מלכת החידות

המלך אֲבִידָע היה שונה ממלכים אחרים. אלה לקחו להם נשים ופילגשים לרוב, והקימו בעבורן בית נשים בשטח ארמונם. הוא, לעומתם, לקח לו רק אישה אחת, ורק אחרי מותה נשא לו אחרת. את פילגשיו שיכן בבית נפרד במרחק מן הארמון, רחוק מעיני אשתו, רחוק מעיני העם ואולי רחוק גם מלבו שלו. הוא לא התכחש לבנים ולבנות שילדו לו פילגשיו וכלכל את כולם ברוחב יד, אך לא קירב אותם למשפחתו ולא ראה אף אחד מהם כיורש לכיסאו.

בטרם נשא את תֶּיָה לאישה, הייתה למלך אישה שקיווה כי תזכה אותו בפרי רחם לרוב. לדאבון לבו, כך סיפר לבָּשִׂימָה, מתה אשתו בלידתה הראשונה והתינוקת שלה עמה. הוא התאבל עליה במשך שנה תמימה, ועם תום שנת האבל הוצגה לפניו תֶּיָה.

מצד אביה היה מוצאה מבית המלוכה האַגֶעְזי, הוא בית המלוכה של שְׁבָא. מצד אמהּ הייתה נצר למשפחת אצילים מצרית, ובאותה עת שבה מביקור ממושך אצל משפחת אמה. היא הייתה צעירה, יפת מראה וגדושה תעלומות, ולבה נהה אחר כתר המלכות, כי חשבה שעקב מוצאה ממשפחת המלוכה ראויה היא לשאתו לא פחות מאֲבִידָע.

תֶּיָה מצאה חן בעיני אֲבִידָע, והוא גם ביקש למנוע מאבק על המלוכה. משתי הסיבות גם יחד נשא אותה לאישה ומינה אותה למלכה לצדו. הוא האציל עליה כוח רב בניהול ענייני הממלכה, והיא קיבלה אותו ברצון. המלך קיווה שהיא גם תעניק לו את יורש העצר הנכסף ועוד בנים ובנות כהנה וכהנה. אך תֶּיָה ילדה לו רק את בָּשִׂימָה ואחר עמדה מלדת והייתה לעקרה.

בָּשִׂימָה, בתו היחידה מאשתו, הייתה היהלום בכתר שלראשו של המלך. הוא היה מבכר בן, אך השלים במהירות עם היותה בת והרעיף עליה אהבה. הוא זה שבחר את שמה, בָּשִׂימָה, על שם הבשמים שבהם התברכה ארצו וכאות לכך שבּישְּׂמָה את חייו בריח ניחוח.

כאשר אפסה התוחלת לבן שיהיה יורשו, כנהוג בממלכה, הועיד המלך את בתו למלוך אחריו. עם זאת, אשתו תֶּיָה לא נטשה את חלומה להיות מלכה בזכות עצמה. היה מנוי וגמור עמה שאם המלך ימות לפניה תמשול היא בשְׁבָא, ותעלה לשלטון בדרך הישר או בדרכים עקלקלות.

לכן, כאשר הודיע אֲבִידָע קבל עם שהבת תמלוך אחריו, פניה שפעו חיוכים, אך היא נפגעה עמוקות. וההודעה היוותה מקור לא אכזב לריב ומדון בין המלך לאשתו.

כל זאת סיפר המלך לבתו עוד זמן רב לפני מותו. על כן הבינה בָּשִׂימָה כבר אז כי אמה היא גם יריבתה המתחרה עמה על כתר המלוכה. וזה שנים שהמאבק הצפוי הזה, שאיש לא ידע מי יֵצא ממנו כמנצח, עטף בערפל כבד את עתידהּ שלה וגם את עתיד הממלכה.

המלך אֲבִידָע גמר אומר לחנך את בָּשִׂימָה לקראת היותה מלכה, כך שתעלה על כל המלכים שמשלו בשְׁבָא מאז ומעולם.

בראש ובראשונה, החליט, עליה להיות משכילה. הוא שכר לה מורה שלימדה אותה לקרוא ולכתוב והשכילה אותה בסיפורים מופלאים על תולדות עמה, שעברו מדור לדור. המלך עצמו לימד אותה, ככל המתאים לגילה, את כל השאר אשר עליה לדעת. הוא ביאר לה את חשיבותם העליונה של צדק, חסד ואמת. בד בבד לימד אותה כי יהיה עליה לנקוט תחבולות, שבלעדיהן לא תיכון מלכותה בידה, ובאין מנוס תצטרך לעשות זאת גם נגד אמה.

המלך לא הסתיר מבָּשִׂימָה כי יש ריב בינו לבין אמה. זאת, כדי לחשל אותה לקראת הבאות. כך, בכל אופן, סיפר לעצמו. למעשה, הוא ביקש למשוך אותה לצדו בריב הזה, בהסבירו לה שהוא רוצה ביקרה ואילו אמהּ מעדיפה את טובתה שלה על פני זו של בתה.

דבריו נזרעו בקרקע פורייה, שכן בָּשִׂימָה לא חשה מעולם בחום של אהבה הזורם אליה מאמה. מה גם שהאם הרבתה לנסוע לביקורים ארוכים במצרים, ולא הסבירה לאיזו תכלית נסעה. כאשר שאלה אותה הבת על כך, התחמקה מתשובה. הנערה חשה נטושה, נבגדת, כמעט יתומה מאם לתקופות זמן ממושכות.

בגיל הרך שבו ילדות אחרות נותנות את מבטחן באִמן ומתכרבלות בחיקה, למדה בָּשִׂימָה להתגעגע ולחשוד חליפות בזו שהעניקה לה חיים. ועם חלוף השנים, לימד אותה אביה המלך כי יהיה עליה לעמוד מולה, בלא לפגוע בכבודה של האם אך גם מבלי לעצום עין לתככיה.

כך הייתה נפשה הרכה של הילדה מיטלטלת בין אביה מולידה לאמה יולדתה, נוטה אחר האב ובוטחת באהבתו, אך כמהה גם לאמה ותוהה עליה. ובלבה הייתה בוהה אל הריבים הקורעים אותם, אל הריק ההולך ומתרחב ביניהם וגם אל הריק שהותירה בה האם במסעיה.

ובתוך כך בלעה בָּשִׂימָה בשקיקה את כל אשר למדה מפי אביה. היא לא שכחה מאומה ממה שסיפר לה על אמה, והכול ישב בתוכה נכון ליום פקודה.

את רוב מאמציו הקדיש המלך ללימודה של בָּשִׂימָה על ממלכת שְׁבָא. בהיותה פעוטה, היה מטייל עמה יד ביד ברחבי שטח הארמון. וכאשר גדלה מעט יצא עמה, ועם השומרים המלווים אותם, אל עיר הבירה מאריבּ, שהארמון עמד לידה.

הייתה זו עיר גדולה. אך מפאת החום ששרר בה התנהל בה הכול בעצלתיים והאנשים המעטים שהתהלכו בחוצותיה נראו כשרויים בתנומה. בחולפה לידם עם אביה ושומריהם, כרעו כולם ברך והשתחוו לפניהם, ואחר המשיכו במהלכם האטי, כמי שלא אצה להם הדרך אל מחוז חפצם, שאולי כלל איננו קיים.

את רוב זמנה בילתה בָּשִׂימָה בארמון. תכופות ישבה בחדר משכבה והשקיפה מן החלון, וטוותה חלומות בהקיץ ובהם כמיהה עזה לאהבה לבחור יפה תואר, חכם ומשכיל שינהג בה כדרך גבר בעלמה.

באותה עת נטע בה אביה את הרעיון כי בבוא העת תינשא לשליט של ארץ אחרת, שאינה רחוקה מארצם, וכלולותיה עמו יאדירו את ממלכת שְׁבָא. אף כי טרם שמעה מפיו מי הם המושלים על הארצות שמסביב, חלמה שיימצא שליט כזה, שיהיה צעיר, רב עוצמה, יפה תואר וטוב שכל, שעמו תאדיר את כוחה של הממלכה ותגשים את חלום אהבתה בעת ובעונה אחת.

על השולחן בחדר משכבה עמדה מראה מנחושת נוצצת, ובה השתקפה דמותה. היא התבוננה בה וסרקה את שערה, וקיוותה שכאשר יופיע אותו שליט מיוחל, תהיה יפה די הצורך לזכות באהבתו.

אביה ידע את צפונות לבה, והבין שבתו טרם למדה להבדיל בין חלום בהקיץ לבין המציאות על כל חתחתיה. בעת ההיא נולד בו רעיון משלו שבו קיווה לגשר בין חלום האושר של בתו לבין המציאות, והוא החל לפעול בסתר להגשמתו.