1
שרה גלזר הצמידה את המשקפת לעיניה ועקבה במבטה אחרי הבחור שטייל ברחוב עם כלבו. רק לפני שבוע נכנס כשותף שלישי לדירה בקומה הרביעית בלואי מרשל 56, ומאז, כל לילה בשעה רבע לאחת, הוא יוצא לטיול עם הכלב. צועד הלוך ושוב לאורכו של קטע הרחוב שבין דה האז לברנדייס עד שהכלב עושה מה שעושה, ואז אוסף את הצואה בשקית. אלא שאתמול הבחינה כי בניגוד למנהגו לא אסף את צרכיו של הכלב. היא מיקדה את המשקפת על פניו, לראות אם יש בהן הפתעה על היעדרה של שקית, כעס על עצמו ששכח, או לפחות בושה, אבל פניו של הבחור נותרו חתומות. הוא המשיך בדרכו כאילו כלום. העובדה שמעתה יהיה מונח גוש קקי על המדרכה, לא הפריעה לו כנראה. למרות שסברה שהתנהגות כזאת היא ברברית ומשקפת את הידרדרות הדור הצעיר במדינה, החליטה בינתיים שלא לעשות דבר. לכל אחד מגיע שיסלחו לו פעם אחת. ולכן חיכתה במתח לראות מה יעשה הלילה. אם גם הפעם לא ינקה, לא תוסיף לשתוק וכבר מחר, מוקדם בבוקר, תכתוב מכתב תלונה חריף ואנונימי לעירייה.
הכלב עצר והיא מיקדה בו את המשקפת. רק לפני חודש רכשה אותה באינטרנט. יותר מעשרת אלפים שקל עלתה. "הטכנולוגיה המתקדמת ביותר" הבטיח אתר האינטרנט של החברה. והיא, שתמיד אהבה להשקיף לרחוב כדי לדעת מה קורה בשכונה, לא התאפקה. היא לא סיפרה על כך לאיש, וחיכתה לה בהתרגשות. ואכן, כעבור כמה ימים הגיעה — חדשה ונוצצת, עם עדשות משוכללות, וכפתור שכשלוחצים עליו בלילה הוא מפעיל מנגנון שמאפשר לראות כמעט כאילו היה יום.
לפני יומיים כשבא אליה לביקור נכדה הגדול ושאל אם היא משתמשת במחשב שקנו לה ליום ההולדת וזוכרת את ההדרכה שנתן לה על השימוש באינטרנט, כמעט סיפרה לו על המתנה היפה שקנתה לעצמה ועל ביצועיה המרשימים, אך ברגע האחרון נמלכה בדעתה. הרי ישר יתחילו דיבורים במשפחה, והיא תצטרך להסביר מדוע החליטה בגיל שמונים ושתיים לקנות לעצמה משקפת, ועוד בכזה מחיר. היא וספי, זיכרונו לברכה, לא חיו חיי מותרות ותמיד חסכו כסף "בשביל הילדים". מתנה בזבזנית כזאת לבטח תתקבל בהרמת גבה מצד ילדיה וברינונים מאחורי הגב מצד שתי כלותיה. לכן שתקה. מוטב שלא ידעו. מגיע לה לפנק את עצמה. זכותה שבגילה המופלג יהיו לה פה ושם סודות.
הבחור מהקומה הרביעית בלואי מרשל 56 התכופף ואסף את הצרכים של הכלב לתוך שקית. מה שקרה אתמול היה כנראה טעות חד־פעמית. ואולי לא. היא, על כל פנים, תמשיך לעקוב. בדברים האלה צריך להיות עם האצבע על הדופק.
היא הניחה את המשקפת על ברכיה ופיהקה. בינה לבינה הודתה שקצת התאכזבה שאסף את הצואה. בראשה כבר התנסחו משפטים מהמכתב שתכתוב לעירייה על הדור הצעיר חסר הבושה ועל היעדר התחשבות ונימוסים בסיסיים בימינו.
היא התרוממה באיטיות מכיסאה. לאחרונה, בכל פעם שהזדקפה מהר מדי, היה ראשה סחרחר במשך כמה דקות. היא הביטה אל הקומה השנייה בלואי מרשל 54. הדירה היתה חשוכה. לפני יומיים ראתה את שני בני הזוג שם רבים, ומאז הגבר לא חזר הביתה. כל הערב ישבה האישה ליד השולחן במטבח ובכתה. כאב לה הלב עליהם. במיוחד על האישה הנחמדה, שמקדמת אותה כל פעם ב"שלום" ובחיוך רחב כשהן חולפות זו על פני זו ברחוב.
היא גררה את עצמה לאורך הדירה ונכנסה לחדר האמבטיה. ד"ר שחם אמרה לה לקחת את הנורופן ארבע פעמים ביום כדי להקל על כאבי המפרקים, והיא, כמו חיילת ממושמעת, תמיד עושה מה שהרופאים אומרים. בדיוק משום כך היא גם "מושכת" בימים האחרונים עד אחת בלילה. כדור ראשון היא לוקחת בשבע בבוקר כשהיא מתעוררת, שני באחת בצהריים עם הארוחה, שלישי בשבע בערב, שעה לפני החדשות, ורביעי — באחת בלילה. לולא הכדור הרביעי היתה שוכבת לישון כבר בעשר. כך נהגו ספי והיא בעשרים השנים האחרונות. רותי, בתה, הציעה לה שתשים שעון מעורר. אבל היא לא סומכת על אלה. ובכלל, מה רותי מבינה בכאבים?
היא הכניסה את הכדור לפיה ושטפה אותו בלגימה מהירה מכוס המים. פתאום עצרה והזדקפה. רעש נשמע מבחוץ. משהו זז שם למטה בחצר. אלה בטח החתולים, ניחשה. כל בוקר היא יורדת למטה לתת להם חלב, ובצהריים — עצמות. גם הם בוודאי רבים שוב, ניענעה בראשה בייאוש, הצמידה את המשקפת לעיניה והפעילה את המנגנון לראיית לילה.
לרגע היה נדמה לה שהיא מדמיינת. אבל לא. אלה לא חתולים שם למטה, אלא שני אנשים. גבר ואישה. כמו חיות, מילמלה לעצמה. בעצם, למה כמו? חיות! עיוותה את פניה במיאוס. על זרועו של הגבר הבחינה בקעקוע גדול של דרקון או משהו כזה, שרק הגביר את תחושת הדחייה שלה. ברברים ופושטקים מסתובבים היום בכל מקום. אפילו לשכונה שלה הגיעו. שאט נפש מילאה אותה. למרות זאת, עיניה נשארו צמודות למשקפת, לא מסוגלות להתיק את עצמן מהמחזה.
זה לא התבהר לה מיד. הראש שלה כבר לא עובד מהר כמו פעם. לקח זמן עד שהצטרפו בראשה כל הפרטים לכדי מסקנה. ואז בבת אחת הבינה: זה לא זוג נאהבים. הגבר אונס את האישה, כאן, לנגד עיניה ממש, בחצר הבניין שבו היא גרה כבר יותר מארבעים שנה. ידו האחת חסמה את פיה, השנייה הצמידה סכין לגרונה. אחוריו עלו וירדו במהירות, במונוטוניות, חובטים בה. עכשיו הבינה — היללות ששמעה קודם לכן לא היו יללות חתולים.
עורה סמר. היא יכלה כמעט לחוש את כובד משקלו של האנס לוחץ עליה, חוסם את קנה הנשימה ומונע ממנה לנשום. היא רצתה לעשות משהו, לצעוק, לרוץ לטלפון ולהזעיק משטרה, לעזור לבחורה המסכנה ששוכבת שם בחצר, אבל לא עשתה דבר. רק עמדה ליד החלון, קפואה, משותקת מפחד.
הגבר עצר לפתע, הפנה את ראשו והביט לאחור, לכיוונה. היא נסוגה במהירות לתוך הבית, נבלעת בחשכה. צמרמורת עברה בה. אם תטלפן עכשיו למשטרה והם יתפסו אותו, אז הוא או החברים הפושעים שלו יבואו לסגור איתה חשבון. עם אנשים כאלה אסור להתעסק. זה עולם תחתון שאין לו רחמים. בטח לא כלפי אישה בגילה. מה תעשה אם יגיעו לכאן? היא זקנה מדי וחלשה מדי בשביל דברים כאלה.
לא. מוטב שתנהג בחוכמה. שלא תעשה דבר.
היא הלכה לחדר השינה ופתחה בידיים רועדות את המגירה העליונה בשידה שליד מיטתה. לבה הלם במהירות. היא הוציאה את הניטרוגליצרין שנתנה לה ד"ר שחם בשביל הלב, הניחה כדור מתחת ללשונה ונשכבה על המיטה, כשהמשקפת עדיין תלויה על צווארה. לכל אחד מגיע שיסלחו לו פעם אחת. חוץ מזה, אולי עוד מישהו שמע, ניסתה לנחם את עצמה כשהשינה החלה לעטוף אותה בזרועותיה. גרים פה הרבה אנשים. צעירים וחזקים ממנה.
סיגי –
מסדר זיהוי
הספר מתאר אונס אכזרי של עדי בחורה צעירה שגרה בעיר הגדולה, ילדה טובה של הוריה שהאונס קורע בבת אחת את קרום האהבה והחמלה שעטף אותה עד כה. האנס נבו זיו נתפס ומושם במעצר לכאורה, הכל פתור וגמור, אך בספר ישנה עלילה בתוך עלילה שמסתתרת ולא ברור מי האשם והאם זה נכון לשים אותו במעצר. שני גיבורים מרכזיים שונים בספר האחד נחקר והשני חוקר שנלחמים על האמת שלהם ולעיתים בוגדים בה באותה נשימה.
לקרוא ספר מתח זה ממש להיות שותף לעלילה, לעצור את הנשימה לעיתים, לחשוב כמה מהלכים קדימה, ולהיות שותף לסיפור במלוא המובנים. קצת מזכיר סדרת מתח, רק שבספר אפשר לדמיין את הגיבורים הרעים והטובים כיד הדימיון הטובה עלינו.
מורן –
מסדר זיהוי
ספר סוחף, עוסק בעולם בתי המשפט על רקע יחסים עם המשטרה, מעניין ומרתק. – אי אפשר לעזוב באמצע…
לימור –
מסדר זיהוי
כמו כל ספריו של ליעד שהם שקראתי עד היום, גם הפעם לא התאכזבתי, אחלה ספר עלילה מותחת עד הקצה פשוט מושלם.
מיטל –
מסדר זיהוי
שוב ספר מצוין של אחד הסופרים הטובים, נכנס לנבכי מערכת המשפט והמשטרה, תמיד כשאתה חושב שהגעת לפתרון התעלומה- הכל מתהפך. מומלץ!
מיקי –
מסדר זיהוי
ספר כמו בצל, עטיפות על עטיפות, שום דבר הוא לא פשוט והכל מסתבך. יופי של עלילה ואי אפשר לעזוב באמצע, אחד הספרים הטובים מסוגו (ספרי מתח בעברית)
גדעון –
מסדר זיהוי
ואללה, ספר ממש לא רע, עלילה מתפתלת שמציבה הפתעות ותפניות, דמויות טובות ומורכבות . ספר מעניין
חניתה (בעלים מאומתים) –
מסדר זיהוי
כמו הספרים הקודמים של ליעד שהם, שקראתי, מעניין, סוחף, נקרא ברצף ומציג עלילה מפותלת עם סוף מפתיע.
מומלץ.
פישמן רות (בעלים מאומתים) –
ספר מצוין, תענוג לקרוא