מסע חזרה אל הבית שבגד

מקובל בעידן הנוכחי של ביקורת הספרות לומר כי יצירה ספרותית רגילה אמורה לעמוד לשיפוט הקורא כמעט ללא קשר לכותב. כאשר הכתיבה היא סוג של עדות, ממואר וחוות דעת, ועוסקת ברבדים העמוקים ואף האינטימיים של קהילה ואנשיה, שהכותב הוא חלק מהם, נראה לי שיש דווקא חשיבות בהצגת הכותב והרקע שלו.

הגעתי לקיבוץ כפר עזה עם גרעין נח"ל לאחר מלחמת ששת הימים. הקיבוץ בן העשר היה צמא לחברי גרעין חדשים. השתלבנו מהר בענפים השונים ובפעילות החברתית והניהולית. השתבצנו בתור ללימודים, ובגיל 30 לאחר ארבע שנות לימוד הנדסה באוניברסיטת בן־גוריון, כבר נבחרתי להיות מרַכז משק. במשך 55 השנים הבאות, עד היום, הייתי מעורב בחיים העסקיים והחברתיים של הקיבוץ.

עבדתי בשדה וכעובד ייצור במפעל, ונשלחתי על ידי הקיבוץ לעבודת ניהול במפעלים האזוריים שבשער הנגב. לאחר מכן עבדתי במפעל הפלסטיק של הקיבוץ במשך למעלה מעשור. באמצע שנות ה־90 של המאה הקודמת אִפשר הקיבוץ לחבריו לצאת לעבוד מחוץ לקיבוץ, ואני יצאתי לעבוד בחברת הביטוח הקיבוצית. טיפלתי כנציג החברה בעשרות קיבוצים באזור הדרום. במקביל, ונוסף לעבודה, למדתי היסטוריה, משפטים לתואר שני, ולימודי פרשנות בבר־אילן. לאחר ארבע שנות מחקר הגשתי עבודת דוקטורט שעסקה בתהליכי השינוי בתנועה הקיבוצית ובקיבוצים במהלך שלושה דורות. עבודת המחקר, בהנחיית פרופ' אבי שגיא וד"ר דורית למברגר, זכתה בפרס המכון לחקר הקיבוץ שבאוניברסיטת חיפה. בעשור האחרון אני יועץ בתחום ניהול הסיכונים והביטוח לעשרות קיבוצים ועסקים קיבוציים. במהלך כל השנים הייתי שותף פעיל בחיי הקיבוץ שלי, בוועדות, בהליך השינוי, וכיועץ בתחום הביטוח לקיבוץ ולמפעליו.

שלושת המרכיבים בחיי הקיבוציים — היותי חבר קיבוץ ותיק ושותף פעיל בקיבוץ במהלך חמשת העשורים האחרונים, ההיכרות העמוקה עם עשרות קיבוצים מהצפון ועד הדרום שאותם ליוויתי בתהליכי השינוי שהם עברו, לרבות הצמיחה הדמוגרפית ושיוך הדירות, ולבסוף, הרקע האקדמי שלי בתחום חקר הקיבוץ — כל אלה מקנים לי את תחושת הביטחון לערוך את התצפיות ולכתוב התרשמויות על מציאות קיבוצית חדשה וטראומתית שלא היינו מוכנים אליה ושיש לכולנו קשיים גדולים מאוד להבין אותה ולהתמודד איתה.

שתי הערות אישיות נוספות. הערה ראשונה: מלימודי ההיסטוריה אני מכיר היטב את הסיפורים הקשים של הקיבוצים ניצנים ויד מרדכי במלחמת העצמאות. בשני הקיבוצים יש לי חברים בני גילי שהיו ילדים קטנים בתקופת האירועים של מלחמת עצמאות ואיבדו את אבותיהם בקרבות שהתנהלו בקיבוציהם. הם חלקו איתי בעבר את סיפורם. הבנתי כבר לפני שנים שהטראומות אינן נעלמות, הן רק מסתתרות מתחת לעור ונחשפות לעין השמש בתנאי מצוקה.

והערה שנייה: הוריה של רעייתי הם שורדי שואה. חותני בן ה־98 חי וצלול. נושא השואה ליווה את משפחתנו הרחבה לכל אורך השנים. ילדיי נושאים איתם את חותם הדור השלישי, וכנראה גם נכדי שגדלים והולכים וזוכרים את השואה. מזיכרונות שואה אין שחרור. בימים שאחרי 7 באוקטובר, שבהם האירועים הלכו והתבהרו מול עינינו הפעורות מתדהמה ומול עשרות הקברים של חברינו וילדיהם ושני עשרות הנעדרים, קשה היה לא להשתמש או לחשוב מדי פעם על המילה הנוראה "שואה" לתיאור מה שעבר עלינו. פתאום הרגשנו וחווינו קרבה, שלא היינו מסוגלים לחוש קודם, אל השורדים מלפני 78 שנים. נראה שיש קווי דמיון, לפחות ברמה האישית והקהילתית.

שתי התֵמות הללו מלוות אותי בזמן הכתיבה ואינן נותנות לי מנוח, כי בכל נושא שאני עוסק בו יש ילדים שיצמחו להיות מבוגרים ומבוגרים שימשיכו את חייהם, ואלה גם אלה יישאו צלקות שאינן נרפאות. זה כולל גם אותנו — רעייתי, אני, ילדינו ומשפחותיהם ומשפחת אחותי, ילדיה ונכדיה הקטנים, שהם שכנינו בכפר עזה וחוו על בשרם את האירועים הקשים.

"למי מכוּון הספר?" אני נשאל.

בראש ובראשונה לחבריי למצוקה, בתוך הקהילה ומחוצה לה. אלה שהיו שם ואלה שאכפת להם מ"אלה שהיו שם" — והם רבים מספור. בנוסף, לחוקרים בתחומים השונים שקשורים לאירוע ולמעגלי מחקר המקיפים אותו ואשר זקוקים ל"מישהו מבפנים" שיאיר פינות "שרואים רק מכאן", ולבסוף לכל מי שמנסה לעזור, ויש רבים כאלה, ולהבין טוב יותר את שעבר עלינו, שכן חלק מאיתנו נהפכו ב־7 באוקטובר לאילמים.

ה"נגיעות" האקדמיות המפוזרות בספר תפקידן כפול: להסתייע במחקר בתחומים השונים כדי לנסח את תחושותינו הגולמיות במונחים שמקובלים בדיסציפלינות השונות, דבר שיקל על קבלת סיוע והקלה, ולהראות לשותפי לאסון ש"הם לא המציאו" את התחושות הקשות שמלוות אותנו מאז אותו יום. רוב התחושות נחוו כבר על ידי אחרים בסיטואציות שונות. עם זאת, יש לתחושות ולרגשות הללו אפיונים מוכרים, ולעתים אף מַרפא. יש תקווה.

את הדברים כתבתי כפרגמנטים — פיסות כתיבה עצמאיות. אין להם סדר ואין להם רצף, ניתן לקרוא אותם בכל סדר שהוא. כל פרגמנט עומד בפני עצמו ויש לו בעיניי חשיבות רבה. עם זאת, כולם יחד מציגים תמונה פנורמית מורכבת וקשה, שדורשת מאמץ גדול לקלוט אותה על כל רבדיה.