מעללי מורטגו עיני החתול 2: הפלך הנסתר

פתח דבר

 

(האיש שרימה את המוות)

"אם לא ידעתי לספר מעשיות, מה אתם עושים פה בכלל?"

– קליטוס שאינו ישן

 

דברים רבים ניתן היה לומר – ורובם אכן נאמרו – על אֶנִיפָּאס, יליד דרום מֶרְסִיט. אניפאס היה בנו של בורסקאי נוח לרטון, ולהבדיל מאביו שסחר בעורות, היה בנו סוחר במה ששכן תחת העור. מכריו תיארו אותו לא אחת כגזלן, שתיין, מנופח מחשיבות עצמית, נטול כבוד לזולת ואופורטוניסט. הוא לא עסק בשום מקצוע; כל אומנות נפלה שדודה לרגליו, בטענו כי לא יאה לאדם כמוהו לכבול עצמו לעמל כפיים. בכפרו – חלקת אדמה הררית ונידחת – היה אדם כזה מושא לבוז ולחשד מצד יושביו. ואם לא די בכך, אניפאס נהג להעביר את זמנו בשתיית שיכר תוצרת בית, והמצאת מעשיות ובדותות שאין בינן ובין חיי מעשה ולא כלום.

משגדל די הצורך כדי לעזוב את מרסיט-בזעיר-אנפין (אפילו שם לא היה לאותו כפר אביון), כפי שכינה אותו, מצא עצמו נודד לעבר מקומות שוחרי רע ונוטפי פריצות, ככלב הנמשך לריח מנת בשר עסיסית במיוחד. הוא מימן את מסעו בשיטה חדשנית למדי: היה נופל אפיים ארצה לפני שיירות ומיילל כי זה עתה נשדד וצורך לו בעזרה, או מציג עצמו כשומר ראש להשכיר עבור נוסעים שקופתם דלה. כשפגש, לרוע מזלו, בשודדים – היה מציע להם את שירותיו ללא היסוס, מחשש לעורו. לשונו הייתה חלקה משמנת, כשרצה לשכנע אנשים להרשות לו להתלוות אליהם במסעותיהם – כל עוד מגמת פניהם הרחק ממרסיט, ויש בידיהם משקה הגון. אוזניו היו כרויות למנהגי העמים הזרים שפגש במרוצת השנים ושפתם הייתה שגורה בפיו כשפת אמו. הוא שמע מאות ואלפי סיפורי עם משעשעים, מעשיות מבדחות ואגדות מטילות אימה. הוא היה מעלה על דעתו להעלות אותם על הנייר ולהרוויח מכך הון רב, אלמלא היה כה עצלן. אולם, זיכרונו היה מעולה ויכול היה לצטט סיפורים ומשלים בעיניים עצומות, דבר שתמיד הפליא את כל שומעיו.

ברבות הימים העניקו לו נוודים ומכרים לעת מצוא את הכינוי "אניפאס רב המעשיות", כינוי שקיבל לרוב בגיחוך ובהזמנה למשקה (כשהוא המוזמן, לא המזמין; מטרת פרסומו להיות המרוויח מכך, ולא הגומל על חסד בחסד – כזה היה אניפאס). שיטוטיו המרובים ואופיו המשתעמם בנקל הביאו אותו – בלא שידע כיצד, אם להאמין לדבריו – אל מצרי גרנום המפרידים בין מִילוֹמָאר לארצות המאכולת. שם עלה על ספינה שהייתה אמורה להפליג מערבה לנמלי חוֹרִיסַאי – חבל ארץ מרתק ורב-גוני שממנו ציפה אניפאס לרוות עד תום.

אבל לרוע מזלו, יום לאחר שעזבו את המפרץ, פגעו בספינה קרדיקית, הנהוגה בידי קוֹנוֹדִים, החיים על רצח וביזה. הללו ידועים לשמצה בשל אכזריותם ושנאתם לכל מי שנכנס לים שראו כשלהם. צוות ספינתו של אניפאס נטבח ותוכנה נשדד; רק בקושי הצליח אניפאס לשכנע את הקונודים להשאירו בחיים, באומרו שסיפורים רבים באמתחתו. והלוא אין עם, מרושע וחסר תרבות ככל שיהיה, שאינו נוטה חיבה למעשיות. אניפאס נלקח עם חבריו החדשים להרי קָצ'וֹדִי, שם התוודע מקרוב לעולמם של השנואים באנשי גאלוניה. הוא פגש שכירי חרב שהגיעו הלום עמוסי מעללים והרפתקאות, אצילים שחובותיהם הכריחו אותם לחפש מפלט בארץ רחוקה, אבירים שנטשו את פקודיהם עבור בצע כסף, שתיינים שכל אורח חיים אחר היה למעלה מכוחם, גברים שרצו לטעום מטעמו המתוק עד זרא של עולם נטול חוק וסדר. אניפאס הוקסם כליל למראות הללו – ישימון מוסרי שנתון באחיזתם של מרצחים שאינם לוחצים איש את יד רעהו מבלי לבדוק את טיבה. זו הייתה קיסרות בפני עצמה, שהכניסה תחת כנפיה השחורות כל הלך, כל נבל וכל חדל אישים. קצ'ודי מצאה חן בעיניו. הוא הוקסם מניחוח החיוניות ומהעמידה על המשמר, שכה חסרו לו במרסיט. וכך הייתה המאכולת לביתו.

לא עבר זמן רב והוא קיבע את מעמדו כמְסַפֵר הסיפורים הגדול ביותר בקצ'ודי. קונודים אינם דברנים מופלגים ושפתם לרוב עילגת, גסה וישירה. כנגד זה היה אניפאס חד לשון וידע להשתמש במילים ולעצבן לצורות משלו כשם שפסל הופך אבן ליצירת מופת. ידיעותיו בניבים רבים, שליטתו בעגות בוטות ונבזיות לעתים, ומעל לכול – קולו הנשמע כגיחוך תמידי על הבלי עולם הרימו אותו למעלת אורח כבוד של כל פונדקאי דרומה מקָגָרִיוֹן.

ערב אחד, שעה שהיה סרוח כנגד שולחן סדוק מאין-ספור הסכינים שננעצו לתוכו תוך כדי תגרות ומהומות, ניעורה תשומת לבו למראה אורח שנכנס פנימה. האיש היה גבוה ומראהו כשל בעל חוב שנושים רודפים אחריו. עורו היה קמוט ועיניו נתונות בפניו כשתי מערות צופנות סכנה. בגדיו היו שלמים (תופעה נדירה במקום שורץ הפרעות הזה) אבל קמוטים כעורו. כובעו הסתיר את שערו ואת צבע עיניו. חרב, ארוכה ודקה כבעליה, הייתה חגורה לירכו, וידו הונחה עליה מוכנית, כמי שרגיל למצוא אויבים בכל אשר יפנה.

אניפאס בחן את האורח בסקרנות, שעה שהלה ניגש לבעל המקום וביקש חדר ללילה. הפונדקאי, אדם מנוסה וחשדן, ביקש לראות קודם את ממונו של האיש. האורח הציג את ארנקו המלא (שעורר את תשומת לבם של הכייסים) ואחר העביר מבט אומד במקום המטונף. שכירי חרב תקעו בו מבטים משועממים, קונודים סקרו אותו כמחפשים בפניו דמות עוינת וסוחרי זיופים חיככו כפותיהם בציפייה לעוד שוטה ופתי. אניפאס שיהק והזמין כוס נוספת.

האורח פנה לשבת בשולחן הפנוי היחיד שנותר במקום – חתיכת עץ מרקיבה שדם קרוש הסתיר את צבעה המקורי. ריחו, מנהגו השקט, מבנה גופו, ניקיון בגדיו – כל אלה אמרו לאניפאס כאלף עדים שהלה הגיע למאכולת זה מקרוב. מילא, בקרוב ייטבל בביב השופכין, ככל השאר.

החום ההולך וגובר במקום אילץ את הפונדקאי לפתוח חלונות, פעולה שהשיבה פנימה רוח נושאת אבק. הנוכחים קיללו את המקום ואת הפונדקאי, לסירוגין, אבל נותרו לשבת. האורח החדש פרם את כפתורי חולצתו באטיות, כאילו הוא עייף ומבקש להשיב אוויר קר על בשרו. אניפאס, שעדיין שלח לעברו מבטים מזדמנים, שיער שהאיש בתחילת גיל חמישים, או קרוב לזה. האיש היה עסוק במנוחה לרגליו ובלגימות ספקניות מכוס המשקה שלו, ולכן פטר אותו אניפאס כטיפוס ששום דבר מעניין אין בו, עד שגולם אימתני ומטושטש משכרות נתקל בקצה שולחנו של האורח והתמוטט אתו ארצה.

כל המבטים הופנו לעברם, כמהים למהומה. הגולם התרומם בגמישות של פר ופרץ בצרחות על האיש הארור ושולחנו הארור. הוא הניח את ברכיו על חזהו של האורח והחל חובט בפרצופו, או שכך חשב לעשות. האורח השקט שלח את שתי ידיו ולפת את מבושיו של התוקף בכוח. התוקף צרח שוב, ולפני שהבין כיצד קרה הדבר מצא עצמו משוטח על גבו וגונח בקול על אשכיו המחוצים.

באי המקום הריעו ונשאו עיניהם בציפייה לעוד. אולם האורח המסתורי קם על רגליו וניסה להיטיב את בגדיו בחופזה. אולם איחר בשנייה. קונודי, שמשקל המתכת בפיו כמעט שהשתווה לזה שבחגורתו, אימץ את עיניו לרגע ושאג: "תראו ת'קמיע הזה, פשפשים!"

תוך שבריר שנייה ניצבו כל באי הפונדק על רגליהם, לוטשים מבטים חמדניים בצווארו של האיש המבוהל. אניפאס ראה עתה, משצווארונו של האורח נפתח, שרשרת כסף סביב צווארו של האיש, וממנה נתלה כדור מתכת קטן.

"היי, זה מזכיר לי ת'קמיע של דֵּלְמִיטֵר," אמר אחד החוגגים ברטינה מהורהרת. העיניים שנפקחו למראה השרשרת התרחבו אף יותר – שכן אין כקונודים לאמונות טפלות.

"זו רק אגדה מזופתת," אמר אחר בביטול. "כל טיפש יכול להשיג שרשרת כזאת'י."

האורח התיישב בחזרה, מסתיר את השרשרת ותולה מבטים קפואים בסובבים אותו. מילה לא יצאה מפיו.

"מה 'תה אומר, בחורי הטוב? תמכור לי אותה בעבור בקבוק משקה?" הצעות מגונות מאלו לא איחרו לבוא.

"אולי תיתן אותה בעבור חייך, אה, זר?" קונודי שבור חוטם ליטף את ניצב פגיונו.

האורח התעלם מהמילים שכוונו אליו.

"מי ששותק, יש לו מה להסתיר, חברים," חיווה כייס אחד את דעתו.

"כמה היא כבר שווה, האבן הזאת? אני אתן לך זהב טהור!"

"מעורב בחלודה, בטח," אמר טיפוס אחר, מגרד נמלים מעל עורו היבש.

"זה מזויף כמו הכסף של אוֹגְרוֹפּ," אמר הפונדקאי ונעץ מבט מאשים בלקוח המדובר, שהטה את ראשו בברכה כאילו החמיאו לו.

עניינו של אניפאס שב ועלה על פני השטח. "האבן של דלמיטר?" שאל את שכנו לשולחן. "האבן שנותנת לעונד אותה חיי נצח?"

"היא ולא אחרת!" הכריז שכנו כיודע דבר.

האורח התכווץ בתוך כיסאו. מחצית מהנוכחים נראו כמוכנים להסתער עליו ולתלוש ממנו את רכושו. אם חשב למצוא מנוחה ומפלט, הרהר אניפאס, פונדק קונודי הוא המקום הגרוע ביותר למטרה זו. התשוקה לשלל רב ערך בערה בעיני רובם, אם לא בכולם. רק מעטים משכו בכתפיהם ושבו להשקיע עצמם במשקאותיהם ובשיחות על ענייני דיומא: קרבות, פשיטות, משחקים ונערות עסיסיות.

אניפאס, כבקי במעשיות, ידע את סיפורה של האבן של דלמיטר. דלמיטר, תושב גאלוניה שמוצאו אינו ברור – יש שאמרו שהוא וֶנְדִי ואחרים טענו שנולד בביריסאן – היה אדם רגיל מכל בחינה ומובן, עד שקרץ לו גורלו. ביום מן הימים – איש לא טרח לספר בדיוק כיצד, ויש שאומרים שתוכנו הדל של הסיפור מרמז דווקא על מוצאו הצפון גאלוני, שמרבים להלעיז ביושביו – התגלגלה לידיו טיפה מקרקעית הבאר, שיש בכוחה להעניק לאדם חיי נצח ולמנוע ממנו מחלות וזִקנה. כדי שלא תתייבש, הניח דלמיטר את אותה טיפה יקרת־המציאות בכדור מתכת מיוחד במינו המונע יובש, וכך זכה לברכה הגדולה הזו. מאז קמו לו רודפים שביקשו את מתנתו לעצמם, והוא עשה את כל ימיו בנדודים ובניסיון לשמור על סודו. לפי אומדן הולדת הסיפור, העריך אניפאס שלו יש אמת בדבר, הרי האיש צריך להיות כבן מאה שנים, בערך. אם כן, אין פלא בהתנהגותם של חבורת הנבלים הללו, חשב.

אבל איש לא קם לתקוף – האיש נראה פיכח ויודע את שימושה של החרב, וממילא רוב הנוכחים היו שתויים כהוגן. הסיכוי להביסו בכוחם המספרי היה גבוה, אבל כל בני המקום היו מתקוטטים על הבעלות על האבן הפלאית – אמתית או לא. ידיים שליטפו סנטרים מכוסי זיפים ועיניים מוצרות לימדו את אניפאס שיש בהם הזוממים להתגנב לחדרו של האורח (דלמיטר או מישהו אחר? תהה אניפאס) ולגנוב את האבן בשנתו.

נראה שגם האיש חשב כך, ולהוכחה לסתותיו הקפוצות ועיניו החודרניות. ידו הימנית לא הרפתה מניצב החרב. כעבור שעה קלה עלה לחדר שהקצה לו הפונדקאי, משתדל לנהוג באדישות. כולם החליטו פתאום להישאר עוד שעה או שעתיים, עד שתיפול עליו תרדמה, ואז להתנפל על השוטה. אניפאס צפה מראש מאבקים שותתי דם בין חבורות הפורעים.

מספר נערות מצחקקות נשלחו מעלה כדי להחיש את תהליך הירדמותו של דלמיטר-בכוח, שהרי ידוע כי המין מטיל את האדם לשינה. אבל כולן חזרו כלעומת שבאו, מאוכזבות, וטענו שהאיש סירב לקבלן.

"אני אחכה פה עד הבוקר," הכריז הקונודי שמתכת בפיו.

"חבל מאוד, כי עד אז האבן תהיה אצלי," אמר שכיר חרב קאולי.

הכול החליפו מבטים מתגרים עם רעיהם לשולחן, וכמה טיפוסים מרחיקי ראות כבר החלו להניח הימורים על זהות המנצח.

הם חיכו שעה, שעתיים, שלוש, לוגמים עוד כוס, מזמינים מנת מרק כופתאות נוספת, מנסים להישאר ערים כדי לתת את המכה. הפונדקאי רווה נחת ותסכול בו זמנית: הרווחים עלו, אבל הוא היה תשוש לגמרי ועיניו טרוטות ודואבות. מישהו העלה רעיון גאוני: למהול סם שינה במשקה שיישלח לחדרו של דלמיטר זה, בידי נערה נאה ותמימה (היש כאלה בקצ'ודי? חשב אניפאס בבוז), אבל לאיש לא היה סם כזה בהישג יד.

השעה חצות חלפה ועברה לה, ורוב הנוכחים עזבו, עייפים וכיסם ריק מממון. אלה שהתעקשו להישאר נרדמו על כיסאותיהם, ריר ניגר מזוויות פיהם ונחירותיהם מחליפות את הדיבורים והצעקות. אחד ניסה להישאר ער בכך שסטר לעצמו בכל פעם שנעצמו עיניו; נערה פיקחית פטרה קונודי מזדקן ומפהק משארית כספו והתגנבה החוצה. רק אנשים מעטים נותרו זקופים על כיסאותיהם, מכלים זמנם בעישון או בהשחזת כלי נשקם. אניפאס נשאר גם הוא, לא משום שחשק באבן, אלא מפני שהאישה שעמה חלק יצועו באותה עת השליכה אותו מביתם לאחר שגנב את ארנקה כדי לשלם את חובו להרלוק, התחבולן הידוע.

הפונדקאי נרדם על הדלפק זה מכבר, וכמה עקשנים נשכו את בשרם כדי שלא ימעדו ויירדמו. אניפאס החליט שהשעשוע הזה מוצה עד תום מבחינתו ועלה לחדרו, שהיה, לגמרי ביד המקרה, מול חדרו של דלמיטר-בכוח.

אניפאס ראה, לאורו המטושטש של הנר, שהדלת פתוחה כדי חרך צר, והעז להציץ פנימה. הפונדקאי לא קבע מנעולים בדלתות, וזאת מפני שביצע לעתים מזדמנות גיחות ליליות לחדרי אורחיו, שמטרתן גנבה. אור ירח קלוש גילה לאניפאס את הנעשה בחדר. האיש היה ישוב על כיסא במהופך בגבו לאניפאס, כאילו מנסה למסמר עצמו לחתיכת העץ. ראשו נשמט חליפות, וכל מראהו אמר תשישות. ידו הייתה מונחת על חרבו, כאילו גם בשנתו לא רצה להיפרד ממנה. אניפאס, חושש וסקרן גם יחד, החליק פנימה, מבטו ננעץ בפס הדק של השרשרת שנגלתה לו. אולי יהיה הוא הזוכה?

הוא חמק פנימה, מהלך על קצות אצבעותיו ועיניו נוצצות מציפייה. האורח כבר נמנם, המשקה ששתה רק יזיק לו. הוא הגיע ודאי ממסע ארוך; אין לו לאניפאס אלא לחכות עוד כמה דקות, ואז יירדם האיש.

אולם כשהיה במרחק נשיפה מעורפו של דלמיטר-או-לא-דלמיטר הבעית אותו קול שקט שאמר: "אשלם לך כפליים ממה שהם שילמו לך."

אניפאס נעצר. ידיו עדיין שלוחות קדימה, אבל מחצית גופו התחתונה ציוותה עליו להימלט. האיש הזה אינו שוטה.

דלמיטר סובב את ראשו. אניפאס הבחין לאורו של הירח בפנים צרות שמסגרו עיניים שקועות ושׂער גזוז ככבשה שטופלה במסירות. לא היה שום רמז בפנים הללו לחיי נצח או נעורים שאין להם קץ. הוא נראה כמו כל גבר בגיל העמידה.

"הם לא–" אניפאס קטע את עצמו. הוא אמנם היה גאה מכדי שיודה שהוא משמש כנער שליח של מישהו, אבל אולי צצה כעת האפשרות להרוויח משהו מצרתו של האיש היושב מולו. "כמה אתה מוכן לתת לי?" הוא הניח יד על מותנו כעומד לפתוח במשא ומתן.

"אני לא אקמץ בכספי על חיי," אמר האיש היושב. קולו לא היה שקט מטבעו, חשב אניפאס; הוא סיגל לעצמו טון נמוך כדי להיטמע בסביבתו.

"ובכן, שלם לי ואסתלק," אמר אניפאס.

"לא הבנת אותי," אמר האיש. "אני אשלם לך כדי שתישאר כאן."

"הא?" אניפאס אכן לא הבין. "אתה זקוק לשומר ראש? זה העניין?"

האיש נחר קלות, תגובה שהייתה שקולה אצלו לצחוק. "אתה? תגן עליי? אני יכול לעמוד בפני עשרים כמוך בידיים ריקות ולצאת מנצח. יש לי אויב אחר, מסוכן מכל קונודי שטוף תאוות רצח, השינה. אני תשוש עד מוות. כל מה שאני מבקש הוא שתחזיק אותי ער עד הבוקר, ואז אסתלק מכאן. הגמול–" הוא הניח יד על כיסו התפוח, "יפצה על היעדרה של המיטה."

אניפאס תלה מבט רעבתני בכיסו של האיש. "עשינו עסק," הוא הדחיק גיחוך שבע רצון. "אז. איך אתה רוצה שאעשה את זה? אולי אתה רוצה שאחזיק לך את העפעפיים? או שאתיז עליך מים בכל פעם שראשך יישמט?"

האיש הניד בראשו. "אם תעמוד על המשמר, בסופו של דבר תמעד," אמר. "ישיבה באפס מעשה מרדימה כסם. חוץ מזה, איני בוטח בך שלא תיתן לי להירדם ותגנוב ממני גם את האבן וגם את כספי." הוא שתק לרגע, חושב.

אניפאס הסכים אתו, בינו לבין עצמו.

"הדבר צריך להיות פעולה שתשמור עליך ערני לא פחות ממני," אמר האיש כמדבר לעצמו. "בעצם..." הוא סקר את פניו של אניפאס. "אתה יודע לספר סיפורים, אולי?"

אניפאס הרחיב את שפתיו בחיוך מתנשא. אם הוא יודע לספר סיפורים...? הרי אין כמוהו בדקלומם המקורי והכובש. הוא לא יכול לעמוד בפיתוי הזה, שקרא תיגר על מעלתו הגדולה מכולן (והיחידה, בעצם). הוא ירתק אליו את דלמיטר זה כשלשלת הכובלת אסיר בצינוק.

"יש לי סיפורים רבים, רבים מאוד," אמר. "איזה מהם תרצה לשמוע? אולי על הנערה והאריה, או לילית וקוטלאן צייד הדרקונים? או אולי פנאגון, הדוב הגדול...?"

"הא! הבלים! איני מעוניין בסיפורים כאלה, שאין בהם לא כלום מלבד תפארת לשוטים. שטויות כאלה נועדו רק למלא יציעים בקרקס ומושבי ירידים. סיפור צריך להיות כמו מאהבת שאינה מניחה לך לישון. כזה שאי אפשר לעזוב באמצע וגורם לך לכרות אוזן כאדם המצותת לשיחת אחרים. כזה שישכיח ממך את עולמך אתה. כזה," אמר בהדגשה, "שישאיר אותך ער כל הלילה."

אניפאס זקף את חוטמו. "יש לי סיפורים שיגרמו לעורך לסמור, דלמיטר, או מי שלא תהיה," אמר. "ההבלים שלי, כפי שכינית אותם, הם מקור שעשועו של האדם הפשוט, לא משנה כמה תזלזל בהם."

האיש שילב את אצבעותיו אלו באלו. דקה ארוכה הביט באניפאס, עד שזה חש לא בנוח לעמוד תחת מבטו של האיש. הוא תהה אם רגליו התאבנו. מאות ואלפי סיפורים השמיע בעמידה כאילו רגליו אינן בנמצא; אבל כעת חש את משקלן תחתיו כמשקולות ברזל.

לבסוף אמר האיש, "קדימה. תוכיח שאתה ראוי לפרס הזה."

אניפאס כחכח בגרונו – טעם המרק המבחיל של הפונדק עוד עמד בו – וניסה להעמיד פנים שהוא ניצב מול קהלו הרגיל והשגור, ולא מול רוצח שקט הבוחן אותו בקפידה. הוא מצא את העובדה שאיננו יכול לדבר בקול רם וקולני, כשם שנהג תמיד, מגבילה; כל העצמה והחיות כאילו נסחטו מקולו. אבל אט-אט נכבש הוא עצמו בקסם גלילת אחד הסיפורים הטובים יותר שהכיר לאחרונה, כזה שיש בו מרכיבים הכרחיים לכל מעשייה: אגדה, הרפתקה, סכנות ובוגדנות. היה דבר מה אפל וחשאי בסיפור הנשמע בלחישה לאוזני אדם אחד בלבד, המאזין כאילו חייו תלויים בכך – ובעצם, כך היה. אניפאס החל את הסיפור כהרגלו בהקדמות השגורות: "ידידים, בטלנים, סקרנים ושומעים בזבזנים! הטו אוזן!" – אבל מיד נשך את לשונו. כאן אין זה המקום לקישוטים מיותרים. דלמיטר רוצה רק את הליבה, הטיפה המסתתרת במעטה של כסף.

אניפאס ויתר על תנועות הידיים והמחוות שליוו אותו כדבר שבשגרה בעת שעסק בטוב ביותר, באמנות שמעולם לא נכחדה. הוא היה במיטבו, פיו הוגה מילים לכדי מציאות טהורה ונושמת. התמורה הזו במשפטים שנעשים לאמת במוחו של השומע, העניקה לו כוח שריגש אותו. וזאת, הוא ידע, מה שמחזיק אותו בחיים – בכל מובן שהוא.

"הסיפור שעומדות אוזניך לשמוע שונה מכל מעשייה אחרת ששמעת או תשמע אי-פעם, אם תוסיף הבאר לחייך אליך – זוהי אגדה המספרת על אגדה אחרת, והיא בעצם שני סיפורים הכרוכים במגילה אחת. אבל לא ניתן לספר את האחד ללא האחר. הנסתר והגלוי, דלמיטר בר המזל, יתערבבו זה בזה הלילה."

ואניפאס, לרוב ראשון בין גוזמאים, עמד בדיבורו. חבורות הפורעים שזממו לתקוף את דלמיטר בעודו ישן התאכזבו ותמהו לשמוע את קולו החרישי של אמן המעשיות מבעד לדלת הסגורה. הוא דיבר עד שקרני אור חיוורות נאבקו לחדור דרך שכבת הזוהמה שכיסתה את חלונותיו של הפונדק, ושיכורים וחסרי מזל קמו ליום נוסף של ביזה, שלל ודרכים בלתי מוכרות.