מערבה

בעיר שתפחה מרוב פליטים אבל בכל זאת שרר בה שלום בעיקרו של דבר, או מכל מקום עדיין לא הייתה נתונה במלחמה גלויה, צעיר פגש צעירה בְּכיתה ולא דיבר איתה. ימים רבים. שמו היה סעיד ושמה היה נדיה. לו היה זקן, לא זקן מלא אלא זיפים מטופחים בקפידה, והיא הייתה תמיד עטופה מקצות האצבעות ועד שקערורית הצוואר בגלימה שחורה גולשת. בימים ההם אנשים עדיין נהנו ממותרות של חופש בחירה, במידה זו או אחרת, ויכלו להתלבש ולעשות בשערם כרצונם, בגבולות מסוימים כמובן, ומשום כך הייתה משמעות לבחירה.

אולי מוזר הדבר שבערים התלויות על בלימה מעל תהום צעירים עדיין הולכים ללמוד – במקרה זה לשיעורי ערב בזהות תאגידית ומיתוג מוצרים – אבל זה המצב, בערים כמו בחיים, כי רק הרגע סתם התמזמזנו לנו בכל מיני סידורים ופתאום אנחנו מתים, והסוף שלנֶצח תלוי ועומד מעל לראשנו אינו שם קץ לכל התחלה ולכל אמצע ארעיים שלנו – עד לרגע שהסוף הוא הסוף.

סעיד הבחין בנקודת חן על צווארה של נדיה, אוֹבַלית וזהבהבה, שלפעמים זעה עם הדופק שלה, אמנם לעיתים נדירות אבל לפעמים בכל זאת.

זמן קצר אחרי שסעיד הבחין בנקודת החן הוא דיבר עם נדיה בפעם הראשונה. עירם טרם התנסתה בלחימה של ממש, רק בירי ובמכוניות תופת אקראיות, שהורגשו בחלל החזה כרטט תת־קולי, כמו זה שפולטים רמקולים גדולים במופעי מוזיקה המוניים, וסעיד ונדיה הכניסו את הספרים לתיקיהם ועמדו לצאת מהכיתה.

בחדר המדרגות הוא הסתובב אליה ושאל, "רוצה לשתות קפה?" ואחרי הפסקה קצרה הוסיף, כדי להיראות חצוף פחות, בהתחשב בלבושה השמרני, "בקפטריה?"

נדיה הישירה אליו מבט. "אתה לא מתפלל בערב?" היא שאלה.

סעיד גייס את החיוך הכי מלבב שלו. "לא תמיד. למרבה הצער."

הבעת פניה לא השתנתה.

משום כך הוא דבק בחיוכו בייאוש גובר של מטפס הרים על פי פחת והמשיך בשלו: "לדעתי זה אישי. כל אחד בוחר את הדרך שלו. או... כל אחת את הדרך שלה. אף אחד לא מושלם. ובכל מקרה..."

היא קטעה את דבריו. "אני לא מתפללת," אמרה.

היא המשיכה להישיר אליו מבט יציב.

לבסוף אמרה, "אולי בהזדמנות אחרת."

הוא ראה אותה יוצאת אל מגרש החניה של הסטודנטים, ושם, במקום לכסות את ראשה במטפחת שחורה, כפי שציפה, חבשה קסדת אופנוע שחורה שהייתה מוצמדת בלולאה עם מנעול לאופנוע שטח משופשף של כמאה סמ"ק, הורידה את מגן הפנים, התיישבה בפישוק, יצאה לדרך בקול טרטור מרוסן ונעלמה בדמדומים המתעבּים.

למחרת, בעבודה, הבחין סעיד שהוא לא מסוגל להפסיק לחשוב על נדיה. סעיד עבד בסוכנות שהתמחתה בפרסום חוצות. היו בבעלותה שלטי פרסום ברחבי העיר, שלטים אחרים הם שכרו, ועשו עסקאות בשביל שטחי פרסום נוספים עם קווי אוטובוס, אצטדיוני ספורט ובעלים של גורדי שחקים.

הסוכנות תפסה את שתי הקומות של בית טורי שהוסב למשרד והעסיקה יותר מעשרה עובדים. סעיד נמנה עם הזוטרים שבהם, אבל הבוס שלו חיבב אותו והטיל עליו להכין מצגת שתשכנע חברת סבון מקומית לרכוש שטח פרסום ולשלוח אותה באימייל לפני השעה חמש. בדרך כלל השתדל סעיד לערוך תחקיר אינטרנט מקיף ולהתאים במידת האפשר את המצגות ללקוח. "זה לא סיפור אם אין לו קהל," אהב הבוס שלו לומר, וסעיד הבין מזה שעליו לנסות להוכיח ללקוחות שהסוכנות ממש מבינה את מהות העסק שלהם, שהיא מסוגלת להיכנס לעורם ולהסתכל דרך עיניהם.

ואילו היום, אף כי המצגת הייתה חשובה – בעצם כל מצגת הייתה חשובה: הכלכלה נקלעה להאטה בגלל המתיחות הגוברת, והתברר שאחת העלויות הראשונות שהלקוחות רוצים לקצץ בהן היא פרסום חוצות – סעיד התקשה להתרכז. עץ גדול, שצמח פרא ולא נגזם, התנשא מהמדשאה האחורית הקטנה של הקוטג' וחסם את האור עד שלא נותרו ממנה אלא עפר וכמה אניצי דשא בודדים, ועליהם היה זרוי שלל בוקר של בדלי סיגריות, כי הבוס מנע מהעובדים לעשן בפנים, ובצמרת העץ הזה גילה סעיד נץ שבונה את קינו. הנץ עמל ללא לֵאות. מדי פעם דאה בגובה העיניים, כמעט בלי תנועה ברוח, ואז, בתנועה זעירה של כנף או אפילו של הנוצות המורמות בקצה אחת הכנפיים, הוא חג ושינה כיוון.

סעיד חשב על נדיה והתבונן בנץ.

לבסוף, כשלא נשאר לו זמן, הוא מיהר להכין את המצגת בהעתק־הדבק ממצגות קודמות שהכין. רק קומץ מהתמונות שבחר היו קשורות איכשהו לסבון. הוא הביא טיוטה לבוס שלו, וכשהעביר לו אותה, כבש העוויה.

אבל הבוס שלו נראה מוטרד ולא הבחין. הוא רק שרבט כמה הערות עריכה קלות על התדפיס, החזיר אותו לסעיד בחיוך עגמומי ואמר, "תשלח את זה."

משהו בהבעת פניו עורר בסעיד רחמים כלפיו. הוא התחרט שלא השקיע יותר בעבודה.

בו בזמן שהלקוח הוריד את האימייל של סעיד מהשרת וקרא אותו, הרחק באוסטרליה, בשכונת סֶרי הילס בסידני, אישה בהירת עור ישנה לבדה. בעלה היה בפֶּרת' בענייני עסקים. האישה לבשה רק חולצת טריקו ארוכה, שלו, וענדה טבעת נישואים. גווה ורגלה השמאלית היו מכוסים בסדין בהיר אפילו ממנה, רגלה הימנית ומותנה הימני היו חשופים. על קרסולה הימני, בשקערורית של גיד אכילס, היה לה קעקוע כחול של ציפור מיתולוגית קטנה.

ביתה היה מוגן במערכת אזעקה, אבל המערכת לא הופעלה. הדיירים הקודמים התקינו אותה, אנשים אחרים שקראו פעם למקום הזה בית, לפני שהתופעה הידועה בשם גֶ'נטריפיקַציה הגיעה בשכונה הזאת לרמה שאליה הגיעה מאז. האישה הישֵנה השתמשה באזעקה רק לפרקים, בעיקר כשבעלה נעדר, אבל הלילה היא שכחה. חלון חדר השינה, ארבעה מטרים מעל פני הקרקע, היה פתוח רק כדי חרך.

במגירה של שידת הלילה הייתה חפיסה מלאה למחצה של גלולות למניעת היריון, שהיא בלעה ממנה גלולה אחרונה שלושה חודשים לפני כן, כשהיא ובעלה עדיין נזהרו שלא להיכנס להיריון, דרכונים, פנקסי צ'קים, קבלות, מטבעות, מפתחות, זוג אזיקים וכמה מסטיקים חדשים עטופים בנייר.

הדלת לחדר הארונות הייתה פתוחה. באפלולית החדר נצנצו אורותיהם של מַטען המחשב ושל הנתב, אבל פתח חדר הארונות היה אפל, אפל יותר מהלילה, מלבן של מאפליה גמורה – לב המאפליה. ומתוך המאפליה הזאת הגיח גבר.

גם הוא היה אפל – עורו היה כהה ושערו הצמרירי כהה. ידיו אחזו בשני צידי הפתח, והוא התפתל במאמץ רב, כאילו התרומם נגד כוח הכבידה או נגד הסתערותו של נחשול אימתני. גידיו נמתחו, וצווארו השתרבב בעקבות ראשו, ואחריו חזהו וחולצתו האפורה־חומה המיוזעת, הרכוסה חלקית. פתאום הוא נח מהמאמץ. הוא הביט בחדר. הוא הביט באישה הישנה, בדלת הסגורה של החדר, בחלון הפתוח. והוא שב וגייס כוחות, התאמץ בכל מאודו להיכנס אבל בשתיקה נואשת, שתיקה של גבר שנאבק באישון לילה בסמטה, על הקרקע, להשתחרר מידיים הלופתות את צווארו. אבל לא היו ידיים סביב צווארו של הגבר. הוא רק רצה לא להישמע.

בדחיפה אחרונה הצליח לעבור, ועכשיו גלש ברטט והחליק מטה, לרצפה, כמו סייח שזה עתה נולד. הוא שכב דומם, מותש. השתדל לא להתנשף. הוא קם.

עיניו התגלגלו בפראות. כן: בפראות. או אולי לא ממש בפראות. אולי הן רק העיפו מבטים סביבו, באישה, במיטה, בחדר. כיוון שגדל בנסיבות שלא פעם היו מסוכנות, הוא היה מודע לשבריריות גופו. הוא ידע שדי בקלות אפשר להפוך אדם לבשר: מהלומה לא במקום, ירייה לא במקום, נעיצת סכין לא במקום, סיבוב מכונית, נוכחות של מיקרואורגניזם בלחיצת יד, שיעול. הוא היה מודע לעובדה שאדם לבדו הוא כמעט כלום.

האישה שישנה, ישנה לבדה. הוא, שעמד לידה, עמד לבדו. דלת חדר השינה הייתה סגורה. החלון היה פתוח. הוא בחר בחלון. הוא עבר בעדו כהרף עין, ובתנועה משיית צנח אל הרחוב שתחתיו.

בזמן שהאירוע הזה התרחש באוסטרליה, קנה סעיד לחם טרי לארוחת ערב ועשה את דרכו הביתה. הוא היה גבר בוגר, רווק ועצמאי בדעותיו, שהיו לו משרה מכובדת והשכלה טובה, וכמקובל באותם ימים בעירו אצל רוב הרווקים הבוגרים והעצמאים בדעותיהם שהיו להם המשרות המכובדות וההשכלות הטובות, הוא גר עם הוריו.

לאימו של סעיד היה מראה סמכותי של מורה, שהיא פעם הייתה, ולאביו הארשת פזורת הדעת במקצת של מרצה באוניברסיטה, שהוא המשיך להיות – אם כי בשכר מופחת, כי הוא עבר את גיל הפרישה הרשמי ונאלץ לחפש לו תפקיד כמרצה אורח. שני הוריו של סעיד בחרו לפני יובלות מקצועות מכובדים בארץ שהכזיבה בסופו של דבר את בעלי המקצוע המכובדים שלה. ביטחון ומעמד נמצאו רק בעיסוקים אחרים, שונים בתכלית. סעיד נולד להם בגיל מבוגר, מאוחר עד כדי כך שאימו חשבה שהרופא חומד לצון כששאל אם ייתכן שהיא בהיריון.

דירתם הקטנה הייתה בבניין שהיה יפה פעם, עם חזית מצועצעת מהעידן הקולוניאלי שהתפוררה עכשיו, ברובע שהיה פעם יוקרתי וכיום צפוף ומסחרי. היא הופרדה מדירה גדולה יותר והיו בה שלושה חדרים: שני חדרי שינה צנועים וחדר שלישי ששימש אותם לישיבה, לאכילה, לאירוח ולצפייה בטלוויזיה. גם החדר השלישי היה צנוע בממדיו, אבל היו לו חלונות גדולים ומרפסת שימושית, אם כי צרה, שהשקיפה על הסמטה שתחתיה ועל שדֵרה ובה מזרקה חרֵבה, שבעבר שצפה והתנוצצה בשמש. המראה היה כזה שבעיתות שגשוג יכול להעלות את ערך הדירה, אבל בעיתות סכסוך לעשות בדיוק את ההפך, שכן עם התקדמות הלוחמים אל חלק זה של העיר הוא ניצב בתווך, במסלול הישיר של ירי כבד ממקלעים ורקטות בדומה להצצה לתוך קנה של רובה. מיקום, מיקום, מיקום, אומרים מתווכי הנדל"ן. גיאוגרפיה היא גורל, משיבים ההיסטוריונים.

במהרה תִשחַק מלחמה את חזית הבניין שלהם כאילו האיצה את מהלכו של הזמן עצמו, והבלאי של יום אחד יעלה על בלאי של עשור שנים.

הוריו של סעיד נפגשו לראשונה כשהיו בגילם של סעיד ונדיה. נישואיו של הזוג המבוגר היו נישואי אהבה, אהבה בין זרים שלא משפחותיהם הסדירו, דבר לא שכיח בחוגיהם גם אם לא חסר תקדים.

הם נפגשו בקולנוע, בהפסקה של סרט על נסיכה רבת תושייה. אימו של סעיד הבחינה באביו של סעיד, שעישן סיגריה, והופתעה מהדמיון בינו ובין גיבור הסרט. הדמיון לא היה מקרי לחלוטין: אמנם אביו של סעיד היה תולעת ספרים וביישן במקצת, אבל הוא אימץ את סגנון ההופעה של כוכבי הקולנוע והמוזיקאים הפופולריים באותם ימים, כשם שנהגו רוב חבריו. כמו כן השתלבו אצל אביו של סעיד קוצר הראייה שלו ואישיותו והעניקו לו הבעה חולמנית אמיתית, ואין להתפלא שבזכותה חשבה אימו של סעיד שהוא לא רק נראה מתאים לתפקיד אלא ממש מגלם אותו. היא החליטה להתקרב אל היעד.

היא נעמדה מול אביו של סעיד, אבל שוחחה בערנות עם חברה והתעלמה ממשאת ליבה. הוא הבחין בה. הוא הקשיב לה. הוא גייס את עוז הרוח לפנות אליה. וזהו זה, כפי שאהבו שניהם לומר בשנים הבאות, כשסיפרו על פגישתם.

אימו ואביו של סעיד היו שניהם חובבי ספר, ובדרכים שונות חובבי פולמוס, ובתחילת הרומן ביניהם נפגשו בסתר לעיתים קרובות בחנויות ספרים. לאחר מכן, כשהיו נשואים, נהגו ללכת אחר הצהריים לבתי קפה ולמסעדות ולשבת לקרוא יחד שם, או, כשמזג האוויר התאים, על המרפסת בביתם. הוא עישן, והיא אמרה שהיא לא מעשנת, אבל לעיתים קרובות, כשסיגריה נשכחה בין אצבעותיו, היא דאגה לשלוף אותה משם בזהירות, לאפר אותה במאפרה, לשאוף ממנה שאיפה ארוכה בריכוז אמיתי, ורק אז להחזיר לו אותה בעדינות.

בית הקולנוע שהוריו של סעיד נפגשו בו נעלם הרבה לפני שבנם פגש את נדיה, וכמוהו גם חנויות הספרים שהם חיבבו ורוב המסעדות ובתי הקפה שהיו אהובים עליהם. לא כי בתי קולנוע וחנויות ספרים ומסעדות ובתי קפה נעלמו מהעיר, אלא שרבים מהישנים, שהיו אז, כבר לא היו. בית הקולנוע שהם זכרו בחיבה רבה כל כך התחלף במרכז קניות למחשבים ולציוד אלקטרוני נלווה. הבניין הזה קיבל את שמו של בית הקולנוע שקדם לו: פעם היו שניהם שייכים לאותו בעלים, ובית הקולנוע היה מפורסם כל כך, עד שהשכונה כולה נקראה על שמו. כשאביו או אימו של סעיד עברו לפעמים ליד מרכז הקניות הזה וראו את השם הישן ההוא בשלט הניאון החדש, הם נזכרו וחייכו. או נזכרו והשתהו לרגע.

הוריו של סעיד לא קיימו יחסי מין עד ליל הכלולות. מבין השניים, אימו של סעיד התקשתה יותר להגיע אל סיפוקה, אבל היא גם הייתה הנלהבת יותר והתעקשה לחזור על האקט עוד פעמיים לפני עלות השחר. במשך שנים רבות המאזן הזה ביניהם נותר בעינו. ככלל, היא הייתה רעבתנית במיטה. ככלל, הוא נענה לה. אולי מפני שלא הרתה במשך עשרים שנה, עד ההיריון עם סעיד, והניחה לפיכך שלא תוכל להרות, היא יכלה ליהנות מסקס בהתמסרות מוחלטת, כלומר בלי לחשוב על התוצאות ובלי הסחות דעת מצד ילדים. ובינתיים, במשך כל המחצית הראשונה של נישואיהם, תגובתו האופיינית על יוזמותיה הברורות הייתה של הפתעה נעימה. השפם שלו, כמו גם תנוחת המשגל שבה הוא בא אליה מאחור, שלהבו אותה. בעיניו היא הייתה חושנית ומגרה.

אחרי שנולד סעיד פחתה תכיפות יחסי המין בין הוריו במידה ניכרת, ומאז ואילך עוד המשיכה לרדת. רחם החל לצנוח, עם הזקפה היה קשה יותר להתמיד. בשלב הזה החל אביו של סעיד יותר ויותר ללהק את עצמו או להיות מלוהק לתפקיד יוזם הסקס. אימו של סעיד תהתה אם יוזמותיו נובעות מתשוקה אמיתית, מהרגל או מצורך בקִרבה. היא השתדלה תמיד להיענות לו. בסופו של דבר גופו בגד בו לא פחות מגופה.

בשנת חייהם המשותפת האחרונה, שכבר הייתה בעיצומה בעת שסעיד הכיר את נדיה, הם שכבו רק שלוש פעמים. אותו מספר פעמים של ליל כלולותיהם, רק בשנה שלמה. אבל לאביו נשאר שפם, כי אימו התעקשה. והם לא החליפו את מיטתם אף לא פעם אחת: הלוח למראשותיה, כמעט כמו עמודים של מעקה, כמעט תבע להילפת.

בחדר שמשפחתו של סעיד כינתה "סלון" עמד טלסקופ שחור ומבריק. אביו של סעיד קיבל אותו במתנה מאביו, ואביו של סעיד נתן אותו לסעיד, אבל כיוון שסעיד עדיין גר בבית, הטלסקופ נשאר בדיוק במקום שהיה בו תמיד, על חצובה בפינה, מתחת לספינת מפרש מרובת חלקים שהפליגה בתוך בקבוק זכוכית על ים של מדף משולש.

השמיים מעל עירם נעשו מזוהמים מדי לצפייה בכוכבים. אבל בלילות נטולי עננים אחרי יום גשום אביו של סעיד הוציא לפעמים את הטלסקופ, ובני המשפחה לגמו תה ירוק על המרפסת, נהנו מהרוח הקלה והביטו מעלה על פי תור בעצמים שכבר הפיצו את אורם הרבה לפני שמישהו משלושת הצופים הללו נולד – אור ממאות אחרות, שהגיע רק עכשיו אל כדור הארץ. אביו של סעיד קרא לזה מסע בזמן.

אבל בלילה מסוים אחד, בעצם בלילה אחרי שהכין במאמץ את המצגת למפעל הסבון, סרק סעיד בפיזור נפש מסלול שנמתח מתחת לקו האופק. בעדשה נראו חלונות וקירות וגגות, לעיתים קבועים במקום ולעיתים חולפים ביעף במהירות מדהימה.

"נדמה לי שהוא מסתכל על עלמות צעירות," אמר אביו של סעיד לאימו.

"תתנהג יפה, סעיד," אמרה אימו.

"אבל הוא הבן שלך."

"אני אף פעם לא הייתי צריכה טלסקופ."

"כן, את העדפת לפעול מטווח קצר."

סעיד נענע את ראשו וכיוון למעלה.

"אני רואה את מאדים," אמר. והוא אכן ראה את כוכב הלכת השני הכי קרוב לכדור הארץ. תוויו היו מטושטשים, וצבעו כצבעה של שקיעת שמש אחרי סופת חול.

סעיד הזדקף והרים את הטלפון שלו, הפנה את המצלמה לשמיים והסתכל באפליקציה שציינה את שמות הגופים השמֵימיים שלא הכיר. המאדים שהראתה האפליקציה היה מפורט יותר, אם כי זה היה כמובן מאדים מרגע אחר, מאדים שאיננו עוד, שיוצר האפליקציה הכניס לזיכרון.

מרחוק שמעה משפחתו של סעיד רעש של ירי אוטומטי, התפוצצויות עמומות שלא היו חזקות ובכל זאת הגיעו אליהם בבירור. הם המשיכו לשבת עוד קצת. ואז הציעה אימו של סעיד להיכנס הביתה.

כשסעיד ונדיה שתו לבסוף קפה יחד בקפטריה, שבוע לאחר מכן, אחרי השיעור הבא שלהם, סעיד שאל אותה על הגלימה השחורה והשמרנית שמכסה הכול.

"אם את לא מתפללת," הוא הנמיך את קולו כששאל, "למה את לובשת את זה?"

הם ישבו ליד שולחן לשניים סמוך לחלון שהשקיף על התנועה הפקוקה ברחוב למטה. הטלפונים שלהם היו מונחים ביניהם והמסכים כלפי מטה, כמו כלי נשק של פושעים בעת בוררות.

היא חייכה. לגמה. וכשדיברה, היה החלק התחתון של פניה מוסתר מאחורי הספל.

"כדי שגברים מזדיינים לא יתעסקו איתי," היא אמרה.