פרק 1
גלינה
חודשיים קודם לכן
הדף עצום גרם לי לאבד את שיווי המשקל. מעדתי קדימה וידיי נשלחו אינסטינקטיבית לעצור את הנפילה. הברכיים וכפות הידיים שלי נחבטו בקרקע המטונפת. כאב חד התפשט במעלה הזרועות ולאורך רגליי כשהבחנתי שהעור שלי מדמם.
נחטפתי אל מחסן נטוש. זה בהחלט עשוי להיות המקום שבו אמות.
צחוק לגלגני נשמע משני הגברים שעמדו מאחוריי, אלה שגררו אותי בכוח מהמיטה שלי. הידקתי את הלסת, הכעס המוכר שהרגשתי בכל פעם שחשבתי על אבא שלי ועל החרא שהוא גרר אותי לתוכו בעבע בתוכי.
אני כאן בגללו. אבא שלי. הנרקומן העלוב עם בעיית ההימורים, שלא הצליח לעמוד בחובותיו, ולבסוף לקח והשליך אותי אל תוך בור הגיהינום שלו.
הייתי צריכה לעזוב את לאס וגאס מזמן. מעולם לא הייתי צריכה לשכנע את עצמי שאני חזקה יותר מכל החרא הזה, שאני לא אמורה לעזוב ובהחלט מסוגלת לבנות לעצמי חיים כאן.
לעזאזל, הייתי צריכה לשים אותו ואת כל מה שהוא מייצג מאחוריי לתמיד.
הייתי צריכה, הייתי אמורה, וכל הבולשיט הזה.
לרגע חשבתי שאולי כדאי שאישאר ככה, על ידיי וברכיי. חששתי שהם יבעטו בי אם אנסה לקום, אבל לא רציתי להיראות חלשה. סירבתי לתת לחלאות האלה לראות בי טרף קל.
אספתי את הגאווה שלי ודחפתי את עצמי מעלה, צלילי הצחוק של הגברים בחדר גרמו לי לחרוק שיניים. לא הצלחתי להתעלם מהם.
מאחר שהיה לילה, לא לבשתי דבר מלבד גופייה לבנה ומכנסי טרנינג רחבים. הם לא אפשרו לי לנעול נעליים או ללבוש מעיל. ובחודש אוקטובר, על אף שהיינו בלאס וגאס, הטמפרטורה צנחה מתחת לחמש מעלות. השילוב של הקור, המחסן הישן והטחוב והפחד שכנראה אמות הלילה, גרם לי לרעוד.
כרכתי את זרועותיי סביב החזה והמותניים בניסיון לשמר את חום גופי, אבל גם כי הרגשתי שהפטמות שלי התקשו. לא רציתי שחולי הנפש הדפוקים האלה יקבלו זקפה. לא העזתי להביט לאחור על שני הגברים שעדיין עמדו שם, חוסמים את הכניסה.
מולי עמדו כמה גברים. הופתעתי שהם נזקקו לכל כך הרבה אנשים רק בשבילי. המחסן שאליו הובאתי היה נטוש בבירור, הרצפות מלוכלכות, כתמים וחלודה כיסו כל סנטימטר מהמקום. ריחות אבק, צחנת עובש ומשהו רקוב מילאו את האוויר.
בהתחשב בעובדה שהייתי מוקפת בחבורה של חלאות, ריח הריקבון יכול היה להגיע מגופה, למיטב ידיעתי.
רשרוש שנשמע ליד גרם לי לסובב את ראשי רק כדי לראות את אבא שלי מופיע בפתח הדלת.
אבא שלי. האיש שהתחמקתי ממנו במשך למעלה משנה. האיש שדחקתי החוצה מחיי כי נמאס לי שתמיד משך אותי לתוך מערבולות החרא שלו.
דלת הפלדה שהייתה תלויה על צירים חלודים נשענה למחצה על הקיר כשהוא פילס את דרכו. בתחילה הייתי מבולבלת למה אף אחד לא מעיף את התחת העלוב שלו החוצה.
האם הוא היה כאן מרצונו החופשי? נראה לי לא סביר, בהתחשב בהיסטוריה שלו.
אבל אז ראיתי את קנה האקדח שהיה מכוון אל אחורי ראשו.
הגבר שעמד מאחורי אבי היה גבוה ושרירי, פניו נטולות הבעה.
כשאבא שלי והגבר עם האקדח נכנסו, הבחנתי בגבר נוסף פוסע פנימה.
האדון של כל הפאקינג בובות האלו.
הנרי טאדוני.
הוא היחיד שנראה מוכר במקום המחורבן הזה, אבל שוב, זה היה רק בגלל אבא שלי וכל הצרות שהוא תמיד הכניס לחיינו.
הנרי היה מה שהאנשים במעגל שלנו היו מכנים גנגסטר, אם כי 'האנשים במעגל שלנו' כללו מכורים לקריסטל מת', מכורים להימורים, וכל מי שחייב לו כסף. הנרי לא היה יותר מאשר כריש הלוואות מדרג נמוך, סוחר סמים, חלאה מהלכת, ובאופן כללי — חתיכת חרא.
הוא לא היה חלק משום ארגון פשע רשמי. הייתי ממקמת אותו בקטגוריית 'זבל לבן', מסוג המנהיגים שמחזיק מכורים ופושעים מהסוג הפחות איכותי כעובדים וכלקוחות.
פשוט כי הם היו קלים למניפולציה ולא נלחמו חזרה.
הנרי והבחורים שלו לא היו מאורגנים או חכמים במיוחד, הם השתמשו בכוח גס וטקטיקות של פחד כלפי אוכלוסייה חלשה ממילא כדי להשיג את מה שרצו.
"גלינה מישון," הוא אמר בצורה שגרמה לעורי להצטמרר בגועל. הוא התקרב ועצר במרחק של כמה צעדים ממני. חיוך מרושע התפשט על פניו, שן הזהב שבצד פיו נצנצה תחת האור המלוכלך והעמום. הדרך שבה הוא סרק את גופי מעלה ומטה גרמה לי להרגיש מטונפת ועירומה.
"הפעם ליאו באמת נכנס לצרה צרורה," הנרי מלמל והכניס את ידיו לכיסי המכנסיים, שנראו כאילו היו עשויים מפוליאסטר זול.
למרות כל הכסף שהנרי גנב מאנשים, הוא עדיין נראה מקומט כמו שטר של שני דולרים.
"לא ברור לי למה חשבתם שמה שליאו עושה או לא עושה קשור אליי באיזושהי צורה." הייתי צריכה לשמור על הפה שלי סגור. לעצבן את ליאו והבריונים שלו לא היה עוזר לי כאן.
אבל הופתעתי — וגם הייתי גאה — שנשמעתי חזקה כל כך. בתוכי הייתי מבוהלת, כמובן.
ידעתי שהמצב לא לטובתי.
"ליאו ואני לא מדברים. הוא התנער ממני כבתו לפני זמן רב, כשסירבתי לתת לו כסף ואמרתי לו איזה חסר ערך הוא."
הנרי שוב חייך, חיוך כרישי מלא שיניים.
"וגם אם היה לי כסף, מה שאין לי, אין סיכוי שהייתי משתמשת בו כדי לשחרר את ליאו בערבות. הוא צריך להתמודד לבד." לא טרחתי להסתכל על האיש שהיה לא יותר מאשר תורם זרע. לעזאזל איתו שהכניס אותי גם הפעם לחרא שלו.
שוב הבטתי בהנרי בחטף, ידעתי שאני לא יכולה לסמוך עליו כלל. לפתע הבחנתי בכך שהוא הביט מעבר לכתפי אל שני הגברים שמאחוריי, ומשהו בעיניו גרם להם להתקרב. שמעתי את הצעדים שלהם, והרחתי את הזיעה המצחינה שנדפה מהם ומילאה את אפי.
הגוף שלי נדרך, ושריריי התהדקו.
למרות שלקחתי כמה שיעורי הגנה עצמית בעבר, לא הייתי טיפשה לחשוב שאוכל להתמודד איתם.
"אני לא רוצה ממך כסף, גלינה."
ליבי נעצר, ואז התחיל לפעום במהירות.
"ליאו סוף־סוף הציע פיצוי בתמורה לחוב שלו, כזה שאני מרוצה ממנו." החיוך של הנרי לא יכול היה להיחשב לשום דבר מלבד סוטה. "והפיצוי הזה הוא את. אותך — או יותר נכון הגוף שלך והבתולים המתוקים שבין הרגליים שלך."
עיניי התרחבו רגע לפני שגל של אימה טהורה שטף אותי. הבטתי בליאו, אבל המנוול לא השיב לי מבט, לא העז להתמודד איתי אחרי המעשה הנתעב שהוא עשה.
"ואל תנסי להגיד לי שאת לא בתולה. עקבתי אחרייך, גלינה. אני יודע שאת לא מסתובבת עם אף אחד. אני מכיר את כל ההרגלים שלך בעל פה ויודע שאת ישנה לבד בכל לילה."
הנרי העביר את מבטו החודר מעלה ומטה על גופי וצעד לכיווני. "למעשה, עמדתי מעל המיטה שלך וצפיתי בך ישנה, אני יודע שאת מחזיקה אקדח מתחת לכרית." הוא זמזם כאילו זה הדליק אותו. "אפילו התכופפתי והרחתי את השיער שלך יותר מפעם אחת ותהיתי אם לכוס שלך יש ניחוח מתוק באותה מידה."
אוי אלוהים. פסעתי לאחור בפחד, אבל גבי נחבט באחד הבריונים שלו. ידיים נלפתו סביב זרועותיי, ונאבקתי בפראות, הדחף לשרוד התעורר בי.
בעטתי וצרחתי, אבל אלה רק נענו באחיזה פוצעת וצחוק מכל עבר. מהר מאוד התעייפתי והובסתי, דמעות עלו בעיניי, אבל סירבתי לתת להן לזלוג.
לא אישרתי ולא הכחשתי את מה שהנרי אמר. לא אתן לו את הסיפוק לראות אותי נשברת.
הבטתי בליאו פעם נוספת והוא הביט בי חזרה במבט שהנחתי שהיה מלא אשמה, אבל גם נראה מסומם לחלוטין.
"היית אמור להגן עליי," לחשתי. המילים האלה לא היו דבר מלבד תקוות שווא של ילדה קטנה ופגיעה. לא הייתה לי אימא, ולא היה לי אבא, אף שהוא עמד ממש מולי.
הוא מכר את הבתולים שלי כדי לשלם את החוב. העביר אותי הלאה כאילו הייתי סחורה.
"אני חושב שאתן לאיזה מזדיין לקנות את הבתולים שלך במחיר מופקע. כבר לא מוצאים בחורות תמימות בגילך."
כאילו גילי, עשרים ואחת, הפך אותי לרווקה זקנה.
"ואחרי שיפתחו אותך ויחללו אותך, אז אני בעצמי אעשה עלייך סיבוב, לפני שבאמת תהיי משומשת מדי."
שוב החזרתי את המיקוד שלי אל הנרי. "אבל את נראית כל כך מתוקה וטעימה שאולי לא אשתעמם ממך בכלל. אולי אשמור אותך כחיית המחמד האישית שלי לזמן מה, גלינה." הוא שוב חייך במבט חולני.
"ואז מה?" גיחכתי. שיזדיין. רציתי שיראה את הזעם שלי, גם אם זה לא עזר לי כלל.
חיוכו התרחב. הייתי די בטוחה שהוא נהנה מהמרדנות שלי, אולי זה אפילו הדליק אותו. "ואז אמכור אותך על בסיס לילי, אחזיר את ההשקעה שלי ועוד קצת."
שוב נאבקתי, הפעם הצלחתי לבעוט ברגל של המנוול שאחז בי. הוא נהם וחפר את אצבעותיו בזרועות שלי חזק כל כך שידעתי שיישארו סימנים כחולים ושחורים על עורי.
נשפתי בכאב כשהוא משך אותי קרוב יותר אליו בגבי לחזהו, לפני שעטף זרוע פלדה סביב המותניים שלי וחסם את תנועותיי.
"אם לא תפסיקי, אני אכניס לך אגרוף," הוא לחש בזעם, ואני קפאתי. הנשימה שלו הסריחה מעשן סיגריות מעופש ובירה זולה.
"ברוטוס, בוא לא נשתמש בטקטיקות הפחדה." הנרי צקצק בלשון והתקרב עד שעמד ממש לפניי. הוא הביט בי, מבטו המצמרר והרומז נעלם פתאום ונהיה רציני.
וזה הפחיד אותי יותר מכול.
"זה היה יכול להיות גרוע יותר, גלינה. הרבה יותר גרוע."
נשכתי את הלשון שלי כדי שלא אומר משהו שלא אוכל לקחת חזרה. עדיין ניסיתי לחשוב איך לצאת מהמצב, גם אם זה נראה בלתי אפשרי.
"והיי," הוא אמר וחייך פעם נוספת, מחזיק את כפות ידיו כאילו היה סוג של קדוש מעונה. "אני לא כזה אדם רע. אני אפילו אאפשר לך לחזור הביתה ולאסוף מה שתצטרכי ושיוכל להתאים לתוך תיק אחד. אני רוצה שיהיה לך נוח... עד שלא יהיה." הוא קרץ אליי, והבטן שלי התכווצה באימה.
לא שאלתי למה הוא נתן לי את ה'מתנה' הקטנה הזו שרק העניקה לי זמן נוסף לשקול דרכים לברוח.
מה שליאו והנרי לא ידעו — מה שאיש לא ידע — הוא שתמיד ידעתי שמשהו רע עומד לקרות, שמשהו לא צפוי עומד להגיע. מין תחושה מבשרת רעות שליוותה אותי תמידית.
סוף העולם... העולם שלי.
זאת הסיבה שכבר ארזתי תיק ושמרתי לי כסף למקרה חירום.
לא הייתה לי תוכנית מילוט ממשית, אבל הייתי ערוכה מראש לבריחה. ידעתי שאם רק אצליח להגיע למקום שבו החבאתי את תיק הגב שלי, יהיה לי סיכוי. קטן, אבל עדיין סיכוי.
לכן הרפיתי את גופי בידיו של המנוול עד שהוא שחרר אותי מאחיזתו מספיק כדי שאוכל לנשום בנוחות.
הנרי הטה את ראשו, הוא אולי חשב שאני נכנעת למצב בקלות מדי, אבל לא היה לי אכפת. הייתי צריכה להיות חכמה, אם רציתי סיכוי לשרוד.
הבטתי באבא המחורבן שלי במבט רווי שנאה אחרון, ונשבעתי שאם אי פעם תהיה לי הזדמנות, אסיים את חייו העלובים באותה קלות שבה הוא חרץ את גורלי.
ואז נגררתי משם בכוח, נמשכתי דרך המחסן המלוכלך והושלכתי למושב האחורי של המכונית שהביאה אותי לכאן.
הדקות הבאות דרך לאס וגאס ובחזרה לדירה העלובה שלי עברו בטשטוש.
לא שאלתי למה הם פשוט לא לקחו את הדברים שלי כשחטפו אותי מהדירה.
לא שאלתי למה הם בכלל מעניקים לי את ה'חסד' הקטן הזה.
לא שאלתי, ולא היה לי אכפת כי בסופו של דבר לא היה להם אכפת. לכל הרוחות, אולי כל זה היה רק הצגה כדי לגרום לי לשתף פעולה יותר, הצגה שהייתה אמורה לתת מצג שווא כאילו הדברים לא גרועים כפי שהם באמת.
בסופו של דבר הרגשות, הרצונות, הצרכים שלי והנוחות שלי לא היו חשובים.
לא הצלחתי לחשוב בבהירות, הזעתי ורעדתי. המבט הנוקב של שני הגברים שישבו משני צידיי היה מורגש בכל שנייה.
לפני שהבנתי מה קורה, נתלשתי מתוך המכונית ונגררתי אל הדירה שלי. הבניין שלי היה כל כך עלוב שכל מי שחלפנו על פניו, אפילו בסיטואציה הזאת, התעסק בעניינים שלו. רובם היו מכורים לסמים ולא מספיק בהכרה בשביל שיהיה להם אכפת, או שאולי הם ידעו עבור מי עבדו הגברים שליוו אותי ופשוט פחדו להתערב.
"תאספי את החרא שלך," אמר אחד הגברים בקשיחות ודחף אותי לתוך הדירה בשנייה שהדלת נפתחה ונטרקה מאחוריי. צעדתי לכיוון החדר כשלפתע יד חזקה אחזה לי בזרוע ועצרה אותי.
"אם תעשי משהו מטומטם, אני אדפוק לך מכות כאלה שאני עלול 'לשכוח' בשביל מה באנו לכאן. הבנת?"
לא הבטתי במניאק שאמר את המילים האלה, רק הנהנתי ומשכתי את זרועי מאחיזתו. "אני צריכה להשתמש בשירותים."
"תזדרזי," הוא אמר בקוצר רוח כשעקב אחריי.
לפני שהספקתי להיכנס, הוא נדחף לפניי וסקר את חדר האמבטיה. החדר היה קטן וישן, מלא בכתמי חלודה ואבנית באמבטיה ובכיור, וחלון קטן.
הוא ניגש לחלון וניסה לפתוח אותו, ואני עצרתי את נשימתי, מתפללת שיישאר סגור. החלון היה ישן ומקולקל, אבל תיקנתי אותו בצורה כזאת שאני אוכל לפתוח אותו, בזמן שאחרים יראו כאילו הוא נעול.
וכשהחלון נשאר סגור הוא התרחק, ואני נשפתי באיטיות. הוא בדק מתחת לכיור, כנראה חיפש אחר כלי נשק, אבל כל מה שמצא היה כמה חומרי ניקוי, שאותם הוא לקח. מה הוא חשב שאעשה איתם?
"תזדרזי," הוא שוב אמר והשאיר אותי לבד, הופתעתי כשהוא אפשר לי לסגור את הדלת.
רציתי להודות למי שזה לא היה שהקשיב לתפילותיי, אבל לא היה לי זמן. אף אחד לא יעזור לי חוץ ממני.
פתחתי את הדלת שמתחת לכיור, שקטה ככל האפשר, ושלפתי את הקרש הרופף של המדף התחתון, שבו החבאתי את תיק הגב שלי. ברגע שהוא היה אצלי, הוצאתי את הסניקרס הבלויות שהיו בתוכו, לבשתי חולצה עם שרוולים ארוכים ווידאתי שהכסף והאקדח עדיין מוחבאים בפנים.
מייד לאחר מכן ניגשתי לשירותים, הורדתי בזריזות את המים ופתחתי את החלון הקטן. קיוויתי שרעש המים הנשטפים יכסה על צליל החריקה של החלון.
ברגע שפתחתי אותו, העפתי את התיק שלי החוצה. למזלי, הדירה שלי הייתה קרובה מספיק לגובה הקרקע כך שלא אשבור רגל בקפיצה החוצה.
כבר הייתי בחצי הדרך כשאחד המנוולים דפק על הדלת וצרח, "פאקינג תמהרי כבר." ובדיוק כשהצלחתי להרים את גופי אל מחוץ לחלון, דלת האמבטיה נפתחה והמניאק נכנס פנימה. מבטו קלט אותי מייד, עיניו הצטמצמו וקללה נפלטה מפיו.
נחתּי על הקרקע, תפסתי את התיק שלי, ואז רצתי כאילו החיים שלי תלויים בה.
כי הם היו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.