מלקוס

מלקוס

זאת היתה היריקה שהכאיבה לה יותר מהכול. לא המכות, תלישת השיער או האימה שהרגישה בכל פעם שהוא נכנס הביתה. לזה הגוף התרגל. אבל יריקה, יריקה היא הריכוז של כל מה שקבור בתוכו ועוד לא נאמר. ה־DNA של הכאב. וכמו תמיד האמא יצאה מהבית, פניה רטובות מדמעות. היא נעלמה לכמה ימים. אף פעם לא אמרה איפה ישנה. כשחזרה כבר לא אכפת לה כמו קודם.

בערבים היתה יושבת ליד חלון המטבח וצופה בילדים שמשחקים בשכונה או בזוג זקנים שהולך יד ביד. החברות שלה ראו שמשהו הושלך על נפשה וכיסה אותה ברפש ובזוהמה. היא הפסיקה לפתוח בקפה ולומר להן את אותם משפטים שביקשו לשמוע, כמו: "את תתחתני בעוד שנה וייוולד לך בן." או: "את תהיה לך נסיעה לחוץ לארץ, לא יודעת לאן, אבל זאת תהיה נסיעה ארוכה."

אף שהשנים חלפו ודבר מכל זה לא קרה, הן אהבו לבוא אליה ולשתות את הקפה וגם לשמוע אותה שרה אום כולתום בקול עמוק שהיה מביא אותן לידי דמעות. מדי פעם הילד הקטן שלה היה מצטרף לשולחן וטובל עוגיות מתוקות בקפה של הנשים.

ומכל הנשים היתה רק אחת שתמיד המשיכה לבוא, בגלל דאגה לחברתה שכבתה פתאום, ובעיקר בגלל הצורך שלה בתקוות ובהבטחות שיצאו מפיה בכל פעם שקראה לה בקפה. קראו לה רחל אבל מאחורי גבה היא נקראה חציל, בגלל פניה הארוכות והאף המחודד. והיה לה עוד כינוי — גילג'ה (בעיראקית — פטפטנית) משום שלא היתה מפסיקה לדבר, ותמיד על הדבר שאותו רצתה יותר מכול: גבר. זה מה שיציל אותה מקמילה, מבושה, ומהאסון שאורב לפתחה. כל מה שהיא צריכה לדעת הוא מתי יבוא ואיך תפגוש אותו.

בצהרי יום אחד נשאה העקשנות שלה פרי. האש נדלקה והקפה גלש לאיטו ונמזג אל תוך ספל חרסינה. גילג'ה התיישבה מול חברתה, ועיניה לא ראו, וליבה לא הבין שבאישה שמולה כבר אין אהבה וגם לא תקווה.

"רחל, תשתי עד הסוף, לא להשאיר אפילו טיפה," אמרה האמא.

"בסדר גמור," ענתה גילג'ה ובלעה את כל הנוזל המר עד שהגרגירים נתקעו בגרונה. היא השתעלה ופלטה גרגירי קפה אל המטפחת שלה. האמא התעלמה מההשתנקויות ובמבט חד ובמצח זועף בחנה את התמונות שהצטיירו בתוך הספל.

בתום דקות ארוכות שאלה: "תגידי לי את האמת, את בתולה?"

"אני כמו. רק פעם אחת כי הייתי בטוחה שיתחתן איתי," ענתה גילג'ה בבהלה.

"פעם אחת זה כמו הרבה פעמים. מה זה משנה לגבר שרוצה להתחתן. הוא לא עומד וסופר את מי שנכנס ויצא, נכון?"

"למה את מדברת ככה?" פני החציל של גילג'ה התארכו מעלבונה.

"אני רק אומרת שאת לא בתולה. יש בתולה ויש פתוחה. אין באמצע. וואלה יופי, עשית לי סלט מהחיים."

"אני לא מבינה למה את מדברת ככה?" התעקשה גילג'ה.

"אין פה כלום. תלכי מפה ואל תבואי יותר," ענתה האמא והפנתה את מבטה אל המדבר הנשקף מחלונה.

גילג'ה יכלה לומר לה שהסנדלר הולך יחף והרגליים שלו סדוקות ומדממות. אבל שתקה.

יום אחד האמא חיכתה לבן הקטן שלה מחוץ לבית הספר ולקחה אותו לאכול פלאפל. אחרי שניגבה לו את הטחינה מהפנים היא ביקשה ממנו לעזור לה לגלות לאן אבא שלו הולך בערבים. ונתנה לו שטר של חמישים והבטיחה עוד חמישים אם הוא יצליח. כשאמרה את זה היא החזיקה בפנים שלו והוסיפה שהוא חייב, אחרת יקרה משהו רע.

הכסף והפלאפל לא העלימו את הפחד של הקטן והוא ביקש מאחיו שיבוא איתו, אבל הוא רק השיב בחיוך ואמר שמבלי לעקוב הוא כבר יודע לאן הדפוק הזה הולך.

"לאן?" שאל הקטן.

"עדיף שתשחק בגולות," ענה לו הגדול בזלזול.

אבל הקטן התעקש, הרגיש שהוטמנה בתוכו פצצה ועד שלא יגלה היא לא תחדל לתקתק. הוא הוציא את השטר ואחיו סטר לו כי לא סיפר לו על הכסף תכף ומיד. למחרת הם יצאו בעקבות אביהם, איש קטן ומוצק, לבוש במכנסי בד, חולצה מכופתרת וסנדלים, ומשקפי שמש גדולים מסתירים את עיניו. הוא הלך והם אחריו, מתגנבים ומתקדמים ממכונית למכונית, מסתתרים מאחורי פחי זבל מלאים.

"נדע לחזור?" שאל הקטן.

"בטח שנדע," ענה לו הגדול.

"מה אם נראה דברים רעים? נספר לאמא את הדברים הרעים שהוא עושה?"

"לא נספר כלום, נגיד שהוא אכל שווארמה."

"הוא אף פעם לא קנה לנו שווארמה."

"עדיף. שווארמה זה בכלל בשר של חמור."

הם הגיעו לשכונה לא מוכרת. עננים שחורים התקבצו מעליהם והורידו חשכה בטרם עת. כשהגשם ניתך האבא החל לרוץ וילדיו אחריו. טיפות כבדות הכו באדמה ובגופם. האבא נעלם אל תוך אחד מבנייני הרכבת הצהובים בשכונה והם נותרו עומדים, עיניהם נעוצות בפתח הכניסה לבניין שנראה כמו חור שחור שבלע את אביהם. לבסוף התעשת הגדול ורץ אל עץ אשל רחב. תחת חסדו של העץ שספג את המים הרבים המשיכו לצפות בבניין.

"לגשם הראשון קוראים יורה או מלקוש?" שאל הקטן.

"אתה בטח מתכוון מלקוס," ענה אחיו, נשען על הגזע.

"מה?"

"מלקוס, מלקוס כמו המילה קוס," אמר הגדול, נרגש מהשנינות של עצמו.

"אני לא מבין."

"אנחנו פה כי התחיל אצל אבא שלך המלקוס, הוא פה בשביל הקוס! מה שיש לאישה למטה, כמו החור השחור בבניין, לשם הוא נכנס."

"נזכרתי. לגשם הראשון קוראים היורה." ענה הקטן במגננה.

"אולי. אבל זה לא משנה את זה שאבא שלך פה בשביל הקוס. הנה הוא," אמר בשאט נפש.

האבא הופיע בפתח הבניין, סיגריה בפיו, הוא הביט אל השמיים והחל לצעוד בנינוחות. הגשם החזק נחלש וכמעט נעלם כליל.

ריח האדמה הרענן והמשכר חדר אל איבריו מבקשי החיים של הגדול. דחף חזק עלה בו להתנער ולהשתחרר מאביו ומאחיו שמבקש את מה שהוא כבר יודע. הוא פתח בריצה, עקף את אביו, דילג מעל שלוליות, זרמי אוויר חמימים בפניו, זכר לקיץ שכבר איננו והוא עצמו אינו מביט לאחור אל אחיו שמנסה להדביקו וכובד נעליו הרטובות ומשקלן של המחשבות הרבות והסתומות משאירות אותו מאחור. כשנכנסו הביתה מצאו את אימם ישנה במיטה בבגדים ונעליים לרגליה. הגדול חימם את הסיר שעל הגז והם התיישבו לאכול, טבלו פרוסות לחם רכות בצלחת מרק אדום וחריף. דלת הבית נפתחה ואביהם נכנס. הוא הביט בהם ולא אמר דבר. לאחר מכם רוקן את כיסיו על השולחן בכניסה ונכנס אל חדר האמבטיה.

הם הביטו זה בזה, מאזינים לזרם המים והגדול צחק והנהן בראשו כאילו ראה דבר שלא ייאמן.

"מה מצחיק אותך?" שאל הקטן.

"אנחנו מתקלחים פעם בשבוע, וזה מתקלח כמעט כל יום. זה מצחיק לא?"

"לא הבנתי."

"ראית פעם מישהו שמתקלח מהגשם? אה? מהגשם מתנגבים לא מתקלחים."

האבא יצא מהמקלחת עטוף במגבת. "יש פיסטוקים," הוא פלט לעברם והמשיך לחדרו. צלילי הרדיו שבקעו מהחדר שלו בישרו להם על סוף היום.

הם חילקו את שקית הפיסטוקים ביניהם ופיצחו אותם כל אחד במיטתו. את הקליפות זרקו אל סיר שהניחו במרכז החדר.

"בערב הולך לישון עם החדשות ובבוקר קם עם החדשות, אבל נשאר סתום כמו נעל," אמר הגדול וירק אל הסיר פיסטוק רקוב שטעמו מר.

"אתה שונא אותו?" שאל הקטן.

"יותר מזה," ענה לו אחיו.

"יש דבר כזה יותר משנאה?" שאל, מופתע.

"יש. עוד לא המציאו לזה מילה."

"אז תמציא אתה."

אמא שלהם נכנסה אל החדר. בחושך נראתה להם קטנה ושברירית, כמו ילדה שבאה אל חדר ההורים אפופת חלומות רעים.

"על מה אתם מדברים?"

הם שתקו. היא התיישבה על המיטה של הקטן. "נו?"

"מה?" שאלו אותה ביחד.

"אתה תשתוק," אמרה לגדול, "תאכל את הפיסטוקים שלו ותשתוק. שאלתי את אחיך הקטן, הוא אכפת לו מאמא שלו, הוא לא בורח כמוך ברגע שאבא שלך מתחיל, אז תשתוק ותיחנק עם הפיסטוקים. שניכם תיחנקו. אתה ואבא שלך."

היא קמה וחזרה לחדרה וממיטתה צעקה לקטן, "הבטחת! אם אתה רוצה שיישאר משהו מאמא שלך אז תעשה את מה שביקשתי!"

"אתה רואה שיש דבר כזה יותר משנאה? אם מישהו צריך להמציא לזה מילה זאת אמא שלנו," אמר הגדול בתוך החושך, "אותה אני שונא הכי הרבה. ואתה, אם תבקש ממני עוד פעם אחת לבוא איתך אני יהרוג אותך."

בבוקר מצא הקטן על השולחן במטבח שקית שוקו וכריך עטוף בנייר עיתון. כשפתח את הלחם כדי לראות מה הכינה לו גילה פתק מאימו ובו כתוב בכתב יד עם שגיאות, שהיא סולחת לו ומבקשת שיגלה לאן אבא שלו הולך כי לה אין כבר כוח. בבית הספר כשפתח את ספר החשבון גילה שטר ורוד נוסף ועוד פתק. "סליחה. נגמר לי כל הקוחות ליות אמא," כתבה בו.

כשחזר בצהריים מבית הספר מצא את אימו יושבת במטבח ולידה גילג'ה. על השולחן היתה מונחת המטפחת של גילג'ה, ישנה ורטובה מדמעות. הוא נכנס לחדר והתיישב ליד אחיו שהיה עסוק בקריאת עיתון ספורט.

"אכלת כבר?" הוא שאל את אחיו.

"לא," הוא ענה לו מבלי להרים את עיניו.

"אתה לא רעב?"

"רעב."

הוא חזר למטבח ולקח נקניק, לחם ומלפפונים חמוצים והם אכלו יחד בחדר. כשסיימו הוציא את הפתק מהתיק שלו והראה לאחיו, שחייך ואמר שהיא משוגעת. הוא שם לב שבכל פעם שהוא מדבר על ההורים שלהם אחיו מחייך חיוך שרק מגדיל את הכאב שלו ואת הבלבול. "מה מצחיק?" שאל ואחיו ענה לו שאם הוא היה מבין אז גם הוא היה מתפקע מצחוק כמוהו. אולי בשביל להמחיש לו למה הוא מתכוון, שלף את איברו מהמכנסים ולפת את פניו כך שיהיה מוכרח להסתכל ולהבין.

"ברגע שיצמחו לך שערות מסביב לזין הקטן והתינוקי שלך, אז המוח שלך יהיה מוכן להבין למה אני צוחק."

"לא אכפת לך ממנה?"

"שתמות. ששניהם ימותו," אמר הגדול, לקח את העיתון ויצא בריצה אל האצטדיון שבו האהבה הגדולה והיחידה שלו מתאמנת לקראת שבת.

גשמים חזקים החלו לרדת בימים הבאים, והאב נשאר בבית בערבים. הוא הוציא את תנור הנפט והניח עליו קומקום תה, ולצד הסיגריות שעישן בשרשרת מילא מדי פעם בפעם כוס זכוכית קטנה של תה חזק ומר. הילדים קלו פרוסות לחם על התנור ומרחו עליהן שכבת בלו בנד מלוחה. הקטן אהב להתבונן בלהבה הכחולה שהדיפה ריח קל של נפט, וכשזרם החשמל נפסק לפתע הם הדליקו מהלהבה הזאת נרות שנשארו מחנוכה האחרון.

באחד הערבים הגשומים נשמע רעש חזק של אבנים והילדים רצו אל חלון המטבח. מטחי ברד לבנים ירדו על השכונה ולאט לאט היא נעשתה לבנה. "לכו תקרא לאמא שלכם," ביקש האב. היא הצטרפה אליהם מבוהלת מרעש הברד ועטופה בשמיכה. ארבעתם עמדו קרובים ומאוחדים בהתרגשותם מהמחזה. פנס הרחוב החיוור האיר את שכבת הקרח שהצטברה לנגד עיניהם. האבא פתח את החלון וכדורי ברד החלו לקפץ אל תוך הבית, אחד מהם נכנס היישר אל תוך פיו המשתאה והצוחק של הקטן כאילו היתה זאת גלולת אושר שנפלה מהשמיים. הילדים יצאו מהבית בדילוגים ורצו על פני שכבת הקרח, אספו מהאדמה כדורי קרח והשליכו זה על זה. הוריהם עמדו קרובים וצפו בהם.

"אני לא יודעת אם הגשם טוב או לא," אמרה.

"גשם זה תמיד טוב," ענה לה האבא והתבונן בילדיו, שנראו לו זרים בתוך הנוף הלבן, מתרוצצים בשמחה ובחופש שמעולם לא ראה בהם.

"אם זה הגשם שמחזיק אותך בבית אז עדיף שלא ירד בכלל," אמרה והביטה בו בגעגוע.

"עוד פעם את מתחילה?"

"או שיישרף הבית או שתחזור להיות הגבר שאני התחתנתי איתו!"

אחד הכדורים פגע בחלון המטבח.

האבא צעק שיפסיקו ויעלו חזרה, ואחר כך לקח את הרדיו שלו ונעלם אל תוך חדרו, משאיר מאחוריו את אשתו עטופה בשמיכה ולצידה הצל שלה, גדול ממידותיה, רועד ומתנדנד מנשימותיה המהירות.

למחרת דיווחו כותרות העיתונים המקומיים על העיר הלבנה במדבר ואמרו שדבר כזה קורה פעם במאה שנה. מוקסם מהתמונות בעיתון נזכר הקטן ברגע שבו עמדו כולם במטבח וכדורי הקרח קפצו פנימה אל תוכו.

"למה זרקת עליהם אבנים?" שאל את אחיו הגדול.

הגדול לא הרים את עיניו מהעיתון ומהכתבות שאותן קרא לפחות פעמיים.

"אני יודע שזרקת בכוונה," הוא התעקש להבין. כשראה שאין תשובה משך את העיתון מאחיו וזה קם ודחף אותו למיטה ולאחר מכן התיישב עליו בכל כובד משקלו, אוחז בגרונו.

"זרקתי וחבל שלא פגעתי. אתה יודע למה?"

"עזוב אותי!" זרימת הדם בידיו של הקטן כמעט נפסקה והוא התחיל להרגיש את ההירדמות המבהילה של זרועותיו.

"בגלל שמגיע להם. וגם לך מגיע כי גם אתה חרא!" צעק הגדול והחל לסטור לו בשתי ידיו. "לחרא קטן מגיעות סטירות קטנות וכשתגדל תקבל גם גדולות. כאלה."

הוא לא הספיק הרבה כי אביהם נכנס לחדר והדף אותו בחוזקה. קול החבטה של ראשו מכה ברצפה נשמע היטב והוא קם מיד על רגליו מגשש בידיו על ראשו לבדוק אם יורד דם.

"בעוד כמה שנים אני יתגייס ואז יהיה לי רובה ואני יגמור אותך. וגם ישתין על הקבר שלך. הבנת?" צעק, אחרי זה יצא החוצה בריצה אל תוך הגשם בורח גם מאביו וגם מההבטחה הנוראה שיצאה ממנו.

"בוא תעזור לי," אמר האב לקטן. הוא הרים את תנור הנפט וביקש ממנו שייקח את ג'ריקן הנפט ויבוא איתו. בחוץ המשיך לרדת גשם ומתעלות הניקוז הסתומות עלו זרמי מים מלוכלכים.

"יותר מדי מים ויותר מדי זמן..." אמר לעצמו האבא.

הם רוקנו את התנור והג'ריקן מהנפט אל תוך תעלת ניקוז, והילד חשב לעצמו שאבא שלו צודק — יותר מדי גשם מוציא את כל הלכלוך והביוב החוצה. הוא הביט באביו והמים שהרטיבו את פניו נראו כמו דמעות. הוא חיבק אותו.

"זה בגלל אמא שלך, היא רוצה לשרוף את הבית," מלמל האב, והקטן המשיך לחבק אותו בחוזקה כאילו יש בכוחו לכבות את השרפה.

לאחר השבוע הסוער החלו הגשמים להיחלש והשמים חזרו לעצמם, נקיים וכחולים עם אותה שמש חמימה. האם חזרה לעבודתה בניקיון בתים. גם גילג'ה צצה כמו פטרייה לאחר הגשם, הופיעה עם קפה שחור שקנתה במיוחד עבור עתידה "שיתגלה ויבוא אליי בצורת גבר נאמן ואוהב. אמן ואמן".

השמיים הנקיים הוציאו את הילדים מהבתים למגרשי המשחקים ולגינות ושם הם שיחקו בהטלת סכין באדמה ובכדור. במרבית הערבים האב לא היה בבית ובאלה שבהם היה העדיף להסתגר בחדרו ולשקוע בעצמו.

באחד הימים הקטן לא חיכה שאביו יצא אלא הקדים אותו וצעד בעצמו אל השכונה ההיא, הולך באותה דרך שזכר עד שהגיע אל עץ האשל הגדול, ואז ישב שם ורק הסתכל אל תוך חדר המדרגות החשוך. כל כך היה שקוע בציפייה לאביו שלא שם לב שישב לצד קן נמלים והפריע להן במלאכת הבית. העקצוצים של הנמלים הקימו אותו מבוהל, גופו צורב ובוער. מתוך אי־הנוחות והמצוקה שבגוף החליט להיכנס פנימה אל חדר המדרגות. רק לראות ולצאת מיד.

בכניסה לחדר המדרגות הוא נתקף בריח של עובש. כשחיפש את מתג האור בקיר נגעו ידיו בחוטי חשמל שיצאו מתוך הקיר והוא משך אותן בבהלה. הוא התחיל לטפס במדרגות ונעצר בקומה הראשונה, מאזין למתרחש מאחורי הדלתות המתקלפות. צלילי חיים קלושים של גרירת רגליים ומים זורמים מעבר לדלת הרגיעו אותו מעט.

הוא דפק בשתי הדלתות וטיפס לקומה העליונה. אחת מהן נפתחה ומיד נטרקה והשנייה נשארה סגורה. כך עשה גם בקומה השנייה. כשנפתחה אחת הדלתות שובל של אור הציף את חדר המדרגות וצעקה של אישה הדהדה, פוקדת על ילדה לסגור את הדלת. בסוף התיישב בקומה האחרונה בתוך החושך והשקט וחשב על אחיו שהמציא סיפור על אבא שלו, וכל זה רק בגלל שהוא שונא אותו. "אבא שלי רק נכנס לפה בגלל הגשם ובטח נרדם. אפשר בקלות להירדם פה בגלל כל השקט והחושך," אמר לעצמו בגעגוע לאביו, אחז במעקה והחל לרדת.

מלמטה נשמע פתאום קול צעדים ושיעול. הוא קפא כפי שקפא באותם רגעים שבהם היה רואה את אביו מכה את אימו, הוא לא מסוגל לזוז ואחיו דוחף אותו וצועק. אף ששמע אותו מבקש וצורח הרגליים שלו לא זזו, כל־כולו בתוך המכה של אביו.

שיעול נוסף נשמע מתחתיו, עמוק ומבחיל, ולאחריו קול מלטף שאמר, "התקררת מותק, יש לנו קוניאק בבית."

"יש לי אותך. לא צריך קוניאק."

קולו של אביו, כפי שלא שמע אותו מעולם, מלא ברוך וחום, התפשט והדהד בתוכו כמו אלף נמלים צורבות.

קול פסיעות הרגליים המטפסות התקרב אליו, מרחק של קומה אחת הפריד עתה בינו לבינם. הם נעצרו. דלת הבית נפתחה ומתוכה גלש אור אל חדר המדרגות. הילד צפה בהם עומדים חבוקים כגוף אחד, הוא ראה גבר מנשק ואת אביו מטה את ראשו למעלה, ולרגע אחד פגשו עיני האב העצומות את אלה הפקוחות של בנו. לאחר מכן הם נכנסו ונעלמו מאחורי הדלת הטרוקה.

הילד עמד לבדו עוד כמה רגעים ואחר כך ירד באיטיות ובשקט. כשיצא החוצה עיניו צרבו מאור השמש החזק.