ממליך המלכים 3: ברבור שחור

מקלחת. גינה. שינה. קרינה גילתה שהרבה יותר קל לה לעבור את היום כשלא חשבה יותר מדי על מה היא עושה או על מתי היא עושה את הדברים. לא הפריעה לה המונוטוניות שבשגרה. להיפך, היא נהנתה מכך. הייתה נחמה כלשהי בשגרה יום־יומית, נחמה שהקלה על נשימתה.

אחרי חודשים רבים שבהם הרגישה כאילו היא טובעת, הרעשים שבראשה שקטו. מחשבות בלתי פוסקות כבר לא החזיקו אותה ערה כל הלילה. היא התקיימה, לא יותר מכך, אבל זה לא הפריע לה כלל.

היא סיימה לגזום את מרבד הפרחים והניחה את המזמרה, ואז הרימה את המשפך והשקתה את האדמה. מעולם לא עסקה בגינון לפני שעברה לביתה החדש, במרחק כמה שעות מחוץ לעיר. מעולם לא חשבה שתהיה טובה בזה. נדרשה מידה לא מבוטלת של סבלנות שלא חשבה שיש ברשותה, אבל עכשיו היו כמה וכמה דברים שלא ידעה שהיא מסוגלת לעשות. היא סיימה את משימתה והתבוננה בהערכה בשדה פרחי הפרג המלבלב. שום דבר בעולם לא הסב לה שמחה כזאת, או כאב כזה.

היא שבה פנימה, חלצה את נעליה ליד הדלת והניחה את הכפפות על השולחן הסמוך. היא הציצה בשעון התלוי בסלון ואז עלתה במדרגות לחדר השינה. אף שגרה שם כבר זמן מה לא הרגישה יותר בבית. הכול נותר כפי שאימה עיצבה לפני בואה.

היא נכנסה לחדר האמבטיה, התיישבה על האמבטיה העתיקה וסגרה את הפקק לפני שפתחה את הברזים. תוך זמן קצר אדים החלו לעלות מהמים, מחממים את עורה הקריר תמידית. היא שפכה פנימה תערובת של סבון, מלחי אמבט ושמנים שנועדו להרגיע את הגוף ואת הנפש, כך כתוב היה על התווית. היא לא ידעה אם זה נכון או לא, אבל הצליחה להפסיק לקחת את הגלולות שניתנו לה בבית החולים בשביל החרדות, אז הכול הסתדר במידת מה.

היא הפנתה את גבה למראה, מסרבת להביט בהשתקפותה בעודה מתפשטת, מותירה את בגדיה בערמה על הרצפה. מראות לא משקרות; הן מספרות את האמת הבוטה והטהורה, אמת שניבטה מכל גופה. אמת שלא הייתה מוכנה להתמודד איתה.

היא נכנסה לאמבטיה ושאפה אוויר מבעד לשיניה בגלל הטמפרטורה הגבוהה, אבל זה לא עצר בעדה להתיישב במים, קצוות שערה הכהה נתלות מעל דופן האמבטיה. במשך פרק זמן ארוך בהתה בתקרה. היא לא ספרה את הקריסטלים בנברשת כפי שעשתה כשרק הגיעה לשם, אפילו לא בחנה את עבודת העיצוב העדינה בזוויות התקרה. היא פשוט בהתה.

עד שנשמה נשימה עמוקה ושקעה מתחת למפלס המים. אוזניה נסתמו ועפעפיה התחממו. שם, עטופה בדממה, קרינה מצאה קמצוץ קטן של שלווה.

זמן רב לאחר מכן, לאחר שיצאה מהאמבטיה והתלבשה, הייתה שרועה על הספה, עטופה בשמיכה הצמרירית האהובה עליה, אבודה בספר שקראה. היא שכחה כמה קל היה לברוח למציאות שבה האהבה לא פגעה בה והכאב לא היה חבר ותיק. במציאות הזאת הרוויחו את האהבה בעקבות דברים טריוויאליים, הציעו אותה בחופשיות רבה. היא לא זכרה מתי אהבה הייתה פשוטה כל־כך עבורה. מעולם לא.

צליל פתיחת המנעול בדלת עורר אותה ומבטה נדד לכיוון. הדלת נדחפה פנימה ולאחריה נשמע קרקוש מפתחות ושקיות בתנועה וצליל נעלי עקב נוקשות על הרצפה.

קרינה לא זזה כשאחותה, אַילה, נכנסה, אור השמש נשפך למבואה מאחוריה. אַילה הביטה סביב כאילו חיפשה משהו. אולי תהתה אם קרינה סוף כל סוף החליטה להפוך את המקום גם לשלה. אם הייתה מרוצה ממה שראתה או לא, לא הראתה כל סימן לכך. במקום זאת, עשתה מה שתמיד עשתה כשבאה לבקר. היא לקחה את שקיות הקניות למטבח, הניחה את המצרכים על השיש ואז פשטה את מעילה ואספה את שערה בקוקו גבוה, לא מכירה בנוכחותה בשום אופן.

קרינה רצתה כל־כך שיהיה לה מה לומר, או יותר נכון, לדעת מה לומר, אבל כל פעם שפתחה את פיה לא יצאו מילים, רק הדמעות כבר היו ממש שם, מחכות לזלוג ברגע שתשחרר את המגננות. היא הייתה מופתעת שנשארו לה דמעות בכלל. היא הייתה בטוחה שלא נותר דבר כי הרגישה מתה לגמרי.

אם השתיקה הפריעה לה, אַילה לא נתנה כל אינדיקציה לכך. היא שטפה את ידיה ושלפה מגש אפייה. קרינה חזרה לספר שלה בזמן שאַילה הכינה ארוחת ערב לשתיהן. תוך זמן קצר ניחוח דג אפוי הכה בנחיריה. קרינה נשמה עמוק וריר מילא את פיה. ארבעים וחמש דקות בדיוק מהרגע שנכנסה לבית, אַילה הניחה לפניה צלחת אוכל, סכין ומזלג, והלכה להביא גם את צלחתה. ריטואל יומי נוסף, וקרינה העריכה אותו מאוד.

אַילה לא ניסתה לנהל שיחת חולין. הנוכחות שלה דיברה במקומה. כמו בכל ביקוריה, הביאה את צלחתה קרוב אליה, חלצה את נעלי העקב והתמקמה בנוחות על הספה לידה. כמו תמיד, חיכתה שקרינה תטעם מהאוכל לפני שהחלה לאכול.

אף מילה לא נאמרה. אף פעם לא הדליקו את הטלוויזיה. רק צלילי הסכו"ם נשמעו על הצלחות. וזה היה הרגע ביומה שלו ציפתה קרינה יותר מכול.