מסע אל הישות הפנימית

"מה שכולנו זקוקים ללמוד אותו באופן נואש הוא ש(ה)מקום... שאפשר לחזור אליו הביתה נמצא בתוכנו, במרכז ישותנו. אינך יכול להגיע לשם על ידי הליכה החוצה, אלא רק על-ידי חזרה פנימה. ראינו אנשים העושים כל דבר אחר על מנת למצוא את המהות, פרט להיפתחות לעולמם הפנימי. הם מנסים למצוא אחדות דרך בניית בתי חלומות, מציאת תחביבים משותפים, קניית דברים, הבאת ילדים לעולם, ועבודה משותפת, אך אף אחד מהללו לא יפעל בלי התחברות למהות הפנימית. אנשים רבים בתרבות זו חולים בלבם באורח חשאי מכיוון שיש להם הכל פרט להתחברות עם מהותם".

ג'יי וקתלין הנדריקס "במרוצת החיים" (הוצ' אחיאסף, 1996 עמ' 44)

המונח 'פילוסופיה' מעורר לעתים תגובות שליליות. אנחנו אומרים 'להתפלסף' כשהסאבטקסט לעיתים קרובות, הוא לדבר הרבה על לא כלום, לדבר גבוהה גבוהה ללא תיאור של משהו ממשי. בלי קשר לחיים הארציים האמתיים, כביכול. אך תפישה זו, יותר מאשר היא אומרת משהו על הפילוסופיה, היא אומרת משהו על הדור הזה ועל ערכיו. אז מהי הפילוסופיה שלא דרך עיני החברה והתרבות של הזמן הזה?

"אנו סקרנים יותר לדעת מה משמעות החלומות שאנחנו חולמים מאשר להבין את משמעות הדברים שאנו רואים"

דיוגנס

"להיות או לא להיות" ..."

שקספיר

"הישנו ישנו בריק המוחלט שניתן לדמיין מלפני הבריאה - ישנו"

עמנואל לוינס, אתיקה והאינסופי

פילוסופיה יצירתית

הפילוסופיה היא הגות על משמעות החיים והקיום ותהייה על מקום האדם בתוכם.

הפילוסופים של פעם (הכוונה בעיקר, אך לא רק, לפילוסופים הפרה סוקראטיים תהו על קנקנם של החיים מתוך תפישת החיים הייחודית שלהם, בדומה למשוררים, לציירים ולמוסיקאים. אדם נחשב לפילוסוף אם ליצירתו ההגותית היה ערך בפני עצמה והיא עצמה הייתה מקורית. אך דבר משונה קרה לה לפילוסופיה במהלך השנים: היא הופקעה מתחום היצירה האינדיווידואלית וסופחה אל האקדמיה. מרבית ספרי הפילוסופיה שנכתבו בימינו נכתבו כמחקר אקדמי על פילוסופים מקוריים ועל הגותם ומעטים תרמו היבטים חדשים של המחבר עצמו כפילוסוף-יוצר. כפי שכתב וייטהד:

“The safest general characterization of the European philosophical tradition is that it consists of a series of footnotes to Plato”.

Alfred North Whitehead (1861-1947).

כלומר, גם יצירות פילוסופיות מקוריות היו לא אחת תגובות לזרמים ופילוסופיות בימיהם או לפני כן. היום תחום זה, כמו תחומים רבים אחרים, הוא ממוסד, מונופוליסטי, חפשו אותו באוניברסיטה.

כיום מי שעוסק בפילוסופיה הוא בעיקר מי שלמד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה, ואם הוא נשאר ללמד בה, הוא עוסק במחקר ובקטלוג של זרמים קיימים במסגרת אקדמית. זה דומה מאוד למדען מן "הנסיך הקטן", שכל שהוא עשה היה לספור את הכוכבים. יש לנו תחושה של כוח כשאנו מסדרים את המחשבה בגדודים ובליגות, זה מקנה לנו תחושה שעכשיו משסידרנו את כל הבלגן ההגותי הזה, יש לנו שליטה עליו, (אך לבוא ולתת שם לתופעה לא אומר שאתה מבין אותה...).

ומה לגבי הפילוסופים שיצרו תפיסה חדשה? יצרו הבנה שלא הייתה קודם? ובכן הפילוסופים הגדולים אכן היו יצירתיים. אך ברוב המקרים היה קשה לעקוב אחר מסלולי המחשבה של הכותב. השפה הייתה, לא פעם, שפת צופן, לאקדמאים בלבד, כלומר, זו בעיקר הייתה יצירה אינטלקטואלית, שלא תמיד תפסה את הבטן של הקורא וגרמה לו לזעזוע של ממש בתפיסת החיים שלו. כלומר לא מספיק שהיא תהיה יצירתית ולא פרשנות וקטלוג של פילוסופיות יצירתיות, עליה גם לא ללכת לאיבוד בשלל קונספטים שרק עמיתים למקצוע מבינים.

הפילוסופיה האמתית, כפי שאני מבין אותה, יותר מאשר היא תחום מחקרי ולימודי, היא תחום יצירתי ואינדיווידואלי מאוד. (יותר מאשר לבוא מן הראש עליה לבוא מהקרביים, מן הבטן ו'לתפוס' את הבטן של הקורא). זוהי זכותו וחובתו של הפרט לתהות על החיים שוב ושוב ולא להירדם ולהיבלע על ידי המכניזציה של הקיום כשלעצמו. הפילוסופיה האמתית, הטבעית, חייבת לשאת בתוכה את עוצמת החיים, לגעת, לזעזע, לבוא מתוך הבטן ואל הבטן ולא רק מתוך ואל הראש. הרי בסופו של דבר מדובר כאן על נושאים המרכיבים את חיי כולנו, כאן ועכשיו: הזמן, המוות, האושר, פשר החיים, וכו'. הפילוסופיה חייבת לבוא לא רק מן הבטן, אלא גם מן הלב, ועל כן היא חייבת לשאת בתוכה הרבה מן השירה, כדי שזו תפרה את היובשנות האינטלקטואלית. כיום כדי לגשת לפילוסופים מודרניים כמו לוינאס, דרידה, פוקו, מרלו פונטי ואחרים - אדם צריך כוח עמידות בלתי רגיל. הטקסט אינטלקטואלי - קשה, יבש, מלא במילים ומונחים קשים, שיותר מאשר נועדו לקרב את הקורא אל תוכנם הם אולי נועדו להרחיק ממנו את מי שלא שייכים לקליקה האקדמית.

הבעיה אינה עם אלה שלא מעוניינים בפילוסופיה, אלא עם המעטים שלא ויתרו על הרצון להבין מה קורה כאן ומה זה אומר להיות קיים, מבלי לוותר על חרות המחשבה לטובת קליקה אקדמית, דתית או ממסדית כלשהי. אותם אנשים הנוטלים לידם ספר פילוסופיה וטובעים בים של תיאוריות ומילים, או נרשמים לחוג לפילוסופיה והולכים לאיבוד ביער של זרמים ותפישות מחשבתיות.

אפשר להגיד שהפילוסופיה ניתקה מן החיים והפכה לנחלתה של קבוצה אליטיסטית-אינטלקטואלית. היא נעקרה מידי היחיד המנסה לחשוף את האמת מתחת לכיסוי המכזב של הריאלייה החברתית והסתפחה אל לתחום שמצליח להיות מפוענח בעיקר על ידי חברים מהקליקה הפילוסופית. (זה נכון לא רק לגבי הפילוסופיה, גם לגבי תחומים נושקים כאנתרופולוגיה, פסיכולוגיה ועוד).

במידה מסוימת, מיום שהפכה הפילוסופיה למדע היא חדלה לעשות את מה שהשירה בפרט והאמנות בכלל, מנסות כל הזמן לעשות; לגעת בלב ליבה של הישות, לגאול ולשחרר את האמת הפנימית מן הכלא של נורמות חברתיות, פוליטיות וכלכליות. הפילוסופיה עוסקת כיום יותר בתיוגים, שיוכים ועשיית סדר בתוויות השונות במקום לנסות להתמקד במהות, שהיא חידת הקיום האנושי בעולם.

בתחום הפילוסופיה קרובים יותר לעיסוק במהות הם הפנומנולוגים: הרקליטוס, ברנטנו, הוסרל, מרלו פונטי, אהרון גורביץ', דרידה, ובראש ובראשונה מרטין היידגר. מצבו של היידגר בתחום של הפילוסופיה האקדמית משול למצבו של הזן בתוך הבודהיזם: שניהם (הזן ופילוסופיית הישות של היידגר) מנסים להגיע לאמת גלעינית הנמצאת בסתירה למתודות בתוכן צמחו ואליהן הם שייכים. לכל היותר הם יכולים (כל עוד הם מדברים מתוך המתודה) לגרום לקורא או לתלמיד לחוות סתירה עמוקה בין האמת ובין הדרך בה הוא מנסה להגיע אליה, שכן האמת נמצאת בישות ולא במתודות, בטכניקות ובקונספטים המצביעים עליה.

גם האמנות וגם הפילוסופיה הן אצבעות המורות לכיוון האמת. הבעיה היא, שהאצבע שכל תפקידה הוא להורות כיוון – הופכת להיות לעיקר, למרכז תשומת הלב בפני עצמה. עבור רוב האנשים הכיוון אליו מצביעה האצבע הוא משהו ערטילאי וחסר ממשות, מיתוס או מיסטיקה, בעוד שהאצבע ממשית. הם אולי אינם מעוניינים או אינם יכולים ללכת לכיוון אליו מורה האצבע ולכן הופכים אותה עצמה לאמת בהתגלמותה (כמו התנ"ך, האופנישדות, ספר הזוהר, הברית החדשה וכו'). הם מתרכזים באצבע, מנתחים אותה, חוקרים אותה. אולם לאצבע אין שום ערך כשלעצמה, וכך הפילוסופיה אינה חשובה אם היא עוסקת בניתוח ובקטלוג של המתודות והזרמים השונים, אלא רק אם היא מחברת אותנו עם ידיעה פנימית אודות הקיום. הפילוסופיה הלכה והתרחקה מן המהות של עצמה, והמהות של הפילוסופיה היא תהייה על פשר הקיום. וכשמשהו מתרחק מן המהות - הוא נפתס בקונספטים ונאחז במודלים. קונספטים הם קווי מתאר של דברים, (לרוב ללא מטענם הפנימי). וכשקונספטים הופכים לעיקר, הם הופכים למעטה, לכיסוי המסתיר את הדרך למהות הראשונית. כלומר, הפילוסופיה הלכה והשמינה, הוסיפה עוד ועוד כיסויים ולבושים ושומן סביב הגלעין הפילוסופי הראשוני. היא ייצרה עוד ועוד מודלים שלא רק שלא איששו את הגלעין, את האמת, אלא העבירו את מרכז הכובד אל מגוון הקונספטים המוכללים -במקום אל האמת שבפנים, אל השומן -במקום אל העצמות והשרירים. המהות הגולמית (שאמורה להיות רלוונטית לחיי כל אחד מאיתנו, בכאן ובעכשיו) מוסתרת על ידי מכניזמים שמנסים לתאר אותה אך בעצם מסתירים אותה.

(דוגמאות: סטודנט לפילוסופיה יכול לשבת בשיעור על סארטר, קאמי, הייידגר, קירקגור, או ניטשה, ולצאת מן השיעור מבלי שזז בהם משהו לגבי החיים בכלל ולגבי החיים שלהם בפרט. זה מוצג בדרך כלל, כדעתו של זה, והתיאוריה של זה, אבל לא עוסקים ב'מה זה אומר על החיים של כל אחד מאיתנו'. התחושה היא שהחיים שלנו בסדר, ויש כל מיני אנשים מכובדים שחיברו תיאוריות, ואתם תחליטו מי משפיע עליכם, תפקידנו רק להביא לכם את הדברים באופן אובייקטיבי. והאובייקטיביות הזו מסתירה את הרלוונטיות של דברי ההוגה לחיים שלי ושלך, כאן ועכשיו).

ובכלל, להביע עמדות והשקפות הגותיות, נהירות וישירות כלפי החיים - לא בדיוק נחשב למשהו שכדאי וראוי לעשותו בתרבותנו: למשל בתחום הפרוזה; לכתוב סיפורים, להמציא עלילות בדויות - זה כן, אפילו להביע דעות על ענייני חברה, מדינה, חינוך וכו' - אך כשזה מגיע להבעת השקפות אודות החיים - ישנה מעין הימנעות מזה. למשל, שוב, רוב הכותבים פרוזה מבליעים ביצירותיהם את עמדותיהם כלפי החיים ומשאירים למבקר או לקורא לנסות ולפרש דברים מתוך הנאמר ביצירה. יוצרים ספרותיים נוהגים להתחמק מהבעה ישירה של השקפת עולמם (אם בכלל יש להם כזו) - גם בראיונות שהם מעניקים. יש כאן הבעת דברים כלליים סתומים, בדרך כלל בתואנה שהם רק יוצרים, או מספרי סיפורים ושהם משאירים לקורא (או למבקר) את הפרשנות. ישנם אפילו מחברים שאומרים שאין ביצירה שלהם שום אמירה, מסר, או עמדה - הם רק רצו לספר סיפור. השקפת עולם, אמירה ביחס לחיים ולקיום - אליבא דה הכותבים עצמם זה דבר שאין להם, או שהם מעדיפים לערפלו, כאילו שזה פשוט לא לעניין. אז מה כן לעניין? לבדות סיפורים והתרחשויות שלא היו - זה כן לעניין? לתת לקורא לנחש מה הם מנסים להגיד אודות החיים?

ובחזרה לפילוסופיה. גם הכותבים ספרי פילוסופיה כמעט ולא כותבים את הפילוסופיה שלהם, בשם עצמם, אלא מטמיעים בדרך כלל, את המסר האישי בתוך חיבורים שכתבו אודות פילוסופים שקדמו להם, או מסתתרים מאחורי מחקרים מלומדים. עמדות פילוסופיות אישיות טהורות, כאלו המנותקות מדת ממוסדת, מפוליטיקה, מאינטרס כלכלי או לאומני - כאלו יש מעט.

מדוע? מדוע זה לא פופולרי? אולי כי כל עמדה ברורה חד משמעית ומוצהרת, עשויה למגנט אליה התנגדויות ולכן בטוח וזהיר יותר לא לחשוף את העמדה המדויקת. ואולי פשוט קשה לגבש עמדות פילוסופיות ברורות בעולם כל כך מבולבל ובעייתי. ואולי גם משום שהפילוסופיה היצירתית, המנסה לגעת באמת, מציבה שאלות ומרחיבה את תחומי הבלבול והמבוכה ולא מציעה פתרונות. ואולי משום שכאשר עוסקים באמת, כל אמת, אך במיוחד באמת שביחס לקיום עצמו - זה מפחיד וזה כואב. אולי באמת משום כך, משום טבעה הבלתי מתפשר (ואף הקודר, לעיתים) של הפילוסופיה המקורית והאמתית, יש בה קושי מרתיע, אולי.

כך או כך, יש בעולמנו כיום מעט מידי פילוסופיה, פילוסופים וגישות פילוסופיות מקוריות, גלויות, טבעיות וטהורות. מה כן יש? כאמור, יש מחקרים על פילוסופיה - מצד המדע. יש מסר הגותי המסתתר ביצירות - מצד האמנות, ויש סמינרים, כתות ותורות רוחניות המציעות תורות פילוסופיות - מהצד הרוחני/מיסטי. מה שהיה פעם תחום אחד שהיו בו גם יצירה אינדיווידואלית וגם ידע ותובנה אינטלקטואליים וגם רוחניות, התפצל לשלושה מחנות: מרכיב היצירה - הצטרף אל האומנות, מרכיב התובנה אומץ על ידי המדע, ומרכיב הרוחניות מצא את מקומו במיסטיקה הפופולרית ובדת. האמנות מסרבת לדבר על תובנה, החוקרים באקדמיה כמעט ואינם יוצרים משהו אותנטי אישי ומקורי משל עצמם, והמיסטיקנים הרוחניים המסחריים -מסתגרים בדלת-אמותיהם, ובין שלושתם האמת הפילוסופית נפלה לתהום הנשייה.

“Everything has been figured out, except how to live”.

Jean-Paul Sartre (1905-1980)

“Philosophy recovers itself when it ceases to be a device for dealing with the problems of philosophers and becomes a method, cultivated by philosophers, for dealing with the problems of men”.

John Dewey (1859-1952)