מעוף הצללים

פרק 1 פרק 1 בצלו של הענק

החללית הרודוטוס יצאה מכדור הארץ בשנת 2210 ועל סיפונה ארבעה נוסעים. היא האיצה מהר ככל האפשר כמעט עד מהירות האור ולאחר מכן נשארה במהירות זו והניחה ליחסותיות לעשות את שלה.

על ההרודוטוס עברו רק מעט יותר מחמש שנים; על כדור הארץ – 421.

על ההרודוטוס הגיעו שלושת התינוקות בני שלושה-עשר החודשים לגיל שש, והענק עבר בשנתיים את תוחלת החיים שנחזתה לו.

על כדור הארץ הושקו ספינות חלל ושוגרו לייסד 93 מושבות, תחילה בעולמות שפעם יושבו על-ידי הפורמיקים ומהם התפשטו אל כוכבי לכת ראויים ליישוב ברגע שהתגלו.

על ההרודוטוס, הילדים בני השש היו קטנים יחסית אך מבריקים לגילם, כפי שהיה הענק בילדותו, שכן בארבעתם סוּבב מפתח אנטון, פגם גנטי והשבחה גנטית בעת ובעונה אחת. האינטליגנציה שלהם הייתה מעל לרמתם של סוואנטים בכל תחום אפשרי, בלי המגבלות שמציב האוטיזם. אבל גופם לא חדל לגדול אף לא לרגע. כעת הם היו קטנים, אך בגיל עשרים ושתיים כבר יגיעו לגודלו של הענק, והענק כבר יהיה בין המתים. כבר עכשיו הוא גסס, וכשימות יישארו הילדים לבדם.

 

בחדר האנסיבל של ההרודוטוס, ישב אנדרו, "אנדר" דלפיני, על שלושה ספרים שנחו על מושב שנועד למבוגרים. כך תפעלו הילדים את המחשב המרכזי שעיבד את התקשורת דרך האנסיבל, החיבור המידי שקישר את ההרודוטוס בזמן אמת לכל רשתות המחשב של תשעים וארבעה עולמות הקונגרס הבין-כוכבי.

בזמן שאנדר היה שקוע בדוח מחקר על תרפיה גנטית, שנראה מבטיח, נכנסה קרלוטה לחדר האנסיבל. "סרג'נט רוצה מגפי סימולציה".

"את מצאת אותי", אמר אנדר. "גם הוא יכול".

קרלוטה הציצה מעבר לכתפו בתצוגה ההולוגרפית. "למה אתה טורח?" שאלה. "אין תרופה. אף אחד אפילו לא מחפש אותה".

"התרופה היא שכולנו נמות", אמר אנדר. "ואז סינדרום אנטון ייעלם מהגזע האנושי".

"בסופו של דבר באמת נמות", אמרה קרלוטה. "הענק כבר גוסס".

"את יודעת שסרג'נט מוכן לדבר רק על זה".

"טוב, חייבים לדבר על זה, לא?"

"דווקא לא. זה יקרה, ואז נתמודד עם זה". אנדר לא רצה לחשוב על מותו של הענק. הדבר כבר היה אמור לקרות, אך כל עוד הענק חי לאנדר עוד הייתה תקווה להציל אותו. או לפחות לבשר לו בשורות טובות לפני שימות.

"אנחנו לא יכולים לדבר בנוכחות הענק", אמרה קרלוטה.

"הוא לא כאן בחדר האנסיבל", אמר אנדר.

"אתה יודע שהוא יכול לשמוע אותנו כאן אם הוא רוצה".

ככל שהוסיפה קרלוטה לבלות בחברתו של סרג'נט, כך נשמעה יותר כמוהו. פרנואידית. הענק מקשיב.

"אם הוא שומע אותנו עכשיו, הוא יודע שאנחנו עורכים פגישה והוא יודע באיזה נושא. אז הוא יקשיב לנו בכל מקום שנהיה".

" סרג'נט מרגיש יותר בנוח כשאנחנו נוקטים אמצעי זהירות".

"אני מרגיש יותר בנוח כשנותנים לי לעשות את העבודה שלי".

"לאף אחד ביקום אין סינדרום אנטון מלבדנו", אמרה קרלוטה. "כל החוקרים הפסיקו לעבוד עליו למרות המימון השוטף. תניח לזה".

"הם הפסיקו, ואני לא", אמר אנדר.

" איך אתה יכול לחקור את הנושא בלי ציוד, בלי חיות מעבדה, בלי כלום?"

"יש לי מוח מבריק במיוחד", אמר אנדר בעליצות. "אני עובר על כל המחקר הגנטי שהם עורכים ומחבר אותו למה שכבר ידוע לנו על מפתח אנטון, מהימים שטובי המדענים חקרו את הבעיה. אני מקשר בין דברים שבני האדם בחיים לא היו מגלים".

" אנחנו בני אדם", אמרה קרלוטה בעייפות.

"ואם זה תלוי בי, הילדים שלנו לא יהיו בני אדם", אמר אנדר.

"'הילדים שלנו' הוא מושג שלעולם לא יתממש", אמרה קרלוטה. "אני לא מזדווגת עם אף אחד מהאחים הזכרים שלי, כולל אותך. נקודה. לעולם לא. זה עושה לי בחילה".

"המחשבה על סקס עושה לך בחילה", אמר אנדר, "אבל כשאני אומר 'הילדים שלנו' אני לא מדבר על תוצר של הזדווגות בינינו. אני מדבר על הילדים שיהיו לנו כשנחזור אל המין האנושי. לא ילדים נורמליים כמו האחים והאחיות שלנו שכבר מתו מזמן, אלה שנשארו עם אימא והזדווגו והביאו לעולם ילדים אנושיים משלהם. אני מדבר על ילדים עם מפתחות מסוּבבים, על ילדים קטנים וחכמים כמונו. אם נוכל למצוא דרך לרפא אותם –"

"התרופה תהיה להיפטר מכל הילדים כמונו ולהשאיר את הנורמליים, והופה, סינדרום אנטון נעלם". קרלוטה תמיד השמיעה את הטיעון הזה.

"זאת לא תרופה, זאת הכחדת הגזע החדש שלנו".

"אם אנחנו יכולים להתרבות עם בני האדם, סימן שאנחנו לא גזע נפרד".

"נהיה גזע נפרד ברגע שנמצא דרך להעביר לצאצאינו את המוח המבריק בלי הענקיות הקטלנית".

"הענק אמור להיות מבריק לא פחות מאיתנו. שהוא יעבוד על מפתח אנטון. עכשיו בוא איתי לפני שסרג'נט ישתגע".

"אנחנו לא יכולים להרשות לסרג'נט לתת לנו הוראות רק כי הוא מתעצבן כשאנחנו לא מצייתים לו".

"דיבורים, דיבורים", אמרה קרלוטה. "אתה תמיד הראשון להיכנע".

"לא כרגע".

"אם סרג'נט היה נכנס לכאן בעצמו היית מתנצל, עוזב הכול ובא. אתה מתעכב רק כי אתה לא מפחד להרגיז אותי".

"כמו שאת לא מפחדת להרגיז אותי".

"בוא".

"לאן? אני אצטרף אליכם מאוחר יותר".

"אם אני אגיד לך, הענק ישמע".

"הענק ישמע בכל מקרה. אם סרג'נט צודק והענק עוקב אחרינו כל הזמן, ממילא אין איפה להתחבא".

"סרג'נט חושב שיש מקום כזה".

"וסרג'נט תמיד צודק".

"סרג'נט אולי צודק. אנחנו יכולים להקשיב לו, וזה לא יעלה לנו כלום".

"אני שונא לזחול בתעלות האוורור", אמר אנדר. "שניכם אוהבים את זה. אני לא".

"סרג'נט כל-כך נחמד היום, שהוא בחר מקום שאפשר להגיע אליו בלי לעבור בתעלות בכלל".

"איפה?"

"אם אגיד לך, אצטרך להרוג אותך", אמרה קרלוטה.

"כל דקה שאת גוזלת מהמחקר הגנטי שלי מקרבת אותנו אל המוות".

"כבר הבהרת את הנקודה שלך, וזאת נקודה מצוינת, ואני מתעלמת ממך כי אתה כן בא למפגש שלנו, גם אם אצטרך לגרור אותך לשם בחתיכות קטנות".

"אם את רואה בי מישהו שאפשר לוותר עליו, תערכו את הפגישה בלעדיי".

"ואתה תסכים לכל מה שסרג'נט ואני נחליט?"

"אם ב'הסכמה' הכוונה היא 'התעלמות מוחלטת', כן. זה היחס שמגיע לתוכניות שלכם".

"עוד לא תכננו שום דבר".

"היום. היום עוד לא תכננתם שום דבר".

"כל התוכניות האחרות שלנו נכשלו כי לא השתתפת בהן".

"השתתפתי בכל תוכנית שהסכמתי לה".

"ניצחנו אותך בהצבעה, אנדר".

"בגלל זה אני מתנגד נחוש לשלטון הרוב".

"אז מי מנהל פה את העניינים?"

"אף אחד. הענק".

"הוא לא יכול לעזוב את סיפון המטען. הוא לא מנהל כלום".

"אז למה את וסרג'נט מפחדים כל-כך שהוא יצותת לכם?"

"כי הוא חושב רק עלינו, ואין לו מה לעשות חוץ מאשר לעקוב אחרינו".

"הוא עוסק במחקר, כמוני", אמר אנדר.

"מזה אני חוששת. תוצאות: אפס. זמן מבוזבז: כולו".

"תרגישי אחרת כשאציג את הווירוס הפולשני שיישא את התרופה לענקיות שלנו לכל תא בגופך ויאפשר לך להגיע לגובה אנושי רגיל ולהפסיק לגדול".

"עם המזל שלי, אתה תסובב את מפתח אנטון לכיוון השני ותהפוך את כולנו לטיפשים".

"אנשים רגילים הם לא טיפשים. הם פשוט רגילים".

"והם שכחו אותנו", אמרה קרלוטה במרירות. "אם היו נתקלים בנו שוב, הם היו חושבים שאנחנו רק ילדים".

"אנחנו באמת ילדים".

"ילדים בגילנו רק עכשיו לומדים לקרוא ולכתוב ולחשב", אמרה קרלוטה. "כבר עברנו רבע מתוחלת החיים שלנו. בגזע שלהם, אנחנו שקולים לבני עשרים וחמש".

אנדר שנא לשמוע את טיעוניו שלו מופנים בחזרה אליו. הוא זה שטען שהם גזע חדש, השלב הבא באבולוציה האנושית, הומו אנטוניניס, ואולי האדם הקִטנייתי, על שם הענק, שנקרא "בִּין"1 במשך רוב ילדותו. "הם לא ייתקלו בנו שוב, לכן גם לא יתייחסו אלינו כמו אל ילדים", אמר. "אני לא מוכן להסתפק בעשרים שנות חיים, וגם לא במוות כתוצאה מגדילת יתר מעל ומעבר לקיבולת הלב שלנו. אין לי כוונה למות כשאני נלחם על כל נשימה בזמן שמוחי גוסס, רק כי לבי לא יכול להעביר אליו מספיק דם. יש לי עבודה לעשות ותאריך יעד קשיח".

קרלוטה ככל הנראה מאסה בחילופי הדברים. היא גהרה אליו ולחשה. "הענק גוסס. אנחנו צריכים לקבל החלטות. אם אתה לא רוצה להשתתף בהכרעות, לעולם, אין בעיה – פשוט אל תגיע לפגישה הזאת".

אנדר סלד מהמחשבה על מותו של הענק. משמעות הדבר הייתה שאנדר נכשל, שכל מה שעוד ילמד בעתיד יגיע לידיו מאוחר מדי.

והיה גם דבר נוסף. תחושה עמוקה יותר מתסכול מפני שנכשל בהשגת מטרתו. אנדר קרא על רגשות אנושיים, והמילים שנראו לו הכי מדויקות היו "ייסורים" ו"צער". אבל הוא לא היה יכול לדבר על כך, כי ידע מה סרג'נט יגיד. "בחיי, אנדר, אני סבור ששמעתי אותך אומר שאתה אוהב את המפלצת הזקנה". ואהבה, כך ידעו, הגיעה מהצד האנושי, מאימא, ואימא בחרה להישאר מאחור בכדור הארץ כדי שילדיה האנושיים, הרגילים, יוכלו לחיות חיים רגילים ואנושיים.

לו הייתה לאהבה משמעות, כך הסיקו הילדים מזמן, אימא ואחיהם הרגילים היו נשארים איתם וכולם היו חיים יחד בספינה, מחפשים יחד תרופה, דרך לעולם חדש, דרך לחיות יחד כמשפחה.

עוד לפני שהיו בני שנתיים הם אמרו זאת לאבא. הוא כעס עד כדי כך שאסר עליהם למתוח שוב ביקורת על אמם. "זאת הייתה ההחלטה הנכונה", אמר. "אתם לא מבינים מהי אהבה".

באותו היום הם הפסיקו לקרוא לו אבא. כפי שאמר סרג'נט, "הם אלה שהחליטו לפרק את המשפחה. אם אין לנו אימא, אין לנו גם אבא". מכאן ואילך כינו אותו "הענק". ולא דיברו על אימא כלל.

אבל אנדר חשב עליה. האם כשעזבנו היא הרגישה מה שאני חש כעת כשאני חושב על הענק הגוסס? ייסורים? צער? הם עשו את הדבר שהיה בעיניהם הנכון ביותר עבור ילדיהם. אילו מין חיים היו עוברים על הילדים הרגילים, לו נותרה המשפחה יחד? הילדים ההם היו גדולים יותר מסרג'נט, קרלוטה ואנדר, אבל הם היו מרגישים טיפשים, לא היו מצליחים לעמוד בקצב של האנטונינים, הקִטנייתיים, איך שלא יקראו לעצמם. אימא והענק צדקו כשחילקו את המשפחה לשניים. הם צדקו בכול. אבל אנדר לעולם לא יוכל לומר זאת לסרג'נט.

אי אפשר היה לומר לסרג'נט משהו שלא רצה לשמוע.

ההיסטוריה האנושית חזרה על עצמה, ממש כאן על סיפון

ההרודוטוס: הכועס, התוקפני והאלים משלושת הילדים ניצח תמיד. אם אנחנו גזע חדש, השתפרנו רק במעט. כל קשקוש זכרי-האלפא של השימפנזים והגורילות עוד נשמר בנו.

קרלוטה הסבה לו את גבה ונפנתה לצאת מהחדר.

"חכי", אמר אנדר. "אולי תגידי לי מה באמת העניין? למה את תמיד מעודכנת, ורק עליי זורקים הכול אחרי ששניכם כבר הסכמתם ביניכם בלי לתת לי זמן לחקור כלום או אפילו להעלות טיעונים כמו שצריך?"

לשבחה של קרלוטה ייאמר שהיא נראתה נבוכה מעט. "סרג'נט עושה מה שהוא רוצה".

"אבל את תמיד לצדו", אמר אנדר.

"גם אתה יכולת להיות, אם לא היית מתנגד לו תמיד".

"הוא לא נותן לי הזדמנות להתנגד, הוא לא מקשיב. אני הזכר האחר, את לא מבינה? הוא שולט בך ומערער אותי, כי הוא מתכוון להיות האלפא".

קרלוטה קימטה את מצחה. "ההזדווגות עוד רחוקה".

"והיא נקבעת כבר עכשיו, על-פי ההחלטות שאנחנו מקבלים. את חושבת שסרג'נט יהיה מוכן להשלים עם דחייה?"

"אנחנו לא ניתן לו לעשות כרצונו בעניין הזה".

"אנחנו?" אמר אנדר. "מי ה'אנחנו' האלה? יש אותך ואותו, ויש אותי. את חושבת שאת ואני נהפוך פתאום ל'אנחנו' רק כי את לא רוצה להביא איתו ילדים לעולם בגילוי עריות? אם אנחנו לא 'אנחנו' עכשיו, או בכלל, למה את חושבת שאסכן את עצמי בשבילך בבוא העת?"

קרלוטה הסמיקה. "אני לא מוכנה לדבר על זה".

אבל את תחשבי על זה, אמר אנדר בלבו. גרמתי לך לחשוב על זה, ואת לא תשכחי. הבריתות שאנחנו יוצרים כעת הן הבריתות של העתיד. הוא יהיה זכר האלפא, את תהיי זוגתו המסורה ואני אהיה הזכר הלא-מזווג והכנוע, שלא יכול לעשות דבר מלבד מה שזכר האלפא יצווה עליו. אם הוא לא יהרוג אותי קודם. זאת ההחלטה שאת מקבלת כעת.

"בואי נלך לשמוע מה יש לסרג'נט להגיד", אמר אנדר. "אם כי את כבר יודעת מה יש לו לומר".

"באמת שאין לי מושג", אמרה קרלוטה. "גם אותי הוא לא משתף במחשבותיו".

אנדר לא טרח להתווכח, אבל זה פשוט לא היה נכון. או שאם היא באמת לא ידעה, היא תמיד הזדרזה להעלות טיעונים לטובת כל שטות שסרג'נט ניסה לקדם. היא תמיד נשמעה כאילו הסכימה עם תוכניותיו של סרג'נט עוד לפני שהציג אותן.

כולנו עדיין רב-יונקים, מרחק גנים מעטים מהשימפנזים חסרי השיער שהחלו לבשל את מזונם כדי שהנשים יישארו ליד המדורה בזמן שהזכרים המונוגמיים שלהן סיירו וצדו כדי להביא הביתה בשר. ורק מרחק גנים ספורים מהשימפנזים השעירים שהזדווגו בכל הזדמנות, בדרך כלל בכפייה, וחיו בפחד מפני זעמו של זכר האלפא.

ההבדל המרכזי הוא שאנחנו מוצאים לכך הצדקות והסברים, ומתמרנים זה את זה במילים במקום בהתקפות זעם או בסירוק הדדי מלא חיבה. ואולי בעצם המילים הן התקפות הזעם והסירוק ההדדי מלא החיבה שלנו: הן דורשות מאיתנו פחות אנרגיה, אבל ממלאות את אותו תפקיד.

"אני אעמיד פנים שאני מאמין לך", אמר אנדר בקול, "כדי שאוכל להעמיד פנים שלנוכחותי במפגש עם סרג'נט יש משמעות נוספת פרט להוכחת שליטתו של סרג'נט בשבט הקטן והעלוב שלנו".

"אנחנו משפחה", אמרה קרלוטה.

"הגזע שלנו לא קיים די זמן לפתח את מושג המשפחה", אמר אנדר. אבל כעת רק רטן. הוא הלך בעקבותיה אל הגשר, שם הדפה את המנוף הידני ופתחה דלת צונחת אל פירי התחזוקה שהקיפו את מוליכי הפלזמה, את מגח הגריפה ואת עדשת הכבידה.

"כן, בואו נבלה כאן שעות, וכל עניין ייסוד הגזע החדש ייפתר מעצמו", אמר אנדר.

"המיגון פועל, אנחנו לא גורפים הרבה גם ככה, ותשתוק", אמרה קרלוטה.

הם ירדו אל חדר ההנדסה, שהיה תחום השיפוט של קרלוטה. בזמן שאנדר התעמק במחקר הגנטי שהיה סיבת המסע כולו, הפכה קרלוטה למומחית למכניקה, פלסמטיקה, עידוש כבידתי וכל דבר אחר הנוגע לתפעול הספינה. "זה העולם שלנו", נהגה לומר, "וכדאי שנלמד איך הוא פועל". ובאחרונה התרברבה, "אם לא תהיה ברֵרה, אוכל לבנות הכול מאפס".

"מפיסות ומחלקים, את מתכוונת", אמר אז סרג'נט.

"ממחצבים בהרים, בכל כוכב שנגלה", אמרה קרלוטה. "ממתכות משני אסטרואידים וכוכב שביט. מהריסות הספינה הזאת אחרי שהיא תתנגש במטאור". סרג'נט צחק, אבל אנדר האמין לה.

קרלוטה הובילה אותו אל המעבדה התחתונה.

"יכולנו ללכת במסדרון עד למעבדה העליונה ולדלג על הדלת הצונחת", ציין אנדר.

"הענק יכול לשמוע את צעדינו מהמעבדה העליונה".

"את חושבת שהוא לא יכול לשמוע הכול, בכל מקום?"

"ברור לי שהוא לא יכול", אמרה קרלוטה. "בכל הספינה פזורות נקודות מתות שהוא לא יכול לשמוע בהן דבר".

"זה מה שאת חושבת".

קרלוטה לא טרחה לענות. שניהם ידעו שלאנדר לא אכפת אם הענק שומע אותם או לא – סרג'נט הוא זה שהיה חייב להסתיר הכול, או לפחות האמין שהוא עושה זאת.

בקצה המעבדה התחתונה היה פיר מנהרה שהוביל אחורה, אל אזור מערכות תמיכת החיים. בשלבי ההאצה החזקה הפכו שיפולי הספינה לקרקעית באר עמוקה והמעלית אפשרה ירידה אל מערכות התמיכה שבבסיס ועלייה בחזרה. אבל בזמן טיסה רגילה הייתה הכבידה מקוטבת בכיוון ההפוך, לכן המעלית הפכה למעבר פשוט ששוררים בו עשרה אחוזים מכבידת הארץ, והובילה אל ירכתי הספינה ואל מערכות תמיכת החיים.

סיפון המטען של הספינה, שם חי הענק מפני שלא התאים לשום מקום אחר, היה בדיוק מעליהם. לפיכך הלכו לאט ובקלילות, נשמרים לא להקים יותר מדי רעש. אם סרג'נט ישמע אותם הוא ירתח מזעם, כי משמעות הדבר שגם הענק יכול לשמוע אותם.

סרג'נט לא היה בחדר מערכות תמיכת החיים, אם כי הוא הפעיל את המאווררים במלוא העוצמה כדי לדחוס אוויר טרי רווי חמצן מבעד לתעלות ולעמעם את הקולות. אנדר מעולם לא הצליח להחליט אם היה זה ריח של אוויר טרי או של רקב – החזזיות והאצות

שחיו במאות מגשים גדולים תחת אור השמש המדומה גססו תמיד, והפרוטופלזמה שלהן שימשה לאחר מכן את הדור הבא במעגל תמידי של מחזור.

"אתה יודע מה המקום הזה צריך?" אמרה קרלוטה. "דג מת. כדי לשפר את הריח".

"את לא יודעת איזה ריח יש לדג מת", אמר אנדר. "בחיים לא ראינו דג".

"ראיתי תמונות, ובכל הספרים כתוב שלדגים רקובים יש ריח רע".

"גרוע יותר מאצות נרקבות", אמר אנדר.

"אתה לא יכול לדעת", אמרה קרלוטה.

"אם לאצות נרקבות היה ריח רע יותר, האמרה הייתה 'אצות ואורחים מתחילים להסריח אחרי שלושה ימים'".

"אף אחד מאיתנו לא יודע על מה הוא מדבר", אמרה קרלוטה.

"ולמרות זאת אנחנו ממשיכים לדבר", אמר אנדר.

אנדר ציפה למצוא את סרג'נט בכלבלב – רכב התחזוקה שהענק תכנת כך שיישאר חמישה מטרים מתחת לפני השטח של ההרודוטוס, גם אם יקבל הנחיות סותרות. אנדר ידע שקרלוטה ניסתה במשך חודשים להתיר את הכלבלב ממוסרותיו, אבל לא הצליחה להביס את התכנות.

דברים כאלה הבהירו לאנדר – אם כי לא לאחרים – שהענק פיקח לא פחות מהם, ונוסף על כך בעל ניסיון של שנים. כל אמצעי הזהירות שנקט סרג'נט היו חסרי תועלת, כי מלוח הבקרה הענקי שלו בסיפון המטען היה ביכולתו של הענק לעשות כרצונו, לשמוע ולראות וכנראה גם להריח מה שירצה, וילדיו לא יכלו לעשות דבר בנוגע לכך וגם לא להבחין בו כשעקב אחריהם.

האחרים סירבו להאמין בכך, אבל אנדר הבין שהם ילדים. משמעותו של מפתח אנטון הייתה שמוחם הוסיף לגדול – וכך גם מוחו של הענק. הקיבולת שלו עלתה על שלהם עד כדי כך שהניסיון להערים עליו היה מגוחך. אבל סרג'נט היה מטבעו תחרותי כל-כך עד שלא רק שהאמין שיוכל להערים על הענק, הוא סבר שכבר עשה כן.

אשליות. אחד מילדיך משוגע, ענק עצום, וזה לא אני ולא הילדה. מה אתה עומד לעשות בנדון?

בסדר, לא משוגע. רק... לוחמני. בו-בזמן שקרלוטה חקרה את הנדסת הספינה ואנדר חקר את הגנום האנושי ואת הדרכים לחולל בו שינויים סרג'נט חקר כלי נשק, קרבות ומוות. הוא הגיע לזה באופן טבעי – הענק היה מפקד צבאי דגול בכדור הארץ, אולי הטוב ביותר אי-פעם, אף-על-פי שגם אם היה הטוב מכולם, אימא לא פיגרה אחריו בהרבה. בין ופטרה – כלי הנשק האדירים ביותר באמתחתו של ההגמון כשאיחד את העולם תחת ממשלה אחת. היה ניתן לצפות שכמה מילדיו יהיו לוחמים מלידה, וכזה היה סרג'נט.

אפילו קרלוטה הייתה לוחמנית יותר מאנדר. אנדר סלד מאלימות, סלד מעימותים. הוא רק רצה לעשות את עבודתו ושיניחו לו. הוא היה יכול לראות אחד מאחיו עושה דבר-מה יוצא מגדר הרגיל בלי לחוש דחף להשתוות אליו או להתעלות עליו – להפך, הוא היה גאה בהם, או מבועת: תלוי אם התעלול שעלה במוחם מצא חן בעיניו.

קרלוטה הוציאה לוח צר ששכן סמוך לתקרת פיר הכניסה ממקומו.

"לא, את לא רצינית", אמר אנדר.

"אנחנו נכנסים לשם בלי בעיה", אמרה קרלוטה. "אתה לא קלסטרופובי, נכון?"

"זה שדה העידוש הכבידתי", אמר אנדר. "והוא פעיל".

"זאת רק כבידה. עשירית מכבידת כדור הארץ. ואנחנו נדחקים בין שני לוחות. אנחנו לא יכולים ליפול".

"אני שונא את ההרגשה שם". הם שיחקו במרחב ההוא כשהיו בני שנתיים. זה היה כמו להסתובב על ציר עד סחרחורת. רק גרוע יותר.

"תתגבר על זה", אמרה קרלוטה. "בדקנו, והקולות באמת מתבטלים כאן".

"בסדר", אמר אנדר. "איך אנחנו הולכים לשמוע זה את זה?"

"טלפונים מפחיות בדיל", אמרה קרלוטה.

מובן שאלה לא היו משדרי הצעצוע שהשתמשו בהם כשהיו באמת קטנים. קרלוטה כבר מזמן תכננה אותם מחדש כדי שיעבירו קול בצלילות לאורך עשרה מטרים של תיל דק, גם סביב פינות או כשנלחצו כנגד דלתות, בלי שום מקור כוח.

סרג'נט חיכה להם שם, עיניו עצומות, "שרוי במדיטציה" – או (על-פי פרשנותו של אנדר) זומם כיצד ישתלט על כל העולמות האנושיים לפני שהענקיות תהרוג אותו בגיל עשרים.

"נחמד מצדכם שהצטרפתם", אמר סרג'נט. אנדר לא היה יכול לשמוע אותו, אבל היה יכול לקרוא את שפתיו, וחוץ מזה הוא כבר ידע בדיוק מה סביר להניח שסרג'נט יגיד.

בתוך זמן קצר הם התחווטו לחיבור תלת-כיווני עם פחיות הבדיל של קרלוטה. הם נאלצו לשכב בשורה, בראשים מוסבים הצדה, אנדר בין קרלוטה וסרג'נט כדי שלא יוכל לשים קץ לשיחה כרצונו ולהחליק החוצה.

ברגע שאנדר הזדחל אל תוך שדה הכבידה הוא חש כאילו צנח מעל מפל או זינק מגשר. מטה, מטה, מטה, אמר חוש האיזון שלו. נפילה! הזהירה בבעתה המערכת הלימבית שלו. בדקות הראשונות בשדה הכבידה, אנדר לא הצליח שלא לנופף בזרועותיו כל עשר שניות מתוך רפלקס חרדה, אבל מסיבה זו בדיוק הדביקה קרלוטה את פחית הבדיל אל פניו בעזרת סרט הדבקה, כדי שלא ישליך אותה מעליו במהלך ההתקף.

"בואו נגמור עם זה", אמר אנדר בקדרות. "יש לי עבודה, ובמקום הזה יש הרגשה של מוות מתמשך".

"זה מרתק", אמר סרג'נט. "בני האדם משלמים כדי להיכנס לשדה כבידה בשביל פרץ האדרנלין, וכאן אנחנו מקבלים אותו בחינם".

אנדר לא אמר דבר. ככל שיתבע לזרז את השיחה, כך סרג'נט יסטה יותר מן העניין ויתמהמה.

"לשם שינוי אני מסכימה עם אנדר", אמרה קרלוטה. "הוספתי לעדשה ערבול, וזה משגע אותי".

אז אנדר צדק כשחשב שהפעם זה גרוע מהרגיל. בפעם העשרת אלפים בחייו, הוא התחרט על כך שלא חבט בסרג'נט עד אובדן הכרה כשנפגשו בראשונה. זה היה מבסס ביניהם סדר ניקור שונה.

במקום זאת, אנדר הקשיב לאמו שלא חדלה לספר לו כיצד הילדים האחרים "הם שלנו בדיוק כמוך", אם כי אנדר באמת נולד מגופה של אימא, ויתר הילדים הושתלו ברחמים של פונדקאיות.

בעיני הילדים הרגילים לא הייתה לכך חשיבות רבה – הם לא זכרו שחיו במקום אחר. אבל האנטונינים, סרג'נט וקרלוטה, היו מודעים לסביבתם לחלוטין בגיל שישה חודשים, במקום בגיל שלוש. הם זכרו את משפחותיהם המאמצות וחשו זרים בחברת אבא ואימא.

אנדר היה יכול להתעמר בהם, אבל הוא לא עשה זאת. הוא ניסה לא לרמוז כלל שבעיניו הוא הילד ה"אמיתי" של אבא ואימא, אם כי בגיל עשרים חודשים מובן שחש כך. תגובתו של סרג'נט למצב המוזר הייתה להתעקש ולנסות להשתלט על המצב. הוא ודאי מירר את חייהם של הוריו האומנים בשנה הראשונה לחייו. לא היה להם מושג מה לעשות בילד שדיבר במשפטים שלמים בגיל שישה חודשים, שטיפס על כל דבר ונכנס לכל דבר בגיל תשעה חודשים, שלימד את עצמו לקרוא בגיל שנה.

קרלוטה, לעומתו, הייתה מאופקת: ייתכן שהוריה האומנים לא ידעו כלל מה יכלה לעשות בגיל כה צעיר. כשאבא ואימא הביאו אותה הביתה היא הגיבה למצב החדש בביישנות, והיא ואנדר התיידדו במהירות. סרג'נט, שחש מאוים, הפך הכול לתחרות – או לקרב.

אנדר תמיד התחמק מלוחמנותו של סרג'נט. לרוע המזל, סרג'נט פירש זאת ככניעות. כשלא ראה בזה יהירות. "אתה לא מתחרה בי כי אתה חושב שכבר ניצחת בכול".

אנדר לא חשב שניצח. הוא פשוט ראה בתחרות עם סרג'נט גורם מפריע. בזבוז זמן. לא כיף לשחק עם מישהו שחייב לנצח בכל פעם ופעם.

"לוקח לענק הרבה זמן למות", אמר סרג'נט.

ברגע ההוא הבין אנדר את פשר הפגישה כולה. רוחו של סרג'נט קצרה עליו. הוא היה בנו של המלך, והיה מוכן ומזומן לרשת אותו. כמה פעמים התרחש התסריט הזה בתולדות האנושות?

"אז מה אתה מציע?" אמר אנדר בנימה לא מתחייבת. "לרוקן את סיפון המטען מאוויר? או שאתה מתעקש שכולנו נתפוס סכינים ונדקור אותו למוות?"

"אל תהיה מלודרמטי", אמר סרג'נט. "ככל שהוא נעשה גדול יותר, יהיה קשה יותר לטפל בגופה".

"אפשר לפתוח את סיפון המטען ולהשליך אותו לחלל", אמרה קרלוטה.

"לא", אמר סרג'נט. "יותר ממחצית מהחומרים המזינים שלנו לכודים בגוף הזה, וזה מתחיל להשפיע על מערכות תמיכת החיים. אנחנו חייבים להחזיר לעצמנו את החומרים המזינים האלה כדי שיהיה לנו מה לאכול ולנשום כשאנחנו נהיה גדולים יותר".

"אז נחתוך אותו לסטייקים?" שאל אנדר.

"ידעתי שתגיב כך", אמר סרג'נט במתינות. "לא נאכל אותו, לא ישירות. נחתוך אותו לפרוסות ונניח אותו במגשים. הבקטריות יפרקו אותו והחזזית תזכה לפרץ של צמיחה".

"ואז – מנות כפולות לכולם", אמר אנדר.

"אני רק מציע שנפסיק להאכיל אותו במנת הקלוריות המלאה. עד שהוא יבחין בזה, הוא כבר יהיה כל-כך חלש שלא יוכל לעשות שום דבר".

"הוא לא ירצה לעשות דבר", אמר אנדר. "ברגע שהוא יבין שאנחנו מנסים להרוג אותו, הוא ירצה למות".

"איזו מלודרמה!" אמר סרג'נט. "אף אחד לא רוצה למות, אלא אם כן הוא משוגע. הענק רוצה לחיות. והוא לא סנטימנטלי כמוך, אנדר. הוא יהרוג אותנו לפני שייתן לנו להרוג אותו".

"אל תניח שהענק מרושע כמוך", אמר אנדר.

קרלוטה משכה ברגלו. "תתנהג יפה, אנדר", אמרה.

אנדר ידע איך הדברים יתנהלו. קרלוטה תביע את צערה אבל תסכים עם סרג'נט. אם אנדר ינסה לתת לענק תוספת קלוריות, סרג'נט יכה אותו וקרלוטה תעמוד מנגד או אפילו תעזור להחזיק בו. לא שהמכות נמשכו אי-פעם זמן רב. אנדר פשוט לא גילה עניין בקטטות, לכן לא הגן על עצמו. אחרי כמה מכות, הוא תמיד נכנע.

הפעם זה היה שונה. הענק גסס כך או כך. הדבר גרם לאנדר כאב כה עז עד כי הרעיון לזרז את התהליך היה בלתי נסבל.

עד כה, מעולם לא עלה על הפרק דבר בלתי נסבל. לכן תגובתו של אנדר הפתיעה אפילו אותו. לא, בייחוד אותו.

ראשו של סרג'נט היה ממש שם, מעל ראשו של אנדר.

אנדר הושיט את ידו ובכל כוח זרועותיו חבט את ראשו של סרג'נט בקיר.

ידיו של סרג'נט התנחשלו מיד החוצה כדי לפתוח בקרב, אבל אנדר הפתיע אותו – איש מעולם לא פגע בסרג'נט בכוונה תחילה בעבר, והוא לא היה מורגל בהתמודדות עם כאב. עד שלפתו ידיו של סרג'נט את זרועותיו של אנדר, כבר התהדקו רגליו של אנדר על שני עברי הפיר והוא הטיח את גב ידו באפו של סרג'נט.

דם ניתז וריחף בבועיות ש"צנחו" לכל עבר בשדה הכבידה המעורבלת.

לפיתתו של סרג'נט רפתה. זה היה כאב רציני. אנדר שמע אותו צועק בזעם באמצעות פחית הבדיל.

אנדר קמץ את ידו לאגרוף ודחף מפרק אצבע לעינו של סרג'נט.

סרג'נט צרח.

קרלוטה לפתה את רגלו של אנדר וצרחה, "מה אתה עושה? מה קורה?"

אנדר אימץ את שריריו בהתנגדות לאחיזתה והטיח את צד ידו בגרונו של סרג'נט.

סרג'נט נחנק והשתנק.

אנדר עשה זאת שוב.

סרג'נט חדל לנשום, עיניו בולטות באימה.

אנדר גרר את עצמו הלאה עד שפיו נח מעל זה של סרג'נט. הוא קימץ את שפתיו ונשף בכוח אל פיו של סרג'נט. דם ונזלת מאפו של סרג'נט נשאבו אל תוך פיו כשעשה כן, אבל לא היה ביכולתו להימנע מכך; הוא עוד לא החליט אם להרוג את סרג'נט. החלק ההגיוני במוחו, שעד כה היה תמיד בשליטה, החל לחזור לעצמו.

"זה מה שיקרה מעכשיו", אמר אנדר. "שלטון האימה שלך נגמר. אתה הצעת רצח, והתכוונת לזה".

"הוא לא התכוון לזה", אמרה קרלוטה.

אנדר מתח את רגלו לאחור ובעט בפיה. היא זעקה והתחילה לבכות.

"הוא התכוון לזה ואת היית עוזרת לו", אמר אנדר. "השלמתי עם הגופנו הזה עד עכשיו, אבל עכשיו עברתם את הגבול. סרג'נט, אתה לא אחראי כאן על כלום. אם תנסה לפקוד שוב על מישהו, אני אהרוג אותך. הבנת אותי?"

"אנדר, עכשיו הוא יהרוג אותך!" זעקה קרלוטה מבעד לדמעותיה. "מה קרה לך?"

"סרג'נט לא יהרוג אותי", אמר אנדר. "כי סרג'נט יודע שברגע זה הפכתי לקצין המפקד שלו. הוא מת שיהיה לו מפקד והענק לא הסכים לעשות את זה, אז אני לוקח את התפקיד. מכיוון שאין לך מצפון משלך, סרג'נט, מעכשיו יהיה לך את המצפון שלי. אתה לא עושה שום דבר אלים או מסוכן ללא רשותי. אם תגלה פתאום שאתה חושב לפגוע בי או בכל אדם אחר, אני אדע את זה כי אני קורא את הגוף שלך כמו ספר עם אותיות גדולות".

"לא נכון", אמרה קרלוטה.

"אני קורא את הגוף האנושי כמו שאת קוראת את המיכון בספינה, קרלוטה", אמר אנדר. "תמיד ידעתי מה סרג'נט מתכנן. פשוט לא היה אכפת לי מספיק כדי לעצור אותו, עד עכשיו. כשהענק ימות, מעצמו, בזמנו החופשי, כנראה נעשה משהו דומה למה שהצעת, סרג'נט, כי אנחנו לא יכולים לבזבז את החומרים המזינים. אבל אנחנו לא זקוקים להם עכשיו ולא נזדקק להם עוד שנים. בינתיים אני אעשה כל מה שאוכל כדי להשאיר את הענק בחיים".

"אתה לעולם לא תהרוג אותי", חרחר סרג'נט.

"רצח אב גרוע פי אלף מרצח אח", אמר אנדר, "ואני אפילו לא אהסס. לא היית חייב לחצות את הגבול הזה, אבל חצית אותו, ואני חושב שידעת מה אעשה. אני חושב שרצית שאעשה את זה. אני חושב שאתה מבועת מהעובדה שעד היום איש לא עצר בעדך. טוב, היום הוא יום המזל שלך. אני עצרתי בעדך. בעדך ובעד כלי הנשק שלך ותוכניות המלחמה שלך – למדתי איך להזיק לגוף האנושי ואני מבטיח לך, סרג'נט, ששיניתי לנצח את קולך ואת האף שלך. בכל פעם שתביט במראה, בכל פעם שתשמע את עצמך מדבר, תזכור – אנדר הוא האחראי, וסרג'נט יעשה מה שאנדר אומר לו. הבנת?"

לשם הדגשה סובב אנדר את אפו של סרג'נט, שללא ספק היה שבור.

סרג'נט זעק, אבל הצעקה הכאיבה לגרונו מאוד והוא גרגר ונחנק וירק.

"הענק ישאל מה קרה לסרג'נט", אמרה קרלוטה.

"הוא לא יצטרך לשאול", אמר אנדר. "אני מתכוון לחזור על השיחה הזאת באוזניו, מילה במילה, ושניכם תהיו שם ותקשיבו. עכשיו, קרלוטה, תחזרי אחורה בפיר ותני לי לגרור את הגוף האומלל של סרג'נט החוצה כדי שנוכל לעצור את הדימום".

 

1 ."בין" – שעועית באנגלית (המתרגם).