מבוא
רבי נחמן נסע לארץ־ישראל בקיץ 1798, וחזר ממנה למקומו בקיץ 1799.1 מסע זה, הלוט בערפל של רמזים וביאורים, הוא חידה לא פתורה. אמירה זו לא נועדה לבקר את הניסיונות שעשו חסידים וחוקרים כאחד לבאר את המסע, כאילו אמרתי: אני אצליח היכן שנכשלו אחרים. האמירה מתיימרת להאיר את טיבו של המסע כחידה, וזו יומרה ששׁוֹברהּ בצדה. יומרה, משום שהיא שופכת אור על המסע, מטעימה אותנו מטעמו הכמוס, מקרבת אותנו ופותחת אותנו לעולמו של הנוסע; שובר וסייג, משום שהצבעה על נוכחותה של חידה אינה פותרת את החידה, והטעם הכמוס נותר כמוס גם אחרי שטועמים ממנו.
הארת מסעו של רבי נחמן לארץ־ישראל כחידה וכסוד היא הדרך שבחרתי לעסוק בחידה ובסוד. מושגים אלה אפופים בעצמם ערפל, והבהרתם היא עניין נכבד ורב־השלכות שראוי לענות בו. את רעיון החידה אפשר להבהיר באופן פילוסופי מופשט, ואפשר להיעזר בהתבוננות בחידה אחת מסוימת. בספר לא נמנעתי מ'גלישות' לאורחות המחשבה ולסגנון הכתיבה המופשטים ומתִּיּוּרים במחוזות פילוסופיים כלליים; אבל חיבתי היתרה נתונה לקונקרטי, וההתבוננות הקונקרטית היא המפתח בעיניי גם להעמקת התובנות הכלליות. בפרט נתונה חיבתי לקונקרטי הקונקרטי הזה, רבי נחמן מברסלב, ודרכו דווקא אני מוצא לי נתיבים לחידה ולסוד (לקיים את דבריו שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת לְמֹחִין אֶלָּא עַל־יְדֵי הִתְקַשְּׁרוּת לְצַדִּיקִים). אבל שוב, גודל היומרה, בהרחבת היריעה והעניין לחידה ולסוד בכלל, אינו מתגבר על השובר והסייג: 'רעיון החידה' אינו החידה עצמה, וליבונו־פתרונו של רעיון החידה נשאר תמיד מופשט ומרחף מעל פתרונה של כל חידה מסוימת.
הדברים נכונים ביחס לכל חידה, ונכונים שבעתיים ביחס לחידה מהסוג שלפנינו וביחס לחידה המסוימת שלפנינו. חידת החיים - 'החידה הגדולה'2 - אינה ניתנת עקרונית לפתרון, והבהרות פילוסופיות של החידה שבחיים ושל חידת החיים נשארות תמיד מופשטות וערטילאיות. בין השאר, ובעיקר, הן נשארות מופשטות משום שחידת החיים הממשית אינה חידה של 'החיים' במופשט ובאופן כללי: חידת החיים הממשית היא חידה של חיים ממשיים, חידה אישית של חיים אישיים, ועל כל יחיד לפתור אותה - או לשהות בתוכה - בעצמו.
אמרתי שמושגי החידה והסוד אפופים בעצמם ערפל. החידה והסוד מעוררים שאלות שנוגעות למשמעות לשונית וגבולותיה, לאופיו של מעשה החידה ולהשפעתו על השומעים ועוד. נדרשת גם הבחנה בין כמה סוגים של תופעות המכונסות תחת מושגים אלה; לא הרי חידה בחשבון כחידת שחמט, אינה דומה חידת היגיון לפרדוקס הגיוני, ואינו דומה פרדוקס הגיוני לקואן של חכם זן ו'לחידה הגדולה'. אבל הערפל אינו רק תאורטי ומושגי. 'חידת החיים' של יחידים ו'חידת החיים' בכלל, הסודות והנסתרות שבחיים ובמציאות - כל אלה נהנים וגם סובלים בזמננו מ'יחסי ציבור' נמרצים, השנויים במחלוקת עזה שהיא בעיקרה קיומית ורוחנית. העידן החדש והרוחניות החדשה מרבים לדבר בשפת הסוד והמיסטיקה, לחוד חידות ולרמוז לחיים אחרים ולעולמות נסתרים. בעלי הארות והשראות למיניהם, מביאי בשורה ליחיד ולחברה ולקוסמוס, קוראים להתחדשות רוחנית, למגע ולהתחברות עם עומק ה'אני' וסודו. בכללם גם אסטרולוגים וקוראים בקפה, מיסטיקני טארות, מעלים באוב ומְתַקְשׁרים עם העולמות העליונים; אף לא נפקד מקומם של מרי־קבלה וחסידי ברסלב, ששֵּׁם אלוהים על לשונם ודבקותו בלבם, ישָׁנים גם חדשים (נ נח נחמ נחמן מאומן). וכולם חושפים טפח ומסתירים טפחיים, ומביאים דיבת הסוד והנסתר רעה בעיני אנשים מפוכחים, אנשים מן היישוב, בבחינת 'בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי' (בראשית מט: ו).
בדברים האלה אני כבר מסמן עמדה וכיוון: בעיניי הסוד הוא עניין רציני עד מאוד שראוי לתת לו מקום מרכזי בחיים, אבל 'לא כל הרוצה ליטול את השם ייטול'. לא אוכל כמובן לפזר לגמרי אף אחד מסוגי הערפל הרעים שהזכרתי, לא זה התאורטי ולא זה הקיומי־רוחני. עצם ריבויין וגיוונן של התופעות עושה משימה זו בלתי אפשרית, ואפילו אם נמקד את המבט בקטע מן המכלול, השאלות שאפשר וראוי לשאול מסתעפות לכיוונים רבים ויכולות להידון ממגוון של היבטים. לא אתייחס בספר בפירוש לתופעות החברתיות והרוחניות העכשוויות שהזכרתי, שמעורבים בהן מוץ וּבַר; הן עומדות ברקע שאיפתי המפורשת לעשות לסוד מקום בתמונת עולם רציונלית־ביקורתית, אבל אינן בחזית הדיון. הבירור המושגי של (מושג) הסוד והפנומנולוגיה של הסוד מרכזיים יותר למטרתי, והם מתפתחים לאורך הספר ושוזרים את כל פרקיו; אבל גם הם אינם הציר שמעצב את המבנה והמהלך שלו. הציר שסביבו הספר מתפתח ושדרכו אנסה לפתוח פתחים אל הסוד הוא העיון במסעו של רבי נחמן לארץ־ישראל, מסע אל הסוד של בעל סוד מובהק ומופתי. דרך הנגיעה בבעל סוד ממשי ובחייו הממשיים אנסה לגעת בממשותו של הסוד, ובכך לתרום תרומה מסוימת לפיזור חלק מהערפל. רק חלק; שכן, לטעמי, בצד הערפל הרע יש לזכור גם את הערפל הטוב, המהותי לסוד, 'הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר־שָׁם הָאֱלֹהִים' (שמות כ: יח).
המסע לארץ־ישראל היה נקודת מפנה בחייו של רבי נחמן. כעדותו שלו עצמו, כְּשֶׁבָּא מֵאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל אָמַר שֶׁהוּא מִתְבַּיֵּשׁ בְּכָל הַתּוֹרוֹת וְהַהַשָּׂגוֹת שֶׁהִשִּׂיג קֹדֶם שֶׁהָיָה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, וְלֹא הָיוּ נֶחְשָׁבִים בְּעֵינָיו לִכְלוּם (חיי מוהר"ן, אות נה); ועוד אָמַר שֶׁכָּל הַתּוֹרוֹת שֶׁגִּלָּה קֹדֶם שֶׁהָיָה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ רוֹצֶה כְּלָל שֶׁיִּהְיוּ כְּתוּבִים בִּסְפָרָיו (שם, אות שנז). עוד לפני המסע כבר קנה רבי נחמן לעצמו שם, ועדה קטנה של חסידים־מעריצים נסתופפה סביבו, אבל רק עם שובו מארץ־ישראל, והוא בן 27, ראה את עצמו ראוי להנהגה. חוקרים שעסקו בחייו ובהגותו נתנו כמובן את דעתם גם על המסע לארץ־ישראל, איש־איש בדרכו, וישנן נקודות השקה ומגע בין התובנות שהציעו ובין אלו שאציע אני. ובכל זאת הניחו לי בקעה להתגדר בה, והיא קשורה קשר אמיץ לשאלת הסוד. הארת סודו של המסע במובן המיוחד שאני מעניק למושג איננה רק מקור לתובנות מיוחדות, אלא גם דרך של קריאה בטקסטים, ויותר מזה, של מחשבה והרגשה.
כיצד כותבים על הסוד והוגים בו? בשאלה זו התחבטו כידוע המיסטיקנים בעלי הסוד, אבל לטעמי גם פילוסופים וחוקרים וביוגרפים אינם פטורים הימנה. הם אינם פטורים ממנה גם כשהם מפענחים את הגיגיהם או כותבים את עלילות חייהם של אנשי מעשה שהסוד רחוק מלבם ומדעתם, ובוודאי שהם אינם פטורים ממנה כשהם עוסקים בבעלי סוד, אפילו אם עניינם המיידי הוא בפרשיות חיים והגות גלויות ומפורשות. אם אכן יש ממש בסוד, אם אכן סוד הוא עניין רציני לענות בו, אם יש באמת בחיים חידה גדולה, הרי שהחיים אין תוכם כברם, כל עיסוק בחיים הוא נגיעה בסוד, ומאחורי כל גלוי ומפורש מסתתר עומק נסתר. מלוּמָדוּת פילולוגית וטקסטואלית, ידע היסטורי, התמצאות בממלכת האידאות ובתולדותיהן ובגילומיהן ההיסטוריים - כל אלה הם מכשירים שאין ערוך להם ואין תחליף להם בגישה לטקסטים מן העבר ולעולמם הרוחני של מחבריהם; אבל כדי לגעת בסודם של הטקסטים דרוש אמון בקיומו וגם פתיחות אליו, ואלה מערבים מצדם גם הקשה על קלידים אחרים בפסנתר הדמיון, הפעלה של רבדים נוספים בנפש, ופתיחות מצדו של מבקש הסוד בטקסט אל הסוד שבחייו שלו, בבחינת 'תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא' (תהלים מב: ח).
ההקשר המחקרי הרווח ותפיסת החוּמרה המדעית ששליטה בו אינם נוחים לאופי הקריאה שבדעתי לקרוא בטקסט ולאופי ההאזנה שאליו אני רוצה להזמין את הקוראים. אין כאמור ערוֹך ואין תחליף לידע שהגישה המחקרית־מדעית מביאה עמה ולממצאים שהיא מוצאת ומוציאה מן הטקסטים, אבל 'לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם' (קוהלת ג: א). ההכרה בסוד, שעליה דיברתי בפסקה הקודמת, חוברת לפתיחוּת חדשה ולפלורליזם פרשני, בהבנה שהמקורות והכתבים - עתיקים כחדשים - מגלים פנים שונות לגישות שונות, נפתחים באופנים שונים למפתחות שונים. ההכרה בסודו של הטקסט מתבטאת לטעמי בעיקר בדריכות כלפי דופק החיים האישי והמיוחד של יוצרו, המפעם מבעד למטבעות הלשון השגורות והמשותפות לכול שבהן הוא אנוס (כמובן) להשתמש; ובחיפוש מסילות אליו. ההידפקות על שערי הטקסט כדי לבוא בסודו האישי היא בעצמה, כך אני טוען, הידפקות אישית. כנרמז בדברי בעל הסוד שלנו:
אָמַר בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: מָצִינוּ שֶׁכָּל אֶחָד מַתְחִיל מִן הַמִּקְרָא שֶׁלּוֹ כְּגוֹן מַה שֶּׁמָּצִינוּ שֶׁמַּר מַפִּיק לָהּ [מוציא אותה, והכוונה להלכה חדשה או ללימוד חדש, א"מ] מִזֶּה הַמִּקְרָא, וּמַר מֵאִידָךְ מִקְרָא. כִּי כָּל אֶחָד יֵשׁ לוֹ מָקוֹם שֶׁמִּשָּׁם מַתְחִיל הַלִּמּוּד וְהַתּוֹרָה שֶׁלּוֹ, וּכְפִי אוֹתָהּ הַהַתְחָלָה מִזֶּה הַמִּקְרָא, כֵּן עַל־פִּי סֵדֶר זֶה הוֹלֵךְ כָּל הַתּוֹרָה אֶצְלוֹ. וְהַשֵּׁנִי שֶׁמַּתְחִיל מִמִּקְרָא אַחֵר יֵשׁ לוֹ סֵדֶר אַחֵר לְפִי הַהַתְחָלָה שֶׁלּוֹ, כִּי כָּל אֶחָד לְפִי הַתְחָלָתוֹ מֵאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁהוּא, כֵּן מִשְׁתַּנֶּה וְהוֹלֵךְ כָּל הַסֵּדֶר שֶׁל כָּל הַתּוֹרָה שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיָה זֶה הַתַּנָּא בָּא לְמִקְרָא אַחֵר שֶׁל הַתַּנָּא הַשֵּׁנִי, לֹא יוּכַל לִקַּח מִשָּׁם כִּי כָּל אֶחָד צָרִיךְ רַק לְקַבֵּל וְלִקַּח וּלְהַתְחִיל מִמָּקוֹם שֶׁלּוֹ וְכוּ'.
חיי מוהר"ן, אות שמב, ההדגשה שלי
ההכרה בסוד משמעה גם שהתובנות המחקריות עצמן אוצרות סוד - סוד שאינו בא לידי גילוי בחזרה על הניסוחים ה'מקצועיים' שמנסחים אותן ועל מטבעות הלשון השגורות במחקר: לפענוח של סוד, ואולי מוטב לפתיחה וללבלוב של סוד, נדרשת התעכבות או השתהות פואטית, וגם היפתחות והיחשפות של הקורא או המאזין (הזיקה המיוחדת שעליה רמזתי כאן בין דרך זו של קריאה ובין הפתיחות אל סוד יידוֹנו במסה נפרדת על סוד ופרשנות, בפרק החותם).
קריאתי בדברי רבי נחמן ובדברי תלמידו רבי נתן (שבמידה רבה אנו חיים מפיו, בייחוד בתפקידו כביוגרף) היא אישית; אני ניגש לטקסטים מתוך אופק מסוים של שאלות ולבטים שהוא פרי הביוגרפיה האישית שלי, ההשכלה המסוימת שלי, ניסיון החיים שלי וחיבוטיי שלי עם הסוד - ועם הסוד שלי. 'ערבוביא' זו של מקורות השכלה, התנסות והשראה מביאה לידי כך שהקריאה בספר תהיה דומה לשחייה באגם שיש בו חילופי זרמים, מזג וטמפרטורה: לעתים הטון הפילוסופי שליט, ולעתים נמסכים בזרם זה (או מחליפים אותו) צורות אחרות של חשיבה והבעה, חמות־רגשיות יותר או קרות־אנליטיות יותר. הכול אישי, אבל גם האישי מתגוון בגוונים רבים. בצמתים שחיבוטי הסוד שלי נוגעים בזרם, קריאתי וכתיבתי הן אישיות (או מנסות להיות אישיות) באותו מובן עמוק שכתיבתו של רבי נחמן עצמו היתה אישית: לא בכך שאני מדבר על עצמי, אלא בכך שאני מדבר את עצמי ומנסה לגעת בעצמי.
מבחינה אחת הכתיבה האישית 'מזמינה' יותר מהכתיבה המחקרית, משום שהיא חורגת מהממד האזוטרי־ביחס של התמחות אקדמית מסוימת, אל ממדים רחבים ואוניברסליים של התנסות אנושית. מבחינה אחרת, אי־אפשר לאפיין באופן כללי את נגישותה של כתיבה אישית לקורא ולקוראת, משום שגם הכתיבה האישית (ואולי אף ביתר שאת) ממוקמת במקום מסוים בתוך מרחב ההתנסות האוניברסלי. הכותב הוא כותב מסוים; הביוגרפיה האישית והאינטקטואלית שלו, השכלתו וניסיון החיים שלו, כולם מסוימים ומוגדרים; והרי מחומרים מסוימים אלה מתעצבת הדרך שהוא מפלס לטקסט, ומחומרים אלה עשוי הצוהר שהוא פותח אליו. הפילוסופיה היא נדבך מרכזי בביוגרפיה האינטלקטואלית שלי ובהשכלתי, וכל זה אישי עד מאוד; דרכי מחשבה פילוסופיות משתרבבות על כל צעד ושעל בדרך האישית שלי אל רבי נחמן, ואני משתמש בהן כדי לפלס דרך אליו גם בעבור אחרים. החשיבה הפילוסופית היא בעבורי המשושים הדקים שבעזרתם אני חש וממשש את דברי רבי נחמן; אמרותיו ותורותיו של רבי נחמן וחייו הם בעבורי (בצד תורותיהם וחייהם של הוגים אחרים) ה'הַאֲרָקָה' שפורקת את המטען הפילוסופי המופשט ומושכת אותו לארץ, מְמַמֶּשֶׁת אותו ומעניקה לו תוכן קונקרטי. אני מקווה שהשילוב הזה בין שמים מופשטים ובין ארץ ממשית - שאינו רחוק מסודו של המסע לארץ־ישראל, מליבתו ומליבת הספר - ידבר גם אל לבכם הקוראים.
*
סיפור מסעו של רבי נחמן לארץ־ישראל, כפרקים אחרים מפרקי חייו, מתועד בספרים הביוגרפיים שכתב תלמידו רבי נתן, חיי מוהר"ן ושיחות הר"ן. נסיעתו של רבי נחמן לארץ־ישראל ארוגה במסכת של מסעות ועליות לארץ הקודש של חסידים ואנשי מעשה, וברור שהתפיסה היהודית המסורתית בדבר קדושתה ומעלתה של ארץ־ישראל, שעמדה ביסוד העליות האלה, היתה יסוד מוסד גם בעולם הרוחני שלו. אבל עיוני במסע יוקדש לפענוח פשרו בהקשר חייו והגותו המיוחדים של רבי נחמן. את עיוני מדריכה ההנחה - שאותה אצטרך לחזור ולבסס במהלך העיון - שהפרק הביוגרפי הזה בחייו של רבי נחמן (כפרקים אחרים) מעיד על מכלול אישיותו וטבוע בחותמה. סיפור המסע יכול לשמש כאן כאבן הרֹאשָׁה שתומכת באבנים רבות אחרות שמרכיבות את פסיפס אישיותו של רבי נחמן וגם נתמכת על ידן: תפיסת הסוד שלו (לא הִתְחִיל לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם קֹדֶם שֶׁיָּדַע הַסּוֹד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ), ותפיסת הסוד שלו (רַבֵּנוּ אָמַר: אֲנִי סוֹד); המחלוקות שעורר; תפיסת הצדיק והנהגת הצדיקות שלו; היחסים בינו ובין חסידיו; גילוי וכיסוי; עַצְמוּת ולבושים; נפילות וירידות, ועוד ועוד.
בהרצאת המאורעות בספרים הביוגרפיים משובצים גם כמה מן ההסברים שנתן רבי נחמן עצמו למסעו - לפניו, במהלכו ולאחריו. בספר דרשותיו ליקוטי מוהר"ן3 יש תורה אחת (תניינא, תורה עח) המתייחסת בפירוש ל'הדרך של נסיעת ארץ־ישראל', ודורשת אותה - ואת ארץ־ישראל גופה - כ'בחינה' בפני עצמה: כמושג כללי, כהיבט הדיר (חוזר ונשנה) של עבודת השם, שיש לו תפקיד משלו ומאפיינים משלו. מטרתי לפענח את סודה של הנסיעה לארץ־ישראל כפרק בחייו של רבי נחמן, ולפענח את סודה של בְּחִינַת הַדֶּרֶךְ שֶׁל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל כפרק בהגותו, הן על סמך ההסברים והדרשות והן על סמך תיאורה העשיר במשמעויות של הנסיעה עצמה.
פענוח הפרק הביוגרפי בחייו של רבי נחמן ופענוח מקומה של ארץ־ישראל ושל הַדֶּרֶךְ שֶׁל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל בהגותו ובעולמו הרוחני, הם משימות מובחנות, שמערבות גם דגשים מתודולוגיים שונים. אף־על־ פי־כן המשימות שלובות זו בזו ללא היתר. בעיוני אבקש להדגים ולהאיר עובדה זו, שחשיבותה חורגת מהשאלה המתודולוגית. מסעו של רבי נחמן לארץ־ישראל, שאת סודו אני מבקש לפענח כאן, פותח צוהר לתובנות עמוקות על אודות יחסי הגומלין בין ה'תאולוגיה' וה'מטפיסיקה' שלו ובין ממשות החיים הפנימיים והחיצוניים שלו, על האופן שבו תורתו על עולם ומלואו מבטאת ומגלמת את עלילותיו הרוחניות והקיומיות וגם ניזונה מהן; על האופן שבו זיכרון העבר של המסע מעצב את ההווה, וההווה מצדו מעצב את הזיכרון; על הדרך שבה המסע לארץ־ישראל סופח משמעויות עם חלוף הזמן ועם התפתחות סיפור החיים - או שמא מוטב לומר, על הדרך שבה חלוף הזמן והתפתחות סיפור החיים חושפים רבדים עמוקים של משמעות בסיפור המסע.
בהקשר הקונקרטי של ליבון המסע לארץ־ישראל ומקומו בחייו ובהגותו, אני שואל: לשם מה נסע רבי נחמן לארץ־ישראל ומה ביקש להשיג בנסיעתו? האם היה לו מושג ברור באשר לעשיותיו העתידיות בארץ? מה חשב לעשות בה? כיצד דימה אז את ארץ־ישראל, ומה היתה בעיניו, באותה עת, בְּחִינַת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל? האם התחוור לו יותר פשר הנסיעה במהלכה? האם הפשר שנתן לנסיעתו התפתח עם הזמן, וכיצד? מה המשקל שעלינו לייחס לפרשנויות שהוא נתן לנסיעה אחרי עשר שנים ויותר? זאת ועוד: הן רבי נחמן והן תלמידו רבי נתן מלווים תדיר - בדרכים שונות - את ההסברים ואת הפרשנויות בהסתייגויות, ולפיהן סודו של המסע חורג וגולש אל מעבר לנימוקים ולטעמים שניתנו לו. ואני מוסיף ושואל: כיצד מקרינה הסתייגות זו על מעמדם של ההסברים והפרשנויות? מה תפקידם של הסוד במסע ושל תפיסת המסע כאפוף סוד וכאוצֵר סוד בהנבעת ההסברים? כיצד הוא מעצב את יחסיהם של הרבי וחסידיו, שעומדים בעמדות שונות כלפי הסוד? ענייני בשאלות אלה חורג כאמור מעבר לענייני ברבי נחמן ובמסעו לארץ־ישראל: השאלות נוגעות בסודם של החיים האנושיים בכלל, שממשותם והרפלקסיה עליהם אינן ניתנות להפרדה זו מזו. עיוני ברבי נחמן ובמסעו יתפתח לאור שאלות אלה ומתוך הפריזמה הרחבה שהן פותחות, ואני סבור שבכך נוכל להתעשר גם בתובנות כלליות על 'סוד החיים האנושיים' וגם בטעמיו ובגווניו הדקים של המסע לארץ־ישראל.
קֹדֶם שֶׁנָּסַע לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל הָיָה בְּקַאמִינִיץ - את מסענו להבנת מסעו של רבי נחמן לארץ־ישראל אפתח בקריאה של פרשת הנסיעה הקודמת ההיא לקאמיניץ (פרק ראשון), ושל תיאור המסע עצמו (פרק שני). לא נשעבד את קריאתנו לתובנותיו המאוחרות של רבי נחמן על אודות המסע, אלא ננסה להאזין לסיפור התגלגלותם של הדברים. סיפור זה אמנם נכתב בעצמו במבט לאחור, ממרחק של שנים - רבי נתן, שהוא הביוגרף כותב הדברים, לא היה באותה עת תלמידו של רבי נחמן, והוא נספח אליו רק זמן רב אחרי הנסיעה; אך בכל זאת, מטרתו של רבי נתן היתה לתעד את הדברים כסדר התרחשותם כפי שמסרו לו עדים בשעת מעשה, ועדותו טבועה בחותם של הקפדה ומהימנות.4 בהמשך (פרק שלישי) יפנה עיוני להסברים־רמזים שנתן רבי נחמן עצמו לנסיעתו, בפירוש או במשתמע. ההסבר המפורט ביותר (והמאוחר ביותר) להַדֶּרֶךְ שֶׁל נְסִיעַת אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל ניתן בתורה עח שנזכרה לעיל. הקריאה בתורה זו (פרק רביעי) והעיון בנסיבות אמירתה (פרק חמישי) סמוך לפטירתו של רבי נחמן בסתיו 1810 (למעלה מעשר שנים אחרי הנסיעה), שתועדו בנפרד בספר חיי מוהר"ן, יחתמו את דיוניי בטקסטים שעניינם המפורש הוא הנסיעה ומשמעותה. אז אפנה (פרק שישי) לגיבוש מבט כולל על טקסטים אלה ועל המסע לארץ־ישראל. המפתח לסודו של המסע הוא, כך אטען (פרק שביעי), מושג הסוד עצמו: הבנת טיבו ותפקידו של הסוד בתור שכזה - הבנה שהיבט חשוב בה הוא הבנת גבולותיה וגדרותיה של כל הבנה מוגדרת - היא השער לסודו של המסע, לסוד חייו של רבי נחמן, ומתוכם לסודם של החיים האנושיים.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.