ממלכת האחיות

פרק 1

ספטמבר 2009

סנט לואיס, מיזורי

הרעידות החלו סביב שלוש לפנות בוקר, ובמקרה הייתי כבר ערה כי הינקתי את אוֹוֶאן בשתיים, ואז, במקום לעשות את הדבר ההגיוני ולחזור לישון, שכבתי לי וניתחתי עד דק את המריבה שניהלתי בארוחת הצהריים עם אחותי, וִי. הושבתי את אוואן ורוזי במושב האחורי ונסעתי לאסוף את וִי, ואז נסענו ארבעתנו ל"הָסְיֵינְדה". גמרנו לאכול, ובדיוק כשאספתי את שאריות האוכל של רוזי מהשולחן — פעם דמיינתי שלא אהיה אמא שמזמינה לילדה שלה נגיסי עוף מתפריט של מסעדה מקסיקנית — וִי אמרה, "אז יש לי דייט מחר."

"זה נהדר," אמרתי. "מי זה?"

כבדרך אגב, אחרי שהעבירה את קצה לשונה על שיניה העליונות כדי לחפש אוכל, אמרה וִי, "היא יועצת למערכות מידע, וזה נשמע משעמם, אבל היא טיילה הרבה בדרום אמריקה ובמרכז אמריקה, אז היא בטח לא לגמרי משעממת, נכון?"

נזרק לי פיתיון, אבל ניסיתי להתחרות בנימה האגבית של וִי כשאמרתי, "נפגשתן באינטרנט?" רוזי, שהיתה בת שנתיים וחצי, קמה מהשולחן, שוטטה לה לעבר עציץ פיקוס בפינה והריחה את העלים. לצדי בתא, חגור בסל־קל שלו, תפס אוואן בן החצי שנה ג'ירפה קטנה וצמרירית שנתלתה על ידית הכיסא.

וִי הינהנה. "יש מבחר די דל לדַייקִיות בסנט לואיס."

"אז זה מה שאת מחשיבה את עצמך בימים אלה?" רכנתי קדימה ואמרתי בנימה מהוסה, "לסבית?"

וִי נראתה משועשעת וחיקתה את ישיבתי הכפופה ואת קולי השקט. "מה אם המנהל ישמע אותך?" היא אמרה. "ויעמוד לו?" היא חייכה. "בשלב זה, אני דו־מתנזרת. או שאולי אני צריכה לקרוא לזה וִי־סקסואלית? אבל נראה לי שזה בסך הכול משחק של מספרים — אני אמשיך להוציא את עצמי לשוק, ובסופו של דבר דרכי יצטלבו עם האביר או האבירה על הסוס הלבן."

"זאת אומרת שאת גם באתרי היכרויות לסטרייטים?"

"לא כרגע, אבל בעתיד אולי." המלצרית שלנו ניגשה והניחה את החשבון על קצה השולחן. הושטתי אליו את היד ברגע שהיא התרחקה — כשוִי ואני אכלנו יחד, אני תמיד שילמתי ללא ויכוח — וּוִי אמרה, "אל תשאירי טיפ גדול. היא עשתה לנו פרצופים."

"לא שמתי לב."

"והפאיטה שלי היתה בעיקר פלפלים."

"דווקא את מכל האנשים אמורה להבין שזאת לא אשמתה של המלצרית." שנים, במשך כל שנות העשרים לחיינו, עבדה וִי במסעדות. אבל היא המשיכה להסתכל עלי בביקורתיות כשהנחתי את כרטיס האשראי שלי, לכן הוספתי, "זה לא מנומס לא להשאיר טיפ גדול יותר כשמביאים ילדים קטנים." שיחתנו הגיעה לפרשת דרכים. יכולנו לקום, אני יכולתי ללקט את ברדק החפצים שליווה אותי לכל מקום — פעם הייתי כל כך מאורגנת שסידרתי את מעמד התבלינים שלי לפי סדר האלפבית, ועכשיו השארתי בעקבותי כובעים וסינרים וכוסות פטנט, שקיות של צ'יריוס, את הארנק ואת משקפי השמש שלי — וארבעתנו יכולנו לצאת אל מגרש החניה ואז לנסוע ולהוריד את וִי בביתה, ולהיפרד כידידים. או שיכולתי לבטא את תחושתי בהנחה שבעצם וִי, בדרכה, מבקשת שאבטא אותה?

"אני מאמינה שטיפ יפה נותנים על שירות מצוין," המשיכה וִי. "הבחורה אפילו לא התאמצה."

אמרתי, "אם את נמשכת במידה שווה לגברים ולנשים, למה לא לצאת עם גברים? זה לא קל יותר? זאת אומרת, הלוואי שזה לא היה ככה, אבל —" העפתי מבט בבתי בדיוק כשתלשה עלה פיקוס מן העציץ ושירבבה לעברו את לשונה. הנחתי שהעציץ מלאכותי, ולפיכך לא מתכלה, וקראתי אליה, "לא עם הפה, רוזי. בואי הנה." כשחזרתי להביט בוִי, לא הצלחתי להיזכר מה הדבר הבא שרציתי לומר. היה לי עוד טיעון, לא? ווִי שלחה מבטי לעג שגרמו לי כבר להצטער שלא נתתי לרגע פשוט לחלוף.

"קל יותר?" קולה היה מלא בוז. "זה פשוט קל יותר להיות סטרייטית? כלומר, מה, פחות מביך בשביל אחותי הקפוצה?"

"זה לא מה שאמרתי."

"את לא חושבת שהיה קל יותר אם אנשים שחורים לא היו דורשים לנסוע בקדמת האוטובוס כמו אנשים לבנים? או ללכת לאותם בתי ספר? זה היה כל כך לא נעים כשזה קרה!" זו היתה ככל הנראה רמיזה עקיפה לידידי האנק, אבל אני התעלמתי ממנה.

"אין לי בעיה עם גייז," אמרתי, ולחיי התלהטו, והייתי יודעת את זה אפילו אם לא הייתי מסוגלת להרגיש את חומן, פשוט מעצם העובדה שגם לחייה של וִי בערו. אנחנו לעולם נהיה תאומות זהות, אף על פי שכבר לא היינו, מרוב הבחינות, זהות.

"איפה הנקניק של רוזי?" שאלה רוזי. היא חזרה מעציץ הפיקוס — תודה לאל — ועמדה לידי.

"הוא בבית," אמרתי. "לא הבאנו אותו." הנקניק היה חלק מפאזל בנושא ארוחת צהריים, עיגול עץ ורוד בגודל טבעי שהיה מחובר לריבוע עץ צהוב, ושרוזי נקשרה אליו לאחרונה בצורה שקשה להסביר. אמרתי לוִי, "אל תעשי ממני הומופובית. זה רק ציון עובדה, שהחיים פשוטים יותר — ככה זה, וִי — אל תסתכלי עלי ככה. זה לא ששתי נשים יכולות להתחתן במיזורי, ויש גם הרבה עניינים כספיים שמתלווים לזה, או לבקר אחת את השנייה בבית חולים. או להביא ילדים — עבור זוגות גייז, זה מסובך וזה גם יקר."

"להביא ילדים זה מסובך, נקודה!" כעסה של וִי עבר למצב נפיץ, ואני הרגשתי שאנשים בשולחנות הסמוכים מסתכלים לעברנו. "וכל החרא הזה על לעשות־את־החיים־פשוטים־יותר?" היא המשיכה. אני אמנם התכווצתי לשמע הקללה שנאמרה לאוזני רוזי, אבל נדמָה שזה לא בכוונה — אין ספק שוִי אהבה להתגרות בי מדי פעם, אבל נראה שהיא נסחפה בלהט הרגע. "ילדים הם בסך הכול בעיה שאנשים יוצרים ואז טופחים לעצמם על השכם כשהם פותרים אותה. בחייך, תראי אותך ואת ג'רמי. 'אה, אנחנו לא יכולים לצאת מהבית כי רוזי צריכה לישון צהריים, אנחנו חייבים לחזור הביתה עד רבע לשש בערב.' וכל הזיוני שכל האלה —" הייתי די בטוחה שרוזי מבינה בצורה עמומה בלבד את משמעותן של הגסויות האלה, או של כל שאר הדברים שוִי אמרה, אבל יכולתי לחוש איך היא עומדת במבט מהופנט לצדי, וללא ספק נעשתה עוד יותר מרותקת מרגע ששמעה את שמה. "או שאסור למרוח לה את הקרם הגנה הזה כי יש בו פּאראבֶּנים — כאילו, באמת, את יכולה בכלל להגיד לי מה זה פאראבן? — ואסור לה לאכול גזרים חיים כי היא עלולה להיחנק, ועוד ועוד ועוד. אבל מי ביקש ממך להביא ילדים? את חושבת שאת מספקת איזה שירות לעולם? זה לא שאימצת יתומים נזקקים. נכנסת להיריון כי רצית — ואין בעיה, זאת זכותך, אבל אז אנשים אחרים לא יכולים לעשות מה שהם רוצים כי זה מסובך מדי?"

"בסדר גמור," אמרתי. "תשכחי שאמרתי משהו בכלל."

"אל תהיי נמושה."

נעצתי בה מבט. "אל תקראי לי בשמות."

"טוב, נראה לי ממש נוח שלך מותר להביע את דעתך ואז לסיים את הדיון."

"אני צריכה ללכת הביתה ולהשכיב אותם לצהריים," אמרתי, ולשבריר שנייה וִי ואני הסתכלנו זו על זו וכמעט צחקנו. אך במקום זאת היא אמרה בחמיצות, "כן, ברור."

במכונית היא לא אמרה מילה, ואחרי כמה דקות רוזי אמרה מן המושב האחורי, "אמא רוצה לשיר את השיר של הבינגו."

"אני אשיר אותו אחר כך," אמרתי.

"אמא רוצה לשיר את השיר של הבינגו עכשיו," אמרה רוזי, וכשלא עניתי, היא הוסיפה בנימה עולצת, "כשאת מורידה את החיתול, זה עושה לאמא מאוד עצוב."

וִי נחרה באי־נעימות. "למה אתם לא גומלים אותה מחיתולים וזהו?"

"אנחנו מתכוונים לעשות את זה בקרוב."

וִי לא אמרה דבר, ובתוכי ניצת התיעוב כלפיה, וזה היה כנראה מה שהיא רצתה. מילא אם אחותי לא מצליחה להעריך את האנרגיה שאני משקיעה בארוחות הצהריים שלנו, כל הכוריאוגרפיה הכרוכה בלהוציא תינוק בן חצי שנה וילדה בת שנתיים מהבית, להכניס אותם למכונית, להביא אותם למסעדה ולהחזיר אותם הביתה בלי התמוטטויות עצבים רציניות (אני מעולם לא הייתי מסוגלת להזמין בנוכחות ילדי מנה שדורשת כל כך הרבה התעסקות ולכלוך כמו פאיטה), אבל אני ממש לא מוכנה שוִי תלעג לי. ולמרות זאת, במאמץ דיפלומטי אחד אחרון, כשעצרתי את המכונית ברחוב ליד הבית החד־קומתי הקטן והאפור שוִי גרה בו, אמרתי, "ליום ההולדת של אבא, חשבתי ש —"

"בואי נדבר על זה בהמשך."

"בסדר." אם נדמה לה שאני מתכוונת להתחנן לסליחתה, היא טועה, ולא רק כי באמת הייתי חייבת לחזור הביתה כדי להשכיב את רוזי ואוואן. היא יצאה מהמכונית, ולפני שסגרה את הדלת, אמרתי, "דרך אגב?"

שביעות רצון זדונית גאתה בי כשהיא הסתובבה. היא התכוננה שאגיד, לא התכוונתי להיות כזאת מגעילה במסעדה. במקום זאת אמרתי, "פאראבנים הם חומרים משמרים."

כעבור ארבע־עשרה שעות, בשלוש לפנות בוקר, הוויכוח הקטנוני שלנו היה הדבר שבגללו התבשלתי במיץ של עצמי. חשבתי שהסיבה לכך שניסחתי את טיעוני בצורה כל כך מגושמת היא שהדעה האמיתית שלי היתה פוגענית יותר מאשר האמירה שקל יותר להיות סטרייט מאשר להיות גיי. דעתי היתה שוִי יוצאת עם נשים כי היא שוקלת יותר מאי־פעם — היא הפסיקה לעשן באביב, ועכשיו היו עליה לפחות שלושים קילו עודפים — ונראה שרוב הלסביות סלחניות כלפי מראה חיצוני יותר מרוב הגברים הסטרייטים. חשבתי לעצמי שלא שהייתי מתנגדת אם הייתי שומעת שוִי לסבית אם הייתי מאמינה שהיא באמת כזאת, אבל משהו בהתפתחות הזאת נראה לי מזויף, כמו שמאז שהיינו בגיל ההתבגרות היא הצטערה שלא נולדה יהודייה, או כמו שתלתה לוכד חלומות מעל הכיור במטבח. כששכבתי לי בחושך ליד ג'רמי, תהיתי מה היה קורה אילו הצעתי שנלך יחד לשומרי משקל; אני בעצמי עדיין סחבתי חמישה קילו מיותרים מההיריון עם אוואן. ואז חשבתי על זה שברוב הערבים ג'רמי ואני חלקנו חצי קילו גלידה מול הטלוויזיה, על זה שזה היה פחות או יותר החלק הכי טוב של היום — כל טקס ההירגעות הזה אחרי ששני הילדים נרדמו ולפני שאוואן התעורר להנקה של עשר בלילה — ועל זה שקשה להניח שרבע קילו של פינוקי פאדג' מהווה חלק מדיאטה כלשהי. ובאותו רגע, המיטה שג'רמי ואני ישנו בה החלה לרעוד.

אני הנחתי בתחילה שהמזרן זז כי ג'רמי מתהפך, רק שהוא לא התהפך. התנודות נמשכו כעשר שניות, ובשלב זה ג'רמי התרומם בפתאומיות לישיבה ואמר, "זאת רעידת אדמה." אבל היה נדמה שהתנודות כבר דועכות.

גם אני התיישבתי. "אתה בטוח?"

"את תביאי את אוואן ואני את רוזי." ג'רמי הדליק את המנורה על שידת הלילה שלו ויצא מהחדר, ואני קמתי במהירות מהמיטה, כשהאדרנלין שוצף בתוכי; הדופק שלי הואץ והרגשתי מעורערת ונחושה בעת ובעונה אחת. בעריסתו, לאורה של מנורת לילה בצורת כוכב ים, שכב לו אוואן על גבו כפי שהשארתי אותו שעה קודם, זרועותיו מורמות משני צדי ראשו עם כפות הידיים למעלה, לחייו גדולות וחלקות, אפו קטנטן. היססתי רק לרגע לפני שהרמתי אותו, ולקחתי אחד משמונת המוצצים הפזורים ברחבי העריסה. כפי שתיארתי לעצמי, הוא התעורר במצמוץ, נראה מבולבל, אבל השמיע רק יבבת צער אחת לפני שתחבתי את המוצץ לפיו. במסדרון הקטן שחיבר בין שלושת חדרי השינה של הבית, כמעט התנגשנו עם ג'רמי ורוזי.רגליה של רוזי נכרכו סביב פלג גופו העליון של ג'רמי וזרועותיה השתלשלו רפויות מעל כתפיו, פניה מוסתרות למחצה בשיער סתור. עיניה היו פקוחות, הבחנתי, אך בקושי.

"אנחנו יורדים למרתף?" שאלתי את ג'רמי. הרעידות פסקו בהחלט.

"זה בסופות טורנדו."

"מה עושים ברעידות אדמה?" בדיעבד, קשה לי להאמין שהייתי צריכה לשאול, קשה לי להאמין שחייתי במיזורי כמעט כל חיי, הגעתי לגיל שלושים וארבע וילדתי שני ילדים בלי לטרוח ללמוד מידע בסיסי כל כך.

ג'רמי אמר, "תיאורטית, נכנסים מתחת לשולחן, אבל גם להישאר במיטה זה בסדר."

"באמת?" הבטנו זה בזה, בעלי מתוק ורציני בחולצת הטי האפורה ובתחתוני הבוקסר הכחולים והמפוספסים שלו, ובתנו עוטפת אותו.

"את רוצה שאבדוק?" הוא התכוון לחפש באינטרנט בטלפון שלו, שאותו החזיק ליד המיטה בלילה.

"לא כדאי שנתקשר לקורטני, נכון?" אמרתי. "אם אנחנו הרגשנו את זה, בטח גם הם." קורטני וילינג היתה עמיתתו של ג'רמי באוניברסיטת וושינגטון — תחום המחקר שלו היה כימיה ימית, שלה סיסמולוגיה וטקטוניקת הלוחות — והיא ובעלה, האנק, התגוררו בהמשך הרחוב והיו החברים הכי טובים שלנו.

"לא נראה לי שזה הכרחי," אמר ג'רמי. "אני אסתכל באתר של הסוכנות למצבי חירום, אבל נראה לי שהכי טוב שכולנו נחזור למיטה."

הצבעתי בסנטרי לעבר רוזי. "משאירים אותם איתנו או בחדרים שלהם?"

ראשה של רוזי זינק מעלה. "רוזי יושנת עם אמא!" כלל האצבע אצל רוזי היה שגם אם חשבתי שהיא עוקבת אחרי השיחה וגם אם חשבתי שלא — תמיד טעיתי.

"משאירים איתנו," אמר ג'רמי. "למקרה של רעידות משנה."

כשהגענו לחדרנו נכנסתי למיטה עם אוואן בידי והזזתי אותו כך שיתערסל בתוך זרועי הימנית, בזמן שג'רמי עזר לרוזי להתמקם מצדי השני. לא הייתי בטוחה אם עלי להיות מופתעת לטובה מכך שלג'רמי לא אכפת שנביא את הילדים לישון איתנו, או להיבהל מכך שזה נראה לו הכרחי. בדרך כלל הוא היה זה שהתנגד להכניס אותם למיטתנו — הוא קרא את אותם ספרים שאני קראתי כשרוזי היתה תינוקת, שמחציתם טענו כי אין דבר שמטפח יותר את הילד משינה במיטת הוריו ומחציתם הזהירו כי מי שעושה זאת חונק אותם, מטפורית או מילולית. אבל אני אהבתי שהם היו קרוב אלינו — בין אם זה היה בטוח יותר ובין אם לא, באיזשהו מקום פרימיטיבי הרגשתי שאין סיכוי שזה לא בטוח יותר — והמחשבה עליהם ישנים לבד בעריסותיהם צבטה לי לפעמים בלב. חוץ מזה, לא יכולתי לעמוד בפני הגפיים הזעירות והעור הרך שלהם.

ואז רוזי התפתלה לעברי, טפחה על זרועי ואני הסתובבתי — סיבוב מגושם, בגלל הצורה שבה אחזתי באוואן — כדי להביט בה. היא אמרה, "רוזי רוצה בננה."

"בבוקר, חמודה."

ג'רמי ניגש לחלון שפונה אל הרחוב והסיט את הווילונות. "אצל כולם דולק האור," הוא אמר.

"קוף אוכל קליפה של בננה," הכריזה רוזי. "אבל לא אנשים."

"זה נכון," אמרתי. "זה יעשה אותנו חולים."

ג'רמי הרים את הטלפון משידת הלילה שלו והחל להקליד. אחרי דקה הוא אמר, "עוד אין על זה שום דבר באינטרנט." הוא הרים את מבטו. "מה שלומו?"

"הוא יותר ישן מער, אבל תוכל להביא עוד מוצֵצי ליתר ביטחון?" אין ספק שזו היתה העדות לצרוּת עולמנו: אלא אם צוין אחרת, בכל פעם שג'רמי או אני אמרנו הוא, התכוונו לבן שלנו, ובכל פעם שאמרנו היא, התכוונו לבת שלנו. שלחנו דרך קבע הודעות טקסט שהורכבו אך ורק מאות אחת ומסימן פיסוק אחד: ר? שפירושו מה שלום רוזי? וא? שפירושו מה שלום אוואן? ואין ספק שהצרוּת הזאת היא זו שעיצבנה כל כך את וִי, בעוד שעבורי, העובדה שניהלתי חיי פרוורים שגרתיים היתה ניצחון.

ג'רמי חזר מחדרו של אוואן עם מוצץ נוסף, נתן לי אותו ונשכב לפני שכיבה את המנורה על שידת הלילה שלו. ואז — בלחישה, כי לחישות נראו תמיד הולמות יותר בחושך — אמרתי, "אז אם יש רעידות משנה, אנחנו פשוט נשארים במקום?"

"ומתרחקים מחלונות. זה פחות או יותר כל מה שהצלחתי למצוא באתר של הסוכנות למצבי חירום."

"תודה שבדקת." מעל לראשו של אוואן, הושטתי יד כדי ללטף את כתפו של ג'רמי.

ואז הרגשתי אותם נרדמים בזה אחר זה, בני, בתי ובעלי. ערה לבדי, חשתי הכרת תודה על חיי ועל משפחתי, על ארבעתנו יחד, שמישהו דואג לנו ושאנחנו בסדר. בניגוד לעצבנות שאחזה בי לפני רעידת האדמה, הייתי מלאת שלווה, תחושה שעברנו בשלום בהלה קטנה — כמו כשמאיצים מהר מדי בפקק תנועה וכמעט פוגעים במכונית שלפנינו אבל בסוף לא. הוויכוח עם וִי, שנופח לפני הרעש, התכווץ לממדיו האמיתיים. הוא היה זניח. אחותי ואני העברנו שלושה עשורים בהתנצחויות ובהתפייסויות.

אבל עכשיו, אחרי שעברו כמה שנים, אני נזכרת בכאב בלילה ההוא. כי טעיתי. גם אם היינו מוגנים באותו רגע, לא עברנו כלום. שום דבר לא נסגר, שום דבר לא נגמר, הכול רק התחיל. ואף על פי שכוחותי לא היו חזקים כפי שהיו בעבר, אף על פי שכבר לא תפסתי את עצמי באמת כמישהי שרואה את הנולד, עדיין יכולתי לצפות את ההתרחשות הבאה.