מן המעמקים

הספד למאיר רוזן

מאיר ידידי,

ידיד יקר,

ידיד אהוב,

ידיד נערץ,

 

אף שלאחרונה החלפת כתובת והועברת למגורי קבע בקריית שאול, אינני מסוגל עדיין לפנות אליך בלשון עבר, כי גם עכשיו אתה נוכח בהווייתי היום-יומית כפי שהיית נוכח מאז שהכרנו.

ביקשתי רשות לדבר קצרות בהתכנסות הזאת לזכרך, אלא שלא אתמקד בתיאור דרכך המקצועית עתירת ההישגים. עשו זאת בהצלחה ראויה הדוברים הנכבדים הרשומים בתכנית האירוע. אני מבקש לספר בקצרה על הידידות האמיצה שהתפתחה בינינו במרוצת השנים ולהקדים לכך את עדותי הכנה בלבד, בתור מי ששירת שלושים שנה בשירות החוץ שלנו והכיר את צמרת המשרד בתקופה הזאת, שלא הכרתי עוד דיפלומט אשר התנסה כמוך בתפקידים רבים וחשובים כל כך במסלול שירותו המקצועי.

התחלת בתור נציג "בר" בפריז, המשכת כקונסול לענייני זכויות האדם במשלחתנו לאומות המאוחדות, כמנהל קשרי החוץ של הוועדה לאנרגיה אטומית, כיועץ משפטי של משרד החוץ וכחבר המשלחת הישראלית לשיחות עם מצרים בקילומטר ה-101 (1973); היית שותף בניסוח הסכמי קמפ דייוויד (1978), שגריר בצרפת (1973-1983), שגריר בארצות הברית (1983-1987) ולבסוף מנכ"ל ונשיא ארגון הבונדס.

הכרנו בעקבות דיווחים ששלחת כנציג "בר" בצרפת למטה הארגון בתל אביב. בתקופה ההיא התחלתי את שירותי במשרד החוץ ומוניתי לעוזר במחלקה למזרח אירופה. תפקידי במחלקה היה בין השאר לרכז את כל המידע שהשגנו על ברית המועצות. תפקידך בפריס היה לגייס אינטלקטואלים בולטים ואישים פוליטיים להתבטא לטובת הגנת זכויותיהם של יהודי ברית המועצות. מסיבה זו מדי פעם בפעם הגיעו דיווחים שלך החתומים בשמך הפרטי בלבד גם אל שולחני.

נפגשנו פנים אל פנים בפעם הראשונה באחד מדיוני המטה שארגן במשרדו בנימין אליאב המנוח בנושא יהודי ברית המועצות. עד אז ידעתי שאיש "בר" בפריס נקרא "מאיר", שכן הנוהג ב"בר" היה לחתום על מסמכים בשם הפרטי בלבד. אחרי המפגש הזה נפתרה התעלומה, ולשמו הפרטי של מאיר נוסף שם המשפחה רוזן.

אתה זוכר, מאיר, בוודאי שאתה זוכר, את ביקורך הראשון בבלגיה באביב 1973. מחלקת ההסברה של משרד החוץ הציעה לי מרצה-מסביר בשם מאיר רוזן, מנהל קשרי החוץ של הוועדה לאנרגיה אטומית. קיבלתי את ההצעה בלי היסוס, ובמשך שבוע ימים הקסמת, מאיר, את מאזיניך בבריסל, בלייז' ובאנטוורפן בשפתך הצרפתית המושלמת שהסבירה את מצבנו המדיני, ולא שכחת לשתול בהרצאתך הרהוטה – כמנהגך – שורה של אנקדוטות שחשמלו את האווירה באולם והעלו חיוכים על פני הקהל.

פעילותך האקדמית השאירה בידינו זמן מספיק להכיר איש את רעהו ולאפשר לך להכיר את שכיות החמדה השמורות בעיר בריסל וכמה מן האתרים ההיסטוריים המעניינים. משום-מה רצית לבקר במיוחד בווטרלו שבשדותיו הובס סופית הקיסר נפוליאון לפני שירד מעל במת ההיסטוריה. בביקורך באתר זה קיבלת תצלום המנציח אותך עומד בשדות הקטל עם יד ימין תקועה בין שני כפתורי מעילך, ולהפתעתנו (גם שושנה אשתי הייתה אתנו), גילינו שאתה דומה להפליא לקיסר נפוליאון. הערנו לך על הדמיון, וההערה – כך היה נדמה לי – החמיאה לך מאוד.

לפני שובך הביתה גילית לי בהתרגשות ששר החוץ אבא אבן התקשר אליך לבשר שמינה אותך ליועץ המשפטי של משרד החוץ. השבוע של ביקורך בבריסל הניח את היסודות לידידותנו האמיצה שתפרח בהמשך הדרך.

כשלושה חודשים מאוחר יותר הפגיש אותנו הגורל, ללא התרעה, בעקבות האירוע המביך שהתרחש בעיירה הנורווגית לילהאמר. למי שאינו זוכר את האירוע, אזכיר קצרות שבתאריך 21 ביולי 1973 עצרה משטרת נורווגיה קבוצה של שישה ישראלים שהואשמו, כך נמסר בתקשורת, בסחר בסמים. משרד החוץ שלנו לא הגיב פומבית על הידיעה, אולם שלח אותך, מאיר, לאוסלו כדי שתתחיל לטפל בפרשה. בהתפרסם הידיעה שהיועץ המשפטי של משרד החוץ נוסע לנורווגיה לטפל בעניינם של "חבורת סוחרי סמים עלובים", החלו מתפרסמים תמיהות וספקות: האומנם העצורים הם כפי שהתפרסם מלכתחילה, קרי חבורה עלובה של סוחרי סמים? נוסף על כך, עצם שליחותך לאוסלו, מאיר, ריכזה לאירוע תשומת לב רועשת ועיסוק מנופח בפרשה.

בשלב זה הפנים משרד החוץ שהייתה זו שגיאה להצניח אותך באופן בהול באוסלו, וחיפשו דרך להחליש את להבת העיסוק התקשורתי באירוע. מישהו נזכר שאני מוניתי לכהונת היועץ בשגרירות שלנו בנורווגיה וגם נמצאתי בארץ להכנות המקובלות לקראת המעבר לתפקידי החדש. סגן המנהל הכללי למִנהל הורה לי לצאת לאוסלו מיד אחרי שאפגוש את ראש לשכת ראש המוסד, אשר יסביר לי מי הם חברי הקבוצה העצורה בנורווגיה. בתור צידה לדרך הבהיר לי מנהל מחלקת אירופה 2 (האחראית על סקנדינביה) שאתה תשוב מיד הביתה, ואני – אני בלבד – אטפל בפרשת העצורים ולא אתן דריסת רגל בנוגע אליה לשגריר שלנו בנורווגיה: "מאחלים לך הצלחה, מקווים שתצליח, ואם לא תצליח, אנחנו נגבה אותך". הייתה זו ברכת דרך צלחה מוזרה ואת סיבתה הבנתי רק במרוצת שירותי באוסלו.

המטוס שלי נחת באוסלו בשעה 21:00, נסעתי ישירות לשגרירות ונפגשתי אתך. כדי למנוע האזנה לשיחתנו במקרה שהנורווגים שתלו אביזרים מתאימים בקירות השגרירות, יצאנו לרחוב וסיפרת לי במשך שעתיים מה השגת ומה לא השגת בשהותך באוסלו. השגת ושכרת את שירותיהם של ארבעה עורכי דין ובראשם את אנאוס שיודט, הטוב שבמשפטני אוסלו שהיה לראש צוות ההגנה. את שיודט השגת לאחר נסיעה צפונה להרים לבקתת הנופש שלו, שם הוא שהה בחופשת הקיץ, בהתאם למנהג הנורווגי, עד סוף חודש אוגוסט. לעומת זאת לא השגת את אישור המשטרה לפגוש את האסירים.

במהלך שיחתנו הבחנתי שמצב רוחך מרומם – אף אני הייתי מרגיש כך במקומך – שהרי הגעתי שלי שחררה אותך ממשימה שתרתק את מי שיעסוק בה לזמן ממושך בעיר הבירה הזאת שהייתה בכמה מובנים כעיירה נידחת. כדרכך בקודש, גם הפעם אווררת את הדיווח שלך בבדיחות ובמעשיות משעשעות.

למחרת בבוקר ליוויתי אותך לנמל התעופה וחזרתי אל הבניין שישרת אותי כמקום עבודה במשך השנתיים הבאות. המשימה שהוטלה עליי הייתה כבדה ומורכבת והייתי אמור לקדם את פתרונה תוך תחושה מעיקה של בדידות שהתפוגגה במידה מסוימת במרוצת הזמן הודות לידידים שרכשתי, וביניהם כאלה שתרמו את קשריהם עם גדולי האומה לצורך מתן חנינה לאסירים. לא אספר לך כיצד השגנו את החנינות, אתה הרי מכיר את הסיפור הזה, שכן היית, יחד עם מאיר שמגר וארווין שמרון, חבר בשלישיית המשפטנים שהדריכו משפטית את הפעילים בפרשה.

פרשת לילהאמר הסתיימה ביום 22 במאי 1975 עם שחרורם של אחרוני האסירים, אברהם גמר וסילביה רפאל.

אחרי אוסלו נפרדו דרכינו, וגורלנו הטיל עלינו תפקידים שלא קירבו בינינו. רק לעתים רחוקות נפגשנו לפרקי זמן קצרים, אולם במחשבותינו עקבנו זה אחר זה בעניין ובאיחולי הצלחה.

משיצאנו שנינו לגמלאות, הקמנו יחד עם סוניה ורודי אבני, רות ויצחק בן-צבי ז"ל וצילה וראובן הרשקו את "קבוצת יוצאי פריס". הקבוצה הזאת התגבשה ספונטנית, ושלטה בה אווירה חמימה של חברות ופרגון הדדי, ומי אם לא אתה הפכת לכוכב הטבעי של מפגשינו שהתקיימו במסגרת ארוחות צהריים מדי חודשיים-שלושה בביתו של חבר לפי התור. הארוחה האחרונה תוכננה להתקיים בביתכם בשבת האחרונה, אחרי שהגורל האכזר פגע בך בצורה אנושה. הארוחה הזאת כבר לא התקיימה.

 

ובכן מאיר, הגעתי לסוף הדברים שרציתי לספר במעמד זה, ואני נפרד ממך עכשיו. היה שלום, ידיד יקר, ואולי אולי, מי יודע, אולי עוד ניפגש ביום מן הימים היכן שהוא במרומי היקום.