מעשה אצילים

לכולם היו ילדים בקיבוץ חוץ מלהֵרָה ובני. ביתם הישן נדד והלך עם השנים אל מחוץ לשורת הבתים שעל צלע הגבעה, אך שמר על מרחק בטוח מערוץ המים הפראי ששצף בימי החורף. ליד מגרש הכדורסל עצרו כל הילדים להביט כיצד הערוץ נחתך על העמוד הרומי שאחד החברים הביא עמו מהמלחמה, ומתפצל בתנועת מזלג לשני מסלולים חדשים. אחדים עקבו במבטם אחר העורק שנבלע בתעלת הביוב ועושה את דרכו אל עבר בריכת השופכין שמתחת לרפת. אחר העורק השני אף אחד כבר לא הצליח לעקוב. הוא דהר אל עבר הבוסתן של משפחת שפירא, פכפך במורד הלימונים והתפצל פעם נוספת ליד בריכת השחייה. אחר כך הקיף בזחילת נחש את המרפאה, דרך המדשאות המוריקות, על כבישי הבזלת שנסדקו מציפורני השמש, ונשזר בבית החזה של הקיבוץ כמו ורידים המערים בדם חדש את הגוף היבש. עם לילה עלה האד התכלכל ממקום מסתורו ותנים יצאו לשתות בעמק.

בבוקר הם קמו בעצלתיים. קודם הוא, בתחתונים ובגופייה, והיא אחריו. הפשילה מעליה את השמיכה, מתחה את הגרביים ויצאה מהחדר כשידיה שלובות ברפיון. תמיד היה לה קר בבוקר, גם באוגוסט. הגוף שלה רגיש. בני סיים לבשל את הקפה על הכירה והביט רגע בשמש המזדחלת במזרח, מכתימה את השמים בגוונים ורודים. עוד יום עומד להתכלות כלא היה. יש בזה גם נחמה. הוא הניח את הכוסות על שולחן הסלון והתיישב על הספה. הרה הציתה סיגריה, ניערה את הגפרור בתנועות רפות והניחה אותו במאפרה. אור היום טיפס מבעד לתריסים. גם העורבים כבר קראו מן החצר. אבל הם, הם לא דיברו בבוקר. הבינו זה את זה בהבעות פנים בלבד. במוקדם או במאוחר כולם מגלים שהדבר היחיד שאפשר להציע לזולת הוא קצת שקט. טרקטור דהר על הכביש. הקיבוץ תמיד מתעורר מהר מדי.

הרה סיימה את הסיגריה והניחה תקליט על הפטפון; לרוב קונצ'רטו של פרנץ ליסט, לפעמים סימפוניה. יש לה זמן, היא לא כמוהם. רק בשעות הבוקר ניתן לצקת משמעות לדברים הפשוטים, טענה תמיד. שריקת הקומקום על הגז. טפיפות הרגליים. הגוף המנסה להסיר מעליו את ערפילי השינה. אחר כך מרוצת היום כבר לופתת את הנפש עד שהיא הופכת למה שכולן הופכות להיות: צל חיוור של רוח עלומה.

הזקנים צפו לשניהם עתיד גדול. אבל בני, שכבר בגיל שלושים הספיק להציג תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב וגם גרף ביקורות נלהבות בארצות הברית, נטש את עולם האמנות באחת. ואילו הרה עזבה אט-אט את הקריירה המוזיקלית שהחלה באוסטריה ועברה להוראה. חלק העריכו שהכול קרה בגללו - אולי הוא עקר? - מה שלא הלם כלל את חזותו הבריאה, אבל איזה הסבר הגיוני ניתן לתת לדברים? גם מֵהרה לא חסכו את דעתם. אולי היא בכלל לא רוצה - ואם לא, אז מה כבר יש לרצות בחיים האלה? היא בטח גמרה אותו. לך תבין ארטיסטים.

בני סיים להתלבש, תחב ממחטה בכיסו וחשב כמה טוב שאפשר להאזין מדי בוקר, גם כאן בקיבוץ, לליסט ולברוקנר. אדם לעולם אינו ניתק משורשיו. גם לא כשהם גוועים. כשפנה לצאת מהבית הבריש את שפמו באצבעותיו ואמר לה "שלום". הרה השיבה כהרגלה בהנהון קל ואחר כך הוסיפה: "להתראות".

הדעיכה שלהם החלה לאט. כדור שלג המתגלגל במורד ההר. אמנם עמדו כמו כולם תחת החופה בחדר האוכל, אמרו מה שאמרו בעיניים בורקות, אבל התעלסויות מתוקות במטע הפקאן מסתיימות מהר מהצפוי; כמה שנים של אהבה עזה ומשהו משתבש, אתה כבר מישהו אחר. מעולם לא דרשו כלום זה מזה, אבל היו מחויבים למה שבנו - למה שקרס, יותר נכון - וזו מחויבות שאין להקל בה ראש. תבוסה מקרבת בין בני אדם יותר מכול. נדרש להם זמן להכיר בדברים, עד שכבר היה מאוחר מכדי להשיב את החיים למסלולם; לגיוסים בפרדס, לוועדות חגים ותרבות, לשים מפא"י בקלפי, להיות חבר קיבוץ נאמן. אדם בודד יכול להתנפל על החיים בשאגה, לאחוז בהם שוב במלוא כוחו. בזוג ההיסוסים ממושכים יותר, המעידות מגיעות ממקומות לא צפויים, הכול הופך לפקעת סבוכה שכבר קשה לפרום. אי-אפשר למלא באותה התשוקה שיחות על אמנות ופילוסופיה, להאזין בהתפעלות לאותם תקליטים כמו בפעם הראשונה. כוחם של הנעורים מסתיים מהר מדי והניסיון שבא עם הזקנה כבר לא יכול להצמיח את אותם הרגשות. אחר כך החלומות מתאדים והסדקים מעמיקים כמו תולעת בגזע עץ. כזה הוא הכישלון: פער קטן בין האדם לשאיפותיו והוא כבר ימצא דרך להסתנן פנימה.