מעבר לכביש

 פרק א' ללא בית

ערבים יכולים להתנפל עלי כשאֵרֵד מן האוטובוס, לבדי בתחנה... כמו שהרגו את אבא שלי. אם אף אחד לא יבוא לפגוש אותי, איך אדע לאן ללכת? אולי הנהג ישכח להגיד לי איפה אני צריך לרדת? אז אמשיך לנסוע הלאה... לאן? מה יהיה?

האוטובוס נסע, ורובי, נער כבן 10, בהיר שיער ותכול עיניים, ישב בספסל הקדמי, כולו מתוח ונרגש. הכול היה מפחיד ומאיים. זיכרונות העבר וכל מה שאירע לו, ההווה והנסיעה אל הבלתי ידוע, ובעיקר - העתיד ומה שהוא צופן לו במקום החדש, שאליו הוא נוסע עתה. הוא הביט אל הנוף החולף מעֵבֶר לחלון וניסה לא לחשוב, לא לדאוג, לא לנחש מה יהיה. אך לא הצליח בכך.

המחשבות, הזיכרונות והחששות טָרְדוּ אותו ללא הֶרֶף כל החודשיים האחרונים הללו. לוּ רק יכול היה לְהָקִיץ משנתו לקרוא לאבא, כפי שהיה עושה תמיד כאשר חלומות רעים היו פוקדים אותו; ואבא היה בא אליו, מלטף את מצחו ולוחש באוזניו, "זה רק חלום, רובי. התעורר, בן שלי..."

אך זה לא היה חלום, היתה זו המציאות, שבה אבא לא יכול היה לבוא, כיוון שהוא איננו. נהרג. "מת" - אמרו לו. אבל רובי לא יכול להבין זאת: כיצד, כיצד ייתכן שאלוהים משלים עם כך שלילד אחד לא יהיו לא אבא ולא אמא? זה כל כך לא הוגן, לא צודק. פתאום הוא נשאר יתום, עזוב לנפשו בכל העולם כולו.

את אמו לא זכר כלל. היא מתה כשהיה תינוק, ורק הוא ואביו נשארו. אביו היה עבורו הכול - אמא ואבא, סבא וסבתא, דוד ודודה. לא היתה להם משפחה קרובה בארץ. אבל רובי לא היה זקוק לאיש, היה לו את אבא. יחד היו מטיילים, אביו היה מספר לו סיפורים נפלאים, היה משחק ומשתעשע עימו. האב היה פועל בניין ונֶעֱדַר פעמים רבות מן הבית. אך רובי תמיד חיכה לו, ידע כי כשרק יוכל אבא להתפנות, הוא יבוא אליו. לכן לא היה אכפת לו לחכות לבדו בדירה הקטנה שבמרתף, או לשבת על גדר האבנים בחוץ ולהביט אל הרחוב, בציפייה לאב שיבוא. והוא תמיד בא. עד...

היתה זו שעת לילה מאוחרת. רובי ציפה לאביו במרתף האפלולי, אך במקומו בא קרוב-רחוק שלהם ואמר לרובי כי אבא לא יבוא עוד. האוטובוס שבו נסע לעבודה מחוץ לעיר עלה על מוקש שהניחו פּוֹרְעִים ערבים, ואבא לא יחזור עוד לעולם.

אותו אדם הוא שסידר כי רובי יישלח למשפחה אוֹמֶנֶת במושב בגליל. מה יהיה שם? איך ינהגו בו? וכיצד בכלל יידע איפה הוא צריך לרדת? ניסה לצוד את מבטו של הנהג במראה, להזכיר לו את קיומו, אך הַלָה היה מרוכז בנהיגה ולא שם ליבו כלל לילד היושב חָרֵד ומתוח מאחוריו.

איש מבין נוסעי האוטובוס לא התעניין בילד בן ה-10, שחש עצמו בודד ועזוב כל כך. לרובי זו לא היתה תחושה חדשה. הוא חש אותה בחריפות רבה מאז הלך אבא ולא חזר. אך היום היתה התחושה חזקה ושונה מתמיד, בגלל הנסיעה אל הבלתי ידוע... ומה אם איש לא יחכה לו בתחנה? מה יהיה אז? ערבים עלולים לירות בו. היו אלו ימי מְאוֹרָעוֹת בארץ - מאורעות תרצ"ח (1939) - והיתה סכנה ללכת לבד בכבישים. ואם יצליח להגיע בריצה מן התחנה אל המושב - איך ימצא את הבית שאליו הוא צריך ללכת?

הם נוסעים כבר שעות. באמת זה כל כך רחוק? אולי כדאי שיביט החוצה, אז לא יהיה עצבני ומתוח כל כך. לא כדאי לשאול שוב את הנהג, הוא כעס עליו כששאל בפעם הקודמת. מה יש? שאל בסך הכול פעמיים או שלוש, לכל היותר ארבע. האם זה כל כך נורא?

הוא נעץ את מבטו בחלון. בצד הכביש השְׂתָרעוּ שדות ירוקים, משובצים בפרחים צבעוניים. כמה יפה כאן... ממש כמו בסיפורים שסיפר לו אבא על הגליל. מעולם לא יצא קודם לכן מן העיר, אך אבא היה מעלה זיכרונות על הימים שבהם עבד כאן בסלילת כבישים, לאחר שעלה לארץ. "א-בא... א-בא... אבא שלי... למה עזבתָ אותי, אבא? מי יספר לי עכשיו סיפורים? ומי יהיה לי אבא? איך יכולת לעשות את זה לי, לרובי שלך? א-בא!..."

"הֵי, ילד, זה כאן!" קרע פתאום קול את קוּרֵי הרהוריו, "כאן אתה צריך לרדת."

כאן? פתאום רצה להוסיף ולנסוע, לא לעמוד מול פני החדש, הזר.

"נו, ילד? או שאתה משגע אותי 'מתי כבר', וכשמגיעים אז אתה..."

רובי אחז במזוודה המרוּפֶּטֶת שלו וירד מן האוטובוס. הכביש היה שומם, הוא לא ראה יהודים וגם לא ערבים. איש לא חיכה לו בתחנה. מעֵבֶר לכביש ראה בתים לבנים, שדות, מטעים, געיית פרה נשמעה מרחוק. הוא הביט סביבו בחשש. האוטובוס כבר נסע, ועד מהרה נעלם בעיקול הכביש. עתה נותר בודד לנפשו.

זה בוודאי שם, החליט, צריך לשאול על משפחת זילבֶּרְמָן.

רובי גרר את המזוודה הגדולה ופסע לעבר המושב, אל הבית החדש שלו. האם יהיה לו טוב כאן? ואיך היא משפחת זילברמן הזו? האם יש להם ילדים בני גילו? ובכלל, איך יהיה כאן?

"זילברמן?" ענה לו נער רכוב על חמור שעבר בדרכו. "זה שם, לך ישר, ואחר כך שמאלה ושוב ישר."

מבולבל היה מכדי לעקוב אחר ההוראות. שאל עוד פעם ופעמיים עד שהגיע.

"זילברמן?" עמד ליד דמות כפופה שניכְּשה עשבים בערוגת הירקות, "כן, זה כאן." לרגע קל הרימה האישה את ראשה ושוב חזרה לעבודתה.

זה אכן היה כאן. בֵּית לבֵנים קטן, גג רעפים אפור. לול בחצר, כמה פרות, ירקות, עצי פרי אחדים. מישהי היתה שם - כנראה בעלת הבית, שהיתה עסוקה מכדי להתפנות אליו.

"אני... רובי, זאת אומרת ראובן כָּגָן... אני..." מילמל בניסיון לעורר תשומת לב.

"אתה?" סקרה אותו במבט בוחן, "אמרתי להם שם, בָּעֶזרה הסוציאלית: טוב, שיהיה ילד, אבל אחד שמסוגל לעבוד, לעשות משהו. אז תראו מה הם שלחו לי! בסדר, בסדר, מה אתה בוכה?!"

"נו, נו, מה אתה עומד? אולי אתה מחכה לתזמורת שתקבל את פניך? אֶה? אתה יכול להיכנס הביתה. שם זה הבית."

זו היתה קבלת הפנים שזכה לה, והיא לא הבטיחה טובות.

ואכן לא היה לו טוב שם. המשפחה האומנת במושב לא היתה כלל המשפחה שיִיחֵל לה כל כך. רבקה, האֵם, לא היתה אֵם חלומותיו. היו לה חמישה ילדים, רפת, לול, גן יָרָק. תמיד היתה עסוקה וטרודה, נרגזת ועייפה. זילברמן האיכר לא היה דומה כלל לאביו שלו. מעולם לא היה פנוי, אפילו לא לילדיו. הבית היה צר מֵהָכִיל ולא נמצא בו מקום לילד החדש והזר, לא בחדרים ולא בלבבות. גם בבית-הספר לא מצא רובי את מקומו, היה לו שם רע ועצוב.

בשעות היום היה מצליח איכשהו להחניק את הבכי הכבוש בגרונו, אך בלילות היה בוכה. מתוך האפֵלָה היו מגיחים ובאים אליו סיוטים מפחידים, ואז היה צועק מתוך שנתו ומפריע את מנוחת בני הבית.

"אני עובד כל היום כמו חמור, ובלילה אי אפשר לישון כאן!" היה רוטן זילברמן האיכר. הוא לא היה איש רע מטבעו, אך חייו היו קשים, גם בלעדֵי הילד הזר הזה, שלא מילא כלל את התקווֹת שתלו בו. "הבטיחו עוד זוג ידיים עובדות והנה... מה מסוגל לעשות ילד בן עשר, שנראה כבן שבע? אה?" היה רוטן באוזני אשתו.

"רק מצב-רוח רע הוא עושה בבית, ולא נותן לישון בלילות," היתה זו מוסיפה משלה.

רובי השתדל בכל כוחו שלא לדבר מתוך שנתו, אך לשווא. להיפך, המחשבות על כך רק הגבירו את המתיחוּת בנפשו, ובְשֶל כך סבל מחלומות נוראיים עוד יותר.

"ראובן היתום בעל החלומות," היו הילדים לועגים לו בבית-הספר. בני משפחת זילברמן לא שמרו בסוד את סיוטי הלילה שלו, והתלמידים ראו בכך דבר מצחיק ומשעשע מאין כמוהו.

לא טוב היה לרובי בבית-הספר, ולא טוב היה לו בבית.

העבודה היתה קשה, אך מי שלא עבד במושב נחשב לאוכל לחם חֶסֶד. רובי ידע זאת והבין שעליו לעבוד. אסף ביצים בלול, ניכֵּש את גן היָרָק, עשה כל מלאכה וקיווה שאולי בכך יקנה את ליבם של בני המשפחה. אולי בזכות עבודתו יחבבו אותו והוא יזכה לבית חדש במקום הבית שאבד לו. אך לשווא, ככל שטרח ועמל, עדיין נשאר נטע זר. המצב החריף עוד יותר כשהתשלום שהובטח תמורתו בּוֹשֵש להגיע.

"הם בוודאי חושבים שקיבלנו אותו בגלל העיניים היפות שלו, אה?" רטנה האישה ולא שמה ליבה שרובי מאזין לדבריה, "זה לא כוח עבודה זה... עכשיו גם לא משלמים בשבילו, אז למה לנו כל הכאב-ראש הזה?!"

שתיקתו של זילברמן האיכר העידה על כך שהוא חושב בדיוק כמוה.

מה יהיה איתי? חרד רובי בליבו, לאן אפנה אם הם לא ירצו בי יותר?

"אל תדאגו," ניסה להרגיע את מארחיו, "ישלמו, הם אמרו, הכסף יגיע... תראו..."

"יגיע, יגיע, כשיבוא המשיח," כעסה אשת האיכר, "כבר חודשיים לא קיבלנו פרוטה."

וכשהחודשיים הללו התארכו והיו לשלושה וארבעה חודשים - שילחו את רובי מן המושב.

שוב גרר רובי את המזוודה שלו אל תחנת האוטובוסים. קיץ היה עתה. השדות השתרעו סביב, כמו מתעלפים מחום ויובש. "בעצם, טוב שזה כך," חשב רובי, "לוּ הכול היה ירוק, עם פרחים פורחים ושמש בהירה, הפרֵידה אולי היתה קשה יותר..." ואילו כך לא חש כל צער. להיפך, הוא, שמח לנסוע. הוא לא אהב את החיים במושב, לא את משפחת זילברמן הרוטנת ולא את ילדיה המרגיזים ואת חבריו לכיתה שלעגו לו.

האוטובוס נעצר לידו בחריקת בלמים והוא עלה עליו. ליד החלון היה מושב פנוי. רובי ישב כשהוא לוֹפֵת בידו את כרטיס הנסיעה שקיבל בוועד המושב. אם יֹאבַד הכרטיס, יורידו אותו באמצע הדרך... היה ליבו מלא חרדה. אל אותו קרוב-רחוק שלחו אותו, אך הוא ידע כי לא יוכל להישאר אצלו זמן רב, הוא הבין שאין שם מקום בשבילו. הדוד יחפש בוודאי מקום אחר למענו, שוב מקום חדש וזר. מה יהיה טיבו של אותו מקום חדש? האם ירגיש שם כמו בבית? ואולי יצליח לשכנע את הדוד להשאירו אצלו? הוא לא יפריע, יהיה ילד טוב... באמת באמת!

אבל כלום לא יעזור, הוא יודע, איש אינו רוצה בו. פעם היה ילד של אבא, כיום אין לו איש בעולם.

"אנחנו מאוד מצטערים, אבל פה זה לא עזרה סוציאלית," כך אמר לו האיכר. גם הדוד הוא לא עזרה סוציאלית. המבוגרים הללו אינם מוכנים לעשות דבר בשביל ילד, כלום. הם איכזבו אותו, כולם: אמא שמתה לפני שהספיק להכירה, אבא שרק הוא היה לו בעולם, המשפחה האומנת שדחתה אותו, והדוד שלא רצה בו ואפילו לא עמד בהתחייבויות הכספיות שלו. לא כדאי לקוות, חשב, כי תמיד מתאכזבים לבסוף.

השנה האחרונה הפכה את רובי לנער קשוח, סַפְקָן וחסר אמונה. עכשיו כבר לא בכה. עיניו היו יבשות ומביטות סביב במבט מציאותי. אין מקום בעולם לילד שאין לו הורים. איש אינו מוכן לעשות משהו ללא תמורה, ומאין ישיג כסף לשלם למארחיו? הרי הוא ניסה כבר לעשות זאת בעבודה, אך עבודתו לא הספיקה כנראה...

ומה יהיה עליו עכשיו? ודאי גם הדוד יאמר, 'מצטער, אני לא עזרה סוציאלית...' ומה יהיה איתו אז? לאן ילך? מי ייתן לו לחם לאכול ובגד ללבוש? מי יעניק קורת-גג לראשו?

"מצטערים. אנחנו לא עזרה סוציאלית," הלם המשפט בראשו. ואז לפתע הבין כי מהמשפט הזה משתַמֵעַ שמי שהוא כן עזרה סוציאלית צריך לעזור לו. זה כנראה תפקידו, לא? הרעיון ניקר במוחו ולא הִרְפָּה: אם הוא יבוא אל "העזרה הסוציאלית" ויבקש שימצאו לו בית - אז אולי... הן זה התפקיד שלהם, לא?

כן, זה מה שעליו לעשות. כשהגיע האוטובוס לעיר הגדולה, החליט רובי שלא ללכת לבית הקרוב אלא לחפש את העזרה הסוציאלית. הוא לא תלה בכך תקווה רבה, אך חשב שאולי בכל זאת שם יעזרו לו, ימצאו לו בית, משפחה, נפש שתדאג לו ותטפל בו. קשה כל כך לילד בן 10 להיות בודד לנפשו בעולם הגדול...

לאחר חיפושים ממושכים הגיע סוף סוף אל בית ברחוב צדדי והקיש קלות על דלת אפורה.

"יבוא," נשמע קול אישה מאחורי הדלת הסגורה.

רובי פתח את הדלת ונכנס פנימה, אל חדר קטן ודל למראה. ליד שולחן עמוס ניירות ישבה אישה, שְׂערה אסוף לפקעת מאחורי ראשה. היא הרימה את עיניה מעל הניירות שעל שולחנה והביטה בו.

"כאן העזרה הסוציאלית?" שאל רובי.

"כן," השיבה, "במה אוכל לעזור לך?"

רובי התיישב על הכיסא ממולה ולרגע קל נתקף מבוכה. "אני..." גימגם מבויש, אך מייד, כמי שאין לו מה להפסיד עוד וזו לו הכתובת היחידה, פתח וסיפר:

"אני... יתום כמו שאומרים... אבא ואמא שלי מתו. אין לי אף אחד... הדוד שלי... זה לא בדיוק דוד, קרוב-רחוק שלנו... הוא סידר... שלח אותי למושב בגליל... אבל כנראה הפסיקו לשלם, אז הם שלחו אותי בחזרה... ועכשיו אני לא יודע לאן ללכת. אצלו אין מקום בשבילי. ואני..."

האישה הסתכלה עליו במבט טוב שכזה, כמו שאבא היה מביט בו פעם כשהאזין לדבריו. "מה שמך, ילד?"

"שמי רובי, זאת אומרת, ראובן כָּגָן, ואני... אני רעב," בלע את רוקו.

"ובכן, דבר ראשון נדאג לזה," אמרה האישה והוציאה ממגירתה חבילונת עטופה. "תאכל, רובי!" פתחה את הנייר והגישה לו כריך, קילפה למענו ביצה קשה, קירבה תרמוס ומזגה תה חם ומתוק.

רובי ידע כי הוא אוכל את ארוחתה, אך לא סירב. הוא היה רעב מאוד. בבוקר יצא מן המושב ללא ארוחת בוקר ועתה השעה היתה כבר שלוש אחר-הצהריים.

"בתיאבון!" חייכה אליו.

"תודה..." מילמל בפה מלא.

"ועכשיו נראה מה אפשר לעשות למענך," התבוננה בו רגע ארוך בשתיקה. היא פתחה מגירה ושלפה מעטפה, הוציאה מתוכה מכתב מקופל ועיינה בו. ממקום שִׁבְתוֹ, מעֵבר למכתבה, ראה את הדף. כמה שורות בכתב-יד, בעיפרון.

"מה כתוב שם? ובמה זה יכול לעזור לי?" תמה.

"נדמה לי שיש כאן בדיוק פתרון לבעיה שלך," אמרה יותר לעצמה מאשר לו.

"את חושבת שתוכלי לעזור לי?" שאל בהיסוס.

"חיים בר-נחום הוא האיש המסוגל לעזור לך," השיבה לו.

"חיים בר-נחום?"

"כן. אשלח אותך אליו, אל בֶּן-שֶׁמֶן."

"בן-שמן?" רובי שמע על המוסד הזה. הוא ידע: זהו מקום שהחיים בו עולים כסף רב. "אבל אין לי מי שישלם בשבילי," אמר, "זאת הבעיה שלי."

"הבנתי בדיוק," השיבה בחיוך, "פה יש רעיון חדש. המחנך חיים בר-נחום ואחת העובדות - זהבה פוּקס שמה - החליטו לאמץ כמה ילדים כמוך, שאין להם כסף, ולכן אינם יכולים להיקלט בשום מקום אחר. זו תהיה מֵעֵין משפחה, ילדים בגילים שונים ושני מבוגרים. אתה מבין, רובי?"

הוא לא הבין בדיוק. למען האמת, העניין כולו לא נראה לו הגיוני. "ולא יצטרכו לשלם בשביל זה?"

"אתם תשלמו בעבודה. תלמדו ותעבדו. זהו הרעיון."

גם במושב עבד, ובכל זאת רצו כסף ושילחו אותו בחזרה כשהתשלום לא הגיע.

"אם נזדרז עכשיו נספיק, אני מקוָוה, להגיע לאוטובוס היוצא אחר-הצהריים לבן-שמן," אמרה.

רובי היה מופתע. שום דבר עדיין לא הסתדר כל כך מהר. שבועות חלפו עד שהדוד הצליח למצוא עבורו את אותה משפחה במושב. הוא הביט בה כלא מאמין. "עכשיו? זאת אומרת... כבר?"

"אפשר גם מחר. אבל חשבתי שאם הבאת איתך את כל חפציך ואתה מוכן... רק השבוע קיבלתי את המכתב הזה מחיים בר-נחום, ונראֶה לי שזהו הפתרון הטוב ביותר בשבילך."

באמת, למה לא? הרי אין לו לאן לפנות, ומוטב כך. ייסע למקום שהיא אומרת.

"מייד. רק אכתוב מכתב לחיים בר-נחום." אמרה. כתבה מילים אחדות על דף לבן, הכניסה אותו למעטפה וקמה על רגליה. "נלך רובי, ואל תשכח למסור את המכתב לבר-נחום."

הם יצאו מן החדר. האישה נעלה אחריה את הדלת. יחד פסעו לאורך הכביש, אל תחנת האוטובוסים. בפינה היה קיוסק, ורובי נעצר על ידו.

"אתה עוד רעב, רובי?" שאלה אותו, "בוא, אקנה לך משהו."

"לא, לא. אני שבע לגמרי."

"אולי סוכריות? שוקולד? משהו מתוק?"

ממתקים? זמן רב כל כך לא טעם טעמם של ממתקים. שם, במושב, אם היו מביאים פעם ממתק כלשהו - לא נשאר מעולם פירור בשבילו. חמשת הילדים חשו עצמם תמיד ראויים יותר להנאה. אך הפעם לא הממתקים הסבו את תשומת ליבו.

"לא, לא, הסתכלתי על הגולות," אמר ועיניו נעוצות בכדורי הזכוכית הצבעוניים, שהיו צרורים בשקית קטנה ותלויים מעל הדוכן. גם לילדי המושב היו גולות כאלו. הוא שיחק בהן הרבה. היה "מלך הגולות", שֶכֵּן תמיד הרוויח, מכולם. אך כשנסע לא הרשו לו לקחת אף אחת מהן, אמרו שהן לא שלו והן נשארו שם. חבל... והרי הן כן היו שלו, הוא הרוויח אותן! עשו לו עָוֶול שלקחו אותן ממנו...

"הנה האוטובוס—" אמרה והצביעה לעבר הכביש, "עמוד בתור, רובי. אגש לקנות לך כרטיס ומייד אחזור."

רובי קרב אל התחנה. אוטובוס משוריין נעצר, וכמה גברים ונשים עלו אליו. הנער הרים את מזוודתו והביט בעניין באוטובוס, שֶלוחות פלדה משוריינים הקיפו אותו סביב סביב.

התור נע קדימה, אך רובי חיכה בצד. האם היא תספיק לחזור? שאל את עצמו בחשש.

הנהג התניע את האוטובוס...

האישה הגיעה ממש ברגע האחרון, הושיטה לו את כרטיס הנסיעה ואמרה, "הנה יש לי כאן משהו בשבילך."

"בשבילי? מה זה?" תמה רובי והביט בחבילה הקטנה שבידו.

"לעלות, נוסעים!" האיץ בו הנהג.

"שלום, רובי, ובהצלחה!" בירכה אותו האישה, שאת שמה לא ידע והתבייש לשאול.

רובי עלה וניצב ליד הנהג, "שלום!"

האוטובוס יצא לדרכו והדמות אסופת השיער נעלמה מעיניו. אפילו לא אמר לה תודה... מעניין מה יש כאן: מתנה? בשבילו? מה פתאום? הרי היא בכלל לא מכירה אותו ו...

"לשבת! לשבת!" זירז אותו הנהג.

בהילוך מתנדנד פסע רובי לעבר הספסל האחורי והתיישב. בסקרנות רבה פתח את הנייר החום. גולות?! אכן, חמש גולות נמצאו בשקית הקטנה; השקית מן הקיוסק ובה הגולות הצבעוניות.

הפעם הן שלו, רק שלו. קיבל אותן במתנה. אבל מה פתאום?... הפך אותן בידו והביט בהן, מוקסם מן הרעיון שהנה יש לו גולות משלו. עכשיו, כשירוויח במשחק לא יוכל איש לטעון שאינן שלו...

האוטובוס המשוריין יצא מהעיר ועשה דרכו לכיוון בן-שמן. היה זה בתקופת המאורעות וכנופיות ערביות ארבו בדרכים, ירו על מכוניות עוברות ומיקשו את הכבישים. האוטובוס שרובי נסע בו צריך היה לעבור, בדרכו לבן-שמן, את העיירות הערביות רַמְלָה ולוֹד, ועל כן צוּפּוּ דופנותיו בלוחות פלדה משוריינת. רובי נסע כבר באוטובוס מֵעֵין זה ולא היה בכך חידוש עבורו. הגולות שבידו עניינו אותו יותר, הוא הרגיש שהן ממש מצפות שיתחיל לשחק בהן. הוא היה כמובן מוכן לפתוח במשחק, אילו רק מצא עם מי... לבסוף הכניס אותן לכיסו והביט החוצה.

האוטובוס עבר בין פרדסים ירוקים, חלף בין גבעות חוליות. אוהל ערבי, יישוב קטן - והלאה, דרומה ומזרחה. הרהורים עלו בו: כיצד נראה אותו מקום שהוא נוסע אליו? מי יֹאמַר לו היכן לרדת? ואיך יכיר את חיים בר-נחום? זהו, בוודאי, אדם גדול וגְבַהּ קומה. אין ספק שהוא כזה. אדם רגיל אינו נוהג לקבל סתם כך ילדים... בלי שום כסף? הרי זה לא ייתכן! אבל כך בפירוש אמרה לו אותה אישה טובה בעזרה הסוציאלית. והיא באמת לא נראתה כאחת מאלו שלדבריהם אין כל בסיס או כיסוי. ובכן? אם כך אותו איש, חיים בר-נחום, חייב להיות מישהו מיוחד במינו, מין כול-יכול, גיבור אדיר שבכוחו לעשות את הבלתי אפשרי, ואולי הוא אדם עשיר מאוד?

רובי היה שקוע בהרהורים עד שהגיעו אל לוֹד. עיירה ערבית טיפוסית נתגלתה לעיניו מבעד לחלון האוטובוס. ריח חריף של עשן, שמן זיתים מטוגן וניחוח קפה, קולות רמים, המולה של עיר עסוקה וטרודה. חלונות האוטובוס נסגרו והמשוריין נאטם לקראת הסכנה הצפויה. רובי הרכין את ראשו והציץ בסדק שבלוח המשוריין הסוגר את החלון. הוא ראה את צריח המסגד המתרומם מעל בתי האבן. האוטובוס נסע ברחוב ראשי, צר למדי, שבו הצטופפו עוברי אורח, קונים ומוכרים. הוא ראה את הראשים שהתרוממו, את זיקי העיניים העוינות שנשלחו לעבר האוטובוס הנע ברחוב. שרק לא יקרה לי מה שקרה לאבא שלי... חשש רובי.

"יָאהוּד! יָאהוּד!" עלתה קריאה רוויית שנאה. אגרופים נקפצו. אבנים נזרקו לעבר האוטובוס, שהתנהל לאיטו ברחוב ההומה. הנהג לחץ על הדוושה והגביר את נסיעתו. לא היה קל לפַלֵס דרך ברחוב מלא אדם. ערביות לבושות שחור, רעולות פנים וסלים על ראשיהן עצרו הילוכן והביטו לעבר האוטובוס, כשהן מעודדות את זורקי האבנים בקריאות קולניות. מבעד לסדק הצר ראה רובי ים של אֵיבה, שנאה עיוורת ותוקפנית. האווירה היתה רוויה מתח.

"סע מהר יותר!" זירז אחד הנוסעים את הנהג.

"אולי תשב אתה במקומי?" הציע לו הנהג חֲשׁוּק שפתיים.

"זו לא דרך לנסוע יותר מהר, לברוח..." אמר האיש שישב לצידו של רובי, "צריך להשיב להם - שתי אבנים על כל אבן אחת. רק את שפת הכוח הם מבינים."

"בדיוק!" הסכים עמו הנהג, "המדיניות החדשה של יציאה אל ריכוזי הפורעים הוכיחה את עצמה. אבל לֵךְ תהיה גיבור כשיש לְךָ אוטובוס מלא אנשים ללא נשק..."

רובי האזין בעניין לדברים הנאמרים סביבו: על התוקפנות הערבית, על הדרכים החדשות לריסונה. סיפרו על 'פלוגות הלילה', 'פלוגות האש' ו'פלוגות השדה', שהתחילו לצאת אל בסיסי הכנופיות, להקדים מכה למכה; דיברו גם על הגדר שהוקמה בגבול הצפון כדי למנוע הסתננות של כנופיות; על הקמת יישובי חומה ומגדל...

הדברים היו מעניינים, והם השכיחו מליבו של רובי את החשש מפני הבלתי ידוע. העיר לוד נותרה מאחוריהם, ורובי ידע כי עוד מעט יגיעו לבן-שמן ויהיה עליו לרדת ולחפש את חיים בר-נחום. זה היה הדבר שהעיק עליו.

האוטובוס נעצר. "בן-שמן!" הכריז הנהג.

משמאלו ראה חומת אבן שהיה קבוע בה שער ברזל. נוסעים אחדים ירדו ופנו לעבר השער, בטוחים מאוד בדרכם וביעדם. מתי יהיה הוא כמותם, בטוח בדרכו ובמעשיו?

האוטובוס המשיך דרכו מזרחה, נע בכביש הצר, העטור עצים, לעבר המושב הסמוך. רובי ניצב על הכביש, המזוודה בידו והוא תוהה ונבוך.

השמש שקעה. הערב ירד. לאן יפנה עתה? בעודו מהסס ראה אדם שחרחר, צנום ונמוך קומה צועד לעברו. הוא היה לבוש מכנסי חאקי מטולאים וחולצת חאקי שכּיסֶיהָ גדולים ותפוחים.

עיניו השחורות והנוצצות נתלו ברובי, העומד נבוך על הכביש.

היה משהו במבע של האיש, שעורר מייד אמון בליבו של רובי.

הוא עשה צעד אחד לעברו, לשאול אותו, אך האיש הקדים אותו בשאלה:

"אתה מחפש אותי?" שאל כקובע עובדה.

"אני... את חיים בר-נחום אני מחפש." השיב רובי בהיסוס.

"ובכן מצאת אותי. אני חיים."

"אתה?"

"חיכיתי לך..."

"חיכית לי? אבל איך ידעת שאבוא?"

"מאז שפניתי וביקשתי כי ישלחו אלי ילדים, אני מחכה פה יום יום. ברוך בואך!"

רובי הביט בו בפליאה. הוא לא ידע שיבוא, ובכל זאת חיכה. שם, בגליל, ידעו שיגיע, אך איש לא חיכה לו. 'אין זמן,' אמרו. והוא... יש לו פנאי? באמצע העבודה בא לכאן לחכות לו. רובי הביט בו במבט בוחן. כלל לא נראה כפי שתיאר לעצמו. לא גיבור, גם לא כול-יכול...

"מה שמך, נערי?" שאל חיים בר-נחום.

"ראובן כגן, ובקיצור - רובי." לחץ את היד, שהיתה גדולה וחזקה עד להפתיע, יד נוּקשה ומיוּבֶּלֶת של פועל.

"נלך, רובי," אמר חיים בפשטות. כמה טוב שכינה אותו מייד רובי. שם, במושב, התעקשו משום-מה לקרוא לו ראובן, והוא שנא את השם הרשמי.

השניים פסעו על הכביש - הנער נמוך הקומה ובהיר השיער והגבר השחרחר והצנום. ללא מחשבה פנה רובי לעבר השער, שדרכו עברו לפני רגעים אחדים נוסעי האוטובוס.

"לא שם, לכאן," אמר חיים, "שם המוסד בן-שמן."

"כן, שמעתי על בן-שמן," אמר רובי, "זהו כפר-נוער, נכון?"

"כן, ממש ממלכת נוער. הנה—" הורה חיים בידו, "הבתים ההם שם הם בתי הקבוצות. בכל בית עשרים וחמישה ילדים. יש להם מדריך ואֵם-בית, המטפלת בהם. הם לומדים, עובדים, חיים חיי חברה פעילים, מסיבות, חגים..."

רובי התבונן בבתים אדומי הגגות, שניצבו בקֶשֶת וגינה מוריקה מקיפה כל אחד מהם. המראה היה מלבב ומבטיח רבות. לבית כזה ייחֵל וציפה. חיים בר-נחום הסביר לו הכול באורך רוח, כמעט כמו מורה דרך, "הבניין האמצעי הוא בֵּית הכיתות. והנה חדר-האוכל, שם גן היָרָק, משק החי, הכרם, השדות..."

"והילדים אחראים על הכול בעצמם?"

"בעזרת המדריכים שלהם. זוהי ממלכת ילדים אמיתית."

"נראה נהדר!" התפעל רובי ושמח בליבו על כך שהגיע למקום הזה.

"כאשר הגה דוקטור לֶהמַן את הרעיון הזה לפני חמש-עשרה שנים, הוא נשמע בעיני רוב האנשים בארץ כבלתי מציאותי, כמעט כטירוף. אך דוקטור להמן לא ויתר. הוא בא מברלין לארץ-ישראל, חיפש מקום להקמת כפר-נוער, וכשהגיע לכאן החליט כי זהו המקום המתאים, הגבעה הזאת. היו שטענו כנגדו כי המקום מוקף יישובים ערביים, אך הוא עמד על שלו, חזר לאירופה, התחיל לגייס כספים - וחלומו קם והיה," חייך חיים בר-נחום והביט סביבו. "בעיות רבות כבר נפתרו. והבעיות הביטחוניות - גם להן יימצא פתרון. הן לא תיתכן שנאה תמידית בינינו לבין שכנינו הערבים, אתה מסכים איתי?"

רובי הביט סביב והאזין לדבריו של חיים בר-נחום. לפתע שכח כל מה שהעיק עליו: פחד הקליטה, מוּעָקַת המקום החדש. הוא פסע לצידו של האיש הזה, שסיפר בשקט רב, בקול צרוד משהו, בתנועות ידיים רחבות:

"זוהי ממלכת ילדים ונוער, השוקקת שִֹמחה ונעורים. אנחנו נהיה שכנים קרובים ותוכל לראות הכול במו עיניך."

"שכנים?" רובי הביט בו מופתע, "מה זאת אומרת?"

"איננו שייכים ממש לבן-שמן. אנחנו נגור שם, מעבר לכביש..."

"שם?" הביט רובי בשאלה. לא היה שם, במקום עליו הצביע חיים בר-נחום, שום זכר להמולת הנעורים, היופי, הסדר והניקיון של בן-שמן. שם, מעבר לכביש, היו עצים גבוהי קומה ועֲבוּתֵי צמרת. אדמה חומה, זרועה אבנים קטנות, צריף עץ אחד ודממה מוחלטת.

"שם? מה זה שם?" שאל.

"עדיין אין מאומה ועלינו להתחיל הכול מבראשית, ממש כמו שהתחיל דוקטור להמן בבן-שמן לפני עשר שנים. הוא הקים כפר-נוער לתפארת, ואני מקווה שגם אנחנו נצליח. ניצור כאן משהו יפה ונעים, משהו משלנו, רובי, בית משלנו. הוא עדיין איננו קיים. יש לבנות אותו, לטפחו, למלא אותו חיים. וזה תלוי בעיקר בכם," אמר ופנה לחצות את הכביש לצד דרום.

"ולא מסוכן כאן?" הביט רובי אל צריף העץ הקטן שניצב בין העצים. לא היתה כאן שום גדר או חומה כמו זו שהקיפה את בן-שמן. הוא נזכר בשיחה באוטובוס ונתמלא חשש.

"זה לא צריך להפחיד אותך." הרגיעו בר-נחום.

"אני לא מפחד, רק ש..."

"כן, אני מבין. אין בסביבה יישובים יהודיים רבים. אנחנו יושבים בלב אזור ערבי, אבל יש לנו כאן שומרים אמיצים. נוֹטְרים הרוכבים על סוסות אצילות..."

"גם אני אוּכַל לשמור?" שאל רובי בתקווה.

"במשך הזמן," חייך חיים למראה להיטותו, "הנערים הגדולים בבן-שמן עוזרים בשמירה."

"הייתי רוצה לשמור," זהרו עיניו של רובי.

"ובינתיים - אל תיבהל אם תשמע יריות בלילה..." תוך כדי שיחה הגיעו לצריף עץ. "הנה זה כאן!"

דלת הצריף חרקה כשפתח אותה. הם נכנסו אל חדר קטן. שתי מיטות מכוסות בשמיכות דקות אפורות. את החדר חילקה מחיצת דיקט, שמעברה ניצבו שולחן ושני ספסלים.

רובי הביט סביבו כמי שאינו מבין לאן נקלע. היתה בצריף פשטות ריקנית, כמעט דלוּת. אך החדר היה ללא רבב, ממש מבהיק מרוב ניקיון. על שולחן העץ המְמוֹרָק ניצב בקבוק, שהיה כנראה פעם ממולא בשמן ועתה היו בו מים ושני ענפי אורן קטנים.

"שים כאן את המזוודה," אמר חיים בר-נחום לרובי, "והַרְגֵש כמו בבית."

"כאן? זאת אומרת..." עדיין לא ירד רובי לסוף דעתו.

"כאן תגורו, אתה והילדים האחרים שיבואו - כך אני מקווה - בקרוב."

"מי יבוא?"

"ילדים כמוך, המחפשים להם בית."

"אני לא מבין - למה לא בבן-שמן?"

"שָם במוסד תלמדו, מחר תצטרף לכיתה המתאימה לך. אבל כאן נגור, נחיה. מחר-מחרתיים יגיעו בוודאי עוד ילדים."

רובי הניח את המזוודה.

"אתה רעב, רובי? עוד מעט תביא לך זהבה ארוחת ערב."

"זהבה?"

"זהבה היא אם-הבית שלנו." בקולו של חיים ניכרה הערכה רבה בהזכירו אותה.

רובי ישב על המיטה.

ערב ירד על העולם. חיים הדליק את מנורת הנפט ותלה אותה על הקיר. צללים ארוכים נעו על הקירות.

"ועכשיו, אם תסלח לי, עלי לגשת לבן-שמן. חיכיתי לאוטובוס ולא סיימתי את מלאכתי. זהבה תבוא לכאן בעוד רגע." אמר ויצא בחופזה מן החדר. "הרגש כמו בבית, רובי!"

כמו בבית? כמו באיזה בית? המקום הזה לא דמה כלל לבית-אבא של הימים ההם, גם לא לשום בית שיכול היה להעלות על דעתו. וגם האיש הזה היה שונה. הוא חיכה לאוטובוס אף על פי שלא ידע כלל מי יבוא ומתי. ואולי הוא מצפה כך כבר כמה ימים? למי? לילדים שיישָלחו אליו... ילדים כמו רובי, שאין להם איש בכל העולם כולו. כך אמרה אותה אישה בעזרה הסוציאלית. אך כיצד יכול אדם קטן וצנום כזה לתת לילדים לחם לאכול ובגד ללבוש מבלי שישלמו לו פרוטה? זה לא ייתכן. הוא אינו נראה כלל ככול-יכול שכזה...

...ועכשיו הוא מיהר לעבודתו. האם הוא עובד גם בלילה? במה בעצם הוא עוסק? לפי בגדיו הוא נראה כפועל שחור... וזהבה? איזו מין אישה היא?

שאלות רבות טרדו את מוחו של רובי והוא לא מצא להן מענה. רק דבר אחד היה ברור לו כמעט לחלוטין: לא יעבור זמן רב וישלחו אותו מכאן. עוד שבוע, שבועיים או חודש יבואו ויאמרו לו: 'מצטערים מאוד, פה זה לא עזרה סוציאלית...'

ואולי... אולי כאן יהיה בכל זאת אחרת? רובי קיווה מאוד, אך קשה היה לו להאמין בכך.