מלכי שנגחאי

1 הפטריארך

ברחובות המואפלים, נמלט האיש העשיר ביותר בבגדד על נפשו.

שעות ספורות קודם לכן שילם אביו של דוד ששון את דמי הכופר שנדרשו לשחרור בנו מהכלא, ששליטיה הטורקים של בגדד כלאו אותו בו, ואיימו לתלות אותו אם משפחתו לא תשלם סכום מופרז של מס שהוטל עליה. בנמל המתינה עכשיו ספינה שתיקח את דוד בן השלושים ושבע אל נמל מבטחים. הוא קשר חגורת כסף למותניו ועטה גלימה. המשרתים תפרו פנינים בתוך הבטנה. "רק עיניו נראו מתחת לטורבן ולגלימה שעטפה אותו מכל הכיוונים, שעה שחמק דרך שערי העיר שדורות של בני משפחתו זכו בה לכבוד גדול," כתב ההיסטוריון של המשפחה. השנה היתה 1829. משפחתו חיה בבגדד כמשפחה כמו מלכותית במשך יותר מ־800 שנה.

יהודים שנמלטים משליטים מדכאים היו תופעה היסטורית שכיחה, אפילו במאה ה־19. יהודים גורשו מאנגליה ב־1290, ומספרד ב־1492. ונציה תחמה את מקום מגוריהם לגטו החל מ־1516. זוועות השואה עדיין היו בדרך.

בריחתו של דוד ששון היתה שונה. היהודים חיו תמיד בשולי החברה באירופה. אבל בבגדד, הקרויה בתנ"ך בבל, הם פרחו במשך למעלה מ־1,000 שנים. יותר מכל עיר בעולם, יותר מירושלים, בגדד היתה הצטלבות של תרבויות, מאז שנת 70 לספירה ועד שנות המאה ה־15.1 כשאירופה בוססה בחשכת ימי הביניים, בגדד היתה אחת הערים הקוסמופוליטיות ביותר בעולם. היא היתה בית לכמה מהמתמטיקאים, מהתיאולוגים, מהמשוררים ומהרופאים המובילים בעולם. צמר גולמי, נחושת ותבלינים חצו בשיירות את המדבר. פנינים וכלי כסף מילאו את השווקים. סוחרים, רופאים ואמנים התרועעו בבתי הקפה של בגדד. ארמון השליט היה מוקף בשמונה קילומטרים רבועים של שטחי יער, עם מזרקות ואגמים מלאי דגים.

בעולם הזה היהודים פרחו. הם הגיעו לשם לראשונה ב־587 לפנה"ס, כשמלך בבל נבוכדנצר הטיל מצור על ירושלים, ואחרי ניצחונו קיבץ 10,000 בעלי מלאכה, מלומדים ומנהיגים יהודים — הטובים והחכמים שביהדות — והגלה אותם לבגדד, אל מה שמכונה בתנ"ך "גלות בבל". בספר תהילים מתואר להפליא ייאושם של הגולים:

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם־בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן.

גלות בבל שינתה למעשה את מהלך ההיסטוריה היהודית. הלמדנות והחדשנות הדתית היהודית פרחו, ובתוך כך הקנו ליהודים את הכלים הדתיים, הפוליטיים והכלכליים — וגם את הלך המחשבה — שבעזרתם הם שרדו ושגשגו בעולם באלפיים השנים הבאות, ועד היום. היא ציינה את תחילת הגולה יהודית — את הפזורה, ואת ההישרדות — של היהודים בכל רחבי העולם, אפילו במקומות שבהם היו רק חלק זעיר מהאוכלוסייה. רבנים תיקנו פולחני דת יהודיים כדי להתאים את היהדות לחיים המודרניים ולאפשר ליהודים ליטול חלק בעולם העסקים. אף שעקר את היהודים מארצם, נבוכדנצר לא התייחס אליהם כאל עבדים. הוא נעזר בהם לחיזוק כלכלת בגדד, עודד אותם לעסוק במסחר ולסחור בין האזורים השונים בממלכתו רחבת הידיים. חשובים כל כך היו היהודים לחיי העסקים של בגדד, שרבים מהלא יהודים שעסקו במסחר ובכספים לא הלכו לעבודה בשבת. לאחר שכבשו את בגדד הציעו הפַּרסים ליהודים אפשרות לחזור לירושלים. רק מעטים נענו להצעה. רובם החליטו להישאר. יהודי בגדד ראו בעצמם אצולה יהודית. כמו היהודים בלונדון ובניו יורק מאות שנים אחריהם, יהודי בגדד אולי נכספו לחזור לירושלים בתפילות השבת בבתי הכנסת המקומיים, אבל בששת הימים האחרים בשבוע הם ניצלו את ההזדמנויות שסביבם ובנו מטרופולין משגשגת.

בראש קהילה דינמית ובטוחה בעצמה זו, מי שהנהיגו אותה וטיפחו אותה, עמדו בני משפחת ששון.2 הם סחרו ברחבי המזרח התיכון בזהב ובמשי, בתבלינים ובצמר, והיו לסוחרים העשירים ביותר בבגדד. החל משלהי המאה ה־18 מינו הטורקים העות'מאנים את ראש משפחת ששון ל"נשיא" או ל"נסיך היהודים" — איש הקשר שלהם בעסקיהם עם האוכלוסייה היהודית רבת ההשפעה בבגדד. בין המסמכים של משפחת ששון שמורים מִזכרים בטורקית ובערבית שמעידים על היקף השפעתו של ה"נשיא". ה"נשיא" ששון קידש נישואים ויישב מחלוקות בנושאי דת, ומילא גם תפקיד מפתח כיועץ לשליט העות'מאני, בייחוד בענייני כלכלה. הוא תיווך בענייני הלוואות, תִכנן תקציבים, יזם מיסים חדשים וגבה אותם. הוא היה שר האוצר בפועל, הממונה על בניית מערכת פיננסית מודרנית. כשנסע להיפגש עם השליט הטורקי של בגדד בארמון המלכות, נישא ה"נשיא" באפריון בחוצות העיר; יהודים ולא יהודים כאחד כיבדו אותו בקידת ראש.

קשרים אלה סייעו לששונים להקים אימפריה כלכלית רב לאומית, שהשתרעה מבגדד דרך המפרץ הפרסי ואסיה. המשפחה מילאה את שוקי בגדד בקרן שפע של מוצרים ושלחה אחדים מבני המשפחה המורחבת לנסיעות בין השבטים הבדוויים כדי לקנות מהם את הצמר בתמורה לבגדי כותנה, נעליים ותבלינים. סוחרים מרחבי המזרח התיכון ומהודו וסין, עברו דרך ביתו ומתחם מגוריו המפוארים של הנשיא. הם התארחו בחצרו הסגורה, המוצלת בעצי הדר, כאמצעי להימלט מ־48 מעלות החום שבחוץ. במחסנים תת־קרקעיים הוחזק הזהב של המשפחה.

במאות ה־19 וה־20, עם עושרם והונם שגדלו, כבר היו הששונים רגילים לכינוי "הרוטשילדים של אסיה", ששותפים ויריבים עסקיים הדביקו להם, לנוכח המהירות שבה עושרם והשפעתם התפשטו ברחבי סין והודו ואירופה. אבל בינם לבינם הם מצאו שההשוואה מטעה, ומזלזלת משהו. בעיני הששונים הרוטשילדים היו עשירים חדשים — משפחה ענייה שבתוך דור אחד דילגה מהגטאות באירופה למעמד של חשיבות בעסקים והשפעה פוליטית. הששונים היו אולי לא מוכרים לקיסר הסיני, לראג' ההודי או למשפחת המלוכה הבריטית, אבל הם היו עשירים, חשובים ומשפיעים במשך מאות בשנים.

דוד ששון נולד ב־1792 וחונך מילדות להיות ה"נשיא" הבא. הוא היה עילוי בעסקים, עם כישרון יוצא דופן לשפות. בגיל שלוש־עשרה התחיל להתלוות אל אביו בביקוריו ב"בתי ספירה" ("counting houses") — שהיו מבשרי הבנקים ומשרדי רואי החשבון — שבהם חושבו ההכנסות של משפחת ששון. כשהשווקים נפתחו בבוקר, שלח אותו אביו ללמוד איך לחשב במטבעות של מדינות שונות ולשלוט בשיטות השונות של מידות ומשקלות. בבית הוא קיבל שיעורים בעברית (שפת הקודש), בטורקית (שפת הממלכה), בערבית (השפה של בגדד) ובפרסית (שפת הסחר המזרח תיכוני). הוא נכח בביקורי הערב של נציגים מ"חברת הודו המזרחית הבריטית", שאך זה הגיעו מבומביי, ועודדו את הששונים להרחיב את הסחר שלהם להודו — אף שהוא מעולם לא טרח ללמוד אנגלית. דוד שהתנשא לגובה של מטר שמונים ושניים, היה גבוה בראש ובכתפיים מבני משפחתו ומהאנשים שהוא היה עתיד באחד הימים לעמוד בראשם. הקהילה ראתה בעין יפה את התקדמותו המתוכננת של דוד. הוא הקרין אמון וסמכותיות, וכנהוג, נעתר להצעת השידוך לבתו של סוחר אמיד, כשהיה בן חמש־עשרה. אשתו ילדה חיש מהר ארבעה בנים.

בשעה שדוד התכונן לקבל על עצמו את התפקיד רב היוקרה של "הנשיא", התמוטט מעמדם הנוח של הששונים שהם ויהודי בגדד האחרים נהנו ממנו במשך מאות שנים. מאבק כוחות בין שליטי בגדד העות'מאנים לבין עצמם הסתיים בתפיסת השלטון בידי סיעה עוינת ליהודים שבעמדות ההשפעה. עקב מחסור בכסף למימון הכלכלה הקורסת, החלו הטורקים להציק לששונים וגם ליהודים עשירים אחרים, ולכלוא אותם בדרישות לכופר. סוחר יהודי עשיר אחד נחנק למוות מחוץ לתאו. ככל שהחמירו התנאים, נמלטו כמה סוחרים יהודים להודו, שם ביקשו את הגנת השלטון הקולוניאלי הבריטי.

בשל החשש מהמצב הפוליטי הנפיץ קיבל אביו של דוד את ההחלטה יוצאת הדופן לוותר על כס הנשיאות לטובת בנו, שאלמלא כן היה הבן נדרש, בהתאם למסורת, להמתין עד מות אביו כדי לרשת את כיסאו. אבל דוד דחה את הרעיון, בתחושה נכונה שבמעמד לא נותר עוד כוח רב. במקום זאת, ובניגוד לעצת אביו, הוא פנה לסולטן הטורקי בקונסטנטינופול בשם היהודים והששונים מבגדד, וביקש את עזרתו בטענה ששליטי העיר נגועים בשחיתות. אבל דוד טעה כשהשליך את יהבו על הממשלה האימפריאלית, ודבר בגידתו הגיע עד מהרה לבגדד. הוא נעצר, והפשה הטורקי ציווה לתלות אותו אלא אם כן תשלם משפחתו תמורת שחרורו. אביו הקשיש החליט לטפל בדבר בעצמו, ושחרר את בנו מהכלא באמצעות שוחד, הבריח אותו מהעיר בתחפושת ושכר ספינה שתיקח אותו למקום מבטחים.

דוד עזב את בגדד בכעס גדול ובחוסר אונים. הוא אך זה נשא אישה אחרי מות אשתו הראשונה, ועכשיו נטש את כלתו החדשה ואת ילדיו. כל תהילתה של משפחת ששון, עושרה ומעמדה הובטחו לו, ועכשיו נחטפו מידיו. הספינה הפליגה לדרכה, והוא עמד על סיפונה, הביט לאחור אל החוף המתרחק ובכה.3

דוד הגיע אל בושהֶר, עיר נמל בשליטת איראן, שהיתה מחוץ להישג ידם של הטורקים. רבים מהפליטים שעזבו את בגדד ככל שהתנאים בה הידרדרו, השתקעו בבושהֶר. אבל למרות תיאורי העושר וההצלחה הגדולים שהם מילאו בהם את הסיפורים ששלחו הביתה, האמת היתה שהם נאבקו על הקיום, הצטופפו בשכונות עוני וגירדו בקושי פרנסה דלה. דוד, נבוך ומיואש, עשה את הלילה הראשון שלו מחוץ לבגדד בשינה ליד הנמל, על רצפת מחסן שימאי השאיל לו. הוא החזיק לצדו אקדח, כדי לירות בחולדות שהתרוצצו סביב על הרצפה.

ככל שהתעשת בשבועות הראשונים, השתפר מצב רוחו. הסוחרים בבושהֶר הכירו כולם את השם ששון, ושמעו על המערכה המתנהלת נגד היהודים. כמה מהם, שהיו להם בעבר עסקים עם המשפחה, הלוו לו כסף, כדי שיהיה לו בסיס לאשראי. אביו, שהיה עדיין בבגדד, דאג להבריח שיירות משלוחים של סחורות וכסף אל מחוץ לעיר, אל בנו. בדומה למהגרים רבים שנאלצו להימלט, מצא עצמו דוד מול ברירה — להיכנע לכעס ולייאוש שללא ספק ייסרו אותו, או, בגיל שלושים ושבע, להמציא את עצמו מחדש. במהלך החודשים הראשונים האלה הגיעה לאוזניו ידיעה מבגדד שעודדה את רוחו. המערכה נגד היהודים התמתנה שם, ואביו החל להסדיר, בתשלומי שוחד, אפשרות שהמשפחה תצטרף אליו בבושהֶר. האיש שהועיד את עצמו להיות "הנשיא" בבגדד היה לרוכל בבושהֶר. הוא ניצל את שליטתו השוטפת בשלל שפות, דיבר ערבית עם קברניטים ערבים, ועברית עם עמיתיו הפליטים היהודים. הוא התחיל לייצא סוסים ערביים ואסיאניים, תמרים, שטיחים ופנינים. בפגישותיו עם נציגים בריטים של "חברת הודו המזרחית הבריטית", הקפיד ללבוש את גלימותיו הערביות היקרות ואת הטורבן, והזכיר לבני שיחו איך עמיתיהם נפגשו עם הששונים בבגדד. הבריטים כתבו שהם התפעלו מ"ההדְרה המרשימה שבהופעתו" והפצירו בו לשקול לעקור לבומביי ולהעביר לשם את החברה שלו. ידידו, סוחר מזרח תיכוני כמוהו, שמואל זכריה שמו, הציע לו הלוואה בלי ריבית לצורך הקמת העסק בבומביי.4

מה שראה זכריה — ומה שראו גם הבריטים — היה אדם שונה לגמרי מהמהגרים והפליטים האחרים שהציפו את בושהֶר. הוא היה משכיל יותר מרוב הסוחרים, ידען ומנוסה יותר אף ממרבית פקידי הממשלה הבכירים והקצינים הבריטים. מה שהניע אותו היה משהו כמעט שייקספירי — לא פליט מסכן שנאבק לבנות חיים טובים יותר, אלא נצר למשפחת מלוכה שזכותו מלידה נגזלה ממנו, והוא נחוש בדעתו להשיבה לעצמו, אם לא בבגדד אזי במקום אחר. הוא חוּנך לשלוט באימפריה מסחרית ולייעץ למשפחות מלוכה, ועכשיו לא חיפש דרך להתרומם ממצב של עוני ואלמוניות אל עושר והשפעה. הוא ביקש להשיב לעצמו את מקומו.

ב־1830, שנה אחרי בריחתו של דוד מבגדד, הצטרפו אליו שאר בני משפחתו בבושהֶר. המסע הארוך היה כנראה מתיש מדי לאביו הקשיש, והוא מת בזרועותיו של דוד זמן לא רב אחרי כן. לאחר שהתאחד שוב עם אשתו וילדיו, התעמק דוד יותר באפשרויות שבומביי טומנת בחובה. כעבור שנים אחדות, כשאשתו הרתה שוב, הוא החליט לבסוף לעשות את הצעד, בניסיון ליהנות מהגנת השלטון הבריטי ומהאפשרויות שבו.

בהגיעו לבומביי חבר דוד ששון אל האימפריה הבריטית בשיא עוצמתה המדינית והכלכלית.5 כמעט שליש מהעולם היה בשליטה בריטית, לרבות אזורים בהודו, באוסטרליה, במלאיה, בסוריה ובמצרים. הבריטים הביסו את נפוליאון באירופה, ופיקדו על הצי הגדול ביותר בעולם. עוצמה וממון זרמו דרך לונדון, העיר הגדולה בעולם. כמה מדינות הקימו אימפריות כדי לשבות עבדים או משאבי טבע או כדי לבנות חומה בינן לבין אויביהן. בריטניה הגדולה בנתה אימפריה כדי להזין את הסחר, הכספים והעסקים. "המטרה הגדולה של הממשלה בכל מקום בעולם," אמר ראש ממשלת בריטניה לורד פַּלמֶרסטון לפרלמנט ב־1839, "היא להרחיב את גבולות הסחר של המדינה."6 עשרות שנים החזיקה "חברת הודו המזרחית הבריטית" במונופול ממשלתי על הסחר בהודו ובאסיה. ב־1832 — שנת הגעתו של דוד לבומביי — הסירה ממשלת בריטניה את המונופול הזה, ופתחה לחברות פרטיות וליחידים את השוק לסחר בכל רחבי אסיה. עידן חדש של "לֶסֶה־פֶר" החל.

מרגע שהגיע עם משפחתו לבומביי, התחבר דוד אל הבריטים ואל שאיפת התרחבות האימפריה שלהם. אף שהיה כהה עור ומהגר, הוא בחר לתמוך באימפריאליזם. לא היה בכך שום דבר מפתיע. דוד ראה את עצמו כחלק מהאליטה. הששונים בבגדד עלו לגדולה בין השאר הודות לייעוץ שיעצו לשליטיהם הטורקים, ולשירות ששירתו אותם. את הסוגיה שהגדירה את חייו — מנוסתו מבגדד — הניעו ההבנה השגויה שלו את הפוליטיקה של בגדד, והביטחון שהסולטן יעמוד לצדו נגד שליטי בגדד. משלא כך היה הדבר, גמלה בלבו ההחלטה שהוא ומשפחתו לעולם לא יעשו שוב את אותה טעות.

דוד הגיע להודו בשעת רצון. האימפריה הבריטית המתרחבת פתחה לא רק את נתיבי הסחר, היא פתחה גם את עולם המושגים הבריטי. בריטניה עצמה נשארה חברה ריבודית, עם מועדונים ואריסטוקרטים בעלי אדמות שהתנשאו מעל "זרים". אבל העסקים והפוליטיקה גילו סובלנות רבה יותר. בהודו נזקקו הבריטים ליזמים שאפתנים שירחיבו את גבולות הסחר אל אזורי הספר של אימפריה הולכת וגדלה. לפני שעזב את לונדון בדרכו להודו, הגיש המושל הכללי הבריטי של בומביי, סֶר רוברט גרנט, לאישור הפרלמנט שתי הצעות חוק שעניינן מחיקת כל סעיפי האפליה של יהודי בריטניה הגדולה.7 הצעות החוק נפלו בהתחלה, אבל האפליה הרשמית של היהודים הבריטים הגיעה עד מהרה אל סיומה. היהודים אולי לעולם לא היו מתקבלים למועדונים הבריטיים בבומביי, אבל רכושם ועסקיהם היו עתה מוגנים על פי חוק יותר משהיו אי־פעם, אפילו בבגדד. והשליט הבריטי החדש בעיר, היה ידיד מוכח ליהודים.

דוד התרשם עמוקות מהבריטים. הוא כינה את ממשלת בריטניה, בעברית, מלכת החסד — ממשלה רחומה וצודקת.8 "אני מאמין בבריטים כי הם נמצאים בצד הנכון של ההיסטוריה," אמר דוד למשפחתו. אין שם מקרי שוחד, כי בריטניה היא מדינת חוק. בבגדד, לעומת זאת, בלי שוחד אי־אפשר לנהל עסקים. הרשויות הבריטיות הקולוניאליות קיבלו בברכה את האיש שנראה להם אדם אינטליגנטי, תרבותי ובעל ברית מועיל. דוד החל לקיים שיחות, באמצעות מתורגמן, עם המושל הכללי הבריטי של בומביי, ונפגש עם ארכיאולוג בריטי כדי לשוחח איתו על התנ"ך.

דוד נהיה אנגלופיל. הוא העסיק מלומד שיתרגם את מילות ההמנון הבריטי, "ינצור אלוהים את המלכה!"9 לערבית־יהודית, שפת אמו, והעסיק מורים שילמדו את בניו את השפה האנגלית ואת ההיסטוריה של הבריטים.

בשעות אחר הצהריים של יום קיץ, חמש שנים לאחר שהגיע לבומביי, הוא לקח את שני בניו הבוגרים, עבדאללה, בן תשע־עשרה, ואליאס, בן שבע־עשרה, לנמל העיר, כדי שיצטרפו להמון שבא לשמוע את ההצהרה הרשמית על עלייתה של המלכה ויקטוריה לכס המלכות. בניו רצו ללבוש וסטים ועניבות בריטיים, אך דוד אסר עליהם לעשות זאת. שלושת הששונים לבשו את הבגדים של בגדד — חולצות מוסלין לבנות עם מכנסי בלון קשורים בקרסול. דוד לבש טורבן רקום וגלימה כהה. שעה שתזמורת צבאית בריטית ניגנה, הצטרפו השלושה לאנשים שצעקו, "God Save the Queen!"

דוד לא איבד את נקודת המבט של מהגר, את רגישותו של הזר. אפילו בבומביי הקוסמופוליטית, עם אנשים מרקעים שונים שהסתובבו ברציפים ובסמטאות הצרות של העיר, בלט דוד בהופעתו הנוכרית, שעוררה חשד בלב רבים שפגשו אותו — "גבוה, רזה, שרירי, עם פנים של אל־גרקו בצבע קינמון בהיר מעוטרים בזקן שכבר זרקה בו שיבה,"10 כתב ביוגרף של המשפחה. למרות קשרי הידידות שלו עם המושל, הוא היה זר ולפיכך מנותק מהחברות ומהבנקים הבריטיים, ששלטו בסחר ההודי וסירבו לעשות עסקים עם בגדדי או עם יהודי.

חשיבה יצירתית היתה מבחינתו צו השעה.11 למשל, זמן ההפלגה מאנגליה להודו היה חמישה חודשים. דוד שמע על המצאה — אוניות קיטור — שיקצרו את זמן הנסיעה לשבועות. על כן היה בטוח שבקרוב יגיעו לבומביי אוניות רבות יותר ובתכיפות גדולה יותר, ולכן השקיע את רווחיו ברכישת שטחים רבים יותר ברציפי העגינה. לפיכך כאשר אונייה נקשרה לרציף של ששון, היתה לדוד הזכות להיות הראשון שיבחר את הסחורות לפני שיגיעו לשווקים. וכאשר האוניות הפליגו שוב לדרכן, מחצית מחלל האחסון שלהן היתה מלאה בסחורות של ששון שנועדו להישלח לאנגליה. ההתרועעות עם רבי חובלים על הרציפים, השיחות שגלגל איתם בערבית, בפרסית ובטורקית, הקנו לו פיסות מפתח של מודיעין מסחרי. מהשיחות עם רבי החובלים נודע לו שצמיחת מפעלי הכותנה התעשייתיים באנגליה עתידה ככל הנראה להגדיל במידה רבה את הביקוש לכותנה הודית. כמי שמבין את ערכה של יכולת לשאת ולתת עם אנשי עסקים מקומיים, הוא למד הינדוסטנית והיה לידיד קרוב של אחד מסוחרי הכותנה הגדולים ביותר בהודו. ממנו נודע לו שהסוכנים הבריטים מתלוננים שהחבילות הנרכשות בהודו מכילות יותר מדי אבנים. על סמך ידיעה זו ייבא דוד מנפטות כותנה חדשות, וכך נפתרה הבעיה וגדל ייצור כמויות הכותנה הראויה לשיווק. לאחר שנדחה על ידי רשת הבנקים הבריטיים של המיוחסים "אנשי שלומנו", הוא סייע בהקמת "הבנק של בומביי", מה שאפשר לו לממן מסילות ברזל חדשות, לשיווק מהיר יותר של הכותנה מאזורי הכפר. עשרים שנה אחרי כן, כאשר הצפון הטיל הסגר על הדרום במלחמת האזרחים באמריקה, וניתק את אספקת הכותנה הגדולה ביותר לבריטניה, היה דוד מוכן ומזומן למלא את החלל שנוצר — ולעשות מזה מיליונים.

דוד היה לגשר בין מנהגי המסחר המסורתיים של המזרח התיכון לבין השיטה הגלובלית החדשה שהתפתחה באימפריה הבריטית. מי שעשה עסקים באסיה מצא את עצמו מתמודד עם בליל של מידות ומשקלות שונים, אמצעי תשלום שונים ושפות שונות. דוד קבע מתכונת אחידה להתנהלות. במסגרת החברה שלו, עובדי משפחת ששון ניהלו את העסקים בערבית־יהודית — מילים בערבית כתובות באותיות עבריות — השפה שהביאו איתם מבגדד. אבל באשר להתכתבות עסקית, הורה דוד שהמכתבים ללקוחות, לספקים ולחברות מסחריות אחרות ייכתבו באנגלית, בכתב מוקפד, אף על פי שהוא עצמו בקושי ידע לקרוא או לדבר בשפה.

הוא הורה לדאוג שהמותג "ששון" יופיע על הניירת של המשרד ושהצ'קים של החברה יודפסו בעברית ובאנגלית. בתוך כך אימץ את השיטה הרשמית יותר של ניהול ספרים וחשבונות, שהיתה נהוגה בפירמות הבריטיות הגדולות ביותר, ודחה את ההתמקחות כשיטה של ניהול משא ומתן עסקי, ששימשה את הסוחרים ברציפי הנמל ובשוקי הרחוב. במקום זאת הוא התפעל מהמודל הבריטי של נימוסים והליכות, והניח שבעתות משבר, חזות שלווה תהיה יפה לעסקים.

דוד הבין שכדי להצליח עליו להיות גמיש, ולשמר את זהותו ואת ערכיו גם כאשר הוא מנווט באימפריה חדשה ורבת עוצמה. הוא נשבע להיות נאמן לאימפריה הבריטית והכין את בניו ואת עסקיו לעמוד לשירותה. אבל יהדותו ומעמדו כזר ריככו כמה מהקצוות הנוקשים יותר של חיבוקו את הקולוניאליזם הבריטי. בבגדד תמכה משפחת ששון ברוחב לב במפעלות צדקה. היא המשיכה לעשות כן בבומביי — בנתה בתי כנסת ותמכה ביהודים שהידרדרו לעוני. בדומה לרבים במעמדו, לדוד היה עבד בהודו, אבל הוא שחרר אותו ותיעד את שחרורו במסמך רשמי שנועד להבטיח שהאיש לא ישועבד שוב. הוא מימן והקים את בית החולים הראשון שקיבל מטופלים הודים. במבט לאחור קל לבקר את התמיכה של דוד בקולוניאליזם ובאימפריאליזם. באירופה, ברוסיה ואחר כך בארצות הברית, יהודים רבים שמצאו את עצמם עומדים בפני דילמות מוסריות דומות שהקולוניאליזם והשפע שבקפיטליזם הציבו בפניהם, בחרו בסוציאליזם ובמהפכה. דוד סלל את הדרך למה שהיה לימים דמות מוכרת בעידן שבו התיעוש ושיטות המימון המודרניות הציפו את העולם — איש העסקים היהודי הליברלי, שיכולותיו וכישרונותיו הביאו לו הצלחה פיננסית מדהימה, אבל בהשפעת עברו שהתאפיין בקשיים אישיים, ומחויבותו לערכים יהודיים, הוא התעצב כאדם מתקדם יותר בתפיסתו החברתית והפוליטית.

בבגדד הסתמכו הששונים על קשרים ומערכות יחסים בני מאות שנים, שהשתרעו על פני רחבי המזרח התיכון. עכשיו היה דוד בתחילת דרכו בארץ חדשה, ללא רשת קשרים מבוססת. איך מתמודדים עם מצב כזה? איך מכשירים כוח עבודה נאמן שיפעל בשיטות העבודה שלו וינצל הזדמנויות שנוצרות על רקע אמצעי התקשורת החדשים, התיעוש ואמצעי ההובלה?

ואז צץ במוחו רעיון בתי הספר של הששונים.

דוד ייסד משהו מקביל לעיירת מפעל בבעלות משפחת ששון, שתוכנן למשוך פליטים יהודים מבגדד, ואחר כך מכל רחבי האימפריה העות'מאנית, ולהכשיר אותם להיות עובדים נאמנים. 12 משפחות עניות שנאבקו על קיומן שלחו לשם את בניהן המתבגרים, מבגדד, מסוריה, מאיראן ומאפגניסטן. הם נרשמו ל"מוסד המיטיב של דוד ששון" (David Sassoon Benevolent Institution), שם למדו ערבית, גיאוגרפיה, הנהלת חשבונות ועברית, מספרי לימוד שדוד הזמין. אחר כך הועסקו בוגרי המוסד כפקידים שעוקבים אחרי הרכישות והמכירות במחסני ששון, או נשלחו לשאת ולתת על מכירת חבילות כותנה לקניינים בריטים. בשבתות היו מחסני ששון סגורים. העובדים התכנסו לתפילה, תחילה בביתו של דוד ששון, ואחר כך בבית הכנסת הראשון של בומביי, שהוא הקים.

עובדים שנפלו למשכב, יכלו לבקש סעד ב"בית החולים הכללי ששון" (Sassoon General Hospital) בפּוּנָה הסמוכה, שגם הוא הוקם במימונו של דוד. מי שרצו להמשיך בלימודיהם, יכלו להשתתף בשיעורים או להשתמש בספרייה שב"מכון דוד ששון למכניקה" (David Sassoon Mechanics Institute), מוסד שעסק בבניית דגמים של מכשירים מכניים ובלימודי מדע וטכנולוגיה. עובדים שפרשו לגמלאות בלי שתהיה להם משפחה תומכת, קיבלו קצבת קיום. במותם הם נקברו בבית העלמין היהודי, שנוסד במימון משפחת ששון. הרשת הסוציאלית של דוד — מבית הספר עד בית העלמין — עודדה רבים להתקבל לעבודה במחסנים ובמשרדים שלו. זה עלה לו כ־300,000 דולר בשנה, בערכים של ימינו, וקנה לו שאפתנות, כישרון ונאמנות.

תוך פחות מעשור מאז בואו לבומביי, דוד ששון היה לאחד האנשים העשירים ביותר בהודו. המושל הבריטי בבומביי הציג אותו בהערכה כ"ראשון בסוחרים הלא אירופים שלנו, בעושר ובאחריות." וזו היתה מבחינתו רק ההתחלה.

שעה שבריטניה הגדולה הלכה והתפשטה על פני הגלובוס, באמצעות כיבושים, מדיניות סחר תוקפנית, חידושים טכנולוגיים מהירים ורתימת שאפתנות וכישרון של נוכרים וזרים כמו דוד ששון, נהייתה סין סגורה יותר, מנוונת, נטולת אופק ויהירה. חולשתה נבעה מהצלחתה. רק בשנת 1800 נהייתה סין מעצמה עולמית דומיננטית, ששלטונה והשפעתה הורגשו ברחבי אסיה. אוניות סחרו עם דרום-מזרח אסיה, סוחרים זרים ומשלחות דיפלומטיות הפגינו כבוד לשליטים הסינים בקידה הטקסית הידועה "קאוּטאוּ", או השתחוו בקידה עמוקה עד שהמצח נוגע ברצפה כשפנו אל הקיסר. את היחסים עם מי שאינם סינים ניהלו פקידים, שהדגישו את נחיתותם התרבותית של הזרים.

הבריטים, היהירים לא פחות, סירבו לציית לתכתיבים האלה — דיפלומטים ואנשי צבא בריטים בכירים סירבו לבצע את ה"קאוּטאוּ". החל משלהי המאה ה־18, שנים ספורות לאחר שהמהפכה האמריקנית הנחיתה את המהלומה הראשונה על מדיניות ההתפשטות האימפריאלית הבריטית, התנגשו בריטניה וסין בשורה הולכת ומסלימה של עימותים דיפלומטיים וצבאיים. בריטניה שלחה לסין משלחת, בדרישה שסין תפתח את עריה ונמליה לסחר ולממכר של סחורות בריטיות. הם הציעו ששגריר בריטניה ישתקע בבייג'ינג, ושלחו איתו, כתשורה, דוגמאות של מיטב הטכנולוגיה הבריטית: שעונים, טלסקופים, כלי נשק ומוצרי טקסטיל. במכתב שמרבים לצטט מתוכו, אל המלך ג'ורג' השלישי ב־1793, הדף קיסר סין צְ'יֶינלוֹנג את מאמציהם של הבריטים, והביע את תדהמתו מכך שהמלך אינו מודע כלל לעליונותה של סין. "בידינו כל הדברים," כתב הקיסר למלך ג'ורג'. "איני מוצא שום ערך בחפצים מוזרים או גאוניים, ואין לי שום חפץ בתוצרת של ארצך."13

אבל מאזן הכוחות העולמי הלך והשתנה. כשעזב את סין, לאחר שגורש בפקודת הקיסר, דיווח שגריר בריטניה המושפל לממונים עליו שסין אינה דוברת אמת. הצבא שלה חלש ולא יוכל לעמוד בלחץ בריטי. סין, כך כתב, היא כמו ספינה דולפת, שבראשה "זקן מטורף ושש אלי קרב, וחבורה מוצלחת של קצינים ערניים מצליחה זה מאה וחמישים שנים להחזיק אותה על פני המים, ולהביס את שכנותיה באמצעות ממדיה ומראית העין שלה."14 שגריר בריטניה העריך שסין כבר נטויה לצד, למעשה, ועד מהרה "תתרסק לרסיסים על החוף."

סחר האופיום היה לנקודת ההתלקחות.15 באירופה ובבריטניה של המאה ה־19 היה האופיום התרופה הזמינה היעילה ביותר להתמודדות עם כאב ולהרגעת חרדה. אספירין כתרופה נרשם כפטנט לא לפני 1899. אופיום היה גם סם ממכר שגורם להזיות ולהרגשה טובה. "לפעמים היה לי נדמה כאילו חייתי שבעים או מאה שנים בלילה אחד," כתב מעשן אופיום בריטי אחד בן המאה ה־19. אופיום, כך התברר, היה אחד המוצרים שהסינים היו זקוקים לו. במאות ה־17 וה־18, הביקוש לסחורות ולמוצרים סיניים באירופה, בייחוד למשי, לחרסינה עדינה ולתה, יצר חוסר איזון מסחרי קלאסי. בריטניה שילמה בעד כל הסחורות האלה במטבעות כסף, אבל סין לא קנתה ממנה דבר בתמורה. כמענה למצב הזה עודדה "חברת הודו המזרחית הבריטית" מכירה של אופיום, למרות החשש מהסכנות שבהתמכרות, שהטריד שורה של קיסרים סינים, שניסו להגביל או לאסור לגמרי את השימוש בסם הזה. הבריטים גידלו אופיום בהודו ומכרו אותו למתווכים, ואלה מצדם גרפו רווחים גדולים ממכירת הסם בתוך סין, בשיתוף פעולה עם פקידים סינים מושחתים, והתחמקות מהניסיונות ללכוד את אוניותיהם ולהחרים את הסמים שבהן. קרוב לשליש מהסחר של בומביי היה קשור לעסקי האופיום הממשלתיים. הברחות האופיום לסין בוצעו בשליטה של חברה בריטית — "ג'רדין, מתיסון ושות'", שייסדו שני סוחרים סקוטים. אף בעת שהבריטים לחצו על הקיסר להרשות לאוניות למכור שעונים למיניהם וכלי נשק, ההתמכרות לאופיום הפכה לבעיה חברתית רצינית. בתחילת המאה ה־19 היה אחד מכל עשרה סינים מכור. (לעומת זאת, כשלושה אחוזים מהאמריקנים עשו שימוש בלתי הולם בסמים או התמכרו לסמים קשים שהושגו כתרופות מרשם אופיואידיות, קוקאין והרואין, בתקופה של דאגת שיא בקרב הציבור שעוררו משבר האופיואידים ו"המלחמה בסמים" בארצות הברית.)

הפקידים הסינים היו נחושים לחסל את הסחר באופיום, ופנו ישירות לאחת מיורשיו של המלך ג'ורג', המלכה ויקטוריה. "איפה המצפון שלך?" שאל לין זֶשוּ במכתב רשמי נרגש. המוצרים הסיניים שיוצאו לבריטניה — תה, משי, חפצי אמנות — כולם מועילים, ציין במכתבו, אבל נתיניה של המלכה ויקטוריה "מוכרים מוצרים מזיקים לזולת, כדי להשביע את תאוות הבצע שלהם שאינה יודעת שובע... אילו הגיעו לאנגליה אנשים עם אופיום למכירה, ופיתו את בני עמך לרכוש את המצרך הזה ולעשן אותו, היה הדבר ללא ספק מעורר תרעומת עמוקה בלב כבוד השליטה."16 המלכה ויקטוריה לא השיבה כלל על המכתב הזה. וכאשר לין, בהוראת הקיסר, הטיל ארגזי אופיום לים והחל ללכוד פקידים בריטים כבני ערובה, המציאה חברת "ג'רדין, מתיסון ושות'" לצבא הבריטי מפות ואסטרטגיות מפורטות והציעה להסתייע ברבי חובלים של החברה, שהכירו את נתיבי השיט הטובים ביותר לסין ואת נקודות התורפה של הצי הסיני.

בריטניה פלשה לסין ב־1839, במה שנודע כמלחמת האופיום הראשונה. כשם ששגריר בריטניה שנהדף בפקודת קיסר סין חמישים שנה קודם לכן העריך, סין היתה בעמדת נחיתות למול בריטניה, והובסה בקלות. בהסכם נאנג'ינג, שנחתם ב־1842, נמסר האי הונג קונג לשליטתה של בריטניה הגדולה וחמש ערים נפתחו לסחר מערבי, ביניהן עיר קטנה וכמעט אלמונית שנקראה שנגחאי. בהתאם להסכם, הסוחרים הזרים שעשו עסקים בסין היו פטורים ממס. וכן נקבע שהם לא יהיו כפופים לחוק הסיני — מעמד שנודע בכינויו "אקסטריטוריאליות" — ושכל מחלוקת מסחרית או משפטית תיושב בבתי משפט בריטיים ובהתאם לחוק הבריטי. סחר האופיום נשאר בלתי חוקי טכנית, אבל ההנחה היתה שהסינים יימנעו מלאתגר שוב את הסוחרים הבריטים, תוך זמן קצר כל כך אחרי תבוסה צבאית הרסנית. זו היתה ראשיתן של מה שהיסטוריונים סינים כינו לימים "מאה שנות השפלה". לין זֶשוּ, שפנה ללא תוצאות אל המצפון של המלכה ויקטוריה, לא הצליח למתן את הפלישה הבריטית, ונשלח לגלות.

דוד ששון תמך בפלישה הבריטית לסין, והחל לשלוח את ידו בסחר באופיום. ממחסניו וממשרדו בבומביי הוא רכש אונייה, העמיס עליה אופיום, ושכר רב חובל שישיט אותה לסין. זה היה מסע מסוכן, כי האופיום נחשב אצל הסינים בלתי חוקי, ומשום כך נאלצה האונייה של ששון לפרוק את מטען הסמים באיים קטנים ליד הנמל הדרומי של קנטון, ואחר כך לשחד פקידים סינים ולשלם למתווכים סינים שיפיצו את הסחורה. אולם, כל תיבת אופיום שנשלחה לסין נשאה רווח של כ־100 ליש"ט, או 10,000 דולר בכסף של ימינו. דוד השתתף בקביעות בפעילות המסחרית בבורסת האופיום בכלכותה. במה שהפך לאסטרטגיה מוכרת הוא רכש קרקע, בנה עליה מחסנים לאחסון האופיום שרכשו סוחרים אחרים, וסיפק אשראי לסיטונאים וקמעונאים שביקשו לקנות אותו. העסק שלו היה קטן מכדי להתחרות עם חברות גדולות יותר — בבעלותו היתה אוניית קיטור אחת שהבריחה אופיום, לעומת שתים־עשרה אוניות הקיטור הגדולות של "ג'רדין, מתיסון ושות'", שפעלו בסיוע של ספינות קטנות יותר — אבל הוא בכל זאת קנה לעצמו אחיזה בעסק רווחי.

הודו עשתה את דוד ששון לאדם עשיר, והיא גם עשתה אותו לבריטי. הוא העתיק את משפחתו לבית מידות במַלַבּאר הִיל בבומביי, רובע יוקרתי עם משבי רוח קרירים, גבוה מעל הלכלוך וההמולה של העיר. הוא עיצב את ביתו החדש בסגנון של פּלאצוֹ איטלקי, וקרא לו "סַנסוּסי" על שם הארמון הפרוסי של פרידריך הגדול בפוטסדאם. ב־1853, כשהושבע והיה לאזרח בריטי, כתב את שמו באותיות עבריות, כי עדיין לא ידע לכתוב באנגלית. ארבע שנים אחרי כן מצאו עצמם הבריטים מול האיום החמור ביותר על שליטתם בהודו, כאשר שכירי חרב הודים מקומיים, שפעלו בשירותה של "חברת הודו המזרחית הבריטית", הכריזו על מה שהיה "המרד ההודי הגדול". דוד צידד בכל לבו בצד של בריטניה בסכסוך, תרם כספים וגייס מימון ממשפחות בגדדיות אחרות שהשתקעו בבומביי. במחווה דרמטית, הוא פנה לפקידים בריטים בבית הממשל בבומביי והציע לארגן ולחמש לגיון יהודי שיילחם לצד הבריטים במקרה שהמרד ההודי יתפשט. במתנדבים לא היה צורך, אבל דוד רכש איגרות חוב ממשלתיות למימון פריסת הכוחות הבריטיים, והשקיע ממון רב בבורסה של בומביי, כדי להפגין את ביטחונו בשלטון הבריטי. הוא גם הכריז שמשפחתו וכל עובדיו יורשו "ללבוש בגדים מערביים ככל העולה על רוחם, כדרך להראות לעולם לצד מי הם."

כשכוחות בריטיים דיכאו את ההתקוממות, דוד עמד בראש תהלוכת לפידים שאורגנה לרגל האירוע, וערך משתה ונשף ריקודים ב"סַנסוּסי". תזמורת צבאית הקבילה את פני אורחיו של המושל הקולוניאלי החדש, לורד אֶלפינסטון, והוא הרים כוסית לחיי דוד ששון: "אל לנו לשכוח כי בזמן המרד, כשהיינו בסכנה, ושעה שכמה מאיתנו היו מוכי תבהלה, היו מר ששון ומשפחתו הראשונים שנחלצו לתמוך בממשלת בריטניה."17 עבדאללה, בנו הבכור של דוד, התחיל לקרוא לעצמו "אלברט" לכבוד הנסיך מוויילס, ששמו המלא היה אלברט אדוארד. האנגלופילים "התאנגלזו" לגמרי.

עכשיו, עם בריטניה המנצחת במלחמת האופיום של 1841, בומביי שקקה אפשרויות של סחר עם סין. הבריטים עודדו בפועל עסקים שיבוצעו ברוח של ה"יוניון ג'ק" ובהבטחה להגן על כוחות בריטיים ואוניות מלחמה. תריסר שנים חלפו מאז התרוצץ דוד ברחובות בגדד ונמלט באישון לילה. הוא הצליח בבגדד, הוא הצליח בבושהֶר. הוא הצליח בבומביי. הזדמנות חדשה אותתה לו, קראה לו לבוא. הוא הפנה את מבט היזם שלו אל סין — אל שנגחאי.

דוד ששון (יושב) ושלושה מבניו, בבומביי, 1858