מספר הסיפורים ממרקש

האמת היא מה שחשוב, בסופו של דבר.

ובכל זאת, כשאני חושב על האירוע שסימן את קץ נעורי, אני מגיע למסקנה אחת בלבד: אין אמת.

ייתכן שיש סיבה להאמין לאותו פילוסוף שהבין, לאכזבתו, שהאמת היא בדיוק מה שמשתנה ברגע שהוא נחשף, ובכך הופך לדעה אחת מִני רבות, פתוחה לדיון, נתונה לוויכוח, שנויה במחלוקת, ואין מן הנמנע שתעטה נופך מיסטי.

במילים אחרות, אין אמת.

או, בניסוח אחר: האמת היא כל מה שסותר את עצמו בהכרח. אולי זה מה שעולה מהסיפור שלי. כך אפשר להסביר מדוע במקום האמת אני מציע לכם נחמה גדולה יותר: חלום.

מַסַאא אל־ח'יר: ערב טוב. הרשו לי להציג את עצמי. שמי חסן. אני מספר סיפורים, שַליטהּ של ממלכה נרחבת מכפי שתוכלו להעלות בדעתכם, ממלכת הדמיון. הזיכרון שלי כבר לא מה שהיה פעם, אבל אם נוכל להסכים על מחיר דמוקרטי, אספר לכם סיפור שכמותו, אני מבטיח, לא שמעתם מעולם. סיפור אהבה, כמו כל הסיפורים הטובים ביותר, אלא שיש בו גם תעלומה, כי הוא נוגע להיעלמות של אחד הנאהבים, או של שניהם, או של אף אחד מהם. זה קרה לפני שנתיים, או חמש שנים, או עשר, או אולי עשרים וחמש שנה. הפרטים האלה אינם חשובים. גרגירי אבק ורדרדים היו תלויים באוויר באותו ערב בדיוק כמו הערב, דוכני הפירות והתבלינים שילחו תִמְרות אור בהירות, כרוחות רפאים מדבריות, והלמוּת התופים הגועשת עלתה וירדה כגופים המתגלים בחול, ובסופו של דבר עצרה העיר האגדית מלֶכת בשל קורותיהם של בני הזוג. היו אלה אירועים ששינו לנצח את פניו של מקום המפגש הנודע, גֶ'מַע אל־פְנא, שהיא אולי כיכר־העיר המסתורית בעולם ושִמעה יצא למרחוק באינספור סיפורים.

הרשו לי לחזור: האמת שבסיפורי אינה מן העניין, בדומה לשאלה אם האיש הוא שנעלם או האישה, או שמא שניהם נעלמו, או אף אחד מהם. בסופו של דבר חשובים החיים, האוויר שאנו נושמים, תנועת הגלים, נדידת החולות על פני הדיונות, ובכל גרגיר של חול משתקפות נקודות ראייה ועדויות סותרות.

איזו שפה אתה דובר, איש זר? אנגלית? בסדר גמור, אנסה כמיטב יכולתי, אם כי הצרפתית שלי טובה יותר, ובערבית, כמובן, יהיה לי הכי קל. ספר לי מאיפה אתה. מרחוק? אני מבין. זה לא משנה. כאן בג'מע כולם זרים. אינני מנסה לחטט, אבל זו היכרות ראשונית, והיא הכרחית לעיצוב ההמשך. שב, בבקשה, והצטרף למעגל מאזיני. בהתחלה הקרקע אולי תהיה קשה ולא נוחה, אך מרבד הקסמים שאטווה במילותי מיד יישא אותך הרחק מכאן. הרשה לי למזוג לך מעט תה עם נענע, שילווה את הסיפור. יש לנו מסורות אירוח משלנו. יש דרך מסוימת לעשות את הדברים. אם לא אדאג שתרגיש בנוח, איך אוכל לצפות שתקשיב למה שיש לי לומר? סיפור הוא כמו ריקוד. כדי לתת לו חיים דרושים שני אנשים לפחות, זה שמסַפר וזה שמקשיב. לפעמים התפקידים מתחלפים, והנותן הופך מקבל. שנינו מדברים, שנינו מקשיבים, ואפילו השתיקות נטענות במשמעות. ממספר קטן של מילים רגילות לחלוטין הולך ונטווה האריג, שנדמה כחלום אבל הוא קרוב דיו למציאות, מציאות חמקמקה על פי רוב. זהו מעשה של אמון הדדי, מלאכת דמיון משותפת. השאלה היא אם נוכל לבטוח זה בזה, והמבחן גלום בסיפור שניצור ביחד, בפיסות העבר שיצופו על פני ההווה. אולי דווקא מה שאיננו זוכרים יהיה זרע המעשייה שלנו, יַקנה לה גרעין של אמת ויהפוך זיכרון למיתולוגיה.

אבל אלה הם הרהורים שחגים במעגלים בלי סוף או התחלה, כמו עשן באוויר. הם טובים לערבים ארוכים של התבוננות פנימית עם חברים, בעמק האוּריקָה הירוק שבין הרי האטלס, מקום הולדתי, אם כי יכולתי להיות גם מאַסַאווירָה שקירותיה לבנים, לחוף האוקיינוס האטלנטי, או מזָגוֹרָה החולית, זו שמעבֵר לשורשי הר הטרשים האחרון שבתחומה משתרע השיממון הזהוב של הסהרה. כולם מקומות יפים מאוד, ואני מגיע מכל אחד ואחד מהם, בהתאם לסיפור המסוים שאני מספר, בהתאם לטעמו המיוחד, לאווירה ולנסיבות. כך אנו עושים את מלאכתנו, אתה מבין, כשעין אחת במציאות והשנייה נטועה עמוק בפנטזיה. זה עוזר להרחיב את גבולות הסיפור, במיוחד בהתחשב בכך שאינני מרבה לטייל, בוודאי לא כמוך, או, למשל, כמו אחי מוּסטפא. אבל הייתי ברַבּאט ובקזבלנקה, ובכוונתי להגיע ביום מן הימים למקומות רחוקים יותר כמו מֶקנֶס, פֶס וטנג'יר. שמות אגדיים, ערים אגדיות: יש להן היסטוריה ארוכה ועשירה, וקסמן מפתה עד מאוד. עד אז, כל חורף אני עושה את המסע הזה למרקש, להימלט מהקור הקשה של הרמה, של המדבר או של הים — תלוי איפה אני באותה שנה — אבל גם משום שאני נמשך להתמודד עם מה שקרה בלילה ההוא, כאן בג'מע, כשבאוויר פשט חשד שמשהו אינו כשורה עוד בטרם הפציעו שני הזרים בפעם הראשונה, שהיתה, כפי שהתברר בהמשך, גם האחרונה.

כי הם עדיין טורדים את מנוחתי.