ממליך המלכים 6: אלפא אומגה

1

ויליאם

ויליאם רונהארט אהב לחשוב על עצמו כעל אדם שעבר שינוי. ברור, זה היה המהלך הטבעי של הדברים כשבן אדם היה צריך להתאושש מגורל שבו הוא כמעט נשפט להירקב בכלא אמריקאי למשך כל ימי חייו.

הרהורי חרטה היו דבר ראוי להערכה. זו הייתה הסיבה לכך שהוא הרגיש... די מהורהר, כשהביט בגבר שהיה קשור באזיקונים לכיסא במחסן החדש שלו. "הרצון שלך לחיות מעורר הערצה, אני חייב לומר."

במשך שעות הגבר ישב שם וסבל כאב שאחרים היו נכנעים לו כבר מזמן. מאה ועשרים דקות של עינוי טהור שגרמו אפילו לוויליאם להרגיש בחילה קלה. אם הוא היה בנעליו של האיש, וידיו היו אלה שהיו נצבעות בגוון מוזר של כחול בגלל הקשירה החזקה של האזיקונים מאחורי גבו אל כיסא העץ הקשה, הוא בוודאי היה נכנע לגורלו מפני שלא היה שום סיכוי בגיהינום שהוא אי פעם היה נותן לעצמו לעבור את כל זה.

אף סוד לא היה שווה לחוות בשבילו כזאת דרגה של כאב. מצד שני, ויליאם כבר מצא את עצמו במצבים דומים לזה בעבר.

הגבר המסכן ניסה להביט בו, אבל לפי תנועותיו היה אפשר לחשוב שראשו היה כבד מדי עבורו מכדי להזיזו.

"זה לא הייתי אני," האיש ירק, דם מטפטף מבין שפתיו הנפוחות, "אני נשבע."

העובדה שהוא עדיין היה מסוגל לשקר והמילים לא גירדו את עצביו של ויליאם בכל הדרכים הלא נכונות רק הוכיחו את העובדה שהוא השתנה. בדרך כלל, הוא היה דואג שיירו לאדם הזה בפנים ויזרקו את גופו במקום שבו היא לא תימצא לעולם. במקום זה, הוא ניסה לנהוג בהיגיון, תכונה שבאופן משונה הוא היה מסוגל לה. מצד שני, יכול להיות שזה היה גם מפני שלא עמדו לרשותו כל־כך הרבה שכירי חרב כמו בעבר, אבל הוא בחר להתעלם מהעובדה הזאת לעת עתה.

"עבדנו יחד במשך שש שנים, פטריק. הייתי רוצה לחשוב שהיו בינינו יחסי עבודה טובים במשך השנים. אין ספק שמערכת היחסים שלנו הועילה לשנינו, בהתחשב בבית הקיץ שקנית בארגנטינה למאהבת המקסימה שלך. מה היה שמה, תזכיר לי?"

פטריק גנח, אבל לא ענה מייד. הוא לא היה צריך. ויליאם ידע כל מה שהוא היה צריך לדעת עליו, מפני שזה מה שהוא עשה. הוא אסף פיסות מידע קטנות ושמר אותן עד לרגע שבו הזדקק להן. זו הייתה העבודה שלו והוא הצטיין בה. "אתה נראה עכשיו מודאג יותר מכפי שהיית כשאיימתי לדאוג לכך שאשתך — "

"בחייך! אתה מכיר אותי! תמיד הייתי שחקן קבוצתי, אתה יודע את זה!"

המילים שלו הסתיימו בגניחה עזה כשאגרוף הוטח בפניו בכוח כזה שוויליאם כמעט יכול היה להרגיש בלסת שלו. אחד התאומים, שאת אף אחד מהשמות שלהם הוא לא טרח לזכור, התכווץ ומשך את זרועו לאחור, מביט באגרופו כשפתח וסגר אותו. דם היה מרוח על מפרקי אצבעותיו, שכבר החלו להתנפח מהמכה.

"שכירי חרב," אמר ויליאם ומשך בכתפו, "מה אני יכול לומר?"

פטריק הניד בראשו בחולשה והביט בו מבעד לעין נפוחה ועצומה כמעט לחלוטין, אבל ויליאם עדיין לא סיים. "הייתי יכול להרוויח כמעט כפליים מהחוזה בבלארוס אם הייתי הולך עם משקיע אחר, ובכל זאת בחרתי לעבוד איתך. נדיב מצידי, אני יודע." אם הוא היה קרוב יותר, היה טופח על ראשו של האיש. "אם להתחשב בכמה עשיר עשיתי אותך בתקופת עבודתנו יחד, איך בכלל יכולת לחשוב שבגידה בי תפעל לטובתך?"

האיש גמגם, לא מצליח להביע ולא משפט אחד בעל חשיבות, כאילו הליכה במעגלים תוציא אותו מזה. מזג רוחו של ויליאם התלהט לנוכח המחשבה.

"אני — "

לפני שהוא הצליח להשמיע עוד הכחשה אחת, ויליאם הניף את ידו, המחווה היחידה שאחד התאומים היה צריך לפני שמילותיו התחלפו ביללות. "אתה מבין, מישהו נתן לרשויות האמריקאיות את המיקום של שניים מהבתים הבטוחים שלי וסיכן בכך חוזה שאמור היה להשתלם לי מאוד." ואם הוא לא היה שומע על הפשיטה לפני שהיא החלה, הלקוח ששילם לו סכום מטורף של כסף כדי לגרום לו להיעלם היה מתגלה.

הדבר האחרון שהוא היה צריך עכשיו זה אובדן נוסף. במאמץ מרוכז, ובמידה אסטרונומית של מזל, הוא הצליח לצאת מחורבן גמור לפני שלושה חודשים, ואף שיצא מנצח ממצב שרבים לא היו מצליחים להיחלץ ממנו, עדיין נעשה נזק לעסקים שלו.

'המאורה', הארגון שלו שהופל, היה מעבר לכל יכולת תיקון. הנזק שנעשה לאימפריה שלו היה כביר, ובעוד הוא הצליח לחמוק מההאשמות שהעלתה ממשלת ארצות הברית נגדו, זה בקושי ריכך את המכה. הוא עדיין היה צריך לתקן את הסדקים שנוצרו ביסודות הארגון שלו.

הצעד הראשון? להוציא את העכברושים ממחבואם. ככה זה אמור היה להיות אחרי שהכול התהפך על פיו, ועכשיו הוא ניסה לעשות סדר בכל הבלגן סביבו, אבל עשיית סדר בבלגן לא הייתה משימה פשוטה כפי שהייתה אמורה להיות. כשעמד שם במרכז החלל, זרועותיו מאחורי גבו, ורכן קדימה לעבר האדם שנתלה מהתקרה על וו בשר, הבין עד כמה נכון זה היה. זו הייתה הסיבה לכך שהוא שלח מלכתחילה את בישופ ואת חבורת המופרעים שלו למשימה הזאת. לא היה לו אכפת עד כמה קטנה הייתה הבגידה באמון. אם מישהו העז לצאת נגדו ולא התיישר עם כולם בשורה, הוא תכנן להפוך אותו לסמל ולדוגמה לכל אחד ואחד מהם.

אם העולם ידע משהו על אודותיו, זו העובדה ש'הממליך' תמיד נחת על הרגליים.

"אתה מכיר אותי," אמר פטריק שוב את המשפט שעליו חזר ללא הפסקה בשעה האחרונה, "אתה יודע שלעולם לא הייתי עושה שום דבר נגדך."

ויליאם הניד בראשו. מפני שהכיר את האיש, הוא לא האמין לאף מילה שיצאה לו מהפה. "הייתי שמח להוכיח אותך על השקר שלך."

האיש לא תמיד נראה כה פתטי כפי שהוא נראה עכשיו. למעשה, הוא שיחק תפקיד די מרכזי בהשתלטות של ויליאם על הסינדיקט הפורטוגזי, אבל כמו גברים רבים שבאו לפניו, הוא נתן לתאוות הבצע להשתלט על השכל הישר שלו.

"מעולם לא עבדתי איתם," הוא אמר שוב, דמעות מרעידות את קולו. "לעולם לא הייתי עושה את זה."

"לזה אני מאמין," אמר ויליאם בהנהון. ההבעה המופתעת על פניו הנפוחות של האיש התחלפה בהקלה. ויליאם פסע קדימה, סוגר את המרחק ביניהם עד שיכול היה להריח את הריח הנחושתי של הדם שנספג בבגדיו. "אני לא מאמין שהעברת משהו לרשויות."

פטריק נאנח. "תודה. תודה, אני יודע — "

"לא, קת'רין אשוורת' העבירה את המידע הזה לרשויות. אני רוצה לדעת איך המידע הזה הגיע לידיה."

אולי היה זה אובדן הדם או אולי עצם אזכור שמה של האישה, שגרמו לגבר החיוור ממילא להיראות כאילו הוא עומד להתעלף. "תגיד לי, פטריק, מה הציעה לך קת'רין אשוורת' היפה בתמורה לשיתוף הפעולה שלך?"

"אני לא — "

"'אימא'," הצליף ויליאם לפני שהוא יכול היה לסיים, עצבנותו גוברת עליו. הוא סירב לכנות אותה בשם כזה. לא מפני שלא כיבד את התואר הזה, משמעותו תהיה כאשר תהיה, אלא מפני שזו הייתה תזכורת נוספת לזהותה האמיתית של קרינה, והתזכורת הזאת הייתה כמו חומצה בגרונו. גרועה מזה הייתה העובדה שבזמן שפטריק רעד, הוא עדיין לא נתן לו את מה שהוא רצה. "למקרה שלא הבהרתי את זה מספיק, האדם היחיד שאתה צריך לפחד ממנו עכשיו זה אני."

הייתה לו כל כוונה לוודא שהאיש יבין בדיוק את משקל מעשיו מפני שלא היה מדובר רק בו. אם היה מדובר רק בו, הוא כבר היה תוקע כדור בראשו של האיש כבר מזמן, אבל הזמנים השתנו ושיעורים היו צריכים להילמד על ידי כל מי שאי פעם חשב לבגוד בו, בין שהוא רצה להודות בזה ובין שלא.

הרצון להיאבק הלך והתנקז מפטריק בנשימתו הבאה וכתפיו התרפו. הוא נראה מנוצח כשנתן לוויליאם סוף־סוף את מה שרצה.

"זו לא הייתה היא," הוא אמר בקול נמוך שכולם יכלו לשמוע בשל השקט ששרר במקום.

"תמשיך."

"זו הייתה בלדונה."

ויליאם הזעיף את פניו למשמע השם, מעוצבן לשמוע אותו עכשיו כפי שהיה מעוצבן בפעם הראשונה ששמע אותו. מובן שאז הוא לא ידע למי השם הזה השתייך, ובמשך זמן רב הוא האמין שהיריב שלו היה גבר.

ברגע שהשם נפלט מבין שפתיו של פטריק, דמותה של קרינה הבהבה מול עיניו. ראשית הוא ראה אותה כגברת בלבן, קטלנית באותה המידה שבה הייתה יפהפייה, עם נטייה קלה לאלימות בכל פעם שהוא נכנס לתמונה. ואז הוא נזכר בה באה לחדר המלון שלו באמצע הלילה מפני שפחדה לאבד אותו.

אותה אהבה חובקת כול שחרכה אותו עד ליום זה ממש, עדיין חרכה גם אותה. עם זאת, לא משנה איך הוא יסובב את זה, אהבה לעולם לא תוכל למחוק את טעויות העבר, אף אחד לא ידע את זה טוב יותר ממנו. "כמה?" הוא שאל, מתעלם מדבריו של האיש ומתייג את פיסת המידע הזאת בכספת שבמוחו. "כמה היו שווים החיים שלך?"

תאום מספר אחת שלף אקדח מחגורתו והגיש אותו לוויליאם. ויליאם צעד לאחור וכיוון אותו לראשו של האיש. פטריק הרים את עיניו הדומעות והתחנן לרחמים שהוא לא עמד לקבל.

"לא הייתה כל דרך אחרת שבה יכולתי לעשות סדר בדברים. לא הייתה כל דרך אחרת."

ויליאם כמעט צחק. "בלדונה פעם אמרה לי את המשפט הזה בדיוק."

אבל הייתה דרך אחרת. אלימות לא תמיד הייתה חייבת להיות התשובה לכל דבר. הוא האמין לה אז מפני שהוא רצה להאמין לה, מפני שהוא רצה אותה ורצה להיות מי שהוא חשב שהיא צריכה שהוא יהיה, אבל זה היה לפני שהוא איבד עשר שנים איתה, לפני שהם איבדו את פופי.

לפעמים אלימות הייתה התשובה היחידה.

ויליאם הניד בראשו, מוודא שהאיש יביט בעיניו לפני שימות. "העניין הוא שגם שטן מאוהב הוא עדיין השטן, ואתה לא בוגד בשטן וזוכה לחיות כדי לספר את זה."

פטריק לא קיבל הזדמנות לענות. כמה שניות לאחר מכן הוא כבר לא היה מסוגל לומר שום דבר ולא יהיה מסוגל שוב לעולם.

היו זמנים שבהם הוא היה מתעצבן לראות את אחיו ממתין לו. הייתה איבה רדומה ביניהם במשך שנים והוא התקשה להיזכר בזמנים שבהם לא חש כזה בוז כלפי אחיו הגדול, אבל לאחרונה חמתו כלפי אחיו הוחלפה בכבוד מעורב בטינה, ומשהו דומה לבלב בתוכו של אחיו, אף שהוא לא היה מוכן עדיין להודות בזה.

"למי אני חייב את העונג שבחברתך, אחי?" ויליאם שאל כשהוא נכנס לחדר, "חשבתי שיש לך אישה הרה לפנק."

ויליאם לא היה היחיד שעבר שינוי מהותי בחיים. גם קיט עבר שינוי רציני ביום שבו גילה שלונה בהיריון עם ילדם. הוא לא יכול היה לחשוב על זמן שבו אחיו היה כה נלהב כמו בלילה שבו הוא בא לביתו כדי לחלוק איתו את החדשות, ונכנע לעצבנות שלו כשחלק עם ויליאם את חששותיו לגבי אבהותו הקרבה. ויליאם התייחס בביטול לדאגותיו, אבל זה היה לפני שאלסי גילתה את מה שהוא לא ידע שקיים, ושזרק אותו לאבהות שהוא בעצמו לא ידע מה לעשות איתה.

"באמת יש לי," אמר קיט כשהוא נשען על השולחן המכוסה במפה, "והיא מודאגת לגביך."

הוא תיאר לעצמו שהיא הייתה היחידה מבין שכירי החרב שלו לשעבר שהרגישה ככה. "אין כל צורך לדאוג לי. הכול בשליטה."

קיט לא נראה כזה בטוח. "אני נוטה להסכים איתה בעניין הזה. אתה כבר יודע מה אתה צריך לעשות," הוא אמר בסבלנות.

"אני יודע?" הוא שאל מפני שבפעם הראשונה הוא לא היה בטוח באיזו דרך הוא צריך ללכת. הוא רק עכשיו הצליח לקבל בחזרה את קרינה ולהחזיר לחיים ילדה שהוא מעולם לא חשב שתהיה לו ההזדמנות לפגוש. היה לו כל־כך הרבה דברים לסכן עכשיו, שהוא היה צריך להיות בטוח לגמרי לגבי צעדיו הבאים מפני שצעד אחד לא נכון עלול להרוס את כל המשפחה שלו.

"תקרא לשכירי החרב הוותיקים שלך," אמר קיט כאילו זו הייתה התשובה הברורה ביותר עולם. כאילו זו הייתה איכשהו אפשרות בכלל.

"מה?"

נראה שקיט בכלל לא קלט את הסרקזם שלו. "ברור שהאפשרות הטובה ביותר תהיה פשוט לשאול את קרינה איפה אתה יכול למצוא את אימא שלה. אני בטוח שהבת מכירה את אימה טוב מספיק, אבל לא עשית את זה עד עכשיו כי אתה לא רוצה שהיא תדע שאתה רודף אחרי אימא שלה."

ויליאם לא הודה בכך שהוא צודק וגם לא בעובדה ששכירי החרב הספורים שנותרו לו וגם אלה שהוא גייס זה עתה יצאו לחפש ברחבי העולם אחר האישה, ושהיא טרם נמצאה.

לעזאזל, הוא עדיין לא הצליח לגלות אפילו את המיקום הכללי שבו היא מתחבאת, על אף השבועות הרבים שחלפו. האישה הייתה קוץ בתחת שלו במשך שנים לפני כל מה שקרה בשנה שעברה, והיא אפילו הראתה את פניה, ויותר מפעם אחת, ואילו עתה, כשהוא חיפש דווקא אותה ולא את קרינה, היא נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.

זה לא כאילו הוא יכול היה לחלוק את כל זה עם קרינה. זו לא הייתה שיחה שהוא חיכה לה בכיליון עיניים מפני שעל אף כל מה שקרה, הוא לא היה בטוח מה הייתה העמדה שלה לגבי קת'רין אשוורת'.

קשרי משפחה תמיד היו מסובכים, וקשרים עם אימהות אפילו יותר מזה. הוא ידע את זה מיד ראשונה. "שכירי החרב החדשים שלי ימצאו אותה, בסופו של דבר."

"ברור, בסופו של דבר," הסכים קיט בלעג קל, "אבל שנינו יודעים שכאשר שלחת את שכירי החרב הוותיקים לחפש את קרינה, הם היו אלה שמצאו אותה. אם מישהו מיומן מספיק למצוא את קת'רין, אלה יהיו הם."

ויליאם הזעיף פנים והעביר אצבעות בשערו. "מה אני אגיד לך, אחי. אני לא יודע למה לא חשבתי בעצמי לבקש מחבורה של אנשים שאם שכחת, איימו להרוג אותי וגם היו עושים את זה אם לא החוזים שהיו לי איתם."

שכירי חרב היו חבורה הפכפכה מטבע קיומה, אלימים, בלתי ניתנים לשליטה, לא סומכים על אף אחד. הוא ידע שבסופו של דבר הם יפנו נגדו אם הם אי פעם יגלו איך הם התגלגלו לעבוד עבורו, הוא פשוט לא צפה שזה יקרה מהר כל־כך או שהוא יצטרך לחשוף את האס האחרון שנותר בידו, בייחוד כשהוא עדיין לא היה מוכן לבקש את הטובה הזאת מהאדם שהיה חייב לו אותה.

"רק... תשקול את זה," קיט אמר.

ויליאם הנהן, אף שלא הייתה לו כל כוונה לעשות את זה, אבל בעוד הוא ציפה מקיט לעזוב, הוא לא עזב. הוא היסס. "מה קורה?" הוא שאל.

"אני — " הוא עצר.

"לא מתאים לך לגמגם ככה," ויליאם אמר.

קיט חייך. "רק רציתי לשאול אם היא יודעת."

הוא הניח שהוא מדבר על קרינה. "יודעת מה, בדיוק?"

הבעתו לא השתנתה כלל כשהוא אמר, "שאתה מתכנן להרוג את אימה."

בישופ וחבורתו חשבו אותו הדבר, אף שהם לא הביעו את מחשבותיהם בקול בזמן שהוא חקר את פטריק, אבל לא בישופ ולא קיט נראו מופתעים בכלל מזה שהוא שקל את האפשרות.

ויליאם חשב על זה לדקה לפני שאמר, "אני לא חושב שזו שיחה שאנחנו צריכים לנהל עדיין, בהתחשב בכך שאני אפילו לא מצליח למצוא את אימא שלה."

"אבל שנינו יודעים שכשאתה רוצה משהו אתה תמיד משיג אותו. זו לא שאלה של אם הדרכים שלכם יצטלבו בסופו של דבר, אלא רק שאלה של מתי."

"ומה עם אלה שהעזו לפגוע באשתך, קיט? מה שלומם? אני זוכר במדויק שאחד מהם למד ממקור ראשון מה משמעות הביטוי מוות איטי."

אחיו בחר להתעלם מההערה האחרונה. "כל מה שאני אומר זה שסודות לעולם לא נשארים חבויים לאורך זמן. תאמין לי, אני יודע."

לא, הם בדרך כלל לא נשארו חבויים לאורך זמן. לא שזה שינה משהו. "אני מודה לך על האזהרה, אבל הכול בשליטה. אתה לא צריך להדאיג את עצמך."

קיט נראה כאילו רצה לומר משהו נוסף, אבל החליט כנראה לשתוק לפני שהנהן ואז קם על רגליו. "אם אתה צריך משהו, אתה יודע איפה למצוא אותי."

לבד במשרדו סוף־סוף, ויליאם תהה איך זה ייראה אם הוא יפנה לאחיו לעזרה. קיט תמיד היה טוב בלמצוא אנשים, וגם אלסי, אבל הפעם הזאת הוא לא רצה שהם יתערבו בזה. זה היה אישי מדי, והוא יהיה ארור אם קת'רין תיתן דין וחשבון למישהו מלבדו.

תמונה של פופי מילאה לפתע את ראשו. האופן שבו היא רצה ברגע שהיא ראתה את קרינה עומדת שם. איך הדמעות שלהן הפשירו את הקרח שאפף את ליבו עד שהוא לא יכול היה להתעלם יותר מהכאב החד שנותר שם.

לא, זה היה משהו שהוא היה צריך לטפל בו בעצמו, וכשהוא היה צריך לתבוע את הנקמה שלו, לוויליאם הייתה כל כוונה לוודא שהוא יתבע כל גרם ממנה.

בישופ עצר על המדרכה והפנה את תשומת ליבו ל'אסקלייד' שחיכתה מותנעת במרחק של גוש בניינים אחד. ויליאם היה בספק אם היה מקדיש לה מחשבה נוספת אם הוא לא היה עוצר בכזאת חדות.

זו הייתה הסיבה לכך שהוא רצה שכירי חרב מלכתחילה. אולי הוא הרגיש על גג העולם אחרי מה שקרה בתוך המחסן הזה. הוא זכר טוב מאוד איך הוא הרגיש כשהקליע קרע את בשרו, ואם זה היה תלוי בו, הוא לעולם לא יחזור על החוויה.

באותה המהירות שבה בישופ הניח את ידו על החגורה שבה נח אקדחו, עמידתו נרגעה. ה'אסקלייד' יצאה ממקום החניה שלה ונסעה היישר לעברם. ויליאם הבין רגע מאוחר מדי למי היא שייכת כשאורותיה התעמעמו והדבר היחיד שהוא יכול היה לראות הייתה ההשתקפות שלו בחלונות הכהים.

החלון האחורי נפתח לאט וחשף גבר בחליפה. "באתי להציע לך הצעה."

זה לא היה בהכרח שכרמלו היה צפוי, זו הייתה הנאמנות המוחלטת שלו שבסופו של דבר תביא לנפילתו, אבל האיטלקי היה הכי עקשן שיש, ולא משנה כמה פעמים ויליאם ניסה להסביר לו את זה, זה היה כמו לנסות להזיז את האוורסט ממקומו. "באת כדי להציע לי הצעה ובשביל זה היית צריך להתגנב ככה?" הוא שאל.

הדבר הנוסף לגבי כרמלו? הוא היה שחצן מספיק כדי לנהל את הפגישות שלו באמצע היום מפני שעם כל הכוח וההשפעה שהיו לו, מי יגיד לו אחרת?

"מייד אשוב," ויליאם סינן לבישופ ויצא מהמכונית השחורה, סוגר את הדלת מאחוריו. הרבה יותר מדי מהר המוח שלו חזר לזמן שבו הוא היה זה ששלח את אחד משכירי החרב שלו לאתר מישהו לשיחה באמצע הלילה, אפילו שהוא ידע שהגבר שהוא עתיד לפגוש יתהה איך הוא ידע איפה הוא אמור להיות.

עכשיו הוא עמד בצד השני של זה, והמחשבה הטרידה אותו הרבה יותר מכפי שהוא היה מוכן להודות.

חיוך עלה על פניו של כרמלו, הדבר היחיד שהסגיר את השעשוע שלו לפני שהבעתו נעשתה שטוחה שוב. "זה חשוב," הוא אמר.

"אז בבקשה," אמר ויליאם, נכנס למכונית שלו, התיישב לצידו והחווה בידו בתנועה רחבה, "לך על זה." על אף הקלילות שבה ניסה לומר את המשפט הזה, הייתה לו הרגשה שהוא לא עומד לאהוב את מה שכרמלו עמד לומר.