני מופתעת לגלות פטיו מרוצף שבו עציצי חרס גדולים ששתולים בהם צמחי לבנדר, פטרוזיליה מסולסלת, שיבא, רודא, יסמין לבן פרחים, גרניום ועוד כמה צמחים שאיני מזהה. לבית שני חדרים, מסוידים סיד לבן וגס. לחדר האחד תקרה גותית מקומרת ולשני תקרת עץ. מאוורר התקרה משיב רוח רעננה בחדר הראשון, והרוח פולשת חלושות גם לחדר הסמוך. במטבח עומדות צנצנות החמוצים, החצילים הכבושים, הזיתים הדפוקים, המלפפונים במלח והלימונים הכבושים. לַבָּנֶה עטופה שמן זית זהוב מציצה מתוך צנצנת, וג'יבנה מחלב עזים מתקשה במֵכל זכוכית.

וורדה, נוצרייה מרונית כבדת משקל, לבנת פנים ותכולת עיניים, מקבלת את פני בחיוך שמרעיד בי נשכחות. ממבטה משתקפות פנים אחרות – נשכחות. במטבח היא פותחת צנצנת ושולפת מתוכה חופן רוזמרין יבש שאותו היא מפוררת בתוך כוס ושעליו היא מוסכת דבש ומוזגת מים רותחים. טעמו המר־מתוק של המשקה נוסך בי תחושה של זמנים קדומים, וריחו כריח קטורת.

"סבח אל ח'יר!" צועק שכן מן החלון שמעבר לסמטה.

"סבח אל נור," עונה וורדה, ואומרת, "הבחור הזה קוראים אותו עבדו. הוא יספר לך סיפורים ואת תכתבי. אבל תיזהרי מהפה של האנשים ותשמרי על הכראם שלהם כי זה מה חשוב כאן בעיר העתיקה."

מהגג השטוח של הבית הקטן נשקף רחוב החומה. רוח הים ורחש הגלים מערסלים את האנשים שבוחרים לישון בערבי הקיץ החמים על הגג ולשאוף את ריח המלח המעורב בריח אצות ודגים שנפלטו אל החוף וגדשו את לוחות אבני הכורכר.

מול הים אני חשה ברגיעה של פעם ובמנוחה של ילדות. קרני השמש יוצרות זווית קלידוסקופית, וריצודים של אור מרקדים על קירות הסמטה. מכל כניסה אפלולית ניבטת איזו זקנה או פני ירח של ילד כחול עיניים וחייכני. הזקנות הגרות בכוכים שבסמטאות הן היודעות נסתרות. תנועות ידיהן מביעות את קורות הזמנים. את שעדיף היה לטמון ולצפון בתוך מניין הימים שעברו ונשכחו ואת הסיפורים שלא נשכחו.

אני מדמיינת את אמי מנחה אותי ולוחשת, "אם תלגמי קפה בהל בחברתן או תצטרפי אליהן כשהן מעשנות נרגילה בעלת ארומה של תפוח או אולי של יסמין, ואם תנוח עליהן רוח הסיפור העממי כמו בערב אחרי התפטיר של הרמאדאן, הן ייאותו לשתף אותך במעשיות שסופרו והועברו מאם לבתה. ואם בעלת ברית את ונלחש באוזנן שֶבּת העיר השבה אל מחוזות ילדותך את וכוונותיך טובות, אולי תזכי לשמוע מהן פתיחה קלאסית המבטיחה סיפור, 'כאן יה מה כאן,' כלומר, 'היה היה...'. המספרת תתחיל בעניין צדדי ונפתל, ולאחר שתסלסל בקולה ותכחכח מעט בגרונה תגיע אל העיקר. אם עתותייך בידייך היא תנסה לטמון לך מלכודות. היא תבחן את תגובותייך ותבין אם יש טעם לחשוף סוד זה או אחר. אם תצחקי במקום הנכון ותניעי ידייך בביטול ותאמרי, 'יה חביבתי, בינת אל ח'ארה אנא,' (בת השכונה אני) ותוסיפי, 'תדזכרי אומי כאנאת ז'ריתקון וואוחותכום,' (אמי הייתה שכנתכם ואחותכם), ואחרי שתשללי את האפשרות שניתן להוליכך שולל, יצוף הסיפור האמתי. במהלך הסיפור תסיימי כוס קפה ותהפכי אותה על פיה, ואחרי שתרעיפי שבחים על הסיפור ועל המספרת, תואיל בעלת הבית לומר לך את צפונותייך ותרמוז לעתידך. חריש הקפה בכוס על ערוציו יספר לה את סיפור חייך וישכיח את הסיפור שסופר לך, כי תשומת לבך תינתן למוצא פיה של הידעונית.

"לא תיחשבי שייכת לקהילת בני העיר אם הם לא יֵדעו מהי מגמת פנייך ומהם שורשייך, ורק אחרי שיהיו סמוכים ובטוחים בזהות אביך ויתארו את מוצאו ואת מעשיו הטובים ייתנו בך אמון מלא."

אני זוכרת ש'כראם' היא מילה מובילה. הסמטה שלנו, סמטה עשר, נקראת גם 'סמטת הכראם' או 'ח'ארת אל מעלה', היא 'שכונת העלייה'. מי שכבודו אבד אולץ לנטוש את הסמטה, ובמקרים חמורים גם את הקהילה, ולנדוד במרחבי העולם. אך זה ששמר על כבודו ועל כבוד הוריו, ובמיוחד על כבוד אמו ואחיותיו, נחשב כבן האדמה וכאדם הנטוע באדמתו והוא משתרש בתוכה כאילן השומר את סודות שורשיו ומעבירם רק לעליו. החוקים ברורים. אין בהם קול האומר אני אלא אנחנו. אין בהם קול האומר מסרב אני, אלא אם כן הסירוב הוא קהילתי.

וכך, בין קפה לקפה, בין קול לקול, בין מוסכמה לחברתה, בין כאב לכאב ובין מנוד ראש אחד לתנופה כמעט נסתרת של יד או זיע של רגל, נחשף לעתים סיפור מופלא. אך הוא לא יהיה יתום כי סיפור חושף סיפור, כמו בצל שנקלף ממנו גלד אחר גלד ודמעותייך צרובות בצריבתו. כך נפתח בעדינות ובעקיפין סיפור אחר סיפור עד שמגיעים אל הסיפור האסור בתכלית האיסור. בתוך סיפור כזה חיים גם סיפורי משנה הנלווים אליו ככוכבי לכת. סבלנות רבה תידרש כדי לשמוע את הסיפור האחד המתעכב ומתבושש להילחש.

מי מהאנשים יעז לספרו וכמה ספלי קפה יימזגו, כמה נרגילות תחוששנה וכמה סירות תפלגנה אל הים עד שיעלה מתוך אדוות הגלים סיפורה של האישה הלבנה שעלתה להם כאפרודיטי משום מקום ובאה למקומותיהם כדי לאשש את שסברו תמיד, שאין לתת אמון בזרה שעלתה מן הים ובאה אל בין הסמטאות.

למי יינתן הכבוד לספר את הסיפור? כי היררכיית הכבוד ברורה. האחרון להיוולד הוא האחרון לספר. אך אולי ההעזה תבוא דווקא מאיזה ינוקא מתפרחח שאומץ לבו ניכר בו דווקא בשל העזתו לקפוץ מעל לחומה לא רחוק מן הנמל הפיזני היישר אל תוך מימי המפרץ. קפיצה כזו יכולה להסתיים בשליית חפץ עתיק שיזכה לתרועות התיירים שייצפו בהערצה בצעיר המטפס אל החומה כשהוא נאחז בזיזים וקורא תגר על כוח הכבידה. אולי הוא שיפלוט את הסיפור על העיר והבית ועל האישה הלבנה.

* * *

וורדה יודעת את תוואי החיים, אך לא את תוואי האלפא ביתא. בעיניה, עיני הדגים שהיא מנקה הן ספר; צהוב הגרניום הנובל – רומן; מחשוף האבן מתחת לטיח הבית והסמטה הם דברי הימים שחלפו. היא קוראת לי את העיר בדרכה, מבארת אותה, מתבלת ומגישה לי אותה על גבי טס נחושת.

"תראי," היא אומרת, "הדג הזה שלא קנינו בשוק הוא כומו בן אדם מת. הריח שלו היה רע כי הוא שחה במים רעים. מי ששוחה במים רעים נהיה רע. קשה לנקות מהבן אדם את הקשקשים שלו ולהחליף את הזימים שלו, גם אם יש לו קישוט של פס צהוב. תחפשי תמיד את הריח. בן אדם מתי הוא מפחד או מסתיר משהו יש לו צבע וריח של פחד, וביחד עם הפחד בא ה'דאוואווין', יעני ה'שטויות' של החיים. בן אדם הוא כומו דג רע שקופץ לתוך מים נקיים ומלכלך גם אותם."

ידה של וורדה מפשפשת בתוך מעי הדג שקנתה בדוכן השוק כשהיא משתיקה בחיוכה את המוכר המגונן על סחורתו, וממשיכה: "את מחפשת אצלנו את הדג המסריח, למה? כי עליו דיברו הרבה זמן אחרי שהבטן כבר נרגעה מהכאבים. את הפנים של הדג ואת הזנב שלו שוכחים, אבל את הכאבים שלו אף פעם לא שוכחים. אני אומרת לך, תיזהרי מהאנשים הרעים ומהעין שלהם. תריחי אותם, ואחר כך, אם תתעקשי לספר, אהלן וסהלן. אבל תיזהרי, כי גם מסיפורים הבטן יכולה לכאוב, הרבה לכאוב!

"הסיפורים, אללה יוחדום," ממשיכה וורדה, "הם כמו צלקת שמכאיבה כשהשמש זורחת או כשהגשם יורד. גם מכתבים או פתק שהחבאת הם סיפורים, ואם את פותחת אותם את מרגישה את הכאב הרבה זמן. אז שתיזהרי לך מכל מה שכתוב. ומתי שכואב לך תיקחי קצת פרחי בבונג ודבש של כפר יסיף מעורבבים עם מקלות קינמון ועוד כמה גרגרים של אבקה שאני אתן לך אבל אין לה שם בעברית. תשתי כוס אחת ותמרחי קצת על הפנים, וממה שנשאר תשטפי את פתח הבית."

וורדה מזה על עצמה חומץ עם מים נגד עין הרע ושוטפת את מפתנה במי ים, "כי מה שבטוח בטוח." רק לאחרונה התחילה לקלף את אבני הכורכר בפטיו שלה. האבנים לא נענות לה בקלות, אבל היא לא ממהרת. "האבן שנחשפת מספרת סיפורים שכדאי לך לספר אותם, ומה שלא תגלי כדאי לך לשאול אותי כי אני הייתי פעם, כך אמרה לי מגדת העתידות, נזירה במנזר שכתבה סיפורים, ובגלל זה הבעל שלי מת והגורל שלי הוא לקבור את כל מי שיתחתן אתי. לנזירות יש נשמה אחרת."

כאן, אני מחליטה, הזמן אחר. הוא לא נערם דקה אחר דקה, שעה אחר שעה, אלא משלב עבר ועתיד ומלוּוה בברכה 'יעתיק אל עפיה', שאלוהים ייתן לך כוח. כאן לא מתביישים לעסוק בשאלה מאיפה באת ולאן את הולכת. כאן מקשיבים באורך רוח לסיפור חייך, מהנהנים ומנידים ראש לסבלותייך, וכשהסיפור נקטע ימתינו בסבלנות להמשכו מבלי להאיץ בך. ואם סיפרת חלום סתום את זוכה באופן מידי להטבת חלום ולברכה 'בסיר ח'יר', דהיינו, יהיה בסדר, כדי שתמשיכי לספר בשלווה עד שתזכיר קריאת המואזין למאזינייך המסורים ששעת ארוחת ההפטרה של הרמאדאן הגיעה.

כאן לא תוכלי שלא להיפגש או לפגוש אנשים. כאן אינך יכולה לסטות מהדרך כדי להתעלם ולהיעלם. כאן אמורות כל דרכייך להיפגש בדרכי כל אחד, ובהצטלבויות, סיפור פוגש סיפור. אהבה פוגשת אחרת וזקנה פוגשת את צעירתה ובת דמותה. כאן אין מכתבים ולא שיחות טלפון. כאן יש חלון ושכנה וצעקה. ברכה, נפנוף מטפחת ותפילה. מאפה נפגש במאפה בטבון המקומי, והשכנות ילמדוך ש"עדיף למסור את מאפייך גם אם מחציתם ייאכלו על ידי האופה."

כאן אין מכירים את החיבוק הגלוי. מקומו של מגע הוא לעולם בחדרי חדרים. החיבוק הוא בדרך שבה את מגישה את הקפה, טוחנת את ההל וכותשת את המוסקט, את הקינמון ואת הציפורן לבהרט. כאן הזיכרון עומד למבחן יומיומי והזוכרת עומדת על משמר דלת השכחה כי מי ששוכחת לא קיימת ומי שזוכרת מועצמת. "זיכרון הוא כוח," פוסקת וורדה.

הריחות ממטבחה עולים באפי. ריח שום ומרק עדשים, ריח דגים על מצע ירק, אפויים בתנור, וריח סנייה עם טחינה.

"לפעמים," ממשיכה וורדה את תהליך חינוכי מחדש, בתערובת של עברית וערבית, "הבן אדם רץ והלחם רץ לפניו. כשיש עיניים גדולות, אפילו את הלחם הבן אדם לא משיג, כי אלוהים דוחף את הרץ אחורה. אני לא מלומדת ואלוהים לא עזר לי, אבל למדתי משהו על גורל. את יודעת שיש נשים שפוגשות פעם אחת בחיים בן אדם שאלוהים החליט שהוא הבן אדם שלהם אבל אישה אחרת כבר לקחה אותו לכל החיים, ואז את לא מקבלת את הבחור שלך אלא רק את החורים שלו. כל חור – ג'ורה. ואת חיה עם הג'ורה הזאת שלו ושלך, ואת חיה עם הקליפה שלו פחות מאשר עם התוכן שלו. את מחבקת בן אדם שלא מחובק בבית שלו. את תופרת לו את המכנסיים ואת הכפתורים שנשרו, ועם כל כפתור וכפתור הבדידות שלך גדלה. לחכות זה המזל שאלוהים סידר לי. לחכות ולקוות שיהיה טוב, שתהיה שלמות ושתהיה השלמה." כך מסכמת וורדה את חייה לצד אהוב עלום.

היא קולפת שום וקוצצת פטרוזיליה. היום קנתה בשוק מלפפונים בלדי קטנים קטנטנים שאותם תחמיץ במלח, בפלפל, בפטרוזיליה ובשמיר ואחר כך תתחוב לתוך צנצנת. שם ימתינו צפופים, קטנים וערמומיים עד שירקותם תצהיב. לג'רה נוספת היא תוחבת חצילים זערוריים, סגולים שחורים, ופלפלים חריפים שזורים על חוט. היא דואגת שגודלו של כל חציל יהיה כגודל חופן כף ידה, מעין מדד מדעי התואם את טבע האדם. כל אחת בשכונה וחמוציה הסדורים על פי מידתה.

שעת המנאיש, אותן פיתות בזעתר, הגיעה. בין מנאיש למנאיש מספרת וורדה ומספרת. על מה סיפרה ועל מה לא סיפרה. על נישואיה בגיל ארבע עשרה לנהג מונית שנהרג בתאונה ליד מערת אליהו הנביא בתוך שנה. על מגדת העתידות שחזתה את עתידה והדגישה שכל גבר שיתחתן אִתה ייהרג או ימות שלא בעִתו. קולה רעד כשסיפרה על הכומר שהכריז ביום הלוויה בכנסייה על הריונה כדי שאנשים לא ילעיזו על בטנה שתתפח לאחר שבעלה כבר נקבר, ועל אהבתה האסורה לסמיר, שהבין שהאישה שהוא אוהב עלולה להביא למותו ועל כן נשמע לדרישתה לחיי חטא וויתר על גירושיו מאשתו שבכפר. סיפרה על בתה שמרדה ונישאה למוסלמי ממצרים והיגרה לגרמניה, ועל נכדיה שהיו ילדי כלאיים מצרים, ישראלים וגרמנים מחד, ונוצרים ומוסלמים מאידך, ועל העולם שהשתגע כי אנשים לא יושבים על האדמה שנועדה להם.

המנאיש של וורדה מכניסים את הסתיו לבית. "שני קילוגרם קמח, כף שמרים, כף סוכר, כף שמן וכמעט ארבע כוסות של מים פושרים." גשם ראשון ניתך. צמחי התבלין בחצר המתוחמת בקירות אבן עבים נשטפת באחת והאוויר מיטהר. וורדה יורדת למרתף ושוטפת סיר עמוק וקרש לרידוד.

"את הסיר ואת הקרש הזה קיבלתי מאבא שלי לפני חמישים שנה כשאמא שלי לימדה אותי לאפות מנאיש," נזכרת וורדה ומלטפת באהבה את משטח העץ המהוה. את הפיתות הקטנות שהיא לשה היא מניחה מתחת לשמיכה רקומה. וורדה מעוררת בגופי זיכרונות ילדות רחוקה. אני נזהרת לא להתלהב יתר על המידה מהמנאיש הנאפים בסיר חשמלי, ספוגים שמן זית וזעתר ירוק שנכתש מבעוד יום ופונק בסומסום קלוי מעשה בית. כדי לספק את יצר האכילה שלי היא מפזרת על אחת הפיתות החמימות גבינת עזים לבנה שהביאה אִתה מכפר יסיף. אני מנסה להסתיר את תאוות האכילה ונהנית בינתיים מאווירת החמימות העוטפת את הבית כשבחוץ ניתך הגשם. קולה של וורדה מלווה את מעשה היצירה, נישא באוויר הריחני ומתגבר על קול הגשם השוטף את הפטיו.

"תטעמי מהסומק הסגול הזה. אני מכינה אותו לבד," היא מפצירה בי. המנאיש שעליהם פיזרה פלפלים ובצל, מוכנים. גם האחרים, הירוקים, נראים כבר כמו שדה בגשם, ואלו עם הגבינה ייאכלו בעוד רגע.

וורדה אומרת, "אנשים שואלים אותי למה אני לא הולכת לכנסייה ולמה אני לא מתפללת. אני אומרת להם שאם אני אגיע לשמים ואפגוש את אלוהים, יש לי הרבה להגיד לו. אשאל אותו למה נשארתי בלי אמא מגיל ארבע ולמה הוא הרג לי את בעלי כשהייתי רק בת חמש עשרה ולמה הבת שלי התרחקה ולמה לא יכולתי להתחתן ולמה הבן של אחי גנב אותי."

הסומסום הקלוי משמיע קולות פיצוח ובסיר מבעבעת עוד פיתה. שבע פיתות נוספות בדרך אל האפייה. וורדה שולפת מן הארון את הדפים הממוספרים של הבנק המעידים על הכסף שגנב ממנה בן אחיה. הוא נמלט אל ביתה מאימת נקמת דם אחי אהובתו שגרה באחד מכפרי הגליל. הוא חי אצל וורדה בחדר האורחים בעל התקרה המקומרת כשהוא מבלה את זמנו באכילה רעבתנית. היא ליוותה אותו במבטים מחבקים, מחליפה אותו בבתה שאבדה לה, עד שהבינה שהחתים אותה על צ'קים שאת מספרם זייף. כוחו של האפס שהוסיף לסכום המקורי ניכר בצ'קים ההולכים ומתיישנים.

"לכן אני לא מתפללת. כי כל התפילות שלי יבשו מול הבגידה שלו. אבל אני לא תבעתי אותו. הצ'ק צועק לי מהוורידים חזק יותר מהשלטונות שאמרו לי תתבעי! אבל אלוהים ישלם לו ולאמא שלו ולכל משפחתם על שלא בכו אתי כשנותרתי ללא גרוש." וורדה שולפת את המנאיש האחרון כשהוא לוהט ומניחה אותו בזהירות על השמיכה ואומרת, "פה את צריכה להשתמש בידיים שלך ולא בכף. היד מרגישה את הפיתה שהיא כמו קרם על הגוף."

אני זוללת את המנאיש השלישי.

"מאז שאנשים התחילו לאכול הרבה בשר," היא מוסיפה, "אין אהבה בעולם. הלב של האנשים נהיה קשה. אין להם רחמנות. הם הפכו לחַיות כי הם קיבלו את החיה לתוך הגוף. כשאוכלים חזירים נהיים חזירים. הצעירים אוהבים הרבה בשר ולא אוהבים אנשים. זה לא סתם שהפרה השתגעה, האכילו אותה עצמות של חיות אחרות שקלקלו לה את הגוף. הבן אדם הוא לפעמים כלב גדול שאין לו רחמנות. הבן אדם קלקל את האדמה ואת השמים. כשהיינו קטנים אכלנו בשר רק בחגים וקיבלנו בגדים יפים רק בחגים. רק אנשים עשירים אכלו הרבה בשר. היום אין רומנטיקה ואין אהבה, יש רק כיס וכוס ומיטה." וורדה צובטת את הבצק שנותר ופניו כפני הירח, המקומר בגבעות ובבקעות צחיחות. היא ממלאה את החרירים של הבצק במיטב תנובת הגליל: זיתים דפוקים מהכפר רמא, בצל סגול ועגבניות מפקיעין וגרגרי תירס משדות קיבוץ יגור.

אחר כך היא ניגשת למזנון העתיק ואומרת, "את המזנון הזה קניתי לפני ארבעים שנה מאבא שלך, ועד היום הוא חייב לי מגירה."

"לי הוא חייב יותר," אני עונה לה.

וורדה שולפת ממגירה נסתרת שנשלפת בלחיצה על ידית שנמצאת בתחתית הארון חבילה עטופה בעיתון מתפורר.

"אני לא יודעת לקרוא. אז קראתי לך לבוא אצלי כדי שתקראי מה כתוב כאן. אולי זה חשוב. מצאתי את החבילה כשחיפשתי את הכסף שלי כי לא האמנתי שהכסף נגנב."

לבי נחלש וברכי רעדו. המנאיש של וורדה יצרו בלוק בבטני. חלון נקרע בי:

חג פורים. ילדוּת. אמירה עומדת על החומות ואחר כך קופצת מחלון לחלון. שמלתה הלבנה מתבדרת ברוח והגשם יורד ויורד על פניה, על שמלתה, על ראשה ועל רגליה החשופות. האנשים מביטים בה מחלונות הבתים שגובהם כגובה החומה. מלאך צף לו מול חלונות ביתם ואחריו פייה לבנה. 'עיד אל מסאחר' קוראים הערבים לחג הפורים, אבל אצלנו לא הייתה כל 'מסחרה'. היינו פיות שמקפצות על החומה ומסתתרות במורדה המשתפל אל הים כדי להביט אל הים הגדול. אמירה מצביעה למרחקים ואומרת, "משם באתי אלייך. עזבתי את אבא ועכשיו יש לי רק אותך, את ג'ורג' ואת ענתר."

ריח הזעתר, הסומק החמוץ ותערובת הבורגול הנחמץ בטבולה מגיע אלינו, מעורב בריח ים ובריח דגים מטוגנים בשמן זית וצנובר. עד היום זהו ריח הכאב שלי וריח המאמץ שבריצת ההימלטות מעל החומות בתחפושת פיות. אנחנו נמלטות מן העבר אך גם מן ההווה. שומר המגדלור השיכור מביט בתימהון במלאכיות שיורדות מהחומה ליד חוף הדגים המאובנים הנמצא במקום המפולש שבו החומה לא עמדה במעמסת הזמן וקרסה אל הים. אנחנו מטפסות על סאחרת אל שייכה (סלע השייכה) שבתחתית החומה. אני מספרת לאמירה את אגדת השייכה שעמדה מול הים וחיכתה לבנה האובד שישוב לביתו מן הים, כשעיניה נשואות לאופק והיא בוכה. לאט לאט היא מתאבנת והופכת לגוש מלוח התקוע מול הים עד היום הזה.

וורדה מפרשת את עוויתות הכאב שלי כחוסר נחת מהמנאיש, ומספרת, "יהודי אחד עבד והביא עצים מהיערות לשבת. אשתו הדליקה נרות והגישה לו את הארוחה. למנה אחרונה היא הגישה לו תאנים מהגן. האיש פתח את התאנה הראשונה והנה היא מתולעת, כך גם התאנה השנייה. האישה קמה ממקומה וכיבתה את האור ואז קרה נס. התולעים נעלמו ובעלה אכל בתיאבון את כל התאנים.

"תסגרי את העיניים ותאכלי!" פקדה. "מי שרעב אוכל הכול ומי שלא רוצה לראות תולעים אין לו תולעים. לא בפֵּרות, לא על האדמה ולא בדמיון. מי שרוצה לראות תולעים ימצא תולעים ומי שרוצה לראות פרחים יראה פרחים. העיניים של אנשים מתולעים רואים תולעים והעיניים של אנשים טובים יש בהם פרחים. בכל גינה יש פרחים ותולעים. מי שרוצה רואה פרח ומי שרוצה רואה תולעת."

וורדה מכינה ריבת ענבים בלדי ומחמיצה חצילים. היא משרה את החצילים מבעוד יום, מרתיחה אותם במים, ממליחה, מפלפלת וחותמת בצנצנת. היא לא קונה חמוצים וריבות במכולת כי היא פוחדת מהרעלות למיניהן. לטענתה, העולם מורעל והאנשים מרעילים ואללה יוסתור.

פטמה מביאה מהכפר קובה מבורגול ממולאת בבשר עזים שרעו בחופשיות בטבע וזיתים מבוקעים שנדחסו לבקבוקי קולה. וורדה ממהרת להיפטר מבקבוק הפלסטיק הרעיל, ומודה: "היום הכול רעיל. פעם יכולת לשלוט על הרעל. היום הרעל נמצא בים, בשמים ובמבט של האנשים."

אני חושבת על הקסאמים הנופלים בדרום. שם ארץ אחרת, עם אנשים שדומים לאלה אבל חיים בהוויה אחרת. לא מכירים בך ולא מתנזלים אל האחר. כאן רמאדאן אחר. חג חמים. האנשים צמים ועסוקים בשיפוצים. ביום הם חושפים את האבן מתחת לטיח וחיים בתקווה לעיר אחרת, נקייה, מסודרת ומתחברת. בית צמוד לבית. אדם מגלה מחדש את אבניו, מרווח את ביתו וחש את נשימת האבן שכוסתה בתלים של טיח. לראשונה הוא לא מחפש את הכיסוי אלא את הגילוי. פנים הבית מסויד בלבן והחוץ גלוי ורחוץ.

אני פורשת לחדר המקומר ומקלפת את גלדי הנייר החום של המכתבים, שנארזו ביד לא מיומנת על פי סדר כתיבתם.