מסורבת

היה לי שטף דם.

בזמן כזה תמיד ביקשתי מעודד לעשות לי קפה שחור, וכשסיימתי הייתי מבקשת עוד כוס קפה. עודד תמיד עשה לי את הקפה. סבלתי מכאבים בגב התחתון וברגליים. הייתה לי סחרחורת והרגשתי נורא.

הפעם לא היה לי ממי לבקש.

הרגשתי שהמחזור הוא לא רק שלי אישית. המחזור הזה בא לשרת גם אותו. הרי בזכות הרחם שבתוך בטני נולדו שלושת ילדינו, וכדי לשמור על הרחם הזה שיוכל להמשיך להחזיק עוברים עד מועד לידתם, אני ממשיכה לקבל את המחזור חודש בחודשו, וסובלת את שטפי הדם.

כעת אני לבד. אין לי ממי לבקש קפה בבוקר וגם לאף אחד לא אכפת ממני ומהרחם שלי. למי עוד צריך להיות אכפת מה עובר על אגן הירכיים שלי חוץ מלעודד, בעלי, אב ילדיי?

עודד תמיד סידר את הגינה, השקה וטיפח אותה. הוא היה יושב שעות על ברכיו ומוציא יבלית, שותל שתילים קטנים ופקעות; בכל הפינות בגינה. חשבתי, אם היה עודד מטפל בי שמינית מהזמן שטיפל בגינה הייתי מרגישה נהדר. גם כשהייתי צריכה את עזרתו בבית ועם הילדים הוא היה עסוק בגינה. אורחים שהגיעו לביקור התפעלו מהסגנון הטרופי, משילוב צמחי הבר, מגוני הירוק המשתלבים בפרחי העונה. וכעת, כשאני לבדי, הרגשתי שאני חייבת שהגינה תמשיך להיות ירוקה. הרגשתי שאם הגינה תחרב, משמע שאני נכשלתי.

הקפדתי להשקות.

הקפדתי להוציא עשבים שוטים ולכלוך.

גזמתי ענפים נבולים, וכאלה שגדלו פרא.

לעתים הרגשתי שעבודת הגינה מענגת, ולעתים מפרכת.

ראש השנה אוטוטו בפתח. הסתכלתי על הדשא שהיה מלא עשבים ויבלית. תמיד רציתי להחליפו בדשא איכותי. במשך שנים אמרתי לעודד, "למה אתה כל-כך מתעייף להוציא את היבלית, הרי הכול עשבים. בוא נשנה. בוא נשים דשא איכותי". אבל עודד בשלו. דשא טוב עולה הרבה כסף.

הפעם החלטתי שלכבוד החג הגינה תהיה הפרויקט שלי. אני אשתול, אחליף את העשבים בדשא. אצבע את החומות המקיפות את הגינה בצבע אופנתי, ואבנה אדנית מאבנים משתלבות בפינות הזנוחות שבגינה.

הייתם מאמינים? אני מסורבת גט.

עשרים שנה אישה מוכה, ואחר כך מסורבת גט. חמש שנים נטו ושבע שנים ברוטו, כך אמרה עורכת-הדין.

אמרו לי שאם יהיה לי גט אני אהיה חופשייה. לא עוד אחיה תחת זכוכית מגדלת ואוכל לחיות בנחת. זבולון השכן לא יצעק עלי בשביל המוביל לבית: "איפה בעלך? את אישה פרוצה!" ואני אענה לו: "תתרחק ממני". וכשאלך לבית מלון באילת לא ישאלו אותי אנשים: "ועם מי הלכת?" ואני לא אצטרך להשיב: "עם בתי הקטנה, איילת". וכשאפגוש גבר והוא ישאל: "את פנויה? את לא נשואה, נכון? אני לא יוצא עם נשואות. רק עם גרושות"; אני אומר: "אני? בוודאי שאני גרושה!" וכך, אני מחכה, לצאת מהמחבוא, כדי לצעוד בשביל כאדם חופשי.

"אורלי, את כבר שבע שנים מסורבת גט, תעזבי, תחיי את החיים שלך", אומרת לי עורכת-הדין.

"דווקא אני חיה את חיי, מה את חושבת שאני לא חיה?"

"לפי מה שאת אומרת, את לא!" היא מתעקשת.

"למה? אני ישנה בלילות. אני שותה קפה שחור בבוקר. אני עושה ספינינג ואני נהנית. אני שוחה ומאוד נהנית. אני מתקלחת במים חמים ומאוד נהנית. אני מבשלת, ומשתדלת שהאוכל יהיה בריא, וגם מזה אני מאוד נהנית. אני משתדלת שהחיים שלי יהיו איכותיים, ושלא אסבול מכל מיני מחלות. ואני משתדלת ליהנות".

"כן", היא מקשה, "אבל אני מתכוונת, תצאי, תבלי, תפגשי".

"לא, זה לא".

"למה לא?"

"כי אני נשואה, את לא מבינה? אני אשת איש!"

"כן, ואיפה האיש?"

האיש נעלם, איננו.

"אורלי, אשת איש. אשת איש זו אישה שיש לה בעל, ששוכב איתה, שדואג לה, שמגדל איתה את ילדיה", עצרה, הביטה והוסיפה,

"בעלך, זה שרשום בתעודת הזהות, עושה את כל זה?"

"לא, לא עושה!"

"כמה זמן לא עושה?"

"הרבה זמן! חמש שנים נטו. שבע שנים ברוטו. לפי מה שהשופט יחליט".

נסעתי לירושלים לצעדה שמתקיימת בחג סוכות, וראיתי שלטים בכל מיני גדלים: "שחררו את מסורבות הגט", "די לרשע, שחררו את הנשים".

השתגעתי. מה זה? יש ארגון כזה שדואג לנשים? מה, אני לא לבד? אולי מכאן תגיע הישועה.

עודד חזר הביתה. בבית-המשפט לא ביקשו ממנו לקבל איזשהו טיפול דרכם כתנאי לחזרה. פשוט שלחו אותו הביתה.

אני וילדיי הרגשנו את הסבל בכל תא בגופנו. את העלבון כאשר הלכנו לבקש סיוע. את ההשפלה כשהלכנו לבית-המשפט לבקש צווי הרחקה.

השופט שאל: ״אם הוא יתנהג יפה, והוא יפרנס את הילדים הוא יוכל להיכנס הביתה?"

"כן", אמרתי, "אם הוא לא ירביץ לילדיי ולא ישפיל אותי ליד השכנים; ויקבל את הוריי, שאני אוהבת, לביתי; ולא יתנכר לבני הבכור; ולא ישבור צלחות וכוסות; ולא יחזיק נשק בבית ויאיים, ויעבוד ולא יישן כל אחר-הצהריים, והערב, והלילה - זה בסדר".

הוא חזר נעלב, כועס על מה שעשינו לו. זרק צלחת ואמר: "תקראי למשטרה אני לא מפחד. הייתי שם וזה לא נורא. בסך הכול ביליתי את הלילה עם שיכור שהקיא עלי". ושוב הוא השתולל.

"אני לא יודע לעשות שום דבר, רק להיות פועל", הוא היה אומר, והמשיך לא ללכת לעבודה ולהטיל עלינו אימה.

הילדים הגדולים שלי הרגישו פגועים עד עמקי נשמתם. הם אמרו לי, "את אשמה. למה הסכמת? למה אמרת שהוא יכול לחזור הביתה? למה חשבת שהוא ישתנה? כל-כך רצינו שבבית יהיה שקט. שננוח סוף-סוף. שנוכל להירגע. ואת פתאום החזרת אותו הביתה".

כמוהם, גם אני רציתי מנוחה. אבל השופט שאל אם הוא יהיה בסדר אז תקבלי אותו חזרה? ואני השבתי, שבטח, אם הוא יהיה בסדר אשמח לקבלו - הרי הוא בעלי, אבי ילדיי; ואיך לא אקבל אותו חזרה? חשבתי שהוא ישתנה. חשבתי שהוא יעשה את המיטב. אבל הוא לא מסוגל, ואני לא אלך שוב למשטרה. עכשיו אני אשתוק - כי מה יצא לי מכל החקירות, והפגישות בבית-המשפט?

המצב בבית היה מתוח. ניסינו להרים את הראש. אביה רצתה לעבור לפנימייה. אסף ברח למגרש הכדורסל. הבת הקטנה הייתה צמודה אליי.

עשינו הכול כדי לשרוד.

החלטתי שאני חייבת להיות עסוקה במשהו טוב. שאנשים טובים ושמחים יהיו סביבי. אעסיק את עצמי בחומר לימוד שנחשב קשה ביותר, וכך התחלתי ללמוד תואר שני.

עודד אמר, "המצב במדינה מאוד קשה. הבנייה נעצרה. מפעלים מקצצים בעובדים. אחוז המובטלים גדל. אני לא מרוויח, אני הולך ללשכת עבודה ואין עבודה. ואת התחלת ללמוד, את רושמת את הילדים לחוגים יקרים ועושה מסיבות ימי הולדת לכולם".