מעגל הנשים של הגבירה טאן

החיים הם...

"גם לפני אלף שנה, וגם בעוד אלף שנה – ולא משנה איפה היא גרה ואם היא עשירה או ענייה – תמיד יהיו ארבע תקופות בחיי האישה," אומרת גבירה נכבדה. "את ילדה קטנה, ולכן את עדיין בימי החלב שלך. כשתגיעי לגיל חמש־עשרה יתחילו ימי איסוף השיער בסיכות. התסרוקת הזו תבשר לעיני כול שאת מוכנה לנישואים." היא מחייכת אליי. "ועכשיו תגידי לי, בת, מה השלב הבא?"

"ימי האורז והמלח," אני עונה בצייתנות, אבל המחשבות שלי נודדות. אימא ואני יושבות על הדומי חרסינה מתחת לשדרת עמודים מקורה בחצר הבית שלנו. זו עונת המונסון, ואני רואה שבשמיים הכסופים רובצים עננים כבדים, שיוצרים תחושת לחות מעיקה באוויר. שני עצי תפוז ננסיים צומחים זה לצד זה בעציצים תואמים. בעציצים נוספים צומחים סחלבי סימְבּידְיוּם, שגבעוליהם שחים תחת שפע הפריחה. עומד לרדת גשם, אבל עד שהוא יֵרד, הציפורים מצייצות על עץ הגינקו, שמספק מעט צינה ביום הקיץ הזה, ולנחיריי מגיע ריח הים – שאותו ראיתי רק בציורים. על כל פנים, הניחוח הזה אינו מצליח להסתיר ריח לא נעים, שבוקע מכפות רגליה הקשורות של גבירה נכבדה.

"המחשבות שלך נודדות." קולה נשמע חלש ועדין, כפי שנראה גם הגוף שלה. "את חייבת להקשיב." היא מושיטה את ידה ואוחזת בידי. "את סובלת מכאבים היום?" אני מהנהנת, והיא אומרת, "אם לא תטפלי כיאות ברגליים שלך, תמיד ילווה אותך זכר הכאב שחשת במהלך קשירת כפות הרגליים. מעכשיו ועד יום מותך יהיו ימים שבהם יחזור הכאב המייסר הזה – אם תעמדי יותר מדי על הרגליים, אם תלכי למרחק רב מדי, או כשמזג האוויר עומד להשתנות." היא אוחזת בחוזקה בכף ידי. "בכל פעם שאת מרגישה כאב חד או עמום בכפות הרגליים, נסי להזכיר לעצמך שיום אחד ישמש הסבל שלך בעיני בעלך ראיה לאהבה שלך. גם התמקדות במשהו אחר יכולה להסיח את הדעת מהכאב."

אימא שלי היא אישה חכמה, ולכן כולם בבית־האב שלנו, וגם אני ואחי יִי־פֶנְג, מכנים אותה "גבירה נכבדה", תואר הכבוד המיוחס לה כרעייתו של אדם רם־דרג כאבי. היא אומרת שדעתי מוסחת, אבל אני רואה שגם היא פזורת נפש. קול שירתה של אישה מגיע לאוזנינו. פילגשו של אבא, העלמה גָ'אוֹ, מבדרת כפי הנראה את אבא ואת אורחיו.

"את יודעת להתרכז... כשאת רוצה," אימא ממשיכה לבסוף. "היכולת הזאת להתעמק במשהו בצורה מוחלטת... היכולת הזו מצילה אותנו." היא משתתקת לרגע כשצלילי צחוק גברי - צחוקו של אבי בולט במקהלת קולות ההערכה - אופפים אותנו כמו ערפל. ואז היא שואלת, "נמשיך?"

אני נושמת נשימה עמוקה. "ימי האורז והמלח הם השנים החשובות ביותר בחיי האישה. אלו יהיו השנים שבהן אהיה עסוקה בחובות שלי כרעיה ואם..."

"כמוני עכשיו." גבירה נכבדה מטה בחן את ראשה, וקישוטי הזהב והירקן המשתלשלים מפקעת שערה מדנדנים חרש. כמה היא חיוורת, כמה מעודנת. "כל יום מתחיל השכם בבוקר. אני קמה לפני עלות השחר, רוחצת פנים, שוטפת את הפה בתה מבושם, מטפלת בכפות הרגליים שלי ודואגת לתסרוקת ולאיפור, ורק אז אני ניגשת למטבח כדי לוודא שהמשרתים הבעירו אש ופתחו בהכנת ארוחת הבוקר."

היא מרפה מהיד שלי ונאנחת, כאילו היא מותשת מהמאמץ להוציא מילים רבות כל כך מפיה. לאחר מכן היא נושמת נשימה עמוקה וממשיכה. "שינון כל המטלות האלו הוא דבר מרכזי בחינוך שלך, אבל תוכלי גם ללמוד אם תסתכלי עליי ותראי איך אני מפקחת על המלאכות שחייבות להתבצע מדי יום ביומו: דואגת להבאת חומרי הסקה ולשאיבת מים, שולחת משרתת עם כפות רגליים גדולות אל השוק, משגיחה על כביסת הבגדים – גם הבגדים של העלמה גָ'אוֹ – ועוד המון דברים שחיוניים לניהול בית־אב כמו שלנו. ועכשיו, מה עוד?"

היא מלמדת אותי כך כבר ארבע שנים, ואני יודעת מהי התשובה שהיא רוצה שאשיב לה. "ללמוד לרקום, לנגן בסיטאר ולשנן בעל פה ממרות מ'לקט המאמרות לנשים'..."

"ומחיבורים ספרותיים נוספים, כדי שבבוא היום, כשתלכי אל ביתו של בעלך, תדעי את כל מה שתהיי חייבת לעשות ואת כל מה שתצטרכי להימנע ממנו." היא זזה על ההדום. "ולבסוף תגיעי אל ימי הישיבה הדמומה. את יודעת למה הכוונה בזה?"

אולי מפני שאני חשה כאב גופני, דמעות עולות בעיניי בשל עצם המחשבה על העצב והבדידות שבימי הישיבה הדמומה. "הימים האלה יבואו כשכבר לא אוכל להביא ילדים לעולם..."

"וימשיכו בימי האלמנות שלך. את תאריכי ימים אחרי בעלך ותחכי שהמוות יאחד אתכם. זה..."

משרתת מגיעה עם מגש המכיל ארוחה קלה, כדי שאימא ואני נוכל להמשיך בלימודים בשעת ארוחת הצהריים בלי לעשות הפסקה. כעבור שעתיים היא מבקשת ממני לחזור על הכללים שעברנו עליהם.

"כשאני הולכת, אסור לי לסובב את הראש," אני מדקלמת בצייתנות. "כשאני מדברת, אסור לי לפתוח את הפה לרווחה. כשאני עומדת, אסור לי לרשרש בחצאיות שלגופי. כשאני שמחה, אסור לי לצחוק בקול רם. כשאני כועסת, אסור לי להרים את הקול. אני אכבוש כל רצון לצאת מהאגפים הפנימיים. האגפים האלה נועדו רק לנשים."

"יפה מאוד," גבירה נכבדה משבחת אותי. "זכרי תמיד את מקומך בעולם. אם תצייתי לכללים האלה, תבססי את מעמדך כברייה אנושית הגונה וראויה לשמה." היא עוצמת את עיניה. גם היא סובלת כאבים. אבל היא גבירה, ולא יאה שתביע בקול את כאבה.

צווחה של אחי הקטן קוטעת את הרגע האינטימי הזה. יִי־פֶנְג מתרוצץ בחצר. מאחוריו גולשת אימו, העלמה גָ'אוֹ – שהתפנתה מחובות הבידור שלה. גם כפות הרגליים שלה קשורות, וצעדיה כל כך קטנים, עד שהם יוצרים את הרושם שהיא מרחפת, כמו...

"כמו רוח רפאים," אימא לוחשת כאילו קראה את המחשבות שלי.

יִי־פֶנְג מזנק לזרועותיה של אימא, טומן את פרצופו בחיקה ומצחקק. חרף העובדה שהעלמה גָ'אוֹ היא האישה שהביאה אותו לעולם, גבירה נכבדה היא לא רק האם הטקסית שלו, אלא גם אימצה אותו רשמית כבנה. פירוש הדבר הוא שאחרי שהורינו יהפכו לאבות משפחה בעולם המתים, יִי־פֶנְג יגיש מנחות ויבצע את כל הטקסים והמנהגים.

אימא מושכת את יִי־פֶנְג לחיקה ומוחה בידה את סוליות נעליו כדי שלא ישאירו לכלוך או אבק על שמלת המשי שלה.

"את רשאית ללכת, העלמה גָ'אוֹ."

"תודה, גבירה נכבדה." הפילגש מהנהנת בנימוס ויוצאת מהחצר.

אימא פותחת בשיעור הצהריים המשותף לי וליִי־פֶנְג. אנחנו נלמד יחד מדי יום ביומו עד שימלאו לו שבע שנים. החל מהגיל הזה, על פי 'רשימות הטקסים', אסור לבנים ולבנות לשבת על אותה מחצלת או לאכול אל אותו שולחן. לכן יִי־פֶנְג ייאלץ להיפרד מאיתנו ולעבור אל הספרייה, שם יעביר את זמנו בחברת מורים פרטיים ויתכונן לבחינות הקיסריות.

"צריך לשמור על הרמוניה במשק הבית, אבל כולם יודעים כמה זה קשה," פותחת גבירה נכבדה. "הרי הסימנית הכתובה המתארת את המילה צרות מורכבת מהסימנית שמתארת גג בתוספת הסימניות שמתארות שתי נשים מתחתיו, בעוד שהסימנית שרואים בה אישה אחת מתחת לגג פירושה..."

"שלווה," אני אומרת.

"יפה. חזיר תחת גג פירושו..."

"בית־סוהר."

"אין שום סימנית עם גבר תחת גג. בין שמדובר בבעל־חיים ובין שמדובר באישה, כולנו רכושו של הגבר. אנו הנשים קיימות כדי להעניק לו צאצאים, לבוש ומזון, וכדי לשעשע אותו. אסור לשכוח את זה."

בזמן שאחי מדקלם שירים פשוטים, אני עובדת על הרקמה שלי. אני מקווה שאני מצליחה להסתיר את אכזבתי. אני יודעת שהעלמה גָ'אוֹ לא הייתה היחידה שבידרה את אבי ואת חבריו. גם יִי־פֶנְג הוצג לראווה. כשהוא שוכח שורה, גבירה נכבדה שולחת אליי מבט, ואני משלימה אותה במקומו. כך גם אני לומדת את מה שהוא לומד. אני גדולה ממנו, ולכן אני מצטיינת יותר בשינון בעל פה. אני יודעת אפילו לשלב מילים ודימויים מהשירים במחשבותיי ובדברים שאני אומרת, אבל היום אני מתקשה לזכור את אחת השורות. גבירה נכבדה חושקת את שפתיה. "את לא תיגשי לבחינות הקיסריות ולא תהפכי למלומדת כמו אחיך," היא מציינת, "אבל יום אחד תהיי אֵם לבנים. את חייבת ללמוד עכשיו כדי שתוכלי לעזור להם בלימודיהם בעתיד." עצוב לי לאכזב אותה עכשיו, כשביום טוב אני מצליחה לדקלם שירים מתוך 'הקלאסיקה של השירים' ולקרוא בקול מ'ספר כיבוד ההורים לבנות'. היום הוא לא אחד הימים האלה.

בשעת צהריים מאוחרת אימא מכריזה שהגיע הזמן לעבור אל חדר הלימודים. יִי־פֶנְג ואני פוסעים במרחק מנומס מאחורי גבירה נכבדה. קפלי השמלה שלה מתנפחים, ושרווליה מתבדרים ברוח הקלה – ממש כמו בציור. בגלל כיוון הרוח אופף אותנו הריח שבוקע מכפות הרגליים הקשורות שלה. כפי שאימא אוהבת להזכיר לי כשאני בוכה בזמן חבישת הרגליים, ניחוח מיוחד יבקע לבסוף גם מכפות הרגליים שלי, והניחוח הזה ישבה את ליבו של בעלי. הריח שבוקע היום מכפות רגליה של אימא רחוק מלהיות נעים. גל של בחילה גואה בקרבי, ואני בולעת את רוקי. אני לא זוכרת שהייתי אי־פעם מחוץ לאחוזה שלנו, וייתכן שלא אצא מהשער הראשי שלה עד ימי איסוף השיער בסיכות ועד שאעבור אל ביתו של בעלי, אבל לא אכפת לי. אני אוהבת את הבית שלנו, ובייחוד את חדר הלימוד, על קירותיו המסוידים לבן, הרהיטים הפשוטים והמדפים העמוסים ספרים ומגילות. אימא מתיישבת בצד אחד של השולחן, ואחי ואני מתיישבים מולה. אימא מתבוננת בי כשאני גורסת את הדיו על אבן הדיו ומערבבת אותה במים כדי להשיג את הסמיכות הרצויה ואת הצבע השחור המושלם. אני אוחזת במכחול ביד אחת, וביד השנייה מפשילה את השרוול שלי כלפי מעלה ולאחור, כדי שהוא לא יוכתם. גבירה נכבדה אומרת תמיד שכל סימנייה חייבת להיות גמישה אבל בולטת. יִי־פֶנְג, שיושב לצידי, משתדל כמיטב יכולתו, אבל הסימניות שלו עקומות. כיוון שאני מציצה במלאכתו, אני עושה את השגיאה השנייה שלי באותו יום. במקום שמשיחת המכחול תהיה דקה בסופה, כמו קצה של גבה, אני עושה כתם על הדף. אני מרימה את המכחול אבל משפילה את מבטי, נועצת את עיניי בלכלוך שעשיתי ומחכה שאימא תגיד משהו.

השתיקה מתמשכת, ואני מרימה את עיניי. היא מביטה בעד החלון, מבלי לשים לב אליי, לשגיאה שלי וליִי־פֶנְג המתפתל לצידי. כשהיא מתנהגת כך, אנחנו יודעים שהיא חושבת על שני אחיי הגדולים. לפני חמש שנים שניהם מתו ביום אחד ממחלת פרחי השמיים – האבעבועות השחורות. לו היו נשארים בחיים, הם היו בני עשר ושתים־עשרה כיום. לו היו נשארים בחיים, אולי אבא לא היה מביא את העלמה גָ'אוֹ, יִי־פֶנְג לא היה אחי הצעיר, ולאימא לא היה בן טקסי.

לחדר הלימוד נכנסת המשרתת שלי, פֶּרֶג. גבירה נכבדה מהנהנת קלות. מבלי להביט במלאכתי היא אומרת, "מספיק להיום. פרג, קחי בבקשה את הילדים להחליף בגדים, ואחר כך תביאי אותם אל הספרייה, אל אבא שלהם."

פרג לוקחת את אחי אל העלמה גָ'אוֹ, ושתינו ממשיכות ללכת אל חדרי. אבא קנה לי אותה כשנולדתי. היא בת חמש־עשרה, יש לה כפות רגליים גדולות ועיניים שמרוחקות מאוד זו מזו, והיא ממושמעת וצייתנית. היא ישנה על הרצפה למרגלות המיטה שלי, ופעמים רבות הרגיעה אותי כשהתעוררתי מחלום רע. היא עוזרת לי להתלבש, להתרחץ ולאכול. אני לא יודעת מאיפה היא באה, אבל היא חלק מהנדוניה שלי, ולכן נהיה יחד עד שאחת מאיתנו תמות.

אני תזזיתית וחסרת סבלנות אחרי שישבתי כמעט כל היום, אבל פרג לא מוכנה לעבור על זה בשתיקה.

"יוּן־סְיֶין, את יותר גרועה מאחיך," היא נוזפת בי. "תעמדי בלי לזוז כדי שאוכל לסרק אותך."

"אבל..."

היא זוקרת אצבע. "לא!" היא נועצת בי מבט חמור, שהופך במהירות לחיוך. פרג מפנקת אותי. זה נכון. "אז ספרי לי מה למדת היום."

אני משתדלת כמיטב יכולתי, מדקלמת את המשפטים הרגילים: "אחרי שאתחתן, אשרת בכבוד את חמי. לא אסתכל עליו כשהוא ידבר אליי. לעולם לא אפנה אליו בדברים. אני אקשיב ואציית."

פרג שואפת בקול אוויר בין שיניה כדי ליידע אותי שהיא מאשרת את דבריי, אבל המחשבות שלי עסוקות במשהו שגבירה נכבדה אמרה היום. זכרי תמיד את מקומך בעולם. נולדתי למשפחת טָאן. שמי הפרטי הוא יוּן־סְיֶין, שפירושו מעלת הנאמנות. בני משפחתי עסקו ברפואה במשך דורות רבים, אבל אבי בחר בכיוון מקצועי אחר. הוא פקיד־מלומד קיסרי ברמת ג'וּ־זֶ'ן – "האיש המרומם", שעבר את בחינות המחוז. הוא מכהן כשופט מחוזי כאן, בלָאי־ג'וֹאוּ, הקרובה אל האוקיינוס אבל נמצאת במרחק מאות לי מבית אבותיו שבווּשִי. במשך שנים רבות יותר משנות חיי הוא לומד לבחינות הקיסריות, הנערכות מדי שלוש שנים, ואם יצליח בהן, הוא יעפיל אל הדרגה הבאה, שהיא הגבוהה ביותר. מנחש־באדמה כבר קבע על פי סימנים שונים על הקרקע את התאריך שבו ייסע אבא אל עיר הבירה, שם יסיים את לימודיו לפני תחילת הבחינות. אם הוא יעבור אותן בהצלחה, הקיסר בכבודו ובעצמו יקרא את החיבור שאבא יכתוב ויכריז שהוא הגיע לדרגת מלומד גִ'ין־שְה – "מלומד שהוצג בארמון" – ויעניק לו את התואר. אני לא יודעת אילו שינויים יחולו בחיים שלנו אם זה יקרה, פרט לכך שהמשפחה שלנו תעלה עוד שלב בסולם החיים.

מה עוד אני יכולה לומר על מקומי בעולם? אני בת שמונה, צעירה מספיק כדי ששערי ייאסף בסרטים. גבירה נכבדה אומרת לי שעור הפנים שלי צחור כמו בשרו של אפרסק לבן, אבל לא ייתכן שזה נכון, כי היא ציוותה על פרג למרוח משחות על שלוש הצלקות שלי – האחת על המצח, ושתיים זו לצד זו על לחיי הימנית – תזכורות לכך שחליתי באבעבועות השחורות וגברתי על המחלה, בעוד שאחיי לא החלימו ממנה. כפות הרגליים שלי מפצות על הפגמים האלה. הן מושלמות. היום אני נועלת זוג נעלי משי, שאימי רקמה עליהן פרחים ועטלפים, המסמלים מזל והצלחה.

פרג דוחקת בי. "ומה עם היחסים שלך עם חמותך לעתיד?"

"כן, כן," אני מתנערת ממחשבותיי ועונה למשרתת שלי. "כשהיא תשב, אני אישאר לעמוד. אני אשכים קום, אבל לא אקים רעש שעלול להפריע לה לישון. אני אכין לה תה ואגיש לה אותו..."

פרג טופחת על ישבני, מרוצה מכך שאני מוכנה לעמוד מול אבי. "זה מספיק. בואי נמהר עכשיו. אנחנו לא רוצות להכעיס את האדון."

אנחנו חוזרות על עקבותינו ואוספות את יִי־פֶנְג מהחדר המשותף לו ולעלמה גָ'אוֹ. שלושתנו הולכים יד ביד. סוף־סוף התחיל לרדת גשם, אבל שדרת העמודים המקורה מסוככת עלינו. טיפות הגשם הפוגעות בגג הרעפים משמיעות צליל מרגיע, וכבר אני מרגישה שהאוויר נקי יותר ומעיק פחות, אחרי שהלחות נשטפה ממנו.

בספרייה יושבים ההורים שלי בכיסאות מגולפים פשוטים, זה לצד זה. שולחן־מזבח צמוד אל הקיר הלבן שמאחוריהם. סחלב קיצי פורח בכד עשוי ארד. ידיה של גבירה נכבדה שלובות בחיקה. כפות רגליה שעונות על הדום מרופד ברוקד, ונעליה הקטנות כנעליי מבצבצות מתחת לשמלתה. עורה של גבירה נכבדה חיוור תמיד, אבל היום הוא נראה כמעט שקוף. דוק של זיעה מבהיק על מצחה ועל שפתה העליונה.

נראה שאבא לא מושפע מהריח הבוקע מכפות רגליה של אימא. הוא יושב ברגליים מפושקות וידיו מונחות על ירכיו, כך שאצבעותיו מצביעות כלפי פנים והאגודלים פונים החוצה. הוא לובש כמה שכבות של גלימות ארוכות, המעידות על דרגתו. שולי השרוולים ואמרת חולצתו הארוכה מכוסים רקמה שופעת. ריבוע ועליו רקמה של ברווז מנדרין מבשר לכל רואיו מהי דרגתו במערכת הקיסרית של פקידי הממשל. בתנועת יד הוא מורה ליִי־פֶנְג להתקרב אליו. פרג שומטת את ידו, ויִי־פֶנְג מתחיל לרוץ על הרצפה ומזנק לחיקו של אבא. אני לעולם לא הייתי עושה את זה. איבדתי את היכולת לרוץ אחרי שכפות הרגליים שלי נקשרו, אבל אפילו אם הייתי מסוגלת לרוץ, לא הולם להתנהג בפזיזות כזו. אבא צוחק. אימא מחייכת. פרג אוחזת בידי בלחיצה מרגיעה.

הביקור מסתיים כעבור חמש דקות. אבא לא אמר לי מילה. אני לא נעלבת. שנינו התנהגנו כיאות. אני יכולה להיות גאה בזה. פרג נוטלת את ידו של יִי־פֶנְג. אנחנו עומדים לצאת, אבל פתאום אימא קמה. היא מתנודדת כמו גזע חזרן צעיר ברוח האביב. אבא שולח מבט תמֵה לעברה. היא צונחת ארצה לפני שהיא מספיקה להוציא מילה מפיה. מלבד הידיים הרפויות והמפושקות והפנים החיוורות כמו הירח, היא נראית כמו ערמת בגדים מושלכים.

פרג צורחת. אבא מזנק מכיסאו, מרים את אימא בזרועותיו ונושא אותה החוצה. הוא פוסע בשדרת העמודים וצועק אל המשרתים לבוא. הם מגיעים מכל פינה, וביניהם גבר וילד כבן שתים־עשרה. אלה הגברים החמישי והשישי שראיתי מימיי. הם ודאי גרים כאן, אבל אני מבודדת באגפים הפנימיים, שבהם אני מוגנת מעיני כל הנערים והגברים מלבד אבא שלי, יִי־פֶנְג ושני האחים שאני בקושי זוכרת.

"קחו את הסוס שלי ותקראו לרופא!" אבא מצווה. "תביאו מים חמים! לא! תביאו מים קרים! ורטיות! ותקראו לעלמה גָ'אוֹ!"

הזקן והילד ממהרים למלא את הוראותיו, וגם הטבחית ושפחת המטבח. כשאבא מגיע אל חדרה של אימא, שאר המשרתות ואני נכנסות פנימה אחריו. מיטת הכלולות של גבירה נכבדה היא גדולה ומרווחת – כמו בית קטן, שיש בו שלושה חדרים קטנים, המעניקים לה פרטיות מרבית. מעבר מקושת בצורת סהר מוביל אל בימת השינה. אבא מניח את גבירה נכבדה על הכסת, פורש את ידיה לצדדים, ומיישר את שמלתה כדי שהמשי יכסה את כפות הרגליים. ואז הוא מחליק בידו על קווצות השיער שנשמטו מהפקעת, ותוחב אותן מאחורי אוזניה.

"תתעוררי, אשתי," הוא מתחנן. מעולם לא שמעתי אותו מדבר ברוך כזה, אפילו לא אל יִי־פֶנְג. הוא שולח מבט לאחור, אל כל הנשים שהתקבצו בחדר הכניסה הראשון שבמיטת הכלולות. "איפה העלמה גָ'אוֹ? תקראו לה!"

שתי משרתות יוצאות במרוצה, ואחרות נכנסות עם דליי מים חמים וקרים.

לבסוף מגיעה העלמה גָ'אוֹ. היא נוגעת בכתפו של אבא. "מוטב שתלך." היא פונה אל המשרתות. "וגם אתן. חוץ מיוּן־סְיֶין."

אבא מביט בי. אני רואה בהבעת פניו משהו חדש, אבל אני לא יודעת מהו בדיוק.

"אולי עדיף שאקח איתי את הילדה," הוא אומר לפילגש.

"תשאיר אותה כאן. היא צריכה ללמוד." העלמה גָ'אוֹ מניחה את ידה בשיפולי גבו. "תודיע לנו כשהרופא יגיע."

מייד לאחר שכולן יוצאות, העלמה גָ'אוֹ נועצת את מבטה בעיניי. גם זה דבר שלא קרה מעולם. "חששתי שזה יקרה," היא אומרת. "נקווה רק שבכך שגבירה נכבדה התעלפה, היא נתנה לנו זמן לעזור לה."

"אבל מה הבעיה?" אני שואלת בביישנות.

"נאמר לי שאימא שלך הקפידה מאוד על קשירת כפות הרגליים שלך ובחרה לעשות את זה במו ידיה. לעיתים קרובות האֵם עלולה להישבר רגשית כשהבת שלה בוכה, אבל גבירה נכבדה לא הייתה כזו. היא עשתה הכול כיאות, ולא סבלת מזיהום אפילו פעם אחת. עכשיו את יודעת לטפל בכפות הרגליים שלך."

"פרג עוזרת לי..."

"אבל את מבינה שנדרש טיפול סדיר."

"צריך להוריד את התחבושות כל ארבעה ימים," אני מתחילה לדקלם, בידיעה שהכללים הללו לא פחות חשובים מתקופות החיים או מהוראות ההתנהגות עם חמותי לעתיד. "לכבס אותן. לגזוז את ציפורני הרגליים ולשייף כל מקום שבו העצם עלולה להזדקר מהעור..."

"בין שמדובר בציפורניים ובין שבשבר של עצם, אם העור נפצע, את חייבת להקפיד מאוד לשמור על הניקיון של הפצע. אחרת תיווצר דלקת. ואם מתעלמים ממנה, יתפתחו זיהום ונמק בכפות הרגליים החבושות, שהאוויר הצח לא מגיע אליהן. יש אימהות שמסתכנות בזה כשהן קושרות את כפות הרגליים של הבנות שלהן." מעט מהגאווה בכפות הרגליים שלי דועך כשהיא מוסיפה, "האישה שקשרה את כפות הרגליים שלי הרשתה לזה לקרות והצליחה לכרות את האצבעות המתות. לכן כפות הרגליים שלי כל כך קטנות, וזה דבר שאבא שלך מעריך."

זה לא הזמן להתרברב, אבל מובן שאני לא יכולה להגיד את זה לעלמה גָ'אוֹ.

"מה שאני רוצה להגיד," היא ממשיכה, "זה שהזיהום עלול להתפשט, ואם האם לא מספיק ערנית, סביר להניח שהבת תמות בסוף. אבל ילדות קטנות הן לא היחידות שעלולות למות. זה קורה גם לנשים בוגרות שלא מטפלות בכפות הרגליים שלהן כיאות."

ואחרי שהיא אומרת את זה, העלמה גָ'אוֹ מפשילה את השמלה של גבירה נכבדה וחושפת את המכנסיים הצמודים שמכסים את התפיחה המכוערת של העקב המכופף והקשת המעוכה של כף הרגל. הגוש הזה של הבשר המיותר והדוחה אמור להישאר מוסתר, וכשאני רואה אותו, אני נזכרת במשהו שגבירה נכבדה אמרה לי בזמן שהיא קשרה את כפות הרגליים שלי: "כפות הרגליים שלנו לא מתכווצות או נעלמות. העצמות פשוט זזות ומעוצבות מחדש כדי ליצור אשליה של חבצלות זהב."

העלמה גָ'אוֹ פותחת את השרוכים של מכנס אחד, מפשילה אותו וחושפת מעין פלגים לוהטים הזורמים במעלה הרגל של אימי, אבל אני מזדעזעת עוד יותר למראה השוק שלה. היא דקה כמו חבל, הרבה יותר צנומה וחסרת צורה מהשוק שלי. אני מושיטה יד כדי לגעת בשוק המוזרה כל כך למראה, אבל העלמה גָ'אוֹ אוחזת במפרק היד שלי ומושכת אותי לאחור. היא מרימה אחת מכפות הרגליים של אימא, שנראית זעירה בכף ידה.

"הרגליים שלנו נעשות כחושות, כי כפות הרגליים שלנו לא מסוגלות לשאת את מה שנמצא מתחת לעור," היא אומרת. "זאת לא סיבה לדאגה. הבעיה היא שלאימא שלך יש זיהום."

אני מתקשה להבין. גבירה נכבדה היא מכובדת בכל המובנים, כולל הטיפול בגוף שלה. היא לא הייתה מזניחה את כפות הרגליים שלה.

"אני עומדת להוריד את התחבושת," מסבירה העלמה גָ'אוֹ. "את מוכנה?"

אני מהנהנת, והעלמה גָ'אוֹ מסירה את הנעל ומושיטה לי אותה. הצחנה מחריפה. הפילגש בולעת את רוקה וממשיכה להתיר את יריעת הגאזה, שאורכה שלושה מטרים ושמלופפת סביב כף הרגל. עם כל שכבה שהיא מתירה נעשה ריח הרקב חריף יותר. ככל שהעלמה גָ'אוֹ מתקרבת אל העור, אני רואה שהבד מוכתם בכתמים צהובים וירוקים. לבסוף נחשפת כף הרגל. פיסת עצם משוננת מבצבצת מהצד השמאלי של אמצע כף הרגל. כעת, אחרי שהתחבושות הוסרו, כף הרגל מתנפחת ממש לנגד עינינו. קשה לי לשוות בנפשי באילו כאבים אימא התייסרה.

"תביאי את הדלי."

אני נשמעת להוראה. העלמה גָ'אוֹ מזיזה בעדינות את כף רגלה של אימא, כדי שתשתלשל מצד המיטה, וטובלת את כף הרגל במים. אימא מתנועעת, אבל לא מתעוררת.

"לכי אל שולחן האיפור של גבירה נכבדה ותביאי לי את המשחות ואת האבקות."

אני מצייתת להוראה. פילגשו של אבי מכניסה למים מעט מהחומר עוצר הדימום שפרג מטפלת בו בכפות הרגליים שלי. הוא עשוי משורש גרוס של תות עץ, מטאנין ומשרף. עד בואו של הרופא, העלמה גָ'אוֹ ואני מייבשות את כף רגלה של אימא, זורות אָלוּּם בין אצבעות הרגליים ומעל הפצע ומניחות את כף הרגל על כרית. אימא מתנועעת בכל פעם שאנו מזיזות אותה, אבל היא עדיין לא פקחה עיניים.

"תישארי כאן," אומרת העלמה גָ'אוֹ. "אלך לשאול את אבא שלך איך הוא רוצה להמשיך מכאן. אסור לרופא לראות את החולה או לגעת בה, ולכן יש צורך במתווך. בדרך כלל הבעל נבחר, אבל אני אתנדב."

ברגע שהיא הולכת, עפעפיה של אימא מרפרפים והיא פוקחת את עיניה. "אני לא רוצה את האישה הזאת בחדר שלי," היא אומרת בקול חלוש. "צאי ותגידי לאבא שלך שהיא לא יכולה להיות המתווכת."

אני יוצאת אל הפרוזדור. עדיין יורד גשם, ואני גומעת את האוויר הצח. ובכל זאת נדבק לחיכי ריח הבשר הרקוב של אימי. אבא והעלמה גָ'אוֹ מדברים עם הגבר שהוא ודאי הרופא. עכשיו אני רואה את הגבר השביעי בחיי. הוא לובש גלימה ארוכה מאריג כחול כהה, ושערו האפור מגיע עד כתפיו השחוחות. אני מפחדת להתקרב אליהם, אבל אני חייבת. אני ניגשת אל אבי, מושכת בשרוול שלו ואומרת, "גבירה נכבדה התעוררה, והיא מבקשת ממך להיות המתווך."

ואז אומר האיש שאני סבורה שהוא הרופא, "השופט טָאן, ראוי שאתה תבצע את החובה הזאת." אבל כשדמעות נקוות בעיניו של אבא, הרופא פונה אל העלמה גָ'אוֹ. "אני מניח שיש לך ניסיון כלשהו במכאובים שמייסרים נשים."

אני רק ילדה, אבל עליי לכבד את בקשותיה של אימי. "גבירה נכבדה רוצה..."

אבא חובט ביד אחת בגב היד השנייה שלו כדי למנוע ממני להוציא הגה. הוא שוקל בשתיקה את האפשרויות, ולבסוף פוצה את פיו.

"הרופא חוֹ, אתה תיעזר בבת שלי." אבא מביט בי. "את תחזרי בדייקנות על מה שהרופא אומר לאימא שלך, ועל מה שהיא עונה לו. את מבינה?"

אני מהנהנת בכובד ראש. החלטתו משקפת את אהבתו לאימי. אני בטוחה בזה.

המבוגרים מחליפים עוד כמה מילים, ולבסוף העלמה גָ'אוֹ מובילה את אבא שלי משם.

הרופא שואל אותי כמה שאלות, שאני חוזרת עליהן באוזני גבירה נכבדה. היא עונה. "לא, לא אכלתי מאכלים חריפים. את יכולה להגיד לו שאני ישנה טוב. אני לא סובלת מסערת רגשות."

אני הולכת הלוך ושוב בין הרופא חוֹ, שנמצא בשדרת העמודים, לאימא, ששוכבת במיטה. נראה שהשאלות – והתשובות – לא קשורות כלל לזיהום שאימא סובלת ממנו. מבלבלת אותי העובדה שאינה מנדבת את הפרטים האלה.

אחרי שהרופא קיבל את כל המידע שהיה זקוק לו, הוא כותב מרשם. משרתת המטבח נשלחת אל בית־המרקחת כדי לקנות את צמחי המרפא המופיעים בנוסחת התרופה. הטבחית רוקחת את התמצית, וכעבור שעות אחדות, כשהיא מוכנה, היא מובאת אל חדרה של אימי. אני מרימה את הספל אל שפתיה, והיא לוגמת כמה לגימות וצונחת שוב על הכרית.

"מאוחר," היא אומרת בקול חרישי. "את צריכה ללכת לישון."

"תני לי להישאר כאן. אני אוכל להחזיק את הספל."

היא מסיבה ממני את פניה ומסתכלת על ספיני העץ שבקיר האחורי של מיטת הכלולות. אצבעותיה לוחצות על אחד מהם, מנענעות אותו בעצלתיים. "אני כבר אגמור לשתות עד שתרחצי פנים."

אני ניגשת אל חדרי, מחליפה את בגדיי לבגדי שינה, נועלת נעלי שינה ומתכרבלת בין המזרן הממולא נוצות אווז לשמיכת הכותנה. אני תשושה מכל מה שראיתי, מתנמנמת ולבסוף שוקעת בשינה. אני לא יודעת כמה זמן עבר, אך לפתע אני מתעוררת בחטף לשמע צעדי ריצה. אני רואה באפלולית את פרג, שמזדקפת לישיבה ומפהקת. היא מדליקה את מנורת השמן. הלהבה המהבהבת מטילה צללים שמרצדים על הקירות. אנחנו מתלבשות במהירות ויוצאות אל הפרוזדור. הגשם פסק, אבל חשוך. ציפורים מצייצות על ענפי העצים ומבשרות לנו שהשחר מפציע.

ברגע שאנחנו מגיעות אל חדרה של גבירה נכבדה, הטבחית יוצאת בריצה ומסתובבת במהירות כזו, שהיא כמעט מתנגשת בנו. אני מתנודדת על כפות הרגליים הקשורות שלי, כמעט מאבדת את שיווי המשקל ונתמכת בקיר. כשהטבחית רואה אותי, היא מנגבת את הדמעות מלחייה בגבות ידיה. "אני מצטערת. אני ממש מצטערת."

המהומה בבית מתגברת כשהעלמה גָ'אוֹ חוצה את החצר, ומאחוריה הרופא חוֹ. מבלי להשתהות הם נכנסים אל חדרה של גבירה נכבדה. אני מתחילה ללכת קדימה. הטבחית אומרת, "אל תיכנסי," אבל אני חולפת על פניה ועוברת בדלת. את הריח שמגיע לנחיריי לא אשכח לעולם.

מסך נתלה בחזית החדר השלישי של מיטת הכלולות. אבי יושב מולו על הדום. זרועה העירומה של אימא מונחת בחיקו, וכף היד פשוטה אל התקרה. הרופא חוֹ אומר לאבא לעטוף במטפחת פשתן את מפרק ידה של גבירה נכבדה. אחרי שאבי מסיים לעשות זאת, הרופא פוסע קדימה ומניח שלוש אצבעות על הבד. הוא עוצם את עיניו כדי להתרכז, אבל איך הוא יכול לחוש במשהו מבעד למטפחת?

אני מסיבה את מבטי ורואה את הספל שהצמדתי אל שפתיה של אימא בליל אמש. ליבי הולם בחזי כשמתברר לי שהיא לא לגמה אפילו לגימה אחת נוספת.

במרוצת היומיים הבאים כל בית־האב טרוד. משרתים נכנסים ויוצאים. צמחי מרפא נוספים נחלטים כדי להכין תה "מחזק" מסוגים שונים. אני נשלחת שוב לשאול את שאלותיו של הרופא חו, וחוזרת עם התשובות של גבירה נכבדה. דבר לא עוזר. גבירה נכבדה ממשיכה להיחלש. כשאני נוגעת בלחי שלה, אני חשה בחום צורב. כף רגלה, שעדיין מונחת על כרית, גדלה לגודל של מלון. או ליתר דיוק, מלון סדוק שנוזלים מצחינים מטפטפים ממנו. אחד המאפיינים המוערכים ביותר של רגל שנקשרה בצורה מושלמת הוא המרווח שנוצר כשאצבעות הרגליים פוגשות שוב בעקב. במצב אידיאלי, הוא צריך להיות כל כך גדול, עד שאפשר להחליק מטבע כסף גדול לתוך החרך. כעת מטפטף מהשסע נוזל אדום ודביק, והקווים האדומים ממשיכים לטפס על הרגל שלה. עם חלוף השעות גבירה נכבדה מאבדת עניין במילים שמומטרות עליה ומסיבה את פניה אל הקיר האחורי של המיטה הסגורה שלה. מותר לי לעמוד לידה, לומר לה מילות ניחומים ולהגיד לה שהיא לא לבד.

היא ממלמלת שמות. "מָאמָה. בָּאבּה." כשהיא צועקת אל אחיי המתים, האצבע שלי מושטת מאליה אל צלקות פרחי השמיים שעל פניי.

בלילה הרביעי נכנסים אבא, העלמה גָ'אוֹ ויִי־פֶנְג. דמעות מכתימות את לחייה המפודרות של העלמה גָ'אוֹ. היא נשארת יפהפייה אפילו כשפניה מפגינות צער. אבא מכווץ בחוזקה את הלחיים, כובש את רגשותיו. יִי־פֶנְג צעיר מכדי להבין מה קורה ושועט לעבר המיטה. אבא מרים אותו לפני שיפריע לאימא. גבירה נכבדה מרימה את זרועה ונוגעת במגפו של אחי.

"זכור אותי, בני. הגש לי מנחות."

אחרי שהשלושה יוצאים, נשארות בחדר רק גבירה נכבדה, שתי המשרתות ואני. אורן של המנורות עמום. התיפוף העדין של הגשם אופף את החדר. הנשימות של אימא נעשות איטיות יותר. נשימה, ואחריה הפוגה ממושכת. נשימה, ושוב הפוגה ארוכה. שוב יוצאים שמותיהם של המתים מבין שפתיה. אני לא יודעת אם היא מחפשת אותם, או אם היא עונה לקריאותיהם אליה מביתם שבעולם המתים.

לפתע היא מפנה אליי את פניה. עיניה נפקחות לרווחה. בפעם הראשונה זה שעות היא ממש כאן.

"תתקרבי." היא מושיטה אליי את ידה. אני נוטלת אותה וגוחנת אליה כדי לשמוע אותה. "עצוב לי שהחיים הם רק קרן שמש שחודרת דרך סדק בקיר, ושלא אאריך ימים כדי לראות אותך הופכת לאשת־איש ולאם. אנחנו לא נחווה את צער הפרֵדה ואת שמחת הפגישה המחודשת. אני לא אוכל לעזור לך ברגעי אכזבה או לשמוח איתך כשהמזל יאיר לך את פניו."

ושוב היא עוצמת את עיניה, וראשה נשמט רחוק ממני. היא לא מרפה מהיד שלי. אפילו כשהיא ממלמלת את שמות המתים, היא אוחזת בה בחוזקה, וגם אני מהדקת את אחיזתי.

"החיים הם סבל," היא ממלמלת. זה המשפט הברור האחרון שיוצא מפיה. היא צועקת, "מאמה, מאמה, מאמה." היא מלמלת את שמו של אחי. "יִי־פֶנְג. יִי־פֶנְג. בוא!" היא לא קוראת בשמי.

אני מותשת, אבל למרות הכאב בכפות רגליי, אני ממשיכה לעמוד לידה. עייפה ככל שאהיה, אני רוצה להשתתף בכאב שלה. מאם לבת. מחיים למוות.

גבירה נכבדה נושמת את נשימתה האחרונה בשעות הקטנות והאפלות ביותר של הלילה. עשרים ושמונה שנים היא חיה עלי אדמות. אני מוצפת ברגשות חוסר אונים ואשמה. הייתי צריכה להיות יותר – להיות בן שנולד מִדמה של גבירה נכבדה ושכדאי היה לה לחיות למענו. הייתי צריכה לעשות יותר כדי לעזור לה.