מלכודת אוסלו

ג׳נין

בספטמבר 1989, בשלהי האינתיפאדה הראשונה וכמעט שנתיים אחרי שפרצה, שירתּי בג׳נין בתור מפקד כיתה בפלוגת חי״ר. כחלק מן הפעילות השוטפת ערכנו תצפיות וסיורים רגליים במהלך היום וסיורים רכובים בלילה, בעיקר ברחובותיה הראשיים של העיר. הסיורים הרגליים נעשו בדרך כלל בחוליות קטנות של שני חיילים ומ״כ. לעיתים, מחמת השעמום, התאחדנו שתי חוליות להליכה משותפת ברחובות העיר. עיקר הפעילות העוינת כלפינו הייתה יידוי אבנים בידי נערים בודדים או כמה מהם, וגם אלה התרחשו בתדירות לא גבוהה. במחנה הפליטים של ג׳נין הסיכוי ליידוי אבנים היה גבוה יותר מבשאר חלקי העיר, אולם גם שם הפעילות נגדנו הסתכמה בכך ותו לא.

כ־13 שנים לאחר מכן, במרץ 2002, שמונה שנים וחצי לאחר חתימת הסכם ״הצהרת העקרונות״ — הראשון בסדרת הסכמי אוסלו — יצא צה״ל למבצע הצבאי הגדול ביותר מאז מלחמת לבנון הראשונה, מבצע חומת מגן. היקף הכוחות כלל חמש אוגדות וכ־30 אלף חיילי מילואים, שנשלחו להשתלט מחדש על ערי יהודה ושומרון. הקרב הקשה ביותר במבצע התחולל במחנה הפליטים בג׳נין. טנקים, דחפורי ענק, מסוקי קרב וחיילים רבים נדרשו לצה״ל כדי לכבוש את השכונה הקטנה, שהייתה עמוסה לעייפה בנשק, בחומרי נפץ ששימשו למלכוד בתים ובמטעני חבלה לאורך ציר ההתקדמות של הכוחות. 23 חיילים נהרגו בקרב בג׳נין, ו־57 נפצעו.

מאז ועד היום משקיעה מדינת ישראל מאמץ צבאי כביר וחסר פרופורציה לעומת זה שהושקע לפני הסכמי אוסלו, כדי למנוע את צמיחתה המחודשת של מפלצת הטרור, בפעילות שגובה תשלום יקר לא רק מחיילי צה״ל אלא גם מהפלסטינים. המציאות הזאת — הכוללת מבצעים ומלחמות ברצועת עזה, פעילות יומיומית של יחידות מיוחדות ברחבי יהודה ושומרון, חילופי אש, ירי טילים, השלכת מטעני חבלה ורימונים, חשיפה של מעבדות חבלה וחומרי נפץ — והמחיר הבלתי נמנע בחיי אדם ובפצועים, לא התקיימה לפני שנחתמו הסכמי אוסלו, והיא מתוצאותיהם המובהקות.

לונדון

ב־30 בספטמבר 1938 ירד ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ׳מברליין, מהמטוס שהחזיר אותו ממינכן. בתמונה שהפכה להיות איקונית, הוא נופף בנייר שבידו מול ההמון הצוהל והכריז שהגיע עם אדולף היטלר להבנות שיבטיחו ״שלום בדורנו״. יריבו הפוליטי המר של צ׳מברליין, וינסטון צ׳רצ׳יל, הזהיר מתוצאותיו ההרסניות של הניסיון למצוא פשרה שתניח את דעתו של היטלר, אך נתפס בעיני מצדדי הממשלה כמחרחר מלחמה, או בשפה עדכנית יותר, ״אויב השלום״. עשרים שנה בלבד אחרי סיום מלחמת העולם הראשונה בריטניה עוד ליקקה את פצעיה וביכתה יותר מ־876 אלף נופלים, ואזרחים רבים טענו שאין סיבה להקיז את דמם של חיילים בריטיים נוספים. השלום, כך סברו, טוב מהמלחמה. פחות משנה לאחר מכן, ב־1 בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה.

מוסקבה

ב־8 במרץ 1953 הכריז העיתון על המשמר ש״העולם המתקדם אבל על מותו של י.וו. סטלין״ ודיווח על אבל כבד ה״שורר בכל ארצות הסוציאליזם ובלב כל איש קדמה ושוחר שלום בתבל כולה״. משמר לילדים הודיע לקוראיו הצעירים ש״קברניט המהפכה איננו״, על רקע תמונת ענק של סטלין, חנוט במדי צבא ומבטו הרם נישא אל עבר האופק. ״חטיבת השמאל״ במפלגת מפ״ם פרסמה מודעת אבל והודיעה ״ביגון, באהבה וביראת כבוד״ על מותו של ״מצביא הניצחון על הפשיזם ומשחרר העמים הנדכאים, גאון המדע הסוציאליסטי״ ועוד כהנה וכהנה תיאורים נמלצים. בקיבוצים ירד אבל כבד על רבים מהחברים, חגיגות פורים שתוכננו למחרת היום בוטלו ותמונות של סטלין במסגרת שחורה נתלו בחדרי האוכל. במשמר העמק התכנסו החברים בחדר האוכל. ״מן הקיר משקיף אלינו יוסף ויסארונוביץ [סטלין]... וחיוכו הרחום לא מש מפיו״. יעקב חזן, מנהיגן המיתולוגי של תנועת השומר הצעיר ומפ״ם יחד עם מאיר יערי, ״עלה אל הפודיום ועשה סימן לחברים לקום ולכבד את זכרו של המת בדקה דומייה״, ואז עצם את עיניו ״בחוזקה ואמר בקול עמוק וטהור וחודר: אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות: שמש העמים שקעה. הייתה דומייה כבדה״.1

שלוש שנים לאחר מכן, בלילה בין 24 ל־25 בפברואר 1956, התקיימה בברית המועצות הוועידה ה־20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. מנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ׳וב, נשא נאום סודי שבו חשף את פשעי סטלין והוקיע את פולחן האישיות שהתקיים סביבו. הנאום דלף והתפרסם במערב, והיה אקורד הסיום לעשרות שנות פולחן האישיות סביב אחד מגדולי רוצחי ההמונים שידעה האנושות.

***

ההיסטוריה רוויה אירועים שנתפסים ממרחק הזמן כטעויות טרגיות בעלות מחיר כבד שהיו עשויות להימנע. המרחק מהאירועים משיל מנקודת המבט ההיסטורית רבים מצדדיה הטפלים, ומפנה מקום לשיפוט הרציונלי, ההגיוני והמציאותי, כמובן תוך ידיעת תוצאות האירועים שהשתלשלו מאז. צ׳מברליין ייזכר לדיראון עולם בבית הדין של ההיסטוריה כאיש קצר רואי ותבוסתן, אף על פי שלא נראה כך בעיני רבים מבני דורו כשהכריז שהביא להם ״שלום לדורות״. מעריצי סטלין שסגדו לו במשך עשרות שנים בפנאטיות חסרת פשרות ייזכרו כדוגמה לשיבוש דעת מוסרי ולאובדן שיקול הדעת. בשני המקרים, ההתפכחות התרחשה במהירות. אך האם היה אפשר מלכתחילה להימנע מהצורך להגיע לשלב ההתפכחות? מה מאפיל על שיקול הדעת הרציונלי, ומונע מהאדם לזהות את האיוולת?

אין תשובות מיידיות וחד־ערכיות לשאלות האלה, שנוגעות לעומקו של הטבע האנושי. מלבד היכולת לחשוב באופן רציונלי, כולל טבע האדם גם נטייה מובנית לקונפורמיזם, לעדריות ולרצון אינסטינקטיבי להתמקם בצד הממותג כ״נכון״. הטבע האנושי שואף לנורמליות בכל מחיר ולכן נוח להתפתות להאמין בפתרונות אד־הוק שייתנו מזור לבעיותיו, בין שהן אישיות ובין שהן לאומיות. הבטחת ״שלום לדורות״ בידי המנהיג הבריטי, ביחד עם תמיכת התקשורת והרצון הטבעי להימנע ממלחמה, עזרו למסך את תוכניות המלחמה של היטלר, את החשיבות הקריטית ביצירת הרתעה צבאית ואת משמעות רכיב הזמן בבניית כוחה הצבאי של גרמניה הנאצית. הכמיהה לשקט ונורמליות, לצד הרצון להאמין במנהיגות ובכוחה של דיפלומטיה, ערפלו את שיקול הדעת הרציונלי ומנעו מבריטניה ללכת בדרך שהייתה יכולה לחסוך את חייהם של עשרות מיליונים.

ביוני 1949 התפרסם הרומן הדיסטופי 1984, פרי עטו של הסופר ג׳ורג׳ אורוול. הספר תיאר את מציאות החיים העלובה, המדכאת וחסרת התוחלת תחת שלטון טוטליטרי, והיה אלגוריה ברורה למציאות החיים בגיהינום הסובייטי של סטלין. ב־30 באפריל 1950 התפרסם בעל המשמר המאמר ״אנו הקומוניזם״ מאת יעקב (קוּבָּה) ריפתין, ממנהיגי מפ״ם. במאמר פנה ריפתין לחברים המהססים להישאר נאמנים לברית המועצות, בעקבות מה שריפתין כינה ״המשברים הפנימיים, המשפטים נגד מנהיגים וכו׳״ — שפה מכובסת לטיהורים הגדולים של סטלין, למשפטים המבוימים, לרדיפות הפוליטיות, לעינויים ולהוצאות ההמוניות להורג. ״צריך להבין שמפלגה כזו צריכה לראות את עצמה כצבא, כחיִל מגויס, על כל החומרות של חיי צבא בסביבה אויבת״, כתב ריפתין. ״דווקא לאחר תפיסת השלטון על ידי הפועלים, מלחמת המעמדות איננה נחלשת, אלא גוברת״. דבריו מעידים על כך שגם לפני הוועידה ב־1956, אימי שלטונו של סטלין, גם אם לא עד הפרט האחרון, היו ידועים לאוהדיו בישראל, אך פולחן האישיות נמשך. הסגידה לסטלין הדגימה את עוצמתה של המחויבות הנפשית לאידיאולוגיה ולקהילת הייחוס על פני שיקול הדעת הרציונלי. בשל זיהויה של הסגידה כסמל של קדמה, שלום ואחוות עמים, היא תגמלה את הסוגדים בתחושת עליונות מוסרית. המחויבות האידיאולוגית ערפלה את שיקול דעתם באופן שהטה אותם לחלוטין לדרך שכיום, מנקודת מבט היסטורית, היא בלתי נתפסת מבחינה לאומית, מבחינה מוסרית ומבחינת ההיגיון הפשוט.

***

הספר הזה עוסק בתיאור ניסיונותיה הנחושים של מדינת ישראל, מאז תחילת שנות התשעים, להשיג שלום בכל מחיר. הדחף לפריצת דרך מדינית במחיר חסר תקדים נבע מהבשלתן של סיבות רבות: החל מעיבוד הטראומה של מלחמת יום הכיפורים ומחירה הכבד מנשוא, אשר העצים עוד יותר את ההכרה בצורך להגיע לפתרון מדיני עם העולם הערבי; המהפך של שנת 1977, אשר נתפס כקו שבר לאומי־חברתי עבור השמאל; וחתימתו של מנחם בגין על הסכם השלום עם מצרים, שנתנה ״חותמת כשרות״ מצד מנהיג הימין המיתולוגי ונציגה האולטימטיבי של תפיסת ארץ ישראל השלמה לפתרון בנוסח ״שטחים תמורת שלום״. לאלו נוספה התקשורת הישראלית החד־גונית, שהלכה והקצינה שמאלה לאורך השנים — תהליך שיכול להיזקף ללא ספק לגוף התקשורת שהיה האינקובטור לרבים מהעיתונאים הבכירים בישראל: השבועון העולם הזה בעריכת אורי אבנרי.2

הספר שבידכם הוא תיעוד הניסיון לעצב את המציאות בצלם דמות חלומה של קבוצת קטנה בשמאל הרדיקלי, שהתמקמה בכמה נקודות ארכימדיות במערך התקשורתי, התרבותי והפוליטי, ומשם הצליחה לדחוף את האידיאולוגיה שלה משולי הפוליטיקה הישראלית למרכזה.

על כל אלו נוספו גורמים חיצוניים, כמו משבר האנרגיה של שנות השבעים, הטרור הערבי, הפיכתה של אירופה לנושאת הכלים המדינית של העולם הערבי, קריסת ברית המועצות, מלחמת המפרץ הראשונה ומעבר לעולם חד־מעצמתי המובל בידי ארצות הברית.

ניסיון מימוש חלום השלום תוך כדי התעלמות בוטה מהמציאות, יחד עם התערטלות מרצון משיפוט רציונלי ומהצבת מדדי הצלחה וכישלון, הניבו את התוצאה שחלקה הלא מבוטל נחזה מראש. במקום שלום ושגשוג כלכלי עבור הישראלים והפלסטינים, פרצה מלחמת טרור חסרת תקדים שגבתה את חייהם של יותר מאלף ישראלים והביאה לפציעתם של אלפים רבים. הטרור הפלסטיני הבלתי פוסק הוביל בהתאם לפעילות צבאית בלתי פוסקת ביהודה ושומרון, הגובה מהפלסטינים מחיר כבד.

אולי אין בכך הפתעה, שהרי העבר הוכיח שהניסיון לצקת את המציאות לתבניות אידיאולוגיות מוכנות, תוך התעלמות מהפן האנושי, הדתי, המציאותי, הסתיים באסון רב ממדים. אולם במובן הפוליטי המקומי בהחלט הייתה בכך הפתעה. אחרי הכול, לקראת הסכמי אוסלו נבנתה מערכת ציפיות שלמה לעתיד טוב יותר, שהסתיימה בהווה שהיה רע באופן מובהק מנקודת הפתיחה הגרועה ממילא.

למרות הכישלון, ותוך התעלמות מוחלטת מהקשר הלוגי הפשוט בין ההסכם ובין הידרדרות המצב הביטחוני, התיישרו תומכי ההסכמים בישראל עם התפיסה שאמרה: אין מה לעשות נגד הטרור. לא ניכנע לו, שכן הוא אינו מעיד על חולשת ההסכם אלא דווקא משרת את מי שמתנגדים להסכם, ונמשיך לחתור לשלום. הקונספציה שעמדה בלב הסכמי אוסלו המשיכה להכות שורש בממסד הישראלי ובקרב חלקים גדולים בציבור היהודי, עד לשלב הנוכחי, שבו היא נתפסת בעיני רבים כפתרון שאין בלתו וכדרך היחידה שאפשר ללכת בה.

הסכמי אוסלו הביאו לפיתוחו של עולם מושגים שלם, שקיפל בתוכו את בסיסה הערכי והמושגי של אידיאולוגיית השמאל הרדיקלי — ובו בזמן הקיא מתוכו את עולם המושגים של קוראי התגר על ה״קונצנזוס״ החדש. חלוקת הציבור היהודי ל״אויבי השלום״ ול״תומכי השלום״; החלפת האתוס הציוני האקטיביסטי באתוס השלום; ויתור על תפיסת הצדק הציונית; ויתור על תפיסת האחריות הביטחונית כלפי אזרחי ישראל. כל אלו נעשו במודע, ובמאמץ משותף של המערכת הפוליטית ואמצעי התקשורת. בכל אלו הספר עוסק בהרחבה.

הספר סוקר לעומק את תקופת ממשלת רבין השנייה, מעלייתה ביוני 1992 ועד לבחירות שהתקיימו במאי 1996, בזמן ששמעון פרס מילא את תפקיד ראש הממשלה בעקבות רצח רבין. הספר מלווה צעד אחר צעד את המתחים מאחורי הקלעים, את קבלת ההחלטות, את התככנות הפוליטית שליוותה את התהליך ועיצבה אותו, ואת קבלת הפנים שהתקשורת הישראלית והעם בישראל העניקו להסכמים. כמו כן סוקר הספר את ההתרחשויות הסוערות במהלך השנים ההן — ההתנגדות הקולנית, הטרור, ההפגנות, וכמובן רצח רבין.

מאות עמודי הספר, המבוססים על ספרות ענפה, פרוטוקולים של ישיבות הכנסת, עיתוני התקופה וארכיונים שנפתחו רק בשנים האחרונות, חושפים כיצד הסכמי אוסלו, גם אם ייצגו רצון טוב ונואש להגיע לסיום הסכסוך עם החברה הערבית־פלסטינית, היו פריו של מסע הונאה עצמית, לאומית ותקשורתית. בכך הם הפכו לקו השבר ההיסטורי של מדינת ישראל.

מעבר למשמעותם המדינית הברורה, יצרו ההסכמים שינוי טקטוני חברתי, פוליטי ודתי בתוך החברה הישראלית. הם תרמו תרומה מכרעת לתזוזה חדה במפה הפוליטית, בתרבות הפוליטית, במקומם של ערכים ואידיאולוגיה ובמחויבות הפוליטית אליהם. במשמעותם העמוקה, ערערו ההסכמים את תחושת הצדק הציונית ההיסטורית ובמקומה נתנו מקום שווה, ולעיתים עדיף, לנרטיב הפלסטיני הטוען לבעלות היסטורית על הארץ כולה.

***

בתחילת שנות התשעים כללה מפת התקשורת בישראל שני עיתונים גדולים, ידיעות אחרונות הדומיננטי ומעריב, לצד הארץ וכמה עיתונים קטנים נוספים. לאלו נלוו שני ערוצי טלוויזיה — הערוץ הציבורי הדומיננטי (כיום כאן 11) וערוץ 2 (היום 12) בראשית דרכו. לרשות המאזין הישראלי עמדו שני ערוצי רדיו מרכזיים בנושאי חדשות: רשת ב׳ וגלי צה״ל. האינטרנט היה בחיתוליו והרשתות החברתיות היו עדיין חזון רחוק. לצורך המחקר, בעיקר ידיעות אחרונות שימש מקור מהימן ומרכזי לדיווחי התקשורת וכן לשיקוף עמדתה ביחס להסכמי אוסלו.

תודתי המיוחדת והעמוקה נתונה לעורכת הספר ליאורה לויאן, מהוצאת סלע מאיר, שעמלה לילות כימים, במשך חודשים ארוכים, ולא חסכה כל מאמץ, הערה והצעה במטרה לשפר את כתב היד ולהביאו בפניכם הקוראים כפי שהוא כעת. תודה לדביר שוורץ, מנכ״ל הוצאת סלע מאיר, שהאמין בי ובכתב היד בשלבים מוקדמים מאוד, ונרתם להוצאת הספר לאור.

תודה חמה ומיוחדת לידידי היקר ארז תדמור, שהיה שם ברגע קריטי עוד לפני הבשלת כתב היד הראשוני לטקסט קוהרנטי, דחף קדימה ועודד להמשיך עם הכתיבה.

תודות נוספות לפרופ׳ אפרים קארש ולד״ר חנן שי, שהקדישו מזמנם היקר וקראו את טיוטת הספר עוד לפני שהבשילה לכתב היד הנוכחי, ונתנו עצות חכמות, טובת ומועילות. כמובן שאינם נושאים באחריות לתוכן המופיע בספר.

אני מקווה שאתם, הקוראים, תמצאו את הספר מעשיר, מרחיב אופקים, אינפורמטיבי ומעורר מחשבה לגבי אחד האירועים החשובים בקורותיה של מדינת ישראל, שהשפעתו ניכרת עד היום ונוכחותו בשיח הציבורי דומיננטית ביותר, כאילו לא חלפו עשרות שנים מאז ההתרחשויות.

יובל בלומברג

ספטמבר 2023