מסופוטמיה – שתיקת הכוכבים

פרק ראשון

עשן חש נסיקה קלה כששחרר את כל שמונה הפצצות שמתחת לכנפי המטוס בבת אחת. תושבי דמשק כבר הורגלו להפצצות, שהרגו לא פחות מרבע מכלל התושבים והבריחו כמחציתם כפליטים ללבנון ולטורקיה. ידו הצנומה אחזה בהגה המטוס בבטחה. הוא חג סביב המטרה וספר שמונה פטריות עשן. עכשיו הגיע תורם של שבעת הטייסים שתחת פיקודו.

"נץ שתיים, לבתי הזיקוק בשעה אחת־עשרה," פקד על סגנו בטון שקט ורגוע. "נץ שלוש, שני הגשרים ממולך. נץ ארבע, ארמון השליט. נץ חמש, שיירת המשוריינים שעברנו בכניסה לעיר. שש ושבע, הישארו בהיכון למקרה החטאה."

טייסיו מילאו את הוראותיו של המפקד הנערץ ופגעו בכל המטרות.

"גיריות, ההפצצה הסתיימה, היכנסו לשטח."

הגיריות היו שריד אחרון לכוחות הקרקע בעידן שבו רוב הלוחמה נעשתה מהאוויר. בדומה לבעל החיים שבשמו נקראו, הם היו הקשוחים שבלוחמי הגנוֹסִיס. הם נבחרו לאחר מבחנים מפרכים של הישרדות, אומנו לשרוד בכל מצב ולעמוד בכל התלאות האפשריות. תפקידם היה לסמן מטרות לפני הפצצה ולבצע פשיטות קומנדו בעומק שטח האויב, כשנבצר מהכוח לפעול מן האוויר. עתה, השתמש בהם עשן כתצפיתנים, כדי לדווח על נזקי ההפצצה, וכדי לחסל כיסי התנגדות שנותרו בשטח.

גירית אחת, שהמתין בקוצר רוח לפקודה, הפעיל את אופנוע הרחף ואת המצלמה הקבועה בחזיתו, ונכנס לתוך פטריות העשן לשדר תמונות למפקדו, במטוס שמעליו.

תוחלת החיים של הגיריות הייתה קצרה יותר מאשר זו של הטייסים. לא אחת הופגזו מטרות שהכילו מצבורי תחמושת, התפוצצו דקות ואף שעות לאחר הפגיעות הישירות. לעתים, חיילי אויב ששרדו חרף ההפגזות השיבו אש לעבר אופנועי הרחף.

חייליו של עשן היו נכונים יותר למות למען הגנוסיס מאשר הגיריות האחרים, משום שהבין והעריך אותם. הוא עצמו היה גירית, לפני שקוּדם לתפקיד טייס. גופו היה צנום ופניו נראו צעירות משנותיו, אך הוא היה לוחם קשוח ומנוסה. גבורתו בימי הכיבוש של איסטנבול עוררה את הערצתם של הגיריות, שבתהליך ההכשרה שלהם למדו בקפידה את טקטיקות המילוט שהמציא. היה להם אמון מלא בשיקול דעתו: הם קיבלו על עצמם כל משימה ולא נרתעו משום סיכון. משמעת הברזל שדרש במהלך הפעילות הצבאית התחלפה בידידות מרגע שפשטו את מדיהם.

בעודו ממתין לתמונות מהקרקע, קלט עשן בזווית עינו את הלהק המשני, בפיקודו של ברק, מפציץ את פרוורי דמשק בדרום. עורו הבהיר של ברק, שערו הצהבהב ועיניו התכולות הקנו לו חזות של איש הצפון. שרירי זרועותיו המשורגים תפחו בסרבל הטיסה השחור והגמיש. עשן ראה כיצד טייסיו של ברק חוזרים לבסיס כמתוכנן, אך נדהם משנוכח כי בניגוד לתוכנית הקרב, ברק נחת אנכית לבדו בלב העיר, כשהוא חושף את כלי הטיס היקר שלו לפגיעות מהקרקע.

התמונות ששודרו מגירית אחת החלו להגיע. הוא ראה גושי ברזל מותך לוהטים ויוקדים, ענני עשן שחורים ולבנים, גופות מרוטשות בתוך שלוליות דם. גירית שתיים ירה בגוססים שזעקו מבין ההריסות בעוד שגירית שלוש דלק אחרי פצועים שניסו להתחמק, ומטול הלייזר שחגר פער חורים קטלניים בגופם. אפילו מבטיהם של אלה שנשאו עיניים בתחינה אילמת לא הוציאו את עשן משלוותו. במקצועיות מהוקצעת שיבח את הגיריות על פגיעותיהם המדויקות. לאחר שעה קלה דיווח גירית אחת שטיהר את כל האזורים המופצצים וחיכה לפקודה לעבור לאזורים אחרים שבהם פעל הלהק.

"גירית אחת!"

"כן, המפקד!"

"ראיתי את ברק נוחת בלב המטרופולין. השאר את הצוות שלך בחיפוי, וגש לשדר לי תמונות מהנעשה שם."

"כן, המפקד." זו הייתה פקודה בלתי־שגרתית, אך הוא השיב ללא היסוס.

"נץ שתיים!" פנה אל סגנו בלהק האווירי.

"כן, המפקד!"

"הובל את הלהק חזרה לבסיס."

"כן, המפקד!"

אופנוע הרחף חלף בטיסה נמוכה מעל העיר ושידר תמונות נוספות מהחורבן של ההריסות.

"הישאר בריחוף מחוץ לשדה הראייה שלו."

"כן, המפקד."

עשן פנה אל המצלמה הנסתרת ועקב אחר ברק בצידוד ותקריב תמונה. הוא ראה את ברק פוסע בין ההריסות, מטול הלייזר נמצא בנרתיק על ירכו, ובידו החזיק פגיון משונן שלוף. הוא עבר בין הפצועים והפצועות ושיסף את גרונם למוות. לתדהמתו, ראה עשן כיצד ברק שוחט ילד שנלכד מתחת לקורת בטון במקום לחלץ אותו ולקחת אותו בשבי. עשן, מהקשוחים בלוחמי הגנוסיס, הזדעזע. בחילה אחזה במעיו והוא רצה להתיק את מבטו, אך כפה על עצמו להמשיך ולצפות. ניכר שברק איבד את השליטה העצמית האופיינית לגנוסטי. בבגדים מגואלים בדם הסתער על גופה דוממת ודקר אותה שוב ושוב בחֵמה משולחת. ברק התנהג בעליל כשיכור, כמתענג על הדם.

מה פשר ההתנהגות הלא-גנוסטית הזאת, השתומם עשן. הרי אין שום תועלת בהתעללות בפצועים או בגוויות. אין כל היגיון בהרג ילדים שיכולים להילקח בשבי, וודאי שלא הייתה זאת התנהגות גנוסטית ליהנות מכך. ברק לא היה תחת פיקודו, לכן לא הייתה לו שום סמכות להתערב. הוא גם לא מצא טעם לדווח עליו ולעורר עליו את עוינותו של ברק.

"גירית אחת!"

"כן, המפקד."

"צא מהעיר דרומה. אאסוף אותך בכלי הרחף בקילומטר השנים־עשר מחוץ לעיר."

"כן, המפקד!"

"אף מילה על מה שראית!" הוסיף.

"בהחלט, המפקד."

לאחר תחקיר הקרב פנה ברק היישר למקדש. הכוהן ציפה לו, כתמיד. לאחר שהדליק למענו קטורת ומלמל מספר ברכות, יצא כדי לאפשר לברק פרטיות ולוודא שאיש לא ייכנס. ברק כרע על ברכיו בחדר הלבן והמואר, עצם עיניו בחוזקה, והצמיד ידיו זו לזו. מולו התנוססה מסגרת הזכוכית הריקה, ומצדיה שני פמוטי כסף שבתוכם בערו פתילות שמן. כשהחדר נמלא בקטורת הארזים המעשנת, השתחווה ברק אפיים ארצה והחל לברך הלל בנוסח המסורתי את בעל האור, כאשר דמותו כנחש עומדת לנגד עיניו.

בכל נשמתי וכוחי אהלל את האל האב:

קדוש האל אבי כול, מבוע כל ההתחלות.

קדוש האל המצליח בכוחותיו הוא.

קדוש האל המבקש להתוודע לשייכים לו.

קדוש שהכול נברא במילותיך.

קדוש שדמותך כדמות הטבע כולו.

קדוש אתה הנאצל מעל כל אצילות.

קדוש אתה הנעלה מכל הלל.

קבל נא את מתת המילים מנשמתי ומלבי אל שתיקתך.

ברק הרים את מצחו מהרצפה, נותר על ברכיו מול מסגרת הזכוכית הריקה והחל לשאת את תפילתו במילותיו שלו.

הושיעני אבי כי אבדתי

בכול אחפשך לשווא,

למענך אלחם בכופרים בלא אות או סימן,

אנא, אלי היקר, שלח לי רמז, תן לי סימן,

הראני שאני משרת את רצונך,

עבד אני לרצונך,

כלי אני בידך,

אנא, אבי, קחני,

עשה בי כרצונך,

תן מרגוע לנפשי, שקט ללבי, שלווה לנשמתי.

לסתותיו נחשקו. הוא חשב על הטבח בדמשק, על הניסיון שעשה לעורר ולרצות את האל במתנות המוות, על הקורבנות שהקריב לו, על שתיקתו הטמירה של האל שלא הגיב גם כשהרג את הילד, אפילו כשעשה זאת בשיא הדבקות. הוא התאמץ למרק ולטהר את אמונתו באל העליון, בעל האור, אך זה לא הבחין בו.

נראה שהאל עדיין צמא לדם. נראה שהאל ימשיך לתבוע את שלו. הידיעה שאינו מוותר הרגיעה את ברק. היה נהיר לו שימשיך לשרת את אלוהיו ויקריב לו עוד ועוד קורבנות, עד שיזכה לחזות באורו, להסתופף תחת כנפיו, ולעלות במדרגם של המלאכים, השרפים והאיונים, עד אשר ישב עמם בפְּלֶרוֹמה — המלאות השמימית הנשגבת.

הרגשתו של ברק השתפרה. הוא קם על רגליו, השתחווה מול מסגרת הזכוכית הריקה, ומלמל "בשם קדושת בעל האור". כשיצא מהמקדש הודה לכוהן, והלך במרץ מחודש ותיאבון בריא לחדר האוכל.

עשן רץ כשלושה־ארבעה קילומטרים בחול המדברי הכבוש ועדיין חש במאמץ. בדרך כלל נמוג המאמץ בקילומטר השני. הוא לא הבין מדוע נתקל בקושי דווקא באותו יום. בשבועות האחרונים דבק בשגרת הריצות הארוכות, ובכל זאת, לא היה בשיא כושרו היום. בקילומטר החמישי השתחרר סוף סוף. רגליו שעטו בקצב משלהן, ידיו המאוגרפות היטלטלו בצדי גופו, התרמיל קיפץ קלות על גבו ונשימתו התייצבה. מתחם הגנוסיס באוּרוּק הלך והתרחק מאחוריו. מולו הזדקרה הפירמידה המדורגת — הזִיגוּרַט השומרי העתיק. המדבר נפרש בגוני צהוב וחרדל עד האופק הלבן. הוא הקשיב לרוח השורקת באוזניו, להלמות לבו, לנשימותיו, ולקול הטפיפה של נעלי הריצה על החול הקשה.

'המבצע הצליח, המטרות הושמדו,' הרהר תוך כדי ריצה, 'טייסי וחיילי עשו את המוטל עליהם במדויק. הפשיטות זורעות אימה ופחד בין הנותרים בחיים. בקרוב נוכל להשלים את כיבוש דמשק. הם ייכנעו ללא קרב. שלטתי במצב ואין לנו אבדות. לרגע חש חמלה על הילד הלכוד מתחת לקורת הבטון, חזר והזדעזע משנזכר במראה גרונו המשוסף, ובברק הצוהל מנגד. 'איך אוכל להיות מנהיג אם חולשת הרחמנות עומדת בדרכי, איזה גנוסטי אני אם יש בלבי רחמים?' עשן בז לעצמו על חולשתו. לבסוף עזרו לו המאמץ הגופני והקצב לגרש את המחשבות הרכרוכיות.

'אני קוסמוס, אני קוסמוס, אניקוסמוס... אניקוסמוס,' שינן את מנטרת ההתאיינות תוך כדי ריצה. המנטרה עזרה לו לאבד את גבולותיו ואת משקל זהותו הנבדלת. בדיוק כשהגיעה הריצה לשלב שייחל לו הוא הבחין בעץ האשל הבודד במרחק, ליד חורבות הזיגורט האדום. הוא כבר ערג למי הבאר שמתחת לעץ. גופו המשיך לרוץ על החול המדברי בעוד שנשמתו עזבה את הגוף ונעלמה, הניחה אותו ללא כל תודעה עצמית. המחשבות הטורדניות הרפו ממנו לחלוטין. שקט ושלווה פיכו בתוכו. הוא לא חש עוד במעמס על גופו והתרכז באושר מופלא, בריקנות מבורכת, שחרור מעול הקיום. החול הצהוב והשמים הצחורים התמזגו עם האופק האינסופי.

לאחר ששטף מעליו את הזיעה, שתה מספל פח קשור לחבל שאותו שלשל לתוך בור מים עמוק. אף על פי שהיו עכורים מאבק המדבר, המים היו טובים לשתייה. לאחר שגמע את הלגימה האחרונה השתרע בצל העץ, מתח את איבריו הלאים וקירר את עצמו ברוח המלטפת את גופו הרטוב. כאשר התענג דיו, התיישב ונשען על גזע העץ. הוא הוציא מתרמילו חבילה עטופה בנייר והניח אותה לידו. הוא נשם מספר נשימות עמוקות ופרץ בצחוק לא טבעי.

הוא המשיך עד שהבחין בתנועה באופק המזרח ושמע קול צחוק משיב לו. כתם התקרב בריצה מגושמת, רגליו האחוריות, הקטנות, משתרכות אחרי רגליו הקדמיות האימתניות, כשלסתותיו הכבירות נוקשות. הוא רץ לעברו, הסתער עליו והפיל אותו על החול הצהוב.

הפעם צחוקו של עשן היה לא־מעושה. הוא התגושש עמו והפיל אותו על גבו, אך כתם התחמק ותפס את עורפו בלועו הענק. הם התגוששו עד שכתם גהר עליו וריתק אותו במלוא כובד משקלו.

"ניצחת, כתם." הוא צחק.

הצבוע הרפה. הוא פתח את הנייר, הוציא נתח בשר שלקח ממטבח המתחם ונתן אותו לכתם שבלע אותו בבת אחת. הוא קיפל את שולי הנייר ולתוך הקערית שיצר מזג ממי בור המים. הוא חזר על כך שלוש פעמים עד שהצבוע שתה לרוויה. הם נחו כשראשו של הצבוע נח על בטנו, בצל האשל.

ריח הנבלות שהדיף הצבוע לא הטריד את עשן. הוא היה רגיל לחברו וקיבל אותו כפי שהוא. באחת מריצותיו הראשונות מצא את גור הצבועים בצל האשל, מסתופף בשאריות פרוות אמו שנטרפה כנראה על ידי אריה. אמנם האריות נכחדו ממישורי מסופוטמיה זה מאות שנים רבות, אך בזמן מלחמות האלוהים האנושי, כשבני אדם עסקו בקטל הדדי, חזרו חיות הבר למרחבים ושוטטו שוב במדבריות אסיה.

יבבותיו של הגור הטרידו אותו, אך הוא לא ידע כיצד יוכל לעזור לו. הוא השאיר אותו מכורבל בפרוות אמו ורץ בחזרה אל המתחם. אך היבבות לא הרפו ממנו. כל אותו לילה לא ידע מנוח, לא הצליח להשתיק את יללות הגור ולהירדם ולא עצם עין. למחרת חזר אל האשל ואל הגור שכבר נדם. הוא קרא לו 'כתם' וטיפל בו במסירות רבה.

בתחילה הגור לא נתן בו אמון. רק לאחר ימים, כאשר כתם כמעט גווע מרעב, ניאות לאכול את המזון שעשן הביא לו. עברו ימים רבים עד שהסכים לאכול מכף ידו.

עשן ידע שכרתו ביניהם ברית כשהצבוע יצר עמו קשר עין לראשונה, תופעה נדירה ביחסים שבין בני אדם לחיות בר. הוא אילף את הגור, וזה נשמע לו וחדל ממשחקי ההתגוששות בכל פעם שהדבר נעשה מסוכן מדי וכך גם ציית והמתין ולא הלך אחריו כשעשן חזר למתחם הגנוסטי. כתם למד את שפתו של עשן, "לך, בוא, שב, תקוף", ועשן למד לזהות תוקפנות בזנבו המושט לאחור, התרגשות בזנבו המקופל מעל גבו, או פחד כאשר זה התקפל בין רגליו.

הוא חפר למענו בור מוגן, מחסה מפני אריות וטורפים אחרים, והמשיך להביא לו חלב ובשר ממטבח המתחם. מדי יום רץ אליו להאכיל אותו ולשחק איתו, עד שבגר הצבוע, ואז הדגים לו שיטות לציד לטאות ועכברים. בסופו של דבר מצא כתם את מקומו בלהקת צבועים אך המשיך לשמור על קשר עם עשן. זה הריח אותו מרחוק וידע כי הוא מחכה לו בצל האשל.

במתחם הכירו את הרגלו המוזר של עשן לרוץ ולהתבודד במדבר אך איש לא גילה את דבר אהבתו לצבוע. אפילו מפני אמת הסתיר את סודו. הוא ידע שהדבר ייאסר עליו. כתם העתיר עליו חום ואהבה ואִפשר לו לחוש ולהביע חמלה, מבלי שייראה לעצמו פחות גנוסטי בשל כך. כך הצליח לקיים קשר כן, נטול הצביעות והאכזריות האופייניים למתחם הגנוסטי.

השמש נטתה לעבר האופק ונכונה לו ריצה ארוכה בחזרה למתחם אוּרוּק. הוא מזג לכתם עוד מים בנייר לפני שהחזירו לתרמיל ושלשל את הספל בחזרה לבור המים. הוא החל לרוץ לעבר המתחם כשכתם ברגליו הגמלוניות מדלג בצעדים גדולים לצדו. הם רצו בצוותא עד הסלע האדום, שם ידע כתם שעליו להיפרד לשלום ולשוב ללהקתו.