ממזר שחצן

מעניין אם הרטט הזה יעשה לי נעים בין הרגליים.

קרני השמש השתברו על גוף הכרום של ההארלי דייווידסון, שחנה לא רחוק ממני, רותח לו בחום הצהריים היוקד. חיכיתי שהשיר של ‘מארון פייב’ ברדיו יסתיים. משום מה, הייתי מרותקת לצעצוע-של-בנים-הדו-גלגלי הזה, בזמן שחיפשתי את הנייד בתיק. העיצוב שלו היה פשוט - שחור מבריק וכסף נוצץ, תיקי צד מעור מָהוּהַּ וגולגולת מוטבעת מתחת לראשי התיבות צ”ב.

איך זה לרכוב עליו? הרוח מתבדרת בשיערי הארוך, אני מחבקת חזק גבר שיש לו כינוי חיבה קשוח, המנוע נוהם בין ירכי העטופות בג’ינס. הורס? דריפטר? תותח? רגע. לא. פְּרֶס. לאופנוען הדמיוני שלי ללא ספק יקראו פרס. והוא יראה בדיוק כמו צ’רלי הונאם.

כשהסתכלתי באייפון, ראיתי שש הודעות חדשות מהאריסון. חייכתי לעצמי. אין ספק, מישהו שקוראים לו האריסון לא רכב מעולם על הארלי. זרקתי את הטלפון בחזרה לתיק, התנעתי את הב.מ.ו העמוסה שלי והצצתי לאחור, אל מושב הנוסע. מגדל הארגזים שהגיע הפך את האווירה במכונית המשפחתית לקלסטרופובית.

אוטובוס עמוס תיירים נעצר בתחנת הדלק. יופי. כדאי שאכנס מהר לאכול צהריים, אחרת בחיים לא אצא משם. אחרי עשר שעות בדרך שבין שיקגו לטֶמֶקוּלה שבקליפורניה, הגעתי פחות או יותר למרכז נברסקה וציפו לי לפחות עשרים שעות נהיגה נוספות.

אחרי שחיכיתי בפנים רבע שעה לפפסי ונגיסי עוף מטוגנים, שתכננתי לאכול במכונית, קפצתי להציץ בחנות המזכרות הקטנה. הייתי מותשת וממש לא היה לי כוח לחמש שעות הנהיגה שנותרו לי עד שאוכל לעצור ולמצוא מקום ללילה. החלטתי, תוך פיהוקים רמים, לגנוב כמה דקות ולבדוק את השטח. בדקתי את הקשקושים בתצוגה עד שבחרתי בובת ברק אובמה עם ראש קופץ וניערתי אותה בהיסח הדעת, כשאני מסתכלת על חיוכו המטורלל של הראש המתנדנד.

“תקני אותה. תודי שבא לך,” אמר קול עמוק וצרוד מאחוריי. מרוב בהלה זינקתי ממקומי, והבובה נשמטה ונפלה. הראש נתלש מהצוואר הקפיצי והתגלגל על הרצפה.

האישה בקופה צעקה. “מצטערת, גברת. תצטרכי לשלם על זה. עשרים דולר.”

“שיט!” סיננתי ועקבתי אחרי הראש המתגלגל. כשהתכופפתי להרים אותו שמעתי שוב את הקול מאחוריי.

“ולחשוב שיש אנשים שטוענים שיש לו ראש טוב על הכתפיים.” נדמה היה לי שיש לו מבטא אוסטרלי.

“זה נראה לך מצחיק, אידיוט?” שאלתי והסתובבתי לראות מי האיש שמאחורי הקול.

קפאתי.

אוי.

“את לא צריכה להיות כזאת ביץ’ בגלל זה.” הוא הושיט לי את החלק התחתון של אובמה, ופיו התעקל בחיוך זדוני. “ולמען הפרוטוקול, אני חושב שזה היה מאוד מצחיק. לגמרי.”

בלעתי רוק ולמראה האדוניס שניצב מולי, כנראה איבדתי לרגע את יכולת הדיבור. למרות זאת, התחשק לי למחוק את החיוך השחצני מפרצופו – הפרצוף המהמם והמסותת והגברי שלו, המוקף רעמת שיער ערמוני סמיך. שאני אמות. הוא היה שווה בטירוף, ממש לא מה שציפיתי לפגוש באזור. אנחנו הרי באיזה חור בלב ארצות הברית, לא בערבות אוסטרליה.

כחכחתי. “טוב, לדעתי זה לא היה מצחיק בכלל.”

“אז כדאי שתוציאי את המקל מהתחת ותירגעי קצת.” הוא הושיט לי יד. “תני לי אותו, נסיכה. אני אשלם על החרא הזה.” לפני שהספקתי להגיב הוא לקח ממני את שני החלקים השבורים ואני נזפתי בעצמי על הצמרמורת שעברה בגבי כשידו נגעה לרגע בידי. ובנוסף לכל הצרות, הרי חייב היה להיות לו גם ריח מדהים.

הלכתי אחריו לקופה, וחיפשתי כסף בתיק המבולגן שלי, אבל הוא היה מהיר מדי וכבר הספיק לשלם.

הוא הושיט לי את הבובה השבורה בשקית פלסטיק. “יש קצת עודף בשקית. תקני לעצמך חוש הומור.”

הו-מ-אר. המבטא הזה ...

הסתכלתי בפה פעור כשיצא מהחנות והתרחק.

איזה תחת.

בחיי. אחד הטובים. תחת בשרני, עסיסי ועגול, חבוק היטב בג’ינס ההדוק שלו. אלוהים ישמור, אני כנראה ממש צריכה זיון, כי לא הזיז לי שהבחור הזה כרגע העליב אותי בפנים, והתחתונים שלי נרטבו לגמרי.

אחרי כמה דקות של בהייה בחלל מול מדף חולצות טריקו של קבוצת ‘נברסקה קורנהאסקרז’, נתתי לעצמי בעיטה מנטלית בתחת. התגובה שלי לתקרית העידה כנראה על עייפות נוראה. בדרך כלל אני לא כל כך מתוחה. הגיע הזמן להתגבר על המפגש המוזר ולהתחיל לזוז. הבטן שלי קרקרה ונורא התחשק לי כבר לצאת לדרך ולהתנפל על העוף המטוגן. ביציאה מהתחנה גנבתי חתיכה מהקופסה שבתיק שלי, אבל הפסקתי ללעוס ברגע שקלטתי אותו שם, במרחק שני מקומות חניה – יושב על אותו הארלי שעליו פנטזתי קודם.

התקרבתי לאט, בתקווה שלא יבחין בי, אבל לא הצלחתי. ברגע שקלט אותי הוא, כמובן, חייך אליי חיוך מוגזם ונופף.

גלגלתי עיניים, בעודי מחפשת במרץ את המפתחות ומלמלתי, “שוב אתה.”

הוא גיחך. “אז בסוף קנית חוש הומור?”

“השתמשתי בכסף כדי לקנות לך קצת נימוסים במקום.”

הוא צחק והנהן לעברי ואז העביר יד בשיער, חבש קסדה שחורה מבריקה והתניע את ההארלי. נהמת המנוע הרטיטה את כל גופי.

כשנכנסתי למכונית וטרקתי את הדלת לא הצלחתי להתאפק והגנבתי אליו מבט אחרון. הייתי בטוחה שלא אראה את הבחור הזה יותר בחיים. הוא קרץ מבעד לקסדה והלב הפתטי שלי החסיר פעימה.

הסתכלתי במראה האחורית וראיתי אותו יוצא מהחניה. ציפיתי שיזנק כמו חץ מקשת, אבל הוא התקדם באיטיות ופתאום נעצר. הוא ניסה לתת גז כדי להמשיך לנסוע, אבל כלום לא קרה. הוא כיבה את המנוע, הוריד את הקסדה, העביר יד בשיער בתסכול וירד לבדוק מה קרה. הייתי צריכה פשוט לנסוע, אבל כשניסה, לשווא, להתניע את הכלי שלו, לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. אוי, גרוע מאוד.

טבלתי חתיכת עוף ברוטב חרדל-דבש והכנסתי לפה, והמשכתי לצפות, כאילו מדובר במופע ראווה. בשלב מסוים הוא שלף את הטלפון שלו והתקשר, תוך שהוא צועד הלוך ושוב.

אחרי שגמר לדבר הוא הסתכל אליי בעיניים פעורות. נתפסתי על חם וצחקקתי במבוכה. לא התכוונתי לצחוק עליו, זה פשוט נפלט לי. הוא זקף גבה, וזה הצחיק אותי עוד יותר. הוא התקרב אליי, כשהוא מחזיק את הקסדה שלו ודפק לי על החלון. פתחתי.

“זה משעשע אותך, נסיכה?”

“לא ממש ... אולי.” גיחכתי.

“טוב, אני שמח שסוף סוף מצאת את חוש ההומור שלך.”

הו-מ-אר.

אלוהים, איזה מבטא סקסי.

הוא הפנה ראש, הציץ במושב האחורי והבחין בכל הארגזים. “את הומלסית או משהו? חיה במכונית?”

“לא. אני עוברת דירה לצד השני של המדינה.”

“לאן את נוסעת?”

“טֶמֶקולה.”

“קליפורניה.” הנהן. “גם אני.”

הסתכלתי על ההארלי שלו. “נראה שאתה לא נוסע לשום מקום בזמן הקרוב. אולי זה עונש על זה שקראת לי ביץ’.”

“כן, בהחלט נראה ככה.”

“שזה העונש שלך?”

“לא, שאת ביץ’.”

“מצחיק מאוד.”

“את יודעת מה עדיף בהרבה על עונש?” שאל, בעודו מתכופף לחלון, והאפטרשייב שלו שיכר אותי לגמרי.

“מה?”

הוא זקר את גבותיו. “קארמה.”

“על מה אתה מדבר?”

“תצאי רגע ותסתכלי בחלק האחורי של הבּימֶר שלך.”

בימר!

יצאתי מהמכונית וכשבחנתי אותה ראיתי שהצמיג הימני-אחורי מרוקן מאוויר.

מה? לא יכול להיות שזה קורה לי.

הסתכלתי בפרצוף הזחוח שלו והנחתי יד על המצח. “אתה צוחק עליי? כל הזמן הזה ידעת שיש לי פנצ’ר?”

“שמתי לב לזה בערך כשתפסתי אותך זוללת עוף וצוחקת עליי, כן. היה לי ממש קשה לשמור על פרצוף רציני בקטע הזה.”

לא היה לי שמץ של מושג איך מחליפים צמיג, ולא האמנתי שאני באמת הולכת לבקש ממנו.

“אתה יודע להחליף צמיג?”

“ברור שאני יודע. איזה מין גבר הייתי אם לא הייתי יודע להחליף צמיג?”

“אתה מוכן לעזור לי? אני יודעת שאין לך סיבה להסכים ... אחרי שרבנו קצת, אבל אני ממש נואשת. אני לא רוצה להיתקע כאן לבד בלילה.”

“תרשי לי לשאול אותך שאלה.”

“אוקיי ...”

הוא חיכך את הזיפים שעל סנטרו. “עד כמה את רוצה שיחליפו לך את הצמיג?”

התרחקתי ממנו קצת. “מה אתה מנסה להגיד?”

“תפסיקי עם הראש המלוכלך, מותק. ממש לא הצעתי לך הצעה מגונה, אם זה מה שעבר לך בראש. את לא הטיפוס שלי.”

“ומה בדיוק הטיפוס שלך?”

“אני בדרך כלל הולך על נשים שאין להן אישיות של נעל.”

“תודה רבה.”

“בכיף.”

“אז מה התנאים שלך?”

“טוב, כמו שכבר הבנת ומאוד הצחיק אותך, יש לי כרגע קשיים טכניים עם ההארלי שלי. צריך שם חלק שאין לי. הזמנתי גרר, אבל לוח הזמנים שלי לחוץ ואני צריך להגיע לקליפורניה, בדיוק כמוך.”

“אתה לא מציע ...”

“אני כן מציע. אני אחליף לך צמיג ואת תתני לי טרמפ.”

“לתת לך טרמפ?”

“כן, תתני לי.”

“מה אמרת עכשיו?”

“שמעת לא טוב.”

טלטלתי את ראשי כדי לגרש מתוכו את התמונה שדמיינתי. יכול להיות שמרוב עייפות רק היה נדמה לי שזה מה שאמר, או שהוא משחק איתי משחקים?

“אני לא יכולה לנסוע מאות קילומטרים עם מישהו שאני לא מכירה,” אמרתי.

“זה הרבה יותר בטוח מלנסוע לבד.”

“לא אם אתה רוצח סדרתי!”

“תראו מי מדבר. את זאת שערפה לנשיא ארה”ב את הראש.”

בלית ברירה פרצתי בצחוק. הסיטואציה הייתה פשוט הזויה.

“אני לא מאמין, נסיכה, שמעתי אותך עכשיו צוחקת על עצמך?”

“נראה לי שאני יוצאת מאיפוס בגללך.”

הוא הושיט יד ללחיצה. “אז את בעסק?”

שילבתי ידיים במקום ללחוץ את ידו. “יש לי ברירה?”

“טוב, את מוזמנת לבקש ממנו להחליף לך צמיג.” הוא הצביע על גבר מגודל שנראה מפחיד ואולי הסתכל עלינו. האיש נראה בול כמו הרמן מונסטֶר.

נאנחתי מעומק הלב ונכנעתי. “אני בעסק. אני בעסק! רק תוציא אותי מפה.”

“חשבתי שזה מה שתגידי. בבקשה תגידי לי שיש לך גלגל רזרבי.”

“כן. אבל אני אצטרך להזיז כמה ארגזים כדי שתוכל להגיע אליו.”

כשהבין מה המצב בתא המטען שלי, כמעט התפקע מצחוק. “שיט, מה זה כל החרא הזה?”

הסתכלתי לו בעיניים ועניתי בשיא הכנות, “כל החיים שלי.”

רוקנתי את תכולת תא המטען אל המדרכה, והוא הוציא את הגלגל הרזרבי וניגש לעבודה.

בזמן שהחליף את הצמיג, החולצה שלו התרוממה וחשפה תחתיה שרירי בטן שזופים ומפוסלים ופס דק של שיער שירד אל תוך התחתונים. מתח בלתי רצוי החל מצטבר בין רגליי. בחיפוש אחרי הסחת דעת, ניגשתי אל האופנוע שלו והתיישבתי עליו, לפתי את הידיות ודמיינתי את עצמי רוכבת ברוח. זה לא ממש עזר. לא הפסקתי לרגע לראות אותו מולי.

הוא הגיח מתחת למכונית שלי. “תיזהרי, ילדה. זה לא צעצוע.”

ירדתי בקפיצה וליטפתי באצבעי את האותיות המוטבעות על תיקי האוכף. "מה זה בכלל צ”ב?”

“אלה ראשי התיבות שלי.”

“תן לי לנחש ... צריך בעיטה?”

“את מבינה ... הייתי אומר לך איך קוראים לי, אבל בגלל שאת חייבת להתחכם, נראה לי שתאלצי לנחש.”

“מה שתגיד, צב שחצן.”

הוא שוב נשכב על המדרכה. “אני רק אתן פה דפיקה קטנה ונוכל לצאת לדרך.”

“דפיקה?”

“דפיקה לברגים ... של הצמיג, ילדה רעה.”

“אה.”

הוא זינק לעמידה ומחה את הזיעה ממצחו בשולי החולצה. “הכול מוכן.”

אלוהים ישמור.

“זה היה מהר. אתה בטוח שזה מורכב כמו שצריך?”

“בקרוב תגלי שחסרים לי כמה ברגים, מותק, אבל הם לא בגלגל שלך.” הוא קרץ אליי ופתאום שמתי לב שיש לו גומות. “כדאי שנעצור מחר כדי להרכיב צמיג חדש. הרזרבי הזה לא מיועד לשימוש לטווח ארוך.”

מחר. ואוו. זה באמת קורה.

“כדאי שנזוז,” אמרתי. “אני אנהג. אני צריכה להיות בשליטה על מה שקורה פה.”

“איך שאת רוצה,” אמר.

כשיצאתי מהחניה הרגשתי שהצוואר שלי תפוס מרוב לחץ. הולך להיות מעניין מאוד, בלשון המעטה. תוך שנייה הוא התנפל על נגיסי העוף שלי.

סטרתי לו על היד בקלילות. “הי, תוריד את הידיים מהעוף שלי.”

“חרדל ודבש? אני מעדיף ברביקיו.” הוא ליקק את האגודל ואני גערתי בעצמי על זה שנדלקתי עליו. הנסיעה הזאת הולכת להיות ארוכה ארוכה.

הוא גיחך והרים את שקית הניילון מחנות המזכרות. “בכלל פתחת את זה?”

“לא. מה הטעם? זאת סתם בובה שבורה.”

הוא הושיט לי את השקית ואמר, “באמת?”

החזקתי את ההגה ביד אחת ובשנייה הוצאתי את הבובה שהייתה ... שלמה.

“מה ל ... איך הצלחת?”

“חשבתי שזה מצא חן בעינייך, אז שילמתי על השבורה וקניתי לך עוד אחת. היית כל כך שקועה בתיק שלך, שלא שמת לב.”

טלטלתי את ראשי ולא הצלחתי שלא לחייך.

“נו, מה תגידו. חיוך אמיתי.” הוא הושיט לי יד. “הנה ... תביאי.” נתתי לו את הבובה והוא קילף את פס הדבק והדביק אותה על לוח השעונים. הראש של אובמה התחיל להתנדנד מעלה ומטה בקצב תנודות המכונית.

זה הצחיק אותי, אבל המחווה החמודה גם חיממה את לבי. אולי הוא בכל זאת לא כזה מניאק.

הוא השעין את הראש לאחור ועצם עיניים, וזמן מה נסענו בשתיקה. איפשהו לאורך הכביש המהיר, אחרי שהשמש שקעה בזוהר כתום עז שצבע את האופק שבמרחק, הוא פצה את פיו.

הקול שלו נשמע מנומנם. “אני צ’אנס.”

אחרי כמה שניות של שקט אמרתי, “אוברי.”

“אוברי,” מלמל בלחש, כאילו הרהר בשם שלי, ואז עצם שוב עיניים והסב ראש.

צ’אנס.