פרק א'
ראשית הכתיבה וראשית הספרות המקראית
נקודת המוצא לחקירת שורשי המסורת על אודות כריתת הברית בין ישראל לאלוהיו ומתן התורה והחוקים במדבר מצויה בשאלה על אודות היקף ידיעת הקריאה והכתיבה — האוריינות — בישראל העתיק. לשון אחר, עלינו לברר מאימתי נעשה ישראל ל"עם הספר" ומתי וכיצד התפתחה בו התשתית החומרית והרוחנית הנחוצה לכתיבת המסורת המקראית. באופן זה יעלה בידינו להתבונן בבהירות מבעד לשלב זה, אל הימים שקדמו להתפתחות האוריינות בישראל ולאופי היצירה שהיה נהוג בתקופה העתיקה שבה רק מעטים בעם ידעו קרוא וכתוב.
לא די בנתונים המקראיים כדי להשיב על השאלות הללו, ושומה עלינו לפנות לממצא הארכיאולוגי ולתרבויות השכנות בתקופת המקרא. הללו יעשירו את מקורותינו ויעמידו את הדיון על בסיס מוצק יחסית.
התמונה העולה מתרבויות מצרים ומסופוטמיה מלמדת שהקריאה והכתיבה הייתה נחלתם של חוגי עילית מלומדים במקדשים ובחצרות המלוכה. הדבר הולם את אופי לשונותיהן של תרבויות אלו, האכדית והמצרית, המחזיקות אלפי סימנים שלעיתים מציינים כמה משמעויות ושימושים. מטבע הדברים, האוריינות אינה תופעה עממית ונפוצה בסביבה שכזו. התפתחות האלפבית, שהתרחשה ככל הנראה במצרים או במדבר סיני, בסביבות המאה הי"ח לפסה"נ, אמנם פישטה את המורכבות הזו. צמצום סימני הכתב לעשרות מעטות של אותיות הקל על לימוד הקריאה והכתיבה.
חרף מהפיכת האלפבית, נראה שהתפשטות האוריינות הייתה איטית. הדבר עולה מהממצא הארכיאולוגי מארץ ישראל. נתגלו מעט מאוד כתובות עבריות מהתקופה שקדמה למאה השמינית לפסה"נ. כלומר, השימוש בכתיבה להעברת מסרים ולהפצת ידע, בין לצורכי כלכלה ומינהל בין לצרכים רוחניים, היה מצומצם וכנראה הוגבל לחוגי עילית מלומדים מקרב הכהונה וחצר המלוכה.
כאמור, נראה שחלה תפנית בתפוצת האוריינות החל בשנת 800 לפסה"נ בקירוב. סימנים ראשונים להתרחבות הכתיבה נתגלו בממלכת ישראל. קובץ החרסים המכונה "חרסי שומרון" נחשף בבירת הממלכה והוא מתוארך למחצית הראשונה של המאה השמינית לפסה"נ. עלייה בתפוצת הממצא האפיגרפי, ודווקא כזה שאינו מינהלי אלא ספרותי, מורגשת בתקופה זו גם בגבולות ממלכת ישראל ובאזורים הנתונים להשפעתה.
המגמה המתוארת חִלחלה ליהודה בחלוף כחמישים שנה לערך. החל ממחציתה השנייה של המאה השמינית מתגלים עוד ועוד סימנים להרחבת השימוש בקריאה ובכתיבה, הן בכתובות ראווה ככתובת השילוח, הן ברישום מינהלי כטביעות "למלך".
סימן נוסף לשינוי התרבותי שהתחולל בתקופה זו בישראל משתקף מן האסופה המקראית. במהלך המאה השמינית לפני הספירה הופיעו "נביאי הכתב", שבשונה מדמויות קדושים ואנשי מופת כאליהו וכאלישע, הועלו נבואותיהם על הכתב. ארבעה נביאי ספר פעלו בתקופה זו; תחילה עמוס והושע בן בארי שפעלו בממלכת ישראל, ואחריהם, בימי חזקיהו מלך יהודה, ישעיהו בן אמוץ ומיכה המורשתי שפעלו ביהודה. כמאמר חז"ל "ארבעה נביאים ניבאו בפרק אחד". יש הלימה בין מקום וסדר הופעתם של ארבעת הנביאים לידוע לנו מן הממצא הארכיאולוגי. גם במקרה זה, הבכורה שמורה לממלכת ישראל, שבה פעל עמוס ברבע השני של המאה השמינית לפסה"נ, בימי ירבעם השני בן יואש ולאחריו הושע שהתנבא סביב השנים 750-725 לפנה"ס. שנייה לה היא ממלכת יהודה שבה פעלו ישעיהו ומיכה בשלהי אותה המאה.
התרחבות האוריינות והתפשטותה בעם, משתקפת גם מתוכן קובצי הנבואות של הנביאים שהזכרתי. ישעיהו נצטווה לכתוב את נבואותיו (ראו ישעיהו ח', א). ייתכן שהוא עצמו כתב את הנבואות שלו, ואולי הוא כתב חלק מנבואותיו בעצמו וחלק נכתב בידי תלמידיו. מכל מקום, ברגע שהנבואה נכתבה ניתן להפיץ אותה בציבור ולמוסרה לדורות הבאים, גם אם תחילה נשמרה במעגל המצומצם של תלמידי הנביא הנאמנים. זאת ועוד, משעה שגדל מספר יודעי ספר בישראל, בכוחם להקריא את הנבואה ולהפיץ את מסרי הנביא למי שאינם קוראים.
חריפותו של המפנה התרבותי בישראל וביהודה בתקופה זו תתבהר לנוכח השוואת ארבעת נביאי הכתב הראשונים לקודמיהם, אליהו ואלישע, שפעלו כמאה שנה לפניהם בממלכת ישראל. כפי שרמזתי, הללו מייצגים הווי תרבותי שונה. סביר להניח שגם הם ניבאו, ואף רסיסים מנבואותיהם נשתיירו לנו בסיפורים אודותיהם בספר מלכים. ואולם אין בידינו ספרי נבואות משמם, וכמעט כל הנותר מהם הוא סיפורים על נפלאותיהם. גם הסיפורים עצמם מעידים כי התהוו ונמסרו על פה, ולא בכתב ובסביבה מלומדת במיוחד (מל"ב ח', ד). אף ייתכן שאליהו ואלישע עצמם לא ידעו קרוא וכתוב. ממילא ספק אם בחברה הישראלית של המאה התשיעית, שבה פעלו נביאים אלו, נמצא שיעור רחב של יודעי קרוא וכתוב. מובן שבקהל שכזה לא יימצא טעם של ממש לכתיבת יצירות גדולות, להפצתן ולמסירתן מדור לדור, על העלות החומרית הבלתי מבוטלת של הדבר.
המאה השמינית לפנה"ס היא אפוא קו פרשת המים. לפני כן אך מעטים ידעו קרוא וכתוב בישראל. ובמרוצתה ולאחריה נעשה עם ישראל ל"עם הספר", שבו מסרים ורעיונות מועברים ונשמרים בכתב. המפנה התרבותי הזה לא הוגבל למישור הטכני בלבד. כאמור, וכפי שאפרט להלן, האוריינות הוגבלה עד תקופה זו לשלטון ולעילית הקרובה אליו. משהתרחבה ידיעת הספר, גם חוגים אחרים העלו על הכתב את יצירותיהם. מעתה נגלה לפנינו גם משהו מקולה של האופוזיציה לשלטון בדורות ההם. כך השתמרו תוכחות ארבעת הנביאים שהזכרתי בגנות השליטים והעילית החברתית.
לצד זאת, וכפי שרמזתי לאורך דבריי, אין בכוח מסקנתנו לשלול את האפשרות שבמרכזי שלטון ודת התקיימה כתיבה בהיקף מצומצם עוד קודם למאה השמינית. נראה שבמקדשים מרכזיים נכתבו הוראות פולחניות למען הכוהנים. ידיעותינו ממסופוטמיה וממצרים מורות שהכתיבה הכוהנית הייתה בגדר יצירה של מומחים למען מומחים. התעודות הללו נועדו לכתחילה לחוג קטן של יודעי ח"ן ולא פנו להמון הרחב. מבחינת תוכנן, ההוראות הכוהניות בתורה קרובות יותר מכל לנוהגי הפולחן ששלטו באנטוליה ובצפון סוריה קודם להתמוטטות האימפריה החיתית במאה ה־י"ב לפנה"ס. גם תבניתן הספרותית של התורות הכוהניות, שיש בהן נוסחאות פתיחה וסיום מיוחדות כגון "זאת תורת", "זאת התורה", מזכירה את תבניתן הספרותית של הוראות הפולחן החיתיות. אין ברצוני להיכנס כאן לשאלה המורכבת, כיצד ומתי התרחש המעבר של ידע פולחני מאנטוליה וצפון סוריה לכנען. אבל לאור השורשים העתיקים של סוגה ספרותית זו, ניתן להציע שהיא הועלתה על הכתב לצורך הכוהנים עוד קודם שפשטה האוריינות בעם.
מספרות המזרח הקדום אנו למדים שבחצרות המלכים התקיים מרחב של דיפלומטיה וחוכמה, שפעלו בו יועצים וסופרים מלומדים. אם כן, ייתכן שחלקים מסוימים מספר משלי, ספרות החוכמה, נכתבו כבר בתקופה שלפני המאה השמינית לפסה"נ. ייתכן שלכתבים שכאלה מתייחסת ההערה על העתקת משלים בידי אנשי חצרו של חזקיה מלך יהודה במחצית השנייה של המאה השמינית לפנה"ס (משלי כ"ה, א).
לצד יצירת ספרות פולחנית וחוכמתית, נראה שהתקיימו ונמסרו בחצרות מלכי יהודה וישראל ספרי שנים וכרוניקות מסוג כלשהו. יש יסוד לשער שתעודות אלו נוצרו לכתחילה לצורכי המינהל והכלכלה בממלכות. עדות לקיומה של יצירה שכזו קודם למאה השמינית לפנה"ס מצויה בתיאור מסע שישק שבמל"א י"ד, כה-כח. נראה שהתיאור מבוסס על מקור כתוב בן הזמן, שאחרת זכר המסע המצרי (925 לפנה"ס בקירוב) היה נשכח. לפי צורתו וסגנונו של התיאור, הדומה לרישום שנים מהמזרח העתיק, נראה שמקורו בתעודה כרוניקאית.
מלבד הכתיבה בחוגי עילית מלומדת עוד קודם למאה השמינית לפסה"נ, עלינו להזכיר גם יצירה שבעל פה. נשתיירו לנו לא מעט קטעי שירה עתיקה במקרא. מסתבר שראשיתן של השירות הללו ביצירות על פה שהועברו מפה לאוזן מדור לדור. הגיבוש הספרותי המיוחד של השירה מקל על שינונה ומסירתה גם ללא כתיבה. באופן זה השירה שימרה את המסורות העתיקות שרווחו בעם עוד קודם להתפשטות האוריינות וראשית יצירת הסיפורת במאה השמינית לפנה"ס. אדגיש שהתפשטות האוריינות והופעות הסיפורת לא הביאו לקיצה של השירה. אדרבא, הסיפורת והשירה המשיכו להתקיים זו בצד זו עוד מאות בשנים.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.