מסירות

"אשתך עקבה אחריי."

"אשתי?"

"כל הדרך לכאן," אמרה סופיה ונעצה בו את עיניה: "פרופסור?"

הוא הביט בדלתות הכניסה לאולם ההרצאות.

"אני חושבת שהיא עדיין בחוץ."

קרלו פֶּנטֶקוֹסטֶה ניגש אל החלון וזיהה את מַרגֵריטָה במעילה האדום הכהה שלבשה מאז תחילת האביב. היא ישבה על החומה הנמוכה וקראה ספר, שוב נמירובסקי, רגלה האחת נחה על גבי האחרת, ובידה הפנויה שמרה על תיקה. זה היה סוף חודש מרס, וערפל לא צפוי כיסה את שמי מילאנו.

קרלו שב להביט בסטודנטים. סופיה התמקמה בשורה השנייה והוציאה את המחברת ואת שקית השקדים. היא הייתה בת עשרים ושתיים ונראתה צעירה מכפי גילה, פניה קטנות ותנועותיה הנעימות עידנו את מותניה, הבשלים באופן מפתיע. היא הביטה בו ועל פניה דאגה זהה לזו שאחזה בה כאשר זימן אותם הרקטור לשימוע מפני שסטודנטית משנה א' תפסה אותם בחדר השירותים של קומת הכניסה: הוא רכן מעליה, ידיו ליטפו את צווארה או משהו בסגנון, שהרי הסטודנטית מסרה כמה גרסאות שנועדו בעיקר לנפח את השמועה שפרופסור פנטקוסטה ואחת הסטודנטיות שלו נראו מנהלים פגישה אינטימית שאופייה אינו ברור.

במקום להתחיל בשיעור לבש קרלו את מעילו ויצא מאולם ההרצאות. הוא ירד בגרם המדרגות, האט את צעדיו ברחבת הכניסה והעיף מבט אל חדר השירותים. פעמיים היה עליו לחזור לשם כדי להבהיר את העניין, פעם עם עמיתו לעבודה ולאחר מכן עם הרקטור. מול כל אחד מהם ביים את מה שהוא כינה "אי ההבנה": את הכניסה לשירותי הגברים, איך עשה את צרכיו, את היציאה אל המרחב המשותף, את רחיצת הידיים, הפנים, את פעולת הייבוש, איך שמע לפתע חבטה מכיוון שירותי הנשים והבחין בדלת התא הפתוחה ובסטודנטית שלו, סופיה קָזָדֵיי, כמעט מעולפת – למה התכוון כשאמר "כמעט"? הוא רכן מעליה וקרא בשמה כמה פעמים, עזר לה להתיישב ואז להתרומם על רגליה – בנוכחות הרקטור הוא אף הדגים כיצד עשה זאת – ולרגע קצר תמך בה כנגד הקיר. הכול נמשך לא יותר מכמה דקות. לאחר מכן היא התעשתה, והוא עזר לה לרחוץ את פניה: הוא כלל לא הבחין בסטודנטית שצפתה בהם.

רגע לפני שפנה אל אשתו נעמד קרלו ובדק את הטלפון הנייד: מרגריטה לא הודיעה לו שהיא מגיעה. הוא המשיך אל מחוץ לבניין ומצא אותה יושבת על החומה הנמוכה וקוראת בספר.

"המעיל שלך מסגיר אותך," אמר והצביע על חלון אולם ההרצאות.

"הרגל שלי כואבת אז נחתי קצת. בדיוק התכוונתי לעלות." היא סגרה את הספר וקמה על רגליה. "שכחת את זה בבית," אמרה והושיטה לו בקבוקון ובו כדורים.

"באת עד לכאן בשביל אנטי־היסטמין?"

"הספיק לי לראות אותך חולה בשבוע שעבר."

"אני לא רוצה שתאמצי את הרגל."

"באתי במטרו," אמרה ושלחה את ידיה כדי ליישר את צווארון הז'קט שלו. "במקומך הייתי מעבירה את השיעור בחוץ, הערפל הזה קסום."

"הוא יסיח את דעתם," אמר וכרך את זרועו סביב מותניה כפי שעשה ביום ההוא, כשהכירו, בארוחת הערב אצל אחותו. השקע בבסיס גבה העיד על גופה האתלטי. "את רוצה לעלות? אני חייב להתחיל את השיעור."

מרגריטה אהבה את כפות ידיו שלא דמו כלל לכפות ידיים של מרצה. היא הניחה לו לעזור לה לסחוב את התיק ואז ליוותה אותו אל דלת הכניסה.

"באמת באת לכאן בשביל..."

"באתי כי באתי," השיבה והצביעה על שעון היד כדי לרמוז לו שעליו למהר. הוא חייך אליה ופנה לדרכו.

לאחר שנעלם במעלה המדרגות נשענה מרגריטה על דלת הזכוכית והרכינה את ראשה. מדוע אין לה האומץ ללוות אותו עד לאולם ההרצאות? למה אין לה "ביצים", כמו שאומרת אימא שלה, להיכנס אל הבניין ולגשת אל חדר השירותים ההוא? ומדוע היא רועדת כעת? היא התרחקה אט־אט מהמקום. היא רצתה לעצור, אך אילצה את עצמה להמשיך אל מחוץ לכותלי האוניברסיטה. היא יצאה דרך שער הברזל הקטן ורכסה את כפתורי המעיל. לאחר מכן נעמדה, עצמה את עיניה וחיפשה בתוכה את הכוח להכיל את הייאוש: היא חשבה על חמישים הדקות שיגיעו בעוד זמן קצר ושבהן תוכל להרגיש אחרת. אחרת, קלה לפיתוי. חמישים הדקות ההן הופיעו ביומנה בכותרת "פיזיותרפיה", אך היו בשבילה סוג של הרפתקה. זו הייתה הרגשתה, והיא נאחזה בה כאילו הייתה תרופה נגד חוסר הביטחון שחשה כאשר עזבה את מבנה האוניברסיטה והתקדמה לעבר תחנת המוניות. הרֶגל שלה כאבה כבר מהרגע שהתעוררה. כאב מייסר שנמתח מאזור המפשעה ועד הברך, שהתחיל שלושה חודשים לפני כן בתום אימון בחדר הכושר. מהרגע ההוא לא הפסיקה לחשוב על כל הדברים שהעציבו אותה: על נעלי העקב שהוחלפו בנעלי התעמלות, על שעליה לדחות סיורים בדירות ללא מעלית ועל שלא יכלה לרוץ אחר ילדים.

היא הוציאה את הטלפון הנייד וראתה הודעת טקסט מבעלת הבית בשדרת קוֹנקוֹרדיה: מרגריטה יקירתי, חתמתי על החוזה. עכשיו תורכם, ואחריה הודעה נוספת משותפתה למשרד: קיבלנו את המפתח למכירת הנכס. היא ראתה גם שיחה שלא נענתה מאימא שלה. היא התעלמה ממנה ונותרה עם הטלפון ביד, נאבקת בעצמה שלא להיכנס לפייסבוק. בכל פעם שפתחה את הפרופיל של סוֹפיה קָזָדֵיי עלו לה רעיונות מוזרים בראש בעניין בית הקפה שבו היא עובדת או הבר שבו אכלה את ארוחת הבוקר שלה או השכונה שהיא מתגוררת בה. היא רצתה לפקוד את המקומות האלה. מרגריטה הגיעה אל תחנת המוניות, מסרה לנהג את הכתובת של פיזיו־לאבּ, רחוב קָפּוּצ'יני 6, התרווחה במושב האחורי ועצמה את עיניה. נהג המונית הציע שייסעו בדרך הארוכה יותר כי יש עבודות בכביש הטבעת הפנימי, והיא השיבה לו שמבחינתה זה בסדר ולא חשבה עוד על דבר, רק הציצה מדי פעם מחלון המונית והתבוננה בעיר, בעוברי האורח ובשוערים שעמדו בפתחי הבניינים. רק אז נזכרה באימה והתקשרה אליה. האם ענתה אחרי הצלצול הראשון.

"אימא."

"עמדתי להתקשר לשרברב."

"מה קרה?"

"זה בגלל ה..." היא הסדירה את נשימתה. "הדוד חימום המזוין."

"בוקר טוב גם לך, אימא."

"תמיד רציתי להגיד את זה, אבל אבא שלך התעקש שאישה צריכה לשמור על פה נקי," אמרה והשתתקה. "בכל מקרה, התקשרתי כדי לשאול אותך על הבית בשדרת קונקורדיה."

"בדיוק עכשיו קיבלתי הודעה."

"אז מה את אומרת?"

"אין שם מעלית, אבל זו הצעה מעניינת. אני אשלח את קרלו שיראה את הדירה לפני שאפרסם אותה למכירה בסוכנות."

"ואיך הרגל?"

"תגידי, אם יש לך חשד כלשהו, מה את עושה?"

"היא עדיין כואבת, ידעתי."

"מה את עושה?"

"באיזה חשד מדובר?"

"חשד."

"חשד כשלעצמו הוא הוכחה."

"אימא, זו לא דרמה בטלוויזיה."

"אלה החיים, אוצר שלי." אימה היססה ואז הוסיפה, "את רוצה לספר לי במה מדובר?"

"הגעתי, אני חייבת לנתק."

"אהובה שלי," אמרה וכחכחה בגרונה, "תוכלי להבהיר את כל החשדות שלך מחר בפגישה."

"אוי אלוהים."

אימה נאנחה בלאות. "כבר חודשים שאת רוצה ללכת, ואני קבעתי לך פגישה בדם יזע ודמעות: עשר וחצי, רחוב וִיגֶ'בָנוֹ 18 דירה F."

"תזכירי לי שוב למה נתתי לך לשכנע אותי ללכת."

"מפני שאפילו הסופר דינוֹ בּוּצאטִי הלך לשם, תכתבי לך את זה על גב היד."

"ואת תכתבי לך את יום ההולדת של חמותי."

"אני לא באה."

"הו, את כן באה."

"הו, אני לא. אבל את, תעברי לבקר את אימא שלך מתישהו, אבל רק אם מתחשק לך."

אימה של מרגריטה קברה את בעלה ונשארה ערה במשך שלושה לילות רצופים, ישובה על הכורסה שעליה נהג לקרוא את העיתון בבוקר יום ראשון. לבסוף שאלה את עצמה, למי אבשל מעתה? ובמשך זמן־מה לא רצתה עוד לדבר על אותו הגבר שכפה עליה את השגרה, את שוקי הפשפשים, את גיבור הקומיקס טֶקס וילֶר ואת ההתנהגות הממלכתית. הוא היה איש של שתיקות, וכדי שלא להרגיש בחסרונו היה על מרגריטה ואימה להמציא שפת זמזומים ורעשי רקע. להתנצח, לדבר בטלפון, להיות עליזות.

מרגריטה שילמה לנהג המונית וירדה בכניסה למכון פיזיו־לאבּ. לחייה היו סמוקות, אבל היא ידעה שזה נובע מחוסר סבלנות. היא פתחה את תיקה ובדקה שהוא מכיל את בגד הים, סבון רחצה, מגבת ומברשת שיער. היא עצרה בדלפק הקבלה ולאחר מכן המשיכה אל המלתחות, לבשה את בגד הים ועליו מכנסיים קצרים – היא קנתה בגד ים חדש אחרי שהבינה איזה סוג של טיפול מצפה לה –אספה את השיער, חיברה את הטלפון הנייד לאוזניות ויצאה מהמלתחה בחשש שמא הקוסמטיקאית התרשלה בעבודתה. היא נטלה את בקבוק המים שהוצע ללקוחות ללא תשלום ונכנסה אל חדר הכושר השיקומי. אנדראה נהג לדייק, וכך עשה גם ביום ההוא. הוא לחץ את ידה ושאל אותה איך מתקדם הטיפול, והיא תמיד השיבה, "בצליעה". לאחר מכן התענגה על צליל חבטת הפרגוד שנסגר מאחוריה, צליל שמייד לאחר הישמעו היה עליה להתרגל לחלל הקטן שהיא חולקת עם אותו בחור רציני בן עשרים ושש שניסה בכל פגישה להקל על הדלקת שעלולה להיות כרונית. הוא ביקש ממנה לשכב, היא אחזה קלות בחגורת הגומי של מכנסיה הקצרים והביטה בו, הוא הנהן והיא פשטה אותם. אנדראה לקח את המכשיר החשמלי, הניח אותו על פנים הירך שלה, החל לעלות לכיוון המפשעה, ושם התעכב בלחיצה עיקשת על האזור הפגוע. בכל פעם שזה קרה התרכזה מרגריטה בצירי הפרגוד והכריחה את עצמה לנשום באיטיות. פעולת החימום הזאת – כפי שכינה אותה אנדראה – נמשכה כעשר דקות שבהן עסקה מרגריטה בהסתרת מבוכתה. לאחר מכן נכנעה לו מלאת אמון. תנועותיו הנחושות, אצבעותיו המיומנות ומבטו המורכן שכנעו אותה. גם הוא הסב את מבטו, מלבד הרגעים – כמו עכשיו – שבהם הניח את המכשיר בצד והתכונן להסיט את בגד הים שלה כלפי מעלה: זה היה הרגע שבו ייחלה מרגריטה למצוא באנדראה שביב של ריגוש מבעד למעטה האתיקה המקצועית. היא הביטה באצבעותיו המגששות אחר הגיד הפגוע במפשעתה. הוא מישש את רגלה באגודל ובאמה ומדי פעם באצבע המורה, נעץ אותן כמי שחופר בעורה. בפגישתם הראשונה הוא הסביר לה את השלבים שעליה לעבור: ראשית, טיפול נוגד דלקת באמצעות המכשיר, לאחר מכן הורדת הנפיחות בגיד הפגוע בעזרת האצבעות ולבסוף תרגילי הפיזיותרפיה שעליה לבצע בחדר הכושר. היא תזדקק לעשרים וחמישה מפגשים, שאינם כוללים את הביקורים אצל הרופא ואת בדיקות האולטרסאונד, סכום כולל של אלפיים שמונה מאות ועשרים אירו. היא לא יכלה להרשות לעצמה את הטיפול היקר ואף ניסתה את שירותיה של הרפואה הציבורית, אך הרגישה אבודה בהמתנה אינסופית לתורים השונים עד שנכנעה למה שאביה היה מכנה "הבחירה הקלה". אין קל מלשלם שלושת אלפים אירו לפיזיותרפיסט אישי, או לקבל מההורים טיול סביב אירופה אפילו שלא הייתה מצטיינת בלימודיה, או להסתפק בעבודה כמתווכת דירות כאשר יש לך ראש של ארכיטקט. הבחירה הקלה, ככל הנראה, הייתה בלבול בין מניפולציה טיפולית לתשוקה.

ועכשיו, כשהפיזיותרפיסט נוגע בה בדיוק במידה הנכונה באזור גבולי מאוד ומחכה שהיא תגיד לו היכן הנקודה הכואבת, מחשבותיה של מרגריטה נודדות אל המקום ההוא: בעלה, דלת חדר השירותים, בניין מספר 5 במתחם האוניברסיטה, קומת הקרקע, שירותי הנשים. זוהי הנקודה המדויקת שכואבת לה זה חודשיים. היא סילקה את המחשבה, כפי שהתרגלה לעשות בשבועות האחרונים, והפכה אותה על פיה. האם הייתה קשובה וזמינה לבעיותיה של אימה? היא הייתה יכולה להיות קשובה אף פחות. האם הייתה סוכנת נדל"ן שלא מרחה את זמנה בין נכס אחד למשנהו? היא הייתה יכולה למרוח. האם היא הייתה מטופלת שלעולם אינה מתפתה משלוש אצבעות מיומנות? היא הייתה יכולה להיות. בכל פעם שהמחשבה על חדר השירותים ההוא עלתה בראשה, היא הייתה יכולה לעוות את משמעותה ולהסיח את דעתה מהחשד.

אנדראה שאל אותה אם היא מרגישה כאב בנקודה שהוא מעסה. די היה שתאמר "יותר ימינה" כדי להגשים את הפנטזיה הקטנה שלה. אנדראה היה מסיט את ידו מעט ימינה ומסב לה עונג, למען השם.

אך היא בחרה לומר, "קצת יותר שמאלה."

אנדראה הזיז את ידו מעט שמאלה. "הכאב חזק יותר בשעות הערב?"

"תלוי ביום."

"את עושה את התרגילים?"

"תלוי ביום," השיבה והתמקמה טוב יותר על מיטת הטיפולים. "בתיאוריה, אני מאוד קפדנית."

"כולן אומרות ככה."

"כולן?"

"ואז מתרשלות."

"כלומר?"

"הן לא מתמודדות עם הבעיה," אמר ולחץ מעט באצבעותיו. "הגיד התעבה באזור הזה, את מרגישה?"

מרגריטה לא אמרה מילה. היא הייתה אחת מכל אותן נשים שגדשו את המקום ההוא, עם בגד הים החדש שקנו במיוחד, עגילי הפנינה, הבית במרכז העיר, הבעל שהתנהגותו שנויה במחלוקת, ההסכמה שבשתיקה.

"רואים שאתה אוהב את העבודה שלך."

הוא הפחית כעת מעוצמת הלחץ שהפעיל על הגיד.

"אני מתכוונת, אתה טוב במה שאתה עושה. אומרים לך את זה?"

"קרה שאמרו לי." הוא ניתק את מגעו והלך סביב המיטה, לחץ באצבעותיו על בסיס רגלה והתקדם באיטיות מעלה.

מרגריטה הרגישה אותן מתקרבות אל מפשעתה בלי למהר, מעסות את הגיד סנטימטר אחר סנטימטר. היא הרשתה לעצמה לדמיין איך הוא במיטה. אגרסיבי, אולי; חסר ניסיון, קרוב לוודאי. לרגע קצר שקלה את שתי הדירות הריקות שאליהן הייתה יכולה לקחת אותו: הדירה בשדרת סָבּוֹטינו 3 שהם לא הצליחו להשכיר בגלל תשלום ועד הבית הגבוה, והדירה ברחוב בָּציני 18, שלושה חדרים וג'קוזי קטן.

"יותר ימינה," לחשה לפתע והפתיעה את עצמה.

הוא האט את התקדמות אצבעותיו. "ימינה?"

"כן, קצת."

אנדראה ידע שזה בלוף. הוא אחז בגיד בקצות אצבעותיו בדיוק בנקודה הכואבת ועיסה אותו ככל האפשר. התנועה ימינה הייתה מסוכנת, אלא אם כן תהיה מזערית בלבד. הוא יכול להסיט רק מעט את הזרת ולטעום מחום הגוף, הלחות, המרקם האחר, אך לבסוף הרחיק אותה בלי לקטוע את רצף תנועות ידיו המעסות. הוא מעולם לא נכנע לזה, אבל עמיתיו לעבודה הראו לו כיצד הם עושים זאת ובה בעת שומרים על הבעת פנים מקצועית. בכל פעם שמגיעה מישהי עם דלקת בגיד באזור פנים הירך והיא נראית להם "מעניינת", הם מתקוטטים ביניהם מי יקבל אותה. הוא קיבל את מרגריטה מפני שהופעתה לא משכה תשומת לב. מישהי חמודה, כמעט משעממת. אבל אז היא חשפה גוף מפתיע, ולא בשל שריריה המחוטבים, רגליה הארוכות והחזקות או קימורי מותניה החלקלקים. ההפתעה הייתה באופן שבו העמידה לרשותו את הגיד ואת מפרקיה והתמסרה בכל גופה לחמישים דקות של מתח טיפולי. הוא אהב את השתיקות שלה שעזרו לו להתרכז בעבודתו. היא נתנה לו תחושה שראשה ריק ממחשבות ורק לפעמים הבליח בו רעיון כלשהו. כך הוא מעולם לא הרים אליה את מבטו, כאילו פחד להפריע לאחד מגלי המחשבות הפתאומיים שלה. יותר מכול הוא הריח אותה: היא הדיפה ניחוח שלא הכיר, שמזכיר מעט חלב, ניחוח שדבק בו עד לרגע שנעמד תחת זרם המים במקלחת.

הוא הביט בשעונו, נותרו עוד חמש דקות. הוא עזר לה לקפל את הרגל ושאל אותה היכן מתגבר הכאב בהתאם לתנועה והבין שעליו לשחרר התכווצות קטנה באזור שרירי מיתר הברך. הוא הניח את קרסולה על כתפו והתמקד באזור הירך האחורי תוך עיסוי של רצועת השריר עד שחש במתיחה ולחץ עמוק יותר. הוא שמע אותה נאנקת מכאב כמו במפגשים הראשונים. זו הייתה יבבה דקיקה ולא צעקה. תחזיקי מעמד, אמר לה, ודחק בשריר פעם נוספת כדי לשמוע שוב את אנחתה שהזכירה לו משהו אחר. האם, למרות הכול, גם הוא נוהג כמו עמיתיו לעבודה? הוא הרפה מאחיזתו, ותנועותיו נעשו קלות ומהירות. לבסוף הניח את רגלה על מיטת הטיפולים.

"עכשיו תרוצי קצת על המכשיר האליפטי, ואחר כך אָליצֶ'ה תעזור לך עם יתר התרגילים."

"אליצ'ה?"

"אני יוצא מוקדם היום. אבל את צריכה לחזור מחר. לא מוצא חן בעיניי שהדלקת החמירה."

"כבר מחר?"

"אם מסתדר לך, כן."

היא חשבה על זה. "אני יכולה לבוא בתשע," השיבה ואז הזדקפה על המיטה והניחה לרגליה להשתלשל מטה. "אז איפה אתה מבלה היום אחר הצהריים?"

אנדראה החל להזיז מעט את הפרגוד.

"זה עניין שלך, סליחה." היא לבשה שוב את המכנסיים הקצרים. "פשוט חצי יום חופשי במילאנו זה לא משהו שקורה כל יום."

"אני לא אהיה כל כך חופשי."

"באמת?" מרגריטה עיוותה את פניה במבוכה. "אני מתנצלת, זה חזק ממני." היא השתחלה בינו לבין הפרגוד וניגשה למכשיר האליפטי.

אנדראה הוסיף להביט בה ולאחר מכן פנה אל המלתחות. הוא החליף בגדים במהירות, וכאשר יצא מהמקום לא חשב עוד עליה ולא על אף אחד מהמטופלים האחרים. פעם היה מהרהר בהם גם אחרי שהגיע הביתה: כיצד אפשר לרפא אותם, כמה זמן יידרש לשם כך, איך יוכל לשפר את הטיפולים. בחלוף הזמן למד לשכוח אותם ופשוט התהלך לאורך הרחובות האלגנטיים שבאזור שדרת קפוצ'יני, בין עוברי האורח שגדשו את שדרת בואנוס איירס או לצד תנועת המכוניות הזועפת על כביש הטבעת הפנימי. מילאנו הסבוכה והמורכבת. "מורכב", כך כינו אותו מוריו ומכריו מאז ילדותו. מורכב: מדַבר מעט. מורכב: לא מקשיב. מורכב: הרביץ לחברו לספסל הלימודים. מורכב: ביום אחד נטש לפתע את כלבו. מורכב: מעולם לא הייתה לו חברה, ואז חברות רבות מדי, שלא התאימו לו. מורכב: אנדראה מַנפרֵדי. אך כאשר אימו אמרה עליו שבנה מורכב כמו מילאנו – קשה רק במבט ראשון – לראשונה בחייו הרגיש שייך.

כעת נזקק בדיוק לזה, "להרגיש שייך". הוא התהלך לאורך וילָה אִינבֶרניצי לצד ציפורי הפלמינגו הלא־צפויות שמקיפות את המזרקה, למרגלות בנייני ליבֶּרטי השחורים מפיח המכוניות, דרך הרחובות שהסתיימו בפּוֹרטָה וֵנֶציָה אשר לאורכם התהלכו הומואים, אפריקאים ובורגנים זה לצד זה, ולאורך מסילות הרכבת הקלה של שדרת פּיָאבֶה המכוסות עשב טרי. הוא הלך לאורכן כקילומטר אחד –ידיו בכיסים כהרגלו וכתפיו שפופות, כמעט אלגנטי– הגיע לפיאצה טְרִיקוֹלוֹרֶה ולקח את קו 9 המגיע אל פּוֹרטָה רוֹמָנָה, שכונה פרוורית ופשוטה שנעשתה אופנתית. שם גדל. דוכן העיתונים מול כנסיית סן אנדראה שייך להורים שלו זה עשרים ושלוש שנים. בין מדפי העיתונים הרוויח את לימודי הפיזיותרפיה בעבודה קשה שהחלה בכל יום עם עלות השחר ונמשכה שישה קיצים ברציפות ושני חורפים שלמים. הוא סידר את העיתונים בתשומת לב וקידם את פילוסופיית התצוגה שלו: בין הירחונים נהג להשחיל "פולשים", ספרוני קומיקס של מַרוֶול או של חיות מאוירות וחוברות לאיסוף מדבקות כדורגל. אבא שלו הניח לו לעשות כרצונו ולאחר מכן סידר את העיתונים מחדש. אביו תמיד סידר את העיתונים, גם ביום ההוא רכן על אחד הארגזים וערם בקפדנות חוברות מדע בדיוני משומשות שמכר בשני אירו.

"אני לא בא," אמר כאשר ראה את אנדראה.

"הוא עקשן," יצאה אימו לקראתו וסימנה לו בראשה. אנדראה אחז בזרועו של אביו ועזר לו להתרומם על רגליו, עיניו היו מעט לחות והוא הוסיף לעמוד, כאשר אימו של אנדראה הושיטה לו את התיקייה הרפואית.

"תעדכנו אותי."

אנדראה ואביו חצו את הכביש וחלפו על פני הכנסייה. הם הלכו צמודים, כמו רועדים מקור, ואביו הזקן חזר ואמר שהוא לא הולך לשם.

"חיכינו חודשיים לתור הזה."

"אתה נשמע כמו אימא שלך."

"זו בסך הכול בדיקה."

"אל תתעקש."

"תעשה מה שבא לך."

אביו של אנדראה עשה מה שבא לו מאז שהחברים מהבר מצאו אותו בחזית דוכן העיתונים אוחז בזרוע שמאל ומתלונן על כאבים בחזה. הם הובילו אותו לבית החולים, והוא יצא משם עם שלושה מעקפים והכריז שהוותיקן – לא האפיפיור, רק הקרדינלים – וקבוצת הכדורגל אינטֶר – לא מוֹרָטי, רק השחקנים – הם אלה שגרמו לו לשיברון לב. רק מאוחר יותר האשים גם את חנות העיתונים, והרופאים צידדו בו ואמרו שארבע שעות שינה בלילה לאורך חיים שלמים החלישו את שריר הלב שלו. כך החל לישון שעה יותר והפסיק לצרוח בזעם מול יומן הספורט בטלוויזיה, הוא חדל להתייגע, לא גנב עוד שאיפות מהמרלבורו של אשתו והפסיק לדאוג לדברים שלא לצורך. אנדראה יסתדר בלעדיו. מריה תסתדר בלעדיו. הוא עצמו דגל בציווי אחד בלבד: להקדיש לעצמו תשומת לב.

"תעשה את הבדיקה ונגמור עם זה."

"קח לך כלב חדש ואל תציק לי."

אנדראה הלך צעד אחד מאחוריו והוסיף ללכת כך עד שהגיעו לספסל הסמוך לנדנדות. הם התיישבו. השמש הפציעה בקושי מבעד לערפל הסמיך, ואביו כפתר את חולצתו עד לכפתור האחרון. הוא שחה בתוך מכנסי הג'ינס שלו, ורגליו השתלשלו מהם כמו מטוטלת.

"קח לך רועה גרמני ואתה מסודר."

על הספסל ממול ישבה בחורה ובחיקה תיק עור. היא שלפה ממנו דבר־מה ואכלה אותו. אנדראה הביט בה, היא נראתה לו מדוכדכת.

"או אולי כלב מָרֵמָנוֹ," אמר אביו, הזדקף ותפס אותו בכתפו.

"למה שאתה לא תיקח כלב?"

"ככה תוכל לטפל בו ולא בי," אמר ולא הרפה מאחיזתו בכתפו של אנדראה.

"מה יש לך?"

"השרפרף הורג אותי."

אנדראה נעץ את מבטו בכפות ידיו. הן היו גדולות, חלקות, והקמיצה ארוכה יותר מהאצבע המורה. הוא הניח אותן זו בתוך זו ושפשף אותן, כפי שעשה תמיד כאשר התחבט בעניין מסוים. בזווית עינו בחן את אביו שעדיין אחז בכתפו. הוא ניסה להתעלם ממנו, הוא הביט בבחורה המדוכדכת ושם לב שגם היא מביטה בו. על הנדנדות מאחור התלחששו כמה אומנות דרום אמריקאיות. הוא הרים את כפות ידיו וכיסה את פניו. ריחה של מרגריטה עדיין היה דבוק בהן. הוא שוב הוריד אותן.

"איפה כואב לך?"

"הגברת וֶנטוּרי כבר לא קונה את 'קוֹריֵירֵה דֵלָה סֵרָה' כי בעלה קורא אותו במחשב."

"בכתף?"

"אחרי שאני אמות, תמכור מייד את החנות."

"רק בכתף?"

"גם קצת בצוואר."

"שב בנוח ותניח את הזרועות לאורך הגוף."

"תמכור מייד את דוכן העיתונים, הבנת?"

"תעשה מה שאמרתי לך."

האב לא זז, ואנדראה ניגש אל מאחורי הספסל. הוא עזר לו להישען לאחור, וברגע שהחל לעסות את כתפיו הרגיש עד כמה הוא חלש וחשש להזיק לו. היה להם אותו האף, אולם הבעת פניהם המאופקת היא שהעידה שהיו אב ובן. סופיה הפסיקה להביט בהם וסיימה את שקית השקדים. היא הרימה את תיקה והניפה אותו על כתפה. היא יצאה באמצע השיעור של פנטקוסטה, עלתה על קו 91 וירדה ממנו ברגע שזיהתה את פארק רָבִיצָה מהחלון. מאז עזבה את רימיני היה לה צורך במרחבים פתוחים. שישה חודשים לפני כן הגיעה לתחנה המרכזית של מילאנו מוצפת בחלומות ומשוכנעת שחייה עומדים להשתנות, אך כעת מצאה את עצמה בנקודת ההתחלה: בת עשרים ושתיים, מתגעגעת הביתה ועושה דברים שהיא מתחרטת עליהם.

היא החלה לצעוד על הדשא, ורגע לפני שהגיעה לכביש העיפה מבט אחרון בזקן ובצעיר שמעסה את גבו. הם נבלעו מאחורי מסך הערפל. היא הוסיפה להתקדם באיטיות. פורטה רומנה, על גגות בתיה הנמוכים ובתי המלאכה שלה, הייתה שכונה שנסכה בה ביטחון. כאשר חלפה על פני הכנסייה נעצרה לפתע והודתה בפני עצמה שהייתה רוצה להתנצל בפני פנטקוסטה. העובדה שניגשה אליו באולם ההרצאות לעיני כל הסטודנטים האחרים חשפה אותו לחשדות נוספים. היא הייתה רוצה להתוודות ולומר לו שאשתו לא עקבה אחריה ושרק במקרה הן נסעו באותה רכבת. אבל מה היא הייתה משיבה אילו היה שואל אותה מדוע שיקרה לו? היא בעצמה לא ידעה מדוע שיקרה. ברגע שהבחינה באשתו של פנטקוסטה ברכבת התחתית התמזגה סופיה בקהל הנוסעים והוסיפה לרגל אחריה ממרחק מה עד שהגיעו לאוניברסיטה. היא הביטה בה מתיישבת על החומה ברחבת הכניסה, ורק לאחר מכן נכנסה לאולם ההרצאות והתקרבה למרצה כדי לומר לו את השקר הקטן. היא הרגישה שהיא משיבה לו כגמולו: מאז "אי ההבנה" שאירעה בשירותים הוא שמר ממנה מרחק ולא אפשר לה לנהל איתו שיחה, אפילו לא בעניין הסיפור השני שכתבה והגישה לו לפני כמעט חודשיים. נשאר לה רק להתפתל עם הביקורת שמתח על סיפורה הראשון, אשר היה לדעתו לא עקבי.

"לא עקבי?"

"לא עקבי."

היא הגישה לו אפוא סיפור שני, שבעה עמודים כתובים בכתב יד, ובהם תיארה את שאירע לה בתוך הפיאט פּוּנטוֹ עם אימא שלה. היא קראה לו 'הדברים כפי שהם'. ביום רביעי בבוקר, כאשר הגישה את הסיפור לפנטקוסטה הוא אמר לה שהוא אינו מקבל עבודות על פי יוזמה חופשית. היא עמדה במקומה, הדפים בידיה, אך הניחה אותם בכל זאת על שולחנו. היא נעצה בהם את עיניה לאורך כל השיעור עד שלבסוף הוא אסף אותם עם הספרים שלו והמחשב הנייד ותחב אותם לתיקו. הוא נמנע מלהביט בה, בדיוק כמו ביום שבו זומנו לשימוע אצל הרקטור. הוא לא טרח לכבד אותה ברמז לשותפות חרישית, אף שידע שדבריה יחרצו את גורלו. אבל היא דבקה בתסריט: בחילה תקפה אותה בחדר השירותים, והוא הזדרז אליה ועזר לה לעמוד על רגליה. הרקטור קבע שאין צורך בנקיטת צעדים, הוא אף לא היה מתעמק כל כך במקרה אם פנטקוסטה לא היה מתעקש. סופיה פגשה את המרצה שלה יומיים לפני כן בבר ברובע הסיני כדי לתאם גרסה משותפת. הם תכננו יחד כרוניקה מדוקדקת שכללה מחוות ותזמון שמתקבלים על הדעת. הם ערכו אותה, שיננו אותה ואז העבירו את שארית הזמן בשיחת חולין. כאשר יצאו מהבר – הוא שילם את החשבון – הם נפרדו לשלום, והיא פנתה ברגל אל הרחוב שמוביל לבית הקברות הגדול. היא הוציאה מתיקה את הטלפון הנייד והפסיקה את ההקלטה. לאחר מכן הרכיבה את האוזניות והאזינה לה פעם נוספת, פעמיים, שלוש. החלטתה להקליט את השיחה ביניהם מוכיחה שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ. שמרי על עצמך, הצטיידי בכלים הדרושים, התגונני מפני מציאות רוויית רדיפות. זו הייתה האובססיה של המשפחה שלה. המספרים יאפשרו לך לחיות, לא הספרים. תעשי תואר ראשון בכלכלה תיירותית. תתמידי בריקוד, אולי תתקבלי ללהקה בעלת שם. תניחי לגברים מבוגרים ממך. את רק תבזבזי את הזמן שלך במילאנו. ההקלטה בת החמישים ואחת דקות ושלושים ושבע השניות הייתה ההוכחה שגם היא "כזאת", בדיוק כמוהם. אולם פרט קטן הזכיר לה את עצמה: גון קולו של פנטקוסטה. הצליל הרך שבו סיים את משפטיו, סיומת ה"או", שנשמע בקושי, צחקוקו הנבוך תחילה ואז משועשע, כל אלה עוררו אותה. אולי היא בעצם "כזאת" שנהנית להתענג על הדקה העשרים ואחת של המונולוג:

"תביא לנו בבקשה גם בקבוק מים מינרליים. את רוצה עוד משהו, סופיה? בסדר, אז רק מים, תודה. בקיצור, ההורים שלי הביאו לי במתנה אפרוח כפיצוי על הניתוח להסרת השקדים, הייתי בערך בן ארבע. קראנו לו אַלפרֵדוֹ והחזקנו אותו בתוך ארגז קרטון בבית של סבא וסבתא שלי בקומה מתחתינו. הוא היה מחונך וצייץ רק קצת. בכל פעם שהייתי לבד בבית שחררתי אותו במטבח וראיתי איך הוא מנסה לקפץ, ניתור קטן, והדבר שהכי אהבתי לעשות זה לשים אותו בארגז, ואז מייד להוציא אותו שוב לחופשי. אחרי יותר משלושים שנה הבנתי שזה מה שסקרן אותי יותר מכול, הדרך מהארגז למטבח, הרגע שבו רגליו הקטנות החלו לנוע בחשש ובטירוף בה בעת, אבל זה לא אומר ששנאתי לראות אותו סגור בארגז. התגובה שלו היא זו שמשכה אותי. מעניין אותי השינוי שחולף במישהו כאשר ניתנת לו ההזדמנות, את מבינה למה אני מתכוון?"

היא האזינה למונולוג ועצרה את ההקלטה בכל פעם שפנטקוסטה אמר "לנוע בחשש". היא הריצה לאחור והקשיבה לו שוב, ל־נ' המודגשת ול־ש' הרפה. המונולוג, האפרוח, מילאנו, התואר שלמדה, העבודה בבית הקפה שאליו פנתה ברגעים אלו ממש, כשהיא משתחלת במרווח הצר שבין בזיליקת סן נָזָרוֹ וגן אנטוניו צֵ'דֶרנָה. בבית הקפה התמזגו בעבודתה כלי הכתיבה היוצרת שלמדה, ולא פעם שרבטה רעיונות שונים על פנקס ההזמנות. המקום היה מסביר פנים, עם פרקט מעוצב וכמה הצעות טבעוניות בתפריט –מנת הקוסקוס הייתה המוצלחת ביותר – היא הרוויחה תשעה אירו לשעה. סופיה ראתה את מודעת הדרושים על לוח המודעות באוניברסיטה וקיבלה את התפקיד בתום יומיים של ניסיון, שבהם נאמר לה שעליה להשתפר בציורי לב או כל מוטיב אחר על גבי קצף הקפוצ'ינו. אם היא תמשיך לעבוד שש משמרות בשבוע, עם קצת שעות נוספות, ותשים בצד את הכסף לשכר הדירה, תוכל להחזיר מעט משבעת אלפים האירו שנתן לה אביה בשביל התואר. גם היום היא תכניס לכיס ארבעים וחמישה אירו, תסדר את צנצנות השומשום לצד הקופה ותקשקש עם חליל על המדינה הזאת, ירדן, שהוא בא ממנה. היא תקשט במסגרות צבעוניות את הלוח שעליו הם כותבים את מנות היום ותנסה להיות נחמדה ללקוחות: כך תצליח שלא לדמיין את העתיד התעסוקתי שלה במקום כמו זה.

כאשר הגיעה לבית הקפה ראתה שישנם חמישה לקוחות היושבים אל השולחנות. היא אכלה בזריזות טוסט עם סלמון ואבוקדו, החליפה בגדים במחסן האחורי, קשרה את הסינר כך שלא יהיה הדוק מדי על מותניה, הסירה את שעון היד ומילאה את כיסה במלח גס – דודה שלה אומרת שדי בכמה גרגירים להרחיק אנרגיות שליליות. היא הצטרפה אל חליל ויישרה את הקיפול בשרוול חולצתו.

"אני עדיין מתגעגעת לרימיני," אמרה וליטפה את כתפו.

"את נמצאת כאן מעט זמן."

"שישה חודשים זה לא מעט."

"בשביל מילאנו?"

"זה בסדר אם אני אעבוד היום על הקופה?"

הם התחלפו בצדדים, היא נעמדה מול הקופה, והוא מול מכונת הקפה. כאשר היה המקום ריק, נותרו שניהם שותקים. לעיתים ביקש ממנה חליל להכין יחד רשימת מטלות, כמו היום. היא לקחה פתקית דביקה והחלה לכתוב: "לנקות את השמשות", והוא הוסיף "לזרוק את האשפה", והיא "לסדר את המצרכים לארוחת הבוקר", והוא "לבדוק את טבלת המשמרות", היא "לחתוך את הפירות", הוא "להתפלל חמש פעמים".

"אתה לא ירדני נוצרי?"

"תגדלי את עם תשעים וארבעה אחוז מוסלמים סביבך ונראה אם לא תהפכי תחרותית."

היא חייכה.

"טוב, 'ילדת רימיני', תכתבי משהו משלך ותסיימי את הרשימה."

"כבר כתבתי משהו משלי."

"לחתוך את הפירות? איזה עומק."

לפתע נפתחה הדלת של בית הקפה. סופיה הרימה את ראשה וראתה את אשתו של פנטקוסטה. האישה נכנסה וסגרה את הדלת מאחוריה. סופיה ניגשה אל חליל שעמד מול מכונת הקפה ושאלה אותו אם הוא יכול להחליף אותה בקופה. לאחר מכן הפנתה את גבה אל השולחנות, שטפה את הסמרטוט והחלה לנגב את משטח העבודה. אשת המרצה התקרבה, בחנה את התפריט שעל הקיר והזמינה מיץ סחוט מפירות וירקות ירוקים.

חליל שאל אותה אם היא רוצה אותו קטן, בינוני או גדול.

"קטן יהיה מצוין, תודה."

"אנחנו נגיש לך אותו לשולחן."

סופיה הניחה את הסמרטוט ומיקמה את קרש החיתוך לפניה. ממגירות הקירור היא הוציאה תפוח, שומר, בזיליקום, ליים וג'ינג'ר והחלה לפרוס אותם. בזמן שחתכה היא שמעה רחש גרירה והסתובבה לאחור. אשת המרצה התיישבה על כיסא גבוה מול החלון הפונה אל הרחוב. היא הכניסה את הירקות לבלנדר ולחצה על הכפתור שבע פעמים. היא מילאה את הכוס, שמה עליה מכסה, הכניסה את הקשית, הושיטה לחליל וניגשה אל המחסן האחורי. היא נשענה על הקיר, הצמידה את כפות ידיה ואז כיסתה בהן את עיניה. היא נשארה כך בלי לזוז עד שהבינה שהיא מוכרחה לצאת חזרה. כאשר הופיעה שוב מאחורי הדלפק, חליל התעסק ברדיו והחליף תחנות.

"את בסדר, סופי?"

אבל היא נעצה את עיניה באשת המרצה. האישה פשטה את מעילה האדום, לגמה מהמיץ הסחוט ודפדפה באחד הירחונים. הבעת פניה הייתה מרוכזת, ושפתיה סגרו על קצה הקשית.

חליל סימן לה בראשו: "הכול בסדר?"

היא אמרה לו שכן והשליכה את שארית הפירות החתוכים לאשפה. זאת הפעם השנייה היום שהיא רואה את אשתו של המרצה. השלישית בסך הכול, אם מחשיבים את טקס פתיחת השנה החגיגי של התואר. אז ראתה אותה לראשונה וחשבה שהיא אישה נאה. היא זוכרת אותה היטב, את החולצה בגזרה הגברית שלבשה ואת המחשוף שתאם את הילוכה המודע לעצמו. כעת הדיפה קסם דומה. שיער הפוני הערמוני שלה כיסה את אחת מעיניה, ורגליה הארוכות כמו נחו זו על גבי זו. היא הזכירה לה את השחקנית וִירנָה לִיזִי. היא אוהבת מאוד את הסרטים הישנים שלה ונהגה לצפות בהם עם אימה. היא הסירה את מבטה ממנה, לקחה את רישום ההזמנות וצירפה אותו לרשימה שערך חליל לאחר שהסתיימו ארוחות הבוקר. היא ניסתה להתרכז בכמויות החלב דל השומן – צריך להזמין ארגז אחד פחות בשבוע – ואז שמעה כיסא נגרר על רצפת הפרקט. היא הרימה את מבטה וראתה שאשת המרצה מתקרבת לעברה ונעמדת מולה. "אני יכולה לדבר איתך?"

סופיה הניחה את העט. "איתי?"

אשת המרצה הנהנה.

חליל הביט בהן. "כן, כמובן."

סופיה אחזה בכתפיות הסינר, השתחלה אל מחוץ לדלפק דרך המעבר הצר שלצד הקופה ופנתה אל דלת הכניסה. אשת המרצה הודתה לחליל והלכה בעקבותיה אל הרחבה המרוצפת חלוקי נחל שבחזית בית הקפה. קירות האוניברסיטה נראו במרחק מאה מטרים משם.

"קוראים לך סופיה, ואת לומדת בקורס של פרופסור פנטקוסטה."

סופיה הנהנה.

"רציתי להכיר אותך," אמרה. היא הניחה את תיק חדר הכושר על הרצפה והסיטה את השערות מעיניה. סופיה הבינה שהמבט שלה הוא שמזכיר את ליזי, היא חייכה אף שהייתה רצינית. "רציתי לדעת את הגרסה שלך."

שני נערים חלפו על פניהן ונכנסו אל בית הקפה. "הגרסה שלי לְמה?"

"את יודעת לְמה."

"אה," מלמלה סופיה ומוללה את קצה הסינר באצבעותיה. "הפרופסור כבר אמר ש..."

"את," קטעה אותה אשתו. "תגידי לי את מה קרה."

"לא הרגשתי טוב, והוא עזר לי."

"באמת?"

"באמת."

"ולפני כן, מה קרה לפני כן?"

הערפל המוזר כבר הספיק להתפזר, אך נדמה שבקרוב יכסה שוב את רחובות העיר. "מתי לפני כן?"

"לפני היום של האירוע בשירותים."

"הכול היה רגיל."

"מה זאת אומרת רגיל?"

"השיעורים התנהלו כרגיל, מדי פעם הוא לקח אותנו מחוץ לכיתה כדי לתת לנו הערות על הסיפורים הקצרים שהגשנו." כלב מסוג בּוֹרדֶר קוֹלי ובעליו חלפו על פניהן. "זאת שיטת ההוראה שלו."

"שיטת פנטקוסטה."

סופיה הביטה בבורדר קולי. הוא רחרח שני כלבים אחרים ליד ערוגת הפרחים. "המרצה לוקח אותנו למקום כלשהו בעל חשיבות ו..."

"ומנהל שם שיעור קצר."

"כן."

"לאן הוא לקח אותך?"

"למעדנייה שמכינים בה כריכים."

"זו של 'בּרַנצַ'רדִי' בשכונת בּרֶרָה?"

סופיה הנהנה.

"לאן עוד?"

"פעם אחת גם לרובע הסיני." סופיה הרפתה מאחיזתה בסינר והניחה לידיה להתנדנד לצידי גופה. "זה נשמע כמו חקירה."

"בבקשה ממך," אשתו של פנטקוסטה ניסתה לחייך. "למה הוא לקח אותך לשם?"

רימיני. אבא שלה וחלוק העבודה הכחול. החנות לחומרי בניין. המגדלור הגדול בקצה המזרחי, היא רצתה פתאום לחזור. "היינו קבוצת סטודנטים, והפרופסור רצה שאנחנו," היא כחכחה בגרונה, "הוא רצה שנכתוב סיפור שמתרחש באזור ההוא."

"אז היית עם סטודנטים אחרים?"

"כן." היא השפילה את מבטה מפאת השקר.

"את צודקת, זה נשמע כמו חקירה."

"זה בסדר."

"נעים מאוד, שמי מרגריטה." היא רכנה קדימה והושיטה אליה את ידה.

סופיה לחצה אותה, כף ידה הייתה רכה.